״אני אוהב את המדבר״, הילד הראשון אומר. תשובה לשאלה שלא נשאלה.
הילד השני מתיישב, מקפל את הברכיים ועוטף סביבם את הידיים בחיבוק.
״שאכטה?״ אחד מהם שואל.
״שאכטה״, עונה השני. מגלגלים, מדליקים.
״אחי יום יבוא ואני אקים חווה, אני אומר לך״, נזרקת אמירה לאוויר.
״אני רואה אותך עושה את זה״.

יהודה מוציא גיטרה ומתחיל לשיר שיר מאיר אריאל, יהונתן לא זוכר איך קוראים לו. השקט מסביבם שואב ומכיל אותם לתוכו, הגיטרה בקושי נשמעת, רק הקול של יהודה מעל הדממה. ״בסוף מצאו אותו זרוק מתחת עץ אשכוליות אחד״.
כשהשיר מסתיים ויהודה משתתק הדבר היחיד שנשמע זה הקול הדק של הרוח שהחלה מנשבת, רוח חמימה של אחרי הצהריים.
״אני חושב שאני לא אסיים בגרויות״, אומר יהונתן ומרים את הראש ליהודה, שלא נראה מופתע. ״אני יודע שאני אומר את זה כל כמה חודשים מחדש אבל אני אמיתי עכשיו לגמרי, עוד שבוע מהיום אני או מתחיל ללמוד כמו שצריך או נושר, ואני לא רואה את עצמי מתחיל ללמוד״.
אחרי בערך עשר דקות יהודה עונה. ״אני לגמרי איתך בזה אחי, אבל אל תנשור הביתה, אתה סתם לא תעשה כלום כל היום. אם אתה עוזב תעזוב בשביל משהו ששווה את זה, תמצא איזה יישוב עם נגריה שתיתן לך משכורת כמו שצריך לא כמו הנגריה של שלום, תעשה משהו עם החיים שלך...״
״אני יודע אבל אחי אני באמת לא יודע אם אני מסוגל עכשיו לעשות משהו עם החיים שלי - ״
״אז אל תנשור! מה זה השטויות האלה? מה תגור בבית של ההורים כל החיים שלך? לא תעשה כלום?״

הערב יורד והם נשארים לבד עם המדבר סביבם, כשהשמש ממש כמעט שוקעת לגמרי הכל מלא באינסוף גוונים של חום צהוב וכתום, אלה הרגעים שיהונתן הכי אוהב ביום.
״אני חושב שנעמה רוצה להיפרד ממני״, אומר יהודה בשקט, ״בשבת כשהגעתי הביתה היא לא דיברה איתי בכלל כל השבת וזה לא מתאים לה״.
״יכול להיות שעובר עליה משהו״.
יהודה מגלגל סיגריה לעצמו וליהונתן. ״אבל היא הייתה אומרת משהו...״ הוא מדליק את הסיגריה ולוקח שאכטה ארוכה. ״אתה חושב שהייתי צריך לשאול אותה אם הכל בסדר?״
״לא יודע, אתה מכיר אותה יותר טוב ממני אבל בדרך כלל כשאנשים לא מתנהגים כרגיל זה בגלל שקרה משהו, אתה לא חושב?״
״לא יודע״.

״מה השעה?״ שואל אחד מהם.
השני מסתכל בשעון. ״שיט, כבר עשר ועשרה״.
״בוא מהר שנספיק להגיע לפני שסוגרים את השער של היישוב״, אומר הראשון.
הם קמים ורצים למעלה אל מחוץ לוואדי הקטן בו ישבו. כבר חושך אז מדי פעם אחד מהם מועד אבל ממשיך לרוץ ומשיג את השני.
הם מגיעים בעשר שלושים ושמונה לשער והוא סגור.
״פאק, זה כבר פעם שנייה שזה קורה והם לא יפתחו לנו שוב פעם, עכשיו הם יודעים שאנחנו תלמידים ולא תושבים.״ מתנשף אחד מהם מהריצה.
״בדוק? בוא ננסה עוד פעם...״ מתנשף גם השני.
״לא, בוא נטפס על השער, סתם יעשו לנו בעיות אם נתקשר.״

אחרי דקה של מנוחה הם מטפסים וזה קצת קשה כי לא רואים כמעט כלום והשער גבוה. כשאחד מהם מעביר את הרגל לצד השני אור של פנס מפלח את האוויר ופוגש את הצלליות שלהם.
״מי זה שם?״ קול חזק שואל.
״אל תענה״, לוחש אחד מהשניים, ״בוא פשוט נעבור מהר לצד השני ונרוץ״.
הם אפילו לא חושבים כשהם עושים את זה, והמחשבות לא מתחילות לרוץ גם כשהרכב הצבאי שממנו נשמע הקול מגיע לשער וחייל יוצא ממנו. המחשבות עדיין עוצרות גם כשהוא מפעיל שיקול דעת מהיר ויורה אל תוך החשכה על הדמויות שלהם. המחשבות של החייל מלאות בהרואיזם וכבוד עצמי, שככה עצר מחבלים שטיפסו על השער, אבל מיד מתהפכות כשהוא שומע צעקה וקול בעברית צועק לחברו וחוזר אליו. כשהוא פותח את השער ומגיע אל שני הילדים שאחד מהם פצוע מקנה הרובה שלו המחשבות שלו גם מפסיקות את מרוצתן והוא נאלם.
מתוך שינה הוא קורא לחברו הנהג שיקרא לאמבולנס ומלווה את שני הילדים עד לבית החולים, שם מגלה שהוא פגע בילד בנקודה מאוד רגישה בעורף, ושהוא במצב קריטי.

בבית החולים יושבים שני ילדים, אחד על כיסא ואחד על מיטה, אחד מורדם ואחד עייף, אחד פצוע בעורף והאחר פצוע במקום אחר, כואב הרבה יותר. והילד העייף שיושב על הכיסא לא נותן לעצמו לעצום את העיניים לרגע, גם כשהמשפחה של החבר שלו מגיעה אחרי כמה שעות של נסיעה בהרכב חלקי של אמא שלו ואחותו הגדולה. ברגע שהוא עוצם את העיניים המחשבות מתחילות להתגלגל והוא לא מסוגל לשאת את זה, אבל בסופו של דבר העיניים שלו נעצמות מעצמן לכמה דקות מייסרות של מחשבות, כל מחשבה נוראה מחברתה, וכשהוא מתעורר הוא לא מצליח להבדיל בינו לבין החבר שלו, שנפצע, בגללו? הוא נפצע בגללו? זה הכל אשמתו אולי, או בטוח? והשאלות ממשיכות לרוץ והוא לא מצליח להבין מי זה יהונתן ומי זה יהודה, ומה הוא רוצה לעשות עוד שבוע ומה קורה עם נעמה ומה קורה עם המחשבות המטורפות האלה שלא מפסיקות להיחשב בראש -

גם כשהוא אומר כמה מילים מעל הקבר הוא לא מצליח להבין מי זה בקבר ומי זה מחוצה לו, ומי הוא בכלל שיגיד מילים על קבר, מי הוא שיחנק באמצע המילים ולמה שיחבקו אותו ולמה כואב לו כל כך.