wB100 Mission || הרשמה, מאושר ע"י קס

מקס ♥

מ"ת זה נכתב על ידי חלי והוא נועד לשימוש בHportal בלבד. אין להעתיק או להשתמש בשום חלקים של המ"ת ללא אישור שלי, אחרת אתם כבר תשמעו מהסיניות.

הרעיון הוא לחלוטין שלי, אך אני מרגישה צורך להודות לקבוצת להקות הבנות הידועות בתור "48ג", שהביאו לי את רעיון זה.

wB100 Mission

סביב השולחן הגדול ישבו מנהיגי העולם. הם התכנסו לכבוד פגישה חשובה, או יותר נכון, כמעט כולם התכנסו - הנהגה אחת כלל לא הייתה מוזמנת לפגישה זו.
הייתם מצפים שפגישה של כל כך מנהיגים חשובים תתנהל בסדר מסוים, אך לא כך היה. מנהיגי ממדינות שונות צעקו (בין אם זה באנגלית, ובין אם לא), התה של מלכת אנגליה איים ליפול מהשולחן, וראש יפן שקל ללכת בעקבות הסמוראים ומנהג החריקירי.
"מספיק, מספיק!" זו הייתה שרה נתניהו. היא קמה מהספה שלה ושתתה קצת מן השמפנייה הורודה.
"חברים, אתם מנהיגי העולם. מספיק לריב כמו ילדים קטנים." היא קבעה נחרצות.
אף אחד לא הגיב.
"אז מה החלטנו שעושים?" מנהיג הותיקן הרים את ראש, שכן עד עכשיו היה שקוע בשינה עמוקה. מה לעשות, למדינה כל כך קטנה כמו שלו אין באמת איך להשתלב בעסקים גם כשכל העולם קורס לתוך עצמו.
"אותם למקסיקו!" צעק טראמפ.
"חברים," הפעם זה היה ביבי ולא שרה שקם מכיסאו. "האמת שהיא, שיש לי רעיון."
כולם בהו בו.
"ערכתי מחקר קצר, והגעתי למסקנה שכדי לעצור את סין עלינו לשתף כוחות. אני לא מדבר על צבא, אלא על נציג מכל מדינה." הוא פתח כמעט מיד בהסברים, בשעה שהסתכל לעבר פוטין ודגם הצבא המינאטורי שלו.
"מה יעזרו לנו נציגים? אנחנו כאן כדי להחזיר את האנשים שהסיניות האלה לקחו לנו, לא כדי לעשות הסכם שלום!" כוס התה של מלכת אנגליה רעדה כאשר זו דפקה על השולחן. היא הייתה עצבנית במיוחד, נודע לה בדיוק הבוקר כי גם ג'יי קיי רולינג נעלמה מביתה.
"אנשים רבים וצבא רק יצרו בלגן וקורבנות בנפש. צריך לארגן קבוצה קטנה ומסודרת, קבוצה מויומנת, שתחזיר לנו את אנשינו ותעצור את סין." נתניהו נשמע בטוח בעצמו מאד, והיה קשה שלא להסחף עם ביטחון זה. כל מנהיגי העולם הביטו בו בעניין, למעט מנהיג לבנון - אבל זה כבר לסיפור אחר...
"האמת, שזה לא נשמע כל כך גרוע," מנהיג גרמניה, שתמיד מצא דרך להתחנף ליהודים, מיהר להסכים. במהרה נשמעו קולות הסכמה נוספים.
"אבל איפה נאמן אותם? כל אחד מגיע ממדינה אחרת," היה זה מנהיג הותיקן, שלרגע קיווה שאולי מישהו יתעניין במדינה שלו בכל זאת.
"מקסיקו?" הציע טראמפ.
"חשבתי יותר לכיוון של ישראל," קבע נתניהו, ומנהיג איראן רטן והעביר את הטלת פצצת האטום על המדינה לחודש הבא.
"יש לנו את האפשרות, וגם השגנו מספר אנשים שיכולים לעזור. תמצאו את האנשים הטובים ביותר בשבוע הקרוב, ובתחילת מרץ נביא אותם אלינו," הוא המשיך. "כמובן שנהיה בקשר ונעדכן על הכל."
כולם הינהנו שוב בהסכמה.
"למשימה קוראים משימת דאבליו בי 100." קבע נתנהיו, והחל לחלק דפים בין המנהיגים עם שאר הפרטים.
"ועוד משהו," הוא קבע, דקה לפני שהתיישב.
"הנציגים יהיו ילדים."
***

הסברים

השנה היא 2017, התאריך הוא התאריך של היום. רק שהעולם הוא לא בדיוק כמו שהוא היום - כבר כמה זמן שיש מספר עניינים שמסבכים את כולם, ובעיקר את סין...
לפני מספר חודשים סין החלה בתוכנית ההשתלטות שלה על העולם. סליחה, הרשו לי לדייק, חלק מסין התחיל בתוכנית. קבוצת בנות סיניות, בערך 300 או 400 במספרן, תיכננו במשך מספר שנים כיצד ישתלטו על העולם ויהפכו אותו לאימפריה שמנהיגה הם, כמובן, הן.
בהתחלה היה מדובר בקבוצה "קטנה" של מטורפות, אבל הרעיון שלהן סחף אנשים נוספים בסין. היום קשה לדעת מי באיזה צד, שלא לדבר על לאיזה צד עדיף להשתייך.

כיצד הן פועלות?

אף אחד לא יודע מה הדרך המלאה שלהן להשתלטות, אבל ברור שהן רוצות להשתלט. כרגע הן בעיקר עוסקות בחטיפות - הן חוטפות אנשים מפורסמים שונים מכל העולם, בין אם זה סופרים מפורסמים, זמרים מפורסמים, פוליטיקאים מפורסמים או כל מי שנראה להם חשוב מספיק. כאשר הבינו לאן נעלמים כל האנשים ניסו להציע להן כסף, אבל זה ממש לא מה שהן רוצות. את כל האנשים האלה הן מחביאות (ככל הנראה) בבניין נטוש גדול שעליו הן השתלטו באמצע סין, ולא משנה כמה פעמים ניסו מדינות לחדור אליו - זה פשוט לא מצליח. לכן התכנסו כולם, כדי להחליט על פיתרון משותף, שאולי יעבוד.
ומה השלבים הבאים של התוכנית? טוב, בואו נקווה שלא נגיע אליהן.

ומי הן בדיוק?

שוב, לא ידועים יותר מידי פרטים. הן נמצאות בבניין גדול ונטוש שעליו השתלטו באמצע סין, וידוע כי יש להן מנהיגה. דבר נוסף הידוע הוא שיש להן סימון לכל קבוצת עובדות בתוך המערכת, שכן הן מסתובבות עם המדים שלהן בכל מקום, כל הזמן. הסימונים הם:
תכלת - העובדות הטכניות. הן ככל הנראה אחראיות לכל התכנון של השלבים לפרטי פרטים, להפעלת הבניין ולאספקה. בבירור ידוע כי יש כמות יותר גדולה מהן מאשר מכל השאר. אפשר לקלוט אותן דרך החלונות של הבניין מידי פעם.
ורוד - אחראיות על החטיפות עצמן, ועל ההוצאה לפועל של הדברים באופן כללי. לא רואים אותן מסתובבות בחוץ יותר מידי, שכן הן לא טיפשות מספיק כדי לחשוף את עצמן כאשר הן עוסקות בחטיפת אנשים.
ירוק-צהוב - הן בתפקיד השומרות. רואים אותן בעיקר מסתובבות ברחבי סין עם המדים הירוקים-צהובים שלהן ונשק, והן הורגות כל מי שמעז לצייץ משהו שלא נראה להן על העבודה שלהן. הסבירות שהן שומרות על החטופים גדולה.
סגול - עוד לא ברור מה התפקיד שלהן, אך נראה כי הן מתלמדות כרגע כדי להגיע לרמה גדולה יותר. מהמרים כי הן "המגוייסות החדשות" של הסיניות.

בסדר, אבל מי אנחנו?

אתם חבורת ילדים מרחבי העולם. ב"ילדים" אני מתכוונת לתלמידי תיכון, כלומר, לגילאי 15 עד 18 בערך. אתם יכולים להיות התלמידים החכמים ביותר, ואתם יכולים להיות ילדים שלא לומדים כלל. החשוב הוא, שיש בכם תכונה חזקה שמבדילה אתכם מהשאר, וגרמה למנהיגים שלכם לבחור בכם. מה היא התכונה? זה יכול להיות חוזק פיזי, זה יכול להיות גאונות בתחום כלשהו, זה יכול להיות כל דבר - העיקר שהוא יהיה בולט ומיוחד. עליכם לחשוב מה יבדיל את הדמות שלכם מאחרים, מה יהפוך אותה למשהו שהאחרים לא. היא יכולה להיות גאונה במחשבים, היא יכולה להיות עבריין שלא למד כבר שנים אך זריז יותר מכל אדם, היא יכולה להיות כל מה שתרצו. האפשרויות פרושות לפניכם, אתם רק צריכים לבחור.
במהלך השבוע האחרון של פברואר קיבלתם הודעה כי נבחרתם למשימה חשאית ומיוחד במיוחד, וכי עליכם להגיע לשדה התעופה ולעלות עם כרטיס הטיסה שמצורף במכתב לטיסה לישראל.

חוקים

✿ חוק השליטה. כל עוד אתם לא אני, אתם אחראים אך ורק על הדמויות שלכם. לא על דמויות משנה ולא על הדמויות של האחרים.
✿ חוקי הפורום והחוקים הגלובאליים תקפים גם כאן.
✿ אתם לא פעילים בלי סיבה מוצדקת- הדמות שלכם תמות.
✿ נא לא להספים. לא להגיב על אשכול ההרשמה יותר מפעם אחת ולא להגיב על הוראות שלי מספר פעמים. אם יש לכם שאלה, יש הודעה פרטית בשביל זה.
✿ אתם לא משקיעים בטופס או במשחק עצמו- הדמות שלכם תמות.
✿ שמרו על הפה. אתם יכולים לקלל, אבל לא את השחקנים האחרים, אלא את הדמויות שלהם, אולי. אותו דבר לגבי אלימות במשחק.
✿ מה שאתם יודעים, הדמות לא בהכרח יודעת. אני אקרא ואוודא שאתם מפרידים בין הידע שלכם לידע של הדמות. גם הפרה של חוק זה תגרום למוות של הדמות.
✿ התייחסו בכבוד למקום ממנו הדמות באה. אני לא מגבילה אתכם במדינות או במוצא למרות שהמ"ת מתרחש במקום מסוים. אז אם הדמות שלכם, לדוגמה, הגיעה מחוף השנהב, אז השם שלה והתרבות שלה יתאימו לזה. דמויות שמעוותות את התרבות של המדינה שלהן לא יתקבלו. אל תחששו לחפש מידע באינטרנט.

טופס

שימו לב! ההרשמה פתוחה לחודש בלבד. כל שמירה תסתיים לאחר שבוע ללא הודעה מוקדמת אם לא תראו התקדמות משמעותית. על מקרים פרטיים - לפנות בה"פ.

שמורים
אלכס, Video Games - קנדה, ג'ו פייפר.

רשומים

יובל, Len - ד.קוריאה, קים מין-אה (김민아)
ארו, Aro - ישראל, נעם גבע.
רונית, Fandom Girl - רוסיה, לריסה "לארה" (לארצ'קה) בלסקייה.
אורי, The Flash - גרמניה, יוהן שאפר.
קס, Borderline - יפן, קאיהארה קאנה (灰原花, Kaihara Kanna).
הדס, Trouble Maker -ארה"ב, ג'והאנה סמית'.
דפנה, Farseer - צרפת, רוזלי טרוורס.
לילי, Hot Chocolate - קוסטה ריקה, אווה קאסטילו.


בהצלחה!

שם וכינוי: הדס, Trouble Maker (וואו עבר כל כך הרבה זמן עד שהפסקתי להחליף כינוי ארבע פעמים ולחזור אליו)
שם הדמות: ג'והאנה סמית'
גיל הדמות: 15
מגדר: ביג'נדר, משתמשת בפניות נקבה
מוצא \ ארץ שממנה הגיעה: ארה"ב, ניו-יורק
מראה: לג'והאנה יש רעמת תלתלים שחורים שמגיעים עד לכתפיים שלה. הם מסובכים אחד בשני כל הזמן ולסרק אותם זו בהחלט עבודה קשה. היא מסרקת אותו פעמיים ביום, בבוקר ובערב. בדרך כלל היא משאירה את השיער פזור ורק לעתים אוספת אותו בגומייה לגולגול, שיוצא מבולגן עם כל השיערות שבורחות לכל הצדדים. העור שלה בצבע חום שוקולדי. אם תקחו חבילת שוקולד חלב ואת היד שלה- הן יהיו באותו הצבע. השפתיים הורדרדות שלה בולטות בשל העור הככה שלה, והיא לא אוהבת אותן בגלל זה ומאפרת אותן באודם אדום. יש לה גבות דקות, ריסים שחורים ארוכים, עיניים גדולות בצבע חום ככה ואף קטן וסולד. מלבד השפתיים ג'והאנה אוהבת את הפנים שלה, ולא מאפרת אותן תמיד. לעתים תוסיף לריסים שלה אייליינר שחור וקצת סומק חום ללחיים. הגוף שלה צר ורזה והיא נמוכה (1.52 מטר), דבר שמאד מציק לה מפני שהיא בת 15 ונראית כמו בת 12. הידיים והרגליים שלה דקות, מה שמקנה לה מראה קצת יותר גבוה ממה שהיא באמת. גן הציפורניים שלה בולטות כמו השפתיים, ולרוב היא תמרח אותן בלק שחור או אדום. לוקח לה הרבה זמן לחדש את הלק, אז רוב הזמן היא מסתובבת עם לק מתקלף. ג'והאנה אוהבת ללבוש בגדים עם הרבה שכבות וכמה שיותר צבעוניים. יש לה זוג נעלי ספורט אפורות (פעם הן היו לבנות אבל הן התלכלכו וקיבלו גוון אפור) שאותן היא נועלת בדרך כלל. יש לה זוג נעליים נוסף- מגפיים נמוכים בצבע חום ככה- אותו היא נועלת בימים קרים יותר. גרביים היא אוהבת בכל הצבעים והצורות ולא אכפת לה אם הם תואמים או לא. יש לה מספר חולצות קצרות בכל מיני צבעים והדפסים, חלקן היא מצאה ברחוב, וכשיותר קר היא לובשת אותן מעל חולצות ארוכות. יש לה מספר זוגות מכנסיים, חלקם ג'ינסים וחלקם דמויי ג'ינס. ברובם יש קרעים ושפשופים מרוב שימוש. בחורף היא משתמשת לרוב באותו ג'קט חום בהיר, ויש לה עוד ג'קט ומעיל למקרה הצורך. בנושא התכשיטים ג'והאנה עונדת כמה צמידים שהיא עשתה מחוטי ויש לה שרשרת זהב שקיבלה מסבתה כשהייתה בת שלוש. התליון הוא בצורת לב וכשפותחים אותו יש שעון קטן שמראה את השעה.
אופי: ג'והאנה נראית נערה קטנה ותמימה, אבל היא ממש לא מה שהיא מקרינה. היא תעמוד על כל דבר שהיא תרצה ותילחם על העקרונות שלה. היא לא תסכים שכל אחד יגיב לה מה לעשות ולא תעשה מה שלא מוצא חם בעיניה. המרות שהיא קיבלה בפנימייה גרמה לה מאד להתנגד לנושא הזה. ג'והאנה היא גם מאד עצמאית ויודעת לדאוג לעצמה. היא רכשה את זה מטיפול באחיה הקטנים וכך למדה להסתדר בכל מצב. היא מאד אוהבת את העצמאות שלה וקשה לה עם מסגרות נוקשות. זו אחת הסיבות לכך שברחה מהפנימייה. היא גם מסתגלת מאד מהר ויודעת להסתדר בכל מצב, דבר שחיי הרחוב דורשים. ג'והאנה יכולה לישון בכל מקום ולאכול כל דבר, העיקר כדי לשרוד. כמו כן היא מאד חברותית ואוהבת לדבר עם אנשים. כל שיחה מעניינת אותה והיא יכולה לדבר עם אנשים שעות, לא משנה מה הגיל שלהם. קצת קשה לה עם בני גילה כי היא לא מצליחה להתחבר אליהם והיא יותר מתחברת לאנשים שמבוגרם ממנה. מפםני שהיא חיה ברחוב היא מחבורת עם אנשים בכל הגילאים, אך גם לפני היו לה חברים גדולים ממנה. היא גם מאד אמיצה ולא מפחדת כמעט משום דבר. היא תגנוב מה שצריך ותעשה מה שצריך כדי לשרוד ולא מפחדת ממשטרה או מאנשים אחרים שיכולים לרדוף אחריה. חוסר הפחד שלה נותן לה לעשות מה שהיא רוצה בלי לפחד מהתוצאות. על אף המראה הקטן היא גם מאד חזקה וספורטיבית, היא רצה מהר, מטפסת מצוין, קופצת נפלאה ואפילו ותדעת לריב טוב מכות. את כל הדברים האלו רכשה בעיקר ברחוב, אך גם בתור ילדה צעירה היא אהבה את שיעורי ההתעמלות וכל פעילות ספורטיבית. היא גם גילתה את זריזות הידיים שלה דרך גניבות של דברים, וזה דבר מאד יעיל. גם התדמית של ילדת רחוב ענייה מאד מטעה. אמנם ג'והאנה לא אוהבת ללמוד בבית הספר, אבל היא מאד אוהבת לקרוא ספרים. היא אוהבת להיסחף לעולם אחר ולהרגיש את הדמויות. לצערה לא יצא לה לקרוא הרבה ספרים, אבל כל ספר שהיא קראה הוא עולם ומלואו. ג'והאנה היא לא נערה רגשנית ולא תיתן לרגשות שלה לצאת. היא בוכה ומתוסכלת הרבה אך לרוב תבכה לבדה בלי שאף אחד יראה אותה. קשה לה לדבר על רגשות רעים והיא מעדיפה להדחיק אותם ולהתגבר עליהם בכך שהיא מסיחה את הדעת. גם הגעגוע לאחים שלה הולך איתה הרבה, אבל גם זה דבר שהיא לא משתפת בו הרבה. את אחיה הגדול ביותר היא זוכרת דרך החפצים שלו שהיא נושאת איתה. היא לא קשורה לחפצים חוץ מהחפצים שלה אחיה, הבגדים שלה והספרים שלה. החיים בעוני וחיי הרחוב לימדו אותה לא להיקשר לשום דבר כי הוא יכול להיעלם. הפעם הראשונה שהיא נקשרה לחפצים היה כשאחיה מת והיא לקחה חפצים שלו כדי לזכור אותו. לאחר שעזבה את הבית נקשרה מאד לבגדים שלה שהזכירו לה ימים שמחים יותר וכשברחה מהפנימייה נקשרה מאד לספרים שהיא לקחה עמה. תחומי העניין שלה נוגעים בעיקר בספורט וקריאה כפי שכבר הבנתם, והיא לא אוהבת דברים "נשיים" כמו איפור, אופנה וכדומה. יצא לה לחשוב רבות על הזהות המגדרית שלה והיא מרגישה טוב בגוף הנשי שלה אך גם מרגישה טוב בהתנהגות ה"גברית" שלה. כך היא התחילה להגיד את עצמה ביג'נדר, כלומר היא מרגישה שהיא גם גבר וגם אישה יחדיו.
רקע: ג'והאנה נולדה הבת הרביעית לשני הורים אפרו אמריקאים: ג'וני ואוולין. יש לה ארבעה אחים גדולים ועוד שניים קטנים. המשפחה מרובת הילדים הייתה ענייה מאד, וההורים שלה עבדו המון כדי להרוויח כסף, שהוא גם ככה היה מועט. אימא שלה ניקתה מדרגות ואבא שלה עבד בעבודות בניין ובשאר עבודות מזדמנות. כך שהמצב שנוצר הוא שהוריו לא היו הרבה בבית, ומגיל שנה האחים הגדולים שלה גידלו אותה. בבקרים היא הייתה עם אימא שלה ומהצהרים עד הלילה עם האחים שלה. הם שיחקו איתה במכוניות, בהיאבקות וכל הדברים שמיועדים לבנים. האחים שלה היו די צעירים (דני-10, ג'ואי-7, אריק-4) ועשו לא מעט טעויות, ביניהם לא לנקות אותה כמו שצריך לפני החלפת חיתול מה שגרם לפריחה בעור שלה ולא לתת לה מספיק אוכל ושעות שינה מה שעיכב את ההתפתחות שלה. איכשהו ג'והאנה הקטנה והרזה הצליחה לשרוד ולהתפתח איכשהו. אך לדבר יש השפעה של שנים, כי היא בת 15 ועדיין נראית ממש קטנה. עד גיל 4 היא הייתה בבית והחיים שלה היו נוחים מאד: משחקים עם האחים שלה, צפייה בטלוויזיה (מכבלים פיראטים דאאאא) וקצת קריאה ונגינה (מה שלמדו אותה כמובן). אימא שלה הייתה בהריון בזמן הזה וילדה את התאומים הקטנים כשג'והאנה הייתה בת 4 וחצי. ג'והאנה הייתה צריכה לעזור לאימא שלה לגדל את התאומים בזמן שהאחים שלה היו בבית הספר. זו הייתה משימה מעייפת, במיוחד כי הם בכו המון. אחר הצהריים היא שהתה בחברת שני אחיה הגדולים בעוד האח הכי גדול, דני, בקושי היה בבית. היא מאד אהבה אותו ולא הבינה למה הוא לא חזור הרבה הביתה, עד שיום אחד היא עקבה אחריו וראתה שהוא מסתובב עם חבורה מפוקפקת שמעשנת. זה מאד העציב אותה אך היא שמרה את זה בסוד. כשהייתה בת 5 הוחלט לשלוח אותה לגן כדי שתתחיל לצאת לעולם. הגן היה מאד שונה מאד מהבית: לא היו אחים גדולים לשחק איתם ולא תינוקות לטפל בהם. כל הילדים היו בגיל שלה. גו'האנה הסתדרה יותר מהר ממה שחשבה ומהר מאד צברה המון חברים ונהייתה, איך נקרא לזה? מלכת הגן. היא ארגנה משחקים בחצר, שזה היה אחד הדברים החשובים בגן הילדים, בהם שיחקו כל הילדים. השנה בגן הילדים עברה מהר, במהלכה האח הגדול נעצר שלוש פעמים אחרי שהתקוטט (במכות דאאא) עם אנשים. ג'והאנה עוד לא ממש הבינה מה קורה, אבל בכל אחת מהפעמים האלו היה בלגן בבית: אבא שלה היה רב אתו הרבה ומכה אותו. אימא שלה עדיין נשארה עם התאומים כי כבר לא היו אחים שיחליפו אותה, ומשום שלא עבדה ההכנסה של המשפחה הצטמצמה הרבה במהלך השנה הזו. כשג'והאנה הגיעה לגיל 6 אימה חזרה לעבוד, התאומים נשלחו למעון וג'והאנה נשלחה לבית הספר. בית הספר היה מאד שונה מהגן, כי כבר לא היו משחקים ויותר שיעורים. ג'והאנה הסתדרה טוב מאד עם הקריאה מכיוון שכבר למדה לקרוא בבית. גם בשאר המקצועות לא היו לה בעיות, כי היא זוכרת הרבה דברים משיעורי הבית של האחים שלה. צבירת החברים הייתה יותר קשה אך ג'והאנה הצליחה ונהיינו לה הרבה חברות. היא אהבה לבוא אליהן, במיוחד אל הלבנות (כי השחורים גרו בשכונה שלה שהייתה שכונה מאד ענייה) כי היו להן המון חטיפים, טלוויזיה עם כל הערוצים, מיזוג אוויר נעים והמון צעצועים. באמצע כיתה א, אבא שלה נפצע בתאונת עבודה. באותו יום ג'ואי נכנס לכיתה שלה באמצע שיעור חשבון וביקש לקחת אותה כי משהו נורא קרה. ג'והאנה הייתה מאד לחוצה בנסיעה לבית החולים, ושם סופר להם שלאבא שלה נשברו שתי הרגליים והגב שלו מאד ניזוק. למשפחה שלא היה ביטוח חיים ובריאות היה קשה מאד כלכלית לשלם על הטיפולים. על חלק מהטיפולים ויתרו, אך מה ששילמו חנק אותם כלכלית. דני החליט לפרוש מבית הספר ולהתחיל לעבוד בשביל המשפחה, אך כל כמה זמן הסתבך בקטטה, פוטר מהעבודה ולעתים גם נעצר. ג'והאנה הרגישה את זה בעיקר כשעלתה לכיתה ב ולא היה ציוד חדש לקנות לה. אספו בשבילה את כל מה שהיה בבית וככה שלחו אותה. התיק הכחול שלה היה קרוע והיא נאלצה להחליף אותו בתיק הישן של דני- שחור עם גולגלות. דבר זה הביא לכך שצחקו עליה המון בכיתה, ואחר כך גם ירדו על הציוד במצב המזעזע שלה. כך יצא שהיו לה פחות חברות, והיא הייתה חוזרת הביתה כל יום כמה שיותר מהר לעזור לטפל בתאומים כשחזרו מהמעון. למזלם הגדול של התאומים ג'והאנה ידעה יותר טוב לטפל בילדים. כשהייתה בכיתה ג דני עזב את הבית לגור עם חברה שלו ואבא שלה חזר לעבוד. הוא לא היה במצב טוב בריאותית ועבודות מתאימות לו לא היו המון. ככה שיצא שהוא לא עבד רוב הזמן, והמשפחה שוב נחנקה כלכלית. זה היה אמור להיות תורו של ג'ואי לפרוש מהלימודים ולעזור למשפחה, אך הוא לא עשה את זה. הוא המשיך ללמוד והיה תלמיד מצטיין. אבא שלהם ניסה מדי פעם לשכנע אותו, אך הנער סירב. זו הייתה אחת השנים הכי קשות של העוני שלהם: לא הייתה טלוויזיה, ארוחת ערב ולעתים לא היה חשמל או מים בברז. כשג'והאנה לא הייתה צריכה לעזור עם התאומים היא הייתה הולכת לפארק לעשות את שיעורי הבית שלה באור ולעתים גם נכנסת למזרקה להתקלח. אך החשוב מכל הוא שהיה ברז שתייה בפארק. דבר זה יצר ריחוק בין ג'והאנה לבין ילדים בגילה. היא לא נפגשה עם מעט החברות שלה ובכיתה היו צוחקים על הציוד הדל שלה ועל מצב הבגדים שלה. היא הייתה חזקה מאד באותה שנה, עד שבסופה נודע לה שאחיה מת במהלך קטטה. הידיעה שברה אותה מפני שהיא ממש אהבה אותו והעריצה אותו, ורוב חופשת הקיץ היא התבודדה עם עצמה, והייתה יוצאת לפארקים וקוראת את כל הספרים שהוא אהב לקרוא. היא גם התכסתה בשמיכה הישנה שלו והסתירה אצלה כמה מהבגדים שלו. אף אחד לא לימד אותה איך להתמודד עם אבל, אך היא הצליחה בעצמה להתגבר עליו לאט לאט. כל עוד יש לה חפצים שלו הוא תמיד יהיה איתה. המצב הכלכלי לא השתפר גם כשהייתה בת 10 והייתה בכיתה ד. אך היחסים בבית החמירו. אריק הגיע לגיל שבו אפשר לעבוד וישר יצא לעשות זאת. הוא המשיך ללמוד בבקרים בבית הספר. גם ג'והאנה נשארה בבית הספר, אבל את ג'ואי נאלצו להוציא כי לא היה מספיק כסף לשלם על בית הספר. ג'ואי שהיה לו עתיד אקדמי מובטח התחרפן והדרדר למצב של דיכאון. הוא היה מתקוטט המון עם ההורים, ושום דבר לא היה יוצא מהמריבות כי הוא לא הלך לעבוד ורק ישב בבית. ג'והאנה בכלל לא אהבה את כל המריבות בבית, ואת רוב הזמן בילתה בפארקים או בטיפול בתאומים הקטנים בחדר שלהם רחוק מהרעש. כבר לא היו לה חברים בכיתה והילדים כבר מאסו מההקנטות והתעלמו ממנה לחלוטין. היא לא ניסתה לשפר את המצב, רק ניסתה להתרכז בלימודים שלה כי היא ידעה שזה מאד חשוב וקיוותה מאד שתוכל איכשהו לסיים את התיכון. באמצע השנה נראה שמצבו של ג'ואי משתפר והוא התחיל לצאת מהבית לעבודה. כשלא הביא את המשכורת שלו התגלה שהוא בעצם הסתובב בחוץ עם חברים שמצא ונחשו מה? עישן איתם ועשה שטויות. באותו לילה הייתה קטטה נוראית בינו לבין אביו והוא ברח מהבית. ג'והאנה הייתה משוכנעת שיחזור, אך לאחר חודש כבר לא הייתה לה תקווה. אריק, היא והתאומים היו הילדים היחידים שנשארו. אריק עבד קשה מאד ובסוף השנה נשר מבית הספר. המצב בבית היה טוב יחסית- היה מים, חשמל וארוחת ערב. זה שיפור אדיר במצב. אך אבא שלה היה מאד ממורמר מהמקרה עם ג'ואי, והיה עדיף לא לדבר איתו. המצב היה יציב במהלך השנתיים שנשארו לג'והאנה ביסודי. אימא שלה ואריק עבדו ואבא שלה מצא עבודה למשך שנה. היא הייתה בעיקר מסתובבת עם התאומים: לוקחת אותם מבית הספר, מכינה להם ארוחת צהריים ועוזרת להם בשיעורים. כשאימא שלה הייתה חוזרת ג'והאנה הייתה חופשייה לעשות את שיעורי הבית שלה ולהסתובב בפארק. מלבד שיעורי הבית היא התחילה להכיר שם אנשים שהיו באים לפארק ולשוחח איתם. אחד מהם היה נער הומלס שהיה גדול ממנה בשנה, והוא גם היה החבר הכי קרוב שלה. הציונים שלה ירדו מעט, כי היא התחילה להקדיש פחות זמן לשיעורי הבית ויותר לאנשם בפארק. זה פחות הפריע לה, כי היא מאד שמחה לדבר ולהתחבר לאנשים, דבר שהיה חסר לה שנים רבות. המצב הכלכלי היה יציב וכשג'והאנה עמדה להיכנס לחטיבת הביניים אף אחד לא מנע ממנה את זה. אמנם אבא שלה שוב הפסיק לעבוד ואימא שלה עבדה פחות, אך המצב הכלכלי היה יציב באופן יחסי. החטיבה הייתה מקום גדול יותר ומאד זר. המורות היו יותר קשוחות והיו יותר שיעורים. דבר זה השאיר לג'והאנה פחות זמןפנוי בצהריים ובזמן הפנוי היא הייתה צריכה להכין את השיעורים שלה. היא לא רצתה להכין אותם והמקצועות מאד שיעממו אותה. אז היא התעסקה עוד פחות בלימודים, ודבר זה גרם גם לחיכוכים בינה לבין המורות שלה. אף יצא לה להכיר כמה חברים מכיתה ט ולהסתובב איתם מדי פעם. בחודש השלישי ללימודיה בחטיבה, קרה מקרה ששינה את הכל. היא חזרה הביתה באותו יום מאוחר, וכשהיא הגיעה אחיה אריק היה שם עם עוד כמה אנשים. הם ערכו סיור בבית ורק לאחר מכן הציגו את עצמם. הם היו עובדים סוציאלים ממשרד הרווחה. התברר כי אריק נתפס גונב כסף והמשטרה העבירה את המקרה אל רשות הרווחה. אחד האנשים דיבר עם ג'והאנה ושאל אותה שאלות, אך היא לא ענתה. היא ידעה שרשות הרווחה שזה דבר רע, וכל פעם שהם היו אצל השכנים שלה ילדים נלקחו או שהיה בלגן מאד גדול. העובד לא לחץ עליה יותר מדי והם הלכו. ג'ואי הפסיק לעבוד מפני שפוטר, והוא וגו'האנה היו מסתובבים ברחובות אחר הצהריים. הם בעיקר היו מדברים ומוציאים אנשים אחרים לדבר איתם. ג'והאנה זנחה לגמרי את הלימודם וא הבריזה מבית הספר כדי להיות עם אח שלה. היא מאד שמחה שסוף סוף היא מסתובבת עם אחיה הגדול, זה היה חסר לה מאד. אך לא עברו שבועיים מאז שהעובדים הסוציאלים חזרו. הפעם הזו הייתה עם מנהלת בית הספר של ג'והאנה, והיא הניחה שהם באו אחרי שראו שהיא לא מגיעה ללימודים. שוב שאלו אותה שאלות ושוב היא לא ענתה. היא ברחה ונעלה את עצמה בחדר. שם היא הוציאה את כל החפצים של איה הגדול ובכתה לידם. היא ידעה שהיא בצרות שיש לה אחריות גדולה בהן. היא הייתה צריכה ללכת לבית הספר וללמוד ואפילו ללכת לעבוד איפשהו. תוך כדי היא שמעה צעקות מהמטבח, אך התעלמה מהן. היא כבר לא יכלה להתעלם כשאחד האנשים פרץ את הדלת שלה וצעק עליה לארוז את כל החפצים שלה עד למחר בבוקר. הוא הלך לאחר מכם ואתו כל השאר. אריק נכנס לחדר של ג'והאנה והסביר לה שהם מתכוונים לקחת אותו, אותה ואת התאומים לפנימייה. הוא הסביר שזה מקום מרוחק מהבית שם כל הילדים חיים יחד, ושזה מקום טוב כי הוא ייתן לה עתיד. היא מאד פקפקה, אבל עשתה כבקשתו וארזה את כל החפצים שלה. היא דחסה את חפציה המעטים לתיק ועוד כמה חפצים פחות חשובים של לימודים בארגז קטן. היא ממש לא ששה ללכת לשם ולא דיברה עם אף אחד עד הבוקר. בבוקר העובדים באמת חזרו וג'והאנה עלתה עם האחים שלה בחוסר רצון לאוטו. הם נסעו לפחות שעתיים עד שהגיעו לפנימייה, מקום די מרוחק מהכל. ג'והאנה הופרדה מהאחים שלה והוכנסה לגור עם שלוש בנות בגיל שלה. הן בכלל לא עניינו אותה. הן עסקו באיפור, בנים, בגדים ועוד כל מיני שטויות שלא עניינו אותה. ג'והאנה רצתה רק להסתובב בשמש, לדבר, לקרוא ולהשתחרר. תנאי הפנימייה לא איפשרו לה את זה. היא לא יכלה לצאת משטח הפנימייה, רק לשבת ולקרוא בספרייה. היא הייתה ממורמת ולא רצתה להכיר אף אחד. היא תהתה איך היא הולכת להעביר שם חמש שנים. גם הכריחו אותה ללמוד וכשהציונים היו נמוכים היו דוחפים אותה לקבוצות למידה אחר הצהריים וזה היה מאד מעצבן. הלימודים שהיא שנאה תפסו לה כמעט את כל היום, והיא בקושי הייתה יכולה לברוח מהכל לספרייה שהייתה סגורה בערב. יום אחד היא החליט שהיא פורצת לספרייה בלילב. כדי ללמוד לפרוץ היא הייתה צריכה קצת מידע והתגנבה למחשב בחדר המשחקים. אחרי מאמץ רב היא קראה שסיכת שיער עוזרת ועם המנעול הישן בספרייה זה באמת עבד. ככה שהיא יכלה להעביר לילות בספרייה וזו הייתה נקודת המפלט שלה. אך לצערה כעבור שבוע היא נרדמה בספרייה ומצאו אותה שם בבוקר. כך שהיא הייתה חייבת להסביר איך בעצם נכנסה לשם. היא קיבלה עונש ממש מעצבן בגינה וכשלא מילאה אותו היא קיבלה עוד עונש בנקיונות. בזמן הזה גם היה אסור לה להתקרב לספרייה או לכל מקום אחר שהוא לא הכיתה. היא הסתכסכה עם כולם והמצב היה נוראי. ככה עברו שבועיים בהם כל יום היא לומדת ומבצעת עונשים. היא לא יכלה לסבול זאת עוד והחליטה לברוח משם. היא לא ידעה לאן, אבל העיקר להיות חופשייה. בלילה היא ארזה בשקט את התיק שלה עם כל הדברים החשובים שהיא צריכה: בגדים, מסרק, מברשת שיניים וכמובן את הכרית מהחדר שלה. היה עליה לקום ממש באמצע הלילה כי שמרו על החדר שלה עד שתיים בערך. היא התגנבה בשקט במסדרונות ובאמצע החליטה שהיא תיקח איתה כמה ספרים שהיא אוהבת. כמו שהיא עשתה בערב, היא פרצה לספרייה, לקחה את הספרים שהיא אוהבת וברחה מהפנימייה דרך הגדר. היא נפצעה ברגלה תוך כדי הירידה אבל לא ויתרה. היא רצה לאורך הכביש לפחות חצי שעה עד שהתעייפה מאד. היא הסתתרה בתעלה צדדית לאורך הלילה שנשאר לה ובבוקר התגנבה דרך דלת אחורית של אוטובוס. האוטובוס הזה הסיע אותה חזרה לניו-יורק, אבל לצד אחר שלא הכירה. זה היה מצוין כי אף אחד לא יזהה אותה. שם היא התחילה לחיות את חיי הרחוב שלה. היא התחברה לעוד הומלסים כמוה והתחילה את חיי ההישרדות. גניבות אוכל וכסף, חיפוש אחר מקומות שינה ומה לא. היא למדה לרוץ מהר, לטפס ולהתגנב. כמעט כל יום היה לה מה לאכול. ג'והאנה גם למדה להסתדר עם כל הטיפוסים הפחות נחמדים ולפעמים זה עלה לה גם במכות ובכאב. אבל סך הכל חיי הרחוב שלה טובים יחסית. היא ישנה לרוב בפארק ענק מתחת לספסל, וככה היא מעבירה את השנה וחצי האחרונות.
הצבע אתו אתם מעוניינים שאכתוב את הדמות שלכם: Tomato
התכונה המיוחדת: לג'והאנה אין השכלה של בית ספר או איזה חוג, אך היא צברה המון חכמת רחוב. קודם כל היא מאד ספורטיבית: היא רצה מהר, מטפסת על קירות (דרך חלונות וצינורות, לא האיתמר הזה שהולך על קירות עם הרגליים. אפשר לחשוב גם על קירות של בתים כקיר טיפוס), קופצת למרחק (מגגות) ויודעת להרביץ מעולה. היא גם יודע כמה ריקודים אפריקאים אם מישהו רוצה כמה שיעורים. יש לה גם חכמת רחוב, זריזות ידיים והיא יודעת לתכנן תכנית בריחה ודברים כאלו.
הערות \ הארות \ סין:

שם וכינוי: אוניקס, dardar717
שם הדמות:
גיל הדמות: 15-18, בת 16
מגדר: למרות שחד קרן נשמע מפתה, נקבה.
מוצא \ ארץ שממנה הגיעה: בריטניה
מראה: רוי שונאת את השם שלה. הוא מלוקק וגורם לה להשמע כמו ״לידי״ אמיתית, ואולי בגלל זה היא נראת בדיוק ההפך. לצערה הרב היא בלונדינית, לכן היא צבעה פסים משיערה בתכלת, ירוק בהיר וכתום שלא נראה טבעי כל כך. רק כדי להדגיש עד כמה מרדנית היא יש לה פוני צד, גזור בצורה לא שווה. השיער שלה חלק, מגיע קצת אחרי כתפיה, ובדרך כלל אסוף לקוקו גבוה מבולגן, שהפוני תמיד יוצא ממנו. יש לה עיניים ירוקות-כחולות-צהובות בהירות, מוקפות בריסים עבים, חומים ובהירים. היא תמיד מייחלת שהיא תקום בבוקר, ויהיו לה עיניים חומות נורמאליות. האף שלה קטן וסולד, והיא תמיד הולכת עם בגדים בצבע כחול, ירוק או שחור, מה שמבליט את עיניה הנחושות תמידית. היא אף פעם לא הולכת עם משהו לא-קרוע, ואם צריך היא תקרע אותו בכוונה, רק שלא יסתכלו עליה ויחשבו - ״הא, יש לה הרבה כסף, היא עשירה.״
האמא החורגת שלה נחושה להפוך אותה לליידי, לכן תמיד שולחת לה חצאיות ושמלות בצבעי וורוד, מה שגורם לרוי להיות נחושה עוד יותר עם פרץ המרדנות שלה, וללבוש רק מכנסיים וחולצות זרוקות. היא בחיים לא תשים איפור, גם אם ישלמו לה בשביל זה. הגובה שלה הוא כמעט מטר שישים, נמוכה יחסית לגילה, אבל רזה מאוד בעקבות הרבה ספורט שיפורט מהמשך. היא תמיד הולכת עם נעלי אולסטאר משופשפות בצבע שחור, ויש לה פירסינג באוזן שמאל. העיניים שלה מוקפות ריסים דקים וחומים בהירים, הדבר היחיד שהוא לא בלונדיני אצלה. יש לה שפתיים דקות וורדרדות, שאלמלא היא הייתה כל כך סולדת מאיפור הן בוודאי היו נצבעות בצבע שחור. היא הייתה צובעת את כל השיער לשחור אילולי הצבע היה נראה טוב עליה (היא ניסתה פעם אחת, וזה יצא שחור - כחול - סגול מכוער כל כך שהיא העדיפה להשאר רק עם פסים), בגלל שנסתה פעם, קצוות שיערותיה עדיין בצבעי שחור - כחול - סגול. היא בחיים לא תגדל או תצבע את ציפורניה, והיא תמיד הולכת עם כפפות שלא מכסות את האצבעות. המראה הכללי היה יכול להחשב כגותי או פאנקיסטי, אבל היא עצמה מסרבת לשייך את עצמה לקבוצה כלשהי שיש לה סוג לבוש מסויים. חוץ מזה, היא שזופה, ויש לה כמות לא מוגבלת של נמשים על אפה. תווי פניה עדינים, והיא לא סובלת אותם על כך. בגלל זה התחיל כל הקטע של צביעת השיער, כדי לא להראות עדינה וילדה-טובה-ירושלים. היא בדרך כלל תלך עם סוודר, כדי שהברדס יחסה את ראשה, אבל אם חם, היא פשוט תלך עם גופיה וכתפיות עבות. היא בחיים לא תלך עם משהו צמוד מישי או חסר שרוולים, ויש לה חולצה אחת שהיא הכינה ומחבבת במיוחד, אם כי בחיים לא תלך איתה - חולצה בצבע ירוק, שעליו כיתוב "תבינו מה יש לכם באוכל!". רוב החולצות שלה, בין אם הם קרועות או מקושקשות, רוי כותבת עליהן בצד, במקום שיראו רק אם יסתכלו מקרוב, כיתוב של המשפט הזה. זה סימן ההכר שלה. המבטא הבריטי שלה אומנם מובהק, אבל היא משתדלת שיבינו שהיא לא ״ליידי״ או ״גברת״ כמה שיותר. רוב הבגדים שלה גסים, מראים עד כמה היא קשוחה. למרות כל הדברים הגסים והמסורבלים, רוי מסוגלת לנוע מהר ובשקט יותר מכל אדם אחר. היא אומנם נראת כמו ילדה רעה, מהסוג שמתחצף למורים, אבל למעשה היא משתדלת (ומצליחהֿ) להמנע מצרות. בגלל הבגדים הכהים הנוגדים את שיערה הצהוב והצבוע, מוזר שהיא לא בולטת בשטח, אבל זה מה שקורה. היא כמעט תמיד אומדת בצללים, במקום שקשה לראות אותה, למרות כל השחור והצהוב.
אופי: כמו שכבר תיארתי, היא פאייטרית לא קטנה. היא בעיקר זועמת על ההורים שלה, ועל כך שלא גילו לה שאבא שלה התחתן שוב שנה אחרי שנולדה עם האמא החורגת שלה. יש לה פתיל קצר, והיא בדרך כלל מסתובבת בפרצוף משועמם או כעוס. אבל כל זה פשוט מסכה שהיא לובשת, כדי שלא תצטרך להיות "גרלי" יותר מידי. מבפנים היא ילדה שמחה שפשוט רוצה לעשות הכל בדרך שלה, ולא להיות מושפעת מאחרים. היא לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות, או שמכריחים אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה. היא קצת טומבוי, אוהבת כדורגל וכדורסל. היא ספורטיבית מאוד, וזאת אחת הסיבות שאבא שלה שלח אותה לפנימיה צבאית. יש לה תחביב שהיא שומרת בלב, וזהו - קסמים. טריקים קטנים שהיא ממציאה בשקט וכותבת אותם במחברת שלה. היא רגישה מאוד לפרטיות שלה. אם תנסו, בבדאי תרתעו מהתקפנות שרוי שומרת את המידע האישי שלה לעצמה. היא חולקת את קסמיה הקטנים רק עם אנשים שהיא סומכת עליהם, או שלא שופטים אותה לפי המראה שלה. אם אי פעם תזכו לראות אותה, המחזה דיי מגניב - נערה עם פירסינג ושיער צבוע עושה לכם קסמים שאין לכם מושג איך היא עושה אותם. היא מקווה בעתיד להתפרנס מזה, גם אם תהיה ענייה. מבעד למסכה שהכינה לעצמה, רוי קשוחה. אם תפגשו אותה ברחוב, לא תפנו אליה בחיוך. אמן הסתם גם לא תפנו אליה, כי היא כל כך מסוגרת בעצמה, שהמסכה שעליה אמיתית כמעט לגמרי. היא לא בריון - מם הסתם לא תציק לאנשים סתם, אבל אם תתחילו איתה קרב, תופתעו באיזו מהירות תהיו על הרצפה. רוי פמיניסטית גדולה, ואם אי פעם מישהו ינסה להתחיל איתה, היא תקטול אותו במבט. היא לא רוצה להיות כמו האמא החורגת שלה, ללכת למסיבות ולהתחנף. היא אומרת את האמת ישר בפרצוף, ואם מישהו מוצא חן בעיניה, היא כנראה תתעלם ממנו עד שרגשותיה יעברו. אבל אם מכירים אותה לעמוק, היא נחמדה ואוהבת לעזור, וגם ביישנית מאוד. היא ערמומית וטריקית, וזאת אולי אחת הסיבות למה היא כל כך אוהבת קסמים. אולי נראה מבחוץ שלא איכפת לה משום דבר, אבל כן אכפת לה מאלה שקרובים אליה. היא חמקנית וזריזה, יכולה לגנוב לכם את העגיל לפני שתכירו אותה בכלל.




רקע: מינימום 25 שורות. כל האירועים החשובים שקרו במהלך חייה של הדמות.
הצבע אתו אתם מעוניינים שאכתוב את הדמות שלכם: ירוק!
התכונה המיוחדת: זריזה וערמומית. יותר זריזה, למען האמת.
הערות \ הארות \ סין: די מחזרתי אחת מהדמויות שאני אוהבת... מוכעככע?

שמורות, יש להראות התקדמות משמעותית בשבוע הקרוב :)

שם וכינוי: אמה- i love הרמיוני
שם הדמות: ג'ני לווסקט
גיל הדמות: 16
מגדר: נקבה
מוצא \ ארץ שממנה הגיעה: שוויץ
מראה: ג'ני לא אהבה להתיפיף. היא כן הייתה יפה, אבל לא אהבה את זה. היא לא הייתה כמו שאר הבנות שהולכות לקניון וקונות דברים יקרים. ג'ני לפחות לא עושה קניות בעצמה. מדי פעם מישהו מעובדי האחוזה שלה היה קונה לה משהו. ג'ני תמיד לבשה חולצת טריקו וטייץ' צמוד. יש לה חברות רבות גם כן שקונות לה דברים שהיא לא בקניון, אבל לה אין צורך בזה. היא מסתפקת ביופי שיש לה. שערה הבלונדיני מגיע עד למותניה בחלקות מפתיעה. את השער היא תמיד אוספת בצמה הדוקה לראשה, במסתיימת בגומייה סגולה אדמדמה. השער משתלב טוב עם עיניה החומות דבש של ג'ני. בעיניה של ג'ני מתערבבים כל תחושותיה הפנימיות. עיניה כמו ספר פתוח שאפשר לקרוא את כולו מבפנים. ריסיה עובדות בלי הפסקה, ומתנופפות על עיניה בעדינות מפתיעה. הגבות השחורות שלה היו תמיד מכווצות כלפי מטה, ופיה האדום הנפוח תמיד התעקל לצורת חיוך מזויף. עצמות הלחיים שלה היו גבוהות ומתחו את כל תווי פניה כלפי מעלה. אפיה הגדול היא בדיוק בין שתי העיניים, למרות הגודל שלו. עורה של ג'ני היה בהיר, כמובן. הרי היא בשוויץ. על העור היו כמה צלקות מהגנבות שהתבססה עליהן. פעם אחת איש אפילו זרק עליה מחבת, ולרוע המזל פגע ברגלה השמאלית. הנוגע לזה, היא מתוחה שם צלקת עגולה. היו לה כמה פצעים בעור, על הסקייטבורד שנפלה ממנו, וכמובן הגנבות. יש לה כתם לידה בצורת כף כלב על ידה הימנית, קרוב לכתף. ג'ני הייתה גבוהה יחסית לגילה כי הייתה לה גדילה בהורמוני הגדילה. כבר כמה שנים שמנסים לטפל בזה וג'ני עברה כמה ניתוחים אבל כלום לא עזר. היא עדיין נשארה גבוהה. גבוהה ויפה. ג'ני הייתה רזה, לא רזה כמו מקל אבל רזה. היא כמעט לא אכלה והיא תמיד נוסעת על הסקייטבורד יחד אם חבורת בנות. רגליה היו יציבות מן הכלל- היא אף פעם לא אבדה שיווי משקל, ההפך בין כל חברותיה. על רגליה תמיד היו את אותן נעלי ספורט שחורות סגולות אם פס לבן באמצע. ידיה הדקות והארוכות נמתחו והיו ליפות ביותר. אצבעותיה היו חלקות מקשקשים וציפורניה המרוחות בלק סגול היו מבריקות. ג'ני תמיד התהלכה אם שעון דיגיטלי חכם על יד שמאל שלה, וצמיד רגל, תזכורת מאילת המקסימה שלשם נסעה לפני שלוש שנים. את הנייד שלה הכניסה לתיק ג'ינס גדול מסין המקסימה, שנסעה לשם פעם לפני המלחמה כדי לבדוק את שורשי משפחתה.
אופי: ג'ני לא אוהבת לאכול. ממש לא. מצד שני, היא גם לא אוהבת להיות רזה, אז זה די מצמצם את האפשרויות. היא גם לא אוהבת שדואגים לה, וזה כבר מבאס ברמות אחרות, ביחס שהיא עשירה. מאז ומתמיד היא לא אהבה להיות עשירה, אך היא אהבה לגנוב. טוב, לא בדיוק "אהבה", היא אמרה זאת שכאילו הידיים שלה עובדות תמיד ואוטומטית הן גונבות, אך היא יודעת שזאת לא האמת. יש לה מלא שקרים, והיא מפחדת שיגלו אותם. למרות הקו הדק של גופה הרזה, היא מנסה כמה שביכולתה להגדיל אותו, אך כל ארוחה היא מהננת בסירוב. היא אוכלת מפעם לפעם, אך לא מספיק. מספיק שהיא תדע ממה להיזהר וממה לא - הבעיה שהיא לא פוחדת משום דבר. היא יכולה לעשות באנג'י שלושים מטר ועד לקפוץ לים מצוק - כשהיא אפילו לא יודעת לשחות. חיים רק פעם אחת, היא יודעת, אך היא לא יודעת שהם נגמרים באותו האופן.
היא לא אוהבת ללמוד, אך כמעמדה היא צריכה לעשות זאת - אז היא התעקשה ולבסוף רשמו אותה לכיתה רגילה, שם אף אחד לא יודע איזו גנבת עשירה ומפונקת היא. היא לא הייתה אומרת שהיא מפונקת, אך כן נותנים לה להרגיש כך. הכיתה - כמו שהיא אומרת - היא הדבר הכי טוב שקרה בחייה. היא לא התחברה עם כולם, והיא לא רוצה להתחבר עם כולם, אבל חלק פשוט נדבקים. זה לא מפריע לה או משהו כזה, היא נשארת שקטה ועונה 'כן' ו'לא' בלי יותר מדי פירוט. היא ברוב המשימות, והמרץ, והשיעורים והמפגשים נשארת בצד ומביטה על כולם. אחרים תמיד חושבים שהיא פשוט מתביישת ונבוכה, אבל היא פשוט שונאת להיות בדברים כאלה. היא חכמה, וכולם יודעים זאת ולכן דוחפים אותה קדימה. אך היא לא כמו כולם שרוצה שידחפו אותה קדימה, היא יכולה ואף רצוי להישאר בצד. היא אוהבת את זה ולא עושה שום דבר נגד זה. אבל במסיבות ומפגשים חברתיים היא דווקא כן אוהבת להיות ולפטפט עם כולם, ובגלל זה כולם אוהבים אותה, והיא אוהבת אותם - לא כי הם ראו את אותה ג'ני העשירה, אלא שהם אוהבים איך שהיא, מה שלא כולם מקבלים, בגלל זה היא לא מתחברת עם כולם, היא בוחנת כל אחד ואחד, אך היא מתנצלת על זה שאין 'בת זוג'. אף פעם לא הייתה לא כזאת שהיא יכולה לסמוך עליה בעיניים עצומות, וזה מה שתמיד רצתה. מישהי שתעבור איתה את כל הדברים שהיא חוותה בחייה. אולי זה מה שמשאיר אותה בחוץ.
היא רוצה להראות קשוחה, אבל זה לא כל כך מצליח לה. היא אולי לא כמו הבנות שמתלהבות מאיזה כלב קטן וחמוד שמלקק את קצות האצבעות, אבל היא עדיין לא הגיעה לרמה של 'קשוחה'. היא מחייכת לרוב שפונים אליה, כי היא גם לא רוצה להיראות כזאת שלא איכפת לה. היא משהו מסובך, אין ספק. כל יום והרגש שלה משתנה. כאשר היא מרגישה רגש כלשהו, היא מביעה אותו על הצד הטוב ביותר. אם היא כועסת, היא מראה את זה. היא צורחת, היא מסתכלת לכולם בעיניים, היא מאשימה כל אחד - אבל זה לא קורה הרבה, רק שמצליחים לעשות אותה כך. שמרגישים איתה ורבים איתה והיא אומרת משהו והצד השני מסרב להקשיב, זה מוציא אותה מדעתה. אבל כשהיא שמחה, היא עושה את זה כל כך טוב, כל כך נעים. אבל לרוב היא אף אחד מזה - פשוט עומדת בצד ומסתכלת, בוחנת. היא מאושרת מבפנים, אבל תמיד מרגישה מקום ריק. הוריה גם כן אינם עוזרים לה. היא באה בערב לביתה כשהוריה בפגישות ונרדמת מיד. היא לא חושבת על זה יותר מדי. בבוקר כשהיא מתעוררת, הם קמים מוקדם ומברכים אותה לבוקר טוב. לאחר מכן היא מתארגנת, מדברת קצת באוכל עם אמה אך לא יותר מדי, ויוצאת. כך זה בערך כל יום שהיא חוזרת הבייתה, מלבד חגים ומועדים שונים שהיא ישנה אצל חברותיה. זה לא נעים לה, זה נותן תחושה של אי נוחות וחוסר אונים, כמו ההרגשה כשהיא במסיבות ודברים כאלו. בגלל זה היא לא אוהבת את זה. זה נותן לה הרגשה שהיא לא מתמצאת. דבר שני, זה נותן לה הרגשה שרק המשפחה שלה נדפקה כל כך - כל חג הם יושבים וסועדים ביחד, מדברים, צוחקים. אולי הוריה רוצים את הטוב ביותר בשבילה, אבל זה לא מצליח. משהו נדפק בדרך.
רקע: כשהיא התחילה - המלחמה - היא שנאה את עצמה. בעיקר בגלל איזו עבודת שורשים טיפשה. מסתבר שהיא הייתה יורשת הכתר הסינית של עוד אחת מהעיריות שם. אופס. אבל במשך כל העבודת שורשים הזאת - מתי שטסה לבריטניה - חברה שלה הראתה לה אתר אינטרנטי שבו תוכלו לדבר, להעזר, לעזור, הכל בעצם בגיל הזה, ושם היא מצאה מישהי שכונתה 'גו'. ג'ני הייתה סבורה שזה שם בדוי, אבל שיהיה. זאת בריטניה. מאז שתיהן מדברות בצ'אט מדי יום, צוחקות, מדברות ומפטפטות. ג'ני אוהבת להיות באתר הזה - חוץ מזה שהוא טכנולוגי - בגלל שיש שם אותה, את ג'ו. ג'ני מרגישה שסוף סוף היא מצאה את האחת. זה היה לפני כמה שנים. שלוש? ארבע? היא לא ידעה, אבל הוריה לא ידעו מה קורה איתה. מדי יום ביומו שחזרו מהפגישות שלהם היא לא הייתה שם, והיא אפילו לא הרגישה את זה. מה איכפת לא לדבר איתם מאשר לדבר איתם פחות מדקה ביום? היא המשיכה להקליד, ולקליד, ולהקליד. מדי פעם היא הייתה מפסיקה מהדיבורים עם ג'ו ויוצאת קצת לגנוב דברים ולקבל צלקות. ג'ני אהבה את הצלקות. לכל אחת מהן היה סיפור משלה. למשל היא זוכרת כאשר הייתה בערך בת חמש היא יצאה לבילוי עם הוריה בפעם הראשונה, ואולי אפילו האחרונה, ובחנות המזכרות מדף נפל עליה, אבל היא לא בכתה כרגיל. היא צחקה.
הכתם לידה שלה על הכתף בצורת כלב, מזכרת מקוריאה שמשפחתה גרה שם פעם. שם היא נולדה בבית חולים ממוצע יחסית, כי אז לא היו כאלה בתי חולים מפותחים בסביבה שלהם, ובגלל זה הם עברו לשוויץ. זה אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לג'ני. היא זכרה את קוריאה כמקום אפלולי ולא נעים, עני ומלא פרחחים וארסים. היא הייתה אחת מהם אז, ועדיין נשאר ממנה. היא זוכרת מקוריאה את האחוזה שלהם שהייתה תקועה על ההר הכי גבוה בשכונה שם. היא ראתה אנשים בבוקר עוצרים ומביטים הרחק אל האחוזה. היא ראתה בערב אנשים שעוצרים את חיבוקם ומרימים מבט לאחוזה. זה לא היה נעים. זה נתן הרגשה כאילו היא שונה, כאילו היא אחרת ולא רצוייה.
אם ג'ני מגלגלת את כל חייה, ג'ו הייתה בכולם. ג'ני אומנם אף פעם לא ראתה אותה, והיא אפילו לא ידעה אם היא פדופילית - ואם כן, שיהיה - היא אהבה אותה כמו שהיא. ג'ני זוכרת את הפעמים הרבות שהייתה צריכה לעשות איזה שיעורי בית אבל היא נשארה במחשב, מדברת עם ג'ו. היא אפילו לא ידעה אם היא מחבבת אותה, או שג'ני סתם תקועה לה. ג'ו הראתה לה תוכניות אהובות מבריטניה שמיד ג'ני התאהבה בהם. מאז התוכניות האלה היא לא מפסיקה לשבת מול הטלוויזיה ולצפות. מה שכן היה טוב, שהיא התעניינה במכשיר הזה. פעם אחת שאיזה כבל התנתק ולא יכלה לראות עוד שידורים, היא פירקה את הטלוויזיה מהכבלים ועבדה כל היום כדי לסדר אותם מחדש, בלי ידיעה מוקדמת או חובר הוראות כל שהיא. כאשר היא מצאה את הכבל הצהוב שמתחבר עם הכחול היא יכלה למצוא שידורים של עוד מדינות - ובסוף הגיעה לסין. היא צפתה בזה כמה דקות, והתחלחלה. הם הורגים אנשים סתם בשביל הכיף. בשביל העולם. היא הבינה. מאז אותו יום היא הבטיחה לעצמה שלא תתעסק בפוליטיקה ודברים כאלה בעתיד, כי אז זה יוביל לאסון נורא, כמו כל שאר הדברים שעשתה. לאחר כמה ימים אמרו לה שהיא חולה באוטיזם, והיא דאגה. היא בכתה כל הזמן ופירקה את הדברים אצל ג'ו. 'לא יאהבו אותי יותר.' וג'ו סירבה להאמין לזה. ג'ו פירקה אצלה את כל תהליך האמנזיה, והן עודדו אחת את השנייה וזה היה כל כך כיף. שמישהו כן יכול לאהוב אותך. מאז 'לא יאהבו אותי יותר,' הייתה הסיסמא שלהם. איך שהן מזהות אחת את השנייה. אבל עדיין, אחרי כל זה - ג'ני הרגישה שהיא סתם עוד עול לג'ו. לבסוף התברר שג'ני לא חולת אוטיזם והיא שמחה כל כך, אך אותם ימים שהן הבינו אחת את השנייה נחקקו בזכרונה.
לאחר כמעט שנתיים, הוריה שלחו את ג'ני לפנימייה יוקרתית בדרום שוויץ. היא לא אהבה ללמוד שם, כי המורים התייחסו לתלמידים כאילו הם משרתים שלהם. התלמידים הרשו לעצמם הכל. הם כתבו 'המורה חזירה' על הלוח, והמורה כיבדה את זה. הם הגעילו את ג'ני ברמות. חוץ מזה, לא היו לה שם חברים. היא הייתה מתבודדת לכמה חודשים, ואף אחד לא היה מתייחס אליה ברצינות. אולי בגלל מראה "המיוחד," ואולי סתם כי היא בודדה את עצמה. היא אהבה להיות ככה, כמה חודשים בלי שום דבר על הראש. לרוב היא שכבה במיטתה והביטה אל התיקרה וחשבה על החיים ועל טלוויזיות. במידה אחת היא הייתה פילוסופית ברמות, אבל מצד שני היא לא אהבה את זה. היו לה מלא שאלות ולא ידעה את מי לשאול אותן. אבל היא כן דאגה לכל המכשירים שהיו איתה באחוזה, המחשבים, הטלוויזיות והחופש שהיה בפירוקן. מרוב התשוקה היא הלכה לחדר המחשבים, ופשוט הוציאה מחשב אחד ממקומו. היא הוציאה את כל הכבלים וניתחה אותו מחדש, אך לפתע בה סגן המנהל. הוא צעק עליה והיא ברחה ממנו. איכשהו היא הגיעה אל חדר המנהל, והוא הסיע אותה למקום כלשהו עם מלא מכשירים. היא חשבה שהוא מחזיר אותה הבייתה, אבל בסדר. היא משכה בכתפיה והתחילה לפרק ולנתח מחדש את כל המכשירים בהתאם למידה שהיא רוצה. מחשב אחד, כאשר הוא יהיה דלוק הוא יראה רק אתר אחד בלבד, ומחשב אחר יראה את הכל בצבע תכלת בוהק. לאחר כמה שעות שהיא חיכתה שם, באו נציגים מהממשלה. היא קמה מייד ורצתה לברוח, אך הם עמדו בכניסה. הם שאלו אותה האם היא מוכנה להצטרף למלחמה, והיא תייצג את שוויץ. היא ענתה לא בדחיפות. היא הבטיחה. היא לא יכולה להסיר זאת עכשיו. הם כיבדו אותה, וזה היה מוזר. היא והמנהל נכנסו למכונית היוקרתית שלהם, והם הסיעו אותה לביית. שם הם דיברו כמה דקות עם הוריה והיא דאגה לזאת. בסוף היום, כשהם הלכו, אמה באה אליה ואומרת שהיא מצטרפת לצוות, ואז ג'ני התחילה להתנהג בפראות. היא דחפה כל דבר, היא צעקה. אמה שלחה אותה לרופא לבדוק אותה, אבל היא הייתה בסדר. היא הייתה לחוצה מזה שהיא תמות, וזהו.
הצבע אתו אתם מעוניינים שאכתוב את הדמות שלכם: תכלת.
התכונה המיוחדת: היא מנתחת מכשירים טכנולוגיים במהירות מפתיעה. היא יכולה לנתח כל מכשיר מחדש והיא יכולה לבנות מכשירים עתידניים אם יהיו לה האמצעים הנכונים.
הערות \ הארות \ סין: על המינימום כי עצלן אני - נערך ממש עכשיו כי המ"ת עוד מאט התחיל והוא נשמע ממש מגניב סו סיימתי

הודעה זו נערכה ע"י Tinkerbel ב Aug 15 2017, 09:35 AM

היי אמה! לא כתבת אם מדובר בטופס גמור או שמירה, אבל קודם כל, יש לי מספר הערות.
מראה - מעט מבולגן, ולא מפורט כל כך. הייתי שמחה אם היית הולכת לפי סדר, ומתארת את הדמות מ"כף רגל ועד ראש", מה שנקרא. למה אני מתכוונת? כתבי את מראה הדמות בפירוט רחב ככל האפשר, מהשיער שעל ראשה ועד לנעליים שלה. אם את רוצה, את יכולה להעזר במידע שיש באשכול הזה, שקס המנהלת של הפורום כתבה.
אופי - מרי סו. למה הכוונה? מרי סו היא דמות מושלמת, ללא פגמים. הייתי ממליצה לך להכין רשימה של תכונות אופי, מהבולטות ביותר בה ועד לתכונות קטנות יותר. חשבי איך הדמות מגיבה ללחץ, למקרים עצובים, וכיצד הרקע שלה השפיע על האופי שלה. כמובן שיש מקום לפרט על תחביבים, את רק צריכה למצוא אותו. בנוסף, עלייך להוסיף לדמות תכונות רעות - אני לא אומרת שתהפכי עכשיו אותה לרשעת על או משהו, אבל לכל בן אדם יש תכונות רעות, גם לדמויות מ"ת.
רקע - אין סדר זמן כרונולוגי. אני מתכוונת, תחשבי שכשאת מספרת על אדם כלשהו, את צריכה ללכת שלב שלב. מהילדות עד לבגרות. את לא חייבת לפרט יותר מידי על השנים המוקדמות או על שנים שנראות לך פחות חשובות, אך חשוב שיהיה מספר נקודות זמן חשובות בחיה של הדמות, מקרים שהשפיעו על חיה, על האופי שלה ועוד. הכניסי גם אירועים שמחים וגם לא שמחים, שכן לכל בן אדם יש משניהם.

בסך הכל, הטופס זקוק למעט עריכה. אשמח אם תעקבי אחרי ההוראות שלי (או שלא, לפי בחירתך) ותערכי, וכך אוכל לקבל אותך. בינתיים את שמורה עם שוויץ.

שם וכינוי: קס
שם הדמות: קאיהארה קאנה (灰原花, Kaihara Kanna). פירוש שמה הפרטי הוא "פרח".
גיל הדמות: 14.
מגדר: נקבה.
מוצא \ ארץ שממנה הגיעה: קוצ'י, מחוז קוצ'י, יפן.
מראה: קאנה מוזנחת. זו ההרגשה שמקבלים כאשר מסתכלים על קאנה. על אף הבגדים היפים, על אף השיער המסודר. ניתן לראות שקאנה קורנת מהזנחה. אולי כי זהו המצב הטבעי שלה - הזנחה. כל הבגדים היפים הם רק מה ששמים עליה. אמנם קוראים לקאנה פרח, אבל היא אפשר לאמר שהיא בן אדם שנראה כמו פרח. היא לא - היא רגילה, ומוזנחת. על אף העובדה שהיא לא אוכלת מספיק, היא רגילה למדי - גובהה הוא מטר וחמישים ושבעה סנטימטרים, והרגליים שלה רגילות מספיק. הידיים שלה, למרות זאת, בולטות מעט ביחס לכל הגוף החלש שלה. על אף העובדה שהיא לא מתאמנת, הידיים שלה שונות משאר הגוף - שריריות מעט יותר, בולטות יותר.
השיער של קאנה גזור בצורה לא מסודרת מאוד - על אף שפעם הוא היה גזור בצורה שמזכירה את התספורת הקלאסית של נער בחטיבת הביניים, עכשיו שיערה השחור מגיע עד מעט מעל הכתפיים שלה – היא לא גוזרת אותו, הוא פשוט בקושי צומח. הוא תמיד פזור – לא משנה מה. בזכות העובדה כי היא נמצאת מול עיני האומה, הוא מסורק - אך עדיין, חלש ושביר כפי שניתן היה לצפות. הצבע שלו מזכיר עפר, במקום תיאור מלבב אחר של צבע שחור - יש בו גוון מעושן מעט, שגורם לו להראות טיפה מוזר. קצוות השיער שלה מפוצלים בקצוות שלו, והשיער שלה יבש באופן טבעי. הוא ישר, חלק כמעט כאילו מישהו החליק ושרף אותו בלי הפסקה - למרות שזו הצורה שלו באופן טבעי. ניתן לסכם את כל העניין בעובדה שהוא נראה חלק וחסר נפח, וגורם לפנים שלה להראות קצת יותר כמו של ילדה קטנה. הפוני שלה מסתיר את העיניים חסרות הייחודיות – אבל עליהן נדבר אחר כך. הוא ארוך מדי, בגלל העובדה שקאנה לא נותנת לאנשים להתקרב אליה עם מספריים.
עכשיו נדבר על העיניים שלה. הן, כמו כל חלק אחר בה, לא מיוחדות. הצבע שלהן כהה מאד, כפי שניתן היה לצפות. הן לא רחבות או צרות מידי, הן ממוקמות במרחק רגיל מהאף שלה – והן אפילו על אותו קו. הכל טוב ויפה בעיניים של קאנה, כולל הריסים הקצרים והגבות הלא מסודרות במיוחד, שבדרך נס לא גורמות לה להראות כמו טרול. אבל הן כן לא מסודרות – כל מגוון הבנות שמסתובבות סביבה תמיד מצחקקות מאחורי גבה על העניין הזה בדיוק. הצבע שלהן, כמובן, שחור גם הוא. היא דלילות יחסית, ואין להן כמעט צורה.
הפנים של קאנה גם הן לא מיוחדות – כפי שאמרנו כבר, היא במקרה הטוב נראת מוזנחת. היא לא יפה, היא... רגילה. האף שלה ישר, ממוקם באמצע פניה. אם אתם צלמים או דוגמניות, ככל הנראה תשימו לב שהוא נראה פגוע בגשר האף, אבל רוב הסיכויים שאף בן אדם אחר לא שם לב לעובדה הזו. עצמות הלחיים שלה נמוכות יחסית, ונותנות לכל הפנים שלה הרגשה שטוחה ועגולה. הלחיים שלה בדרך כלל חיוורות, אבל ברגע שהיא מתעצבנת או מתאמצת – היא כמובן מאדימה לגוון שניתן יהיה לכנות אותו "עגבניה". השפתיים שלה צרות ובדרך כלל סגורות בקו ישר, לא חיוך ולא כלום. גם עליהן יש אינספור צלקות – ולא נדיר לראות אותן עם חלקים אדומים יותר ופחות, חלקים שהיא נושכת עד זוב דם. הסנטר שלה ישר, לא בולט ולא חד במיוחד – כמו שאמרנו, לפנים שלה יש מראה מעוגל. ככל הנראה לא תשימו לב לעובדה שהצוואר והעורף שלה בדרך כלל מלוכלכים בצורה לא בולטת – מסוג הלכלוך שמצטבר אם לא מנקים את הגוף עם סבון.
הדבר הבלתי רגיל בקאנה הוא הידיים שלה. או ליתר דיוק - הצלקות על הידיים שלה. את החודשים שהיא בילתה בבית אחרי מות אמה, היא בילתה כשהידיים שלה מדממות באופן קבוע. ולכן, אם תסתכלו על הידיים שלה היום, הדבר הראשון שתראו הוא בורות. או מכתשים. לא ממש - אבל הגוונים נראים ככה. העור שלה מעוקם ומצולק, כאילו מישהו הדביק אותו בעבודה גסה. החלקים שבהם הצלקות מופיעות הם בעיקר כפות הידיים והאמות שלה, ומעל המרפק אין כמעט וצלקות. הצלקות ברובן בצורה של חצי סהר או קו ישר או עקום במעט, אך רובן הגדול כבר כמעט ובלתי נראה על הידיים שלה - אלא אם כן היא מתאמצת או חיוורת באופן מיוחד.
הצוואר של קאנה ארוך יחסית, כמו כל חלק אחר בגוף שלה – על אף העובדה שהיא בסך הכל קצת פחות ממטר שישים, היא מצליחה לגרום לכל חלק בגוף שלה להראות כמו ספגטי – הידיים שלה תמיד נמצאות בכיסים שלה או לצידי גופה, הרגליים שלה תמיד לבושות בבגדים שגורמים לה להראות כמו ילד בן 10, פחות או יותר. העור שלה כהה יחסית – ומלא צלקות, כאלה שלא תמיד אפשר לפספס. חלק מהן חתכים ארוכים, חלק מהן כתמים מוזרים וחלק כוויות עגולות וקטנות. הן נמצאות על כל מקום חשוף בגוף של קאנה – על הידיים, הרגליים ואפילו הצוואר. על הפנים שלה יש רק שתי צלקות – צלקת ארוכה ולבנה שמתמשכת מתחת לעין שלה, כזו שלא כל כך קשה לראות בגלל צבע העור הכהה יחסית, ומאחורי אוזנה – מתמשכת אל החלק העליון של הלחי. הצלקת הזו יכולה הייתה להראות גם כמו כתם חן, אלמלא הייתה בצבע ורוד-חום מוזר.
נדבר בקצרה על הבגדים של קאנה – כי אלו תורמים לא פחות מכל חלק אחר בה למראה המוזנח. היא לעולם לא תלבש חצאית או שמלה, היא תמיד ללבש בצורה הכי לא בולטת שהיא תוכל למצוא. המכנסיים תמיד יהיו מכנסי ג'ינס, משופשפים בצורה לא אופנתית או מכוונת. החולצות שלה בדרך כלל יראו כמו בגדים שנשלפו מתוך המזבלה – חולצות לא אופנתיות בצבעים בולטים, בדרך כלל עם איזה כיס במקום אקראי או כובע שעליו מצויר קוף.
אופי: קאנה עברה שינוי לא קטן בחיים שלה. אבל חלקים רבים ממנה עדיין מציגים את אותם הצדדים בחייה של קאנה שהיא לא הייתה רוצה לחשוב עליהם יותר. אולי הדבר הראשון שצריך לדעת על קאנה, הוא מה שהיא מקרינה לאנשים סביבה - במראה המלוכלך שלה, בנטייה המציקה שלה לכסוס את ציפורניה, היא נראת כמו מישהי שלא אכפת לה. היא נראת כמו בן אדם קר ומסוכן, או מישהו שצריך לרחם עליו - תלוי את מי תשאלו. ככה שהדבר הראשון שרוב האנשים יחשבו, מההליכה השפופה והציפורניים הנשוכות, הוא שקאנה היא "שלילית". בצורה כלשהי, כפי שאמרנו.
חלקים רבים מקאנה הם שונים מהתדמית שנוצרת מהמראה שלה. הראשון בינהם הוא העובדה שהיא לא פוגעת אנשים. היא רחוקה מלהיות בן אדם תמים שחושב רק טוב, אבל קאנה לא תרים יד על בן אדם. ברוב המקרים, בכל אופן. על יוצאי הדופן נדבר לאחר מכן. למדו אותה לא לכעוס על אנשים זרים, לא להרים ידיים או לקלל או לצעוק. היא בן אדם שקשה מאד לעצבן אותו - בצורה שנראת לעין, בכל אופן. היא נראת רגועה מבחוץ, ובלתי-פגיעה כמעט. היכולת שלה לא להפגע באה ביחד עם אדישות, או מראה שלה. היא אמנם מבינה את כל הדברים והכל מעובד בראש שלה, אבל מבחוץ - היא תראה רגועה. בין אם הדבר הוא שמח או עצוב, בעקבות מה שהולך בתוך הראש שלה, קאנה חונכה לה להפגין את הרגשות שלה כלפי חוץ.
אותו יוצא הדופן, שיכול לגרום לקאנה לפגוע באדם אחר, הוא חוסר היכולת שלה להמר את פיו של אדם שמאיים אליה או שהיא מכבדת. משמע, בין אם זו מורתה האהובה או רוצח עם סכין ביד, התגובה של קאנה תהיה מיד לעשות מה שמתבקש ממנה. היא לא מסוגלת להמרות את פיו של אדם שמבחינתה, בראש שלה, נמצא מעליה. ומי שנמצא מעליה הם אנשים מבוגרים שהיא מכבדת (ויכולים לפגוע בה אם היא לא תעשה את מה שהם אומרים), או גברים - כל גבר שמזכיר לה במעט את אביה (ויש הרבה כאלה. כמעט כל גבר מבוגר, למעשה) יוכל להכניע אותה בלי קרב. היא תעשה מיד מה שמתבקש ממנה, בין אם זה לרצוח, לשדוד או להתאבד בעצמה. היא לא מסוגלת - פיזית, לא מסוגלת, להתנגד לאנשים הללו.
דברים שמכעיסים את קאנה הם דברים קטנים. היא יכולה לכעוס על כל דבר, אבל כמו שאמרנו - הכעס נשאר בתוכה. הסיבה לכעס מכל דבר קטן לא הכי ברורה לקאנה, אבל זה המצב - כל דבר הכי קטן יכול להכעיס אותה. מילה שנאמרת לא במקום, מבט שלא מוצא חן בעיניה, או משהו שמתבצע בצורה שהיא לא אוהבת. כל הדברים הללו יכולים לגרום לה לכעוס מבפנים. והיא כמובן לא תעשה עם זה כלום, אלא שזה יפגע במשמעות של אנשים מבחינתה. זאת אומרת שאם הכעסת אותה, "ירדת" רמה בראש של קאנה. זאת אומרת שאם תבקש משהו, היא תוכל לאמר לא. או שאם היא כיבדה אותך, הכבוד אליך יורד. וכל הדברים האלו משפיעים על היחס של קאנה לאנשים - כי אמנם היא לא תפגע או תקלל או תצעק, אבל לרוב הנשים ולאנשים בני גילה היא מסוגלת - ואומרת - "לא" לא מעט.
כפי שהוזכר מוקדם יותר, בראש של קאנה הרוב המוחלט של האנשים מתחתיה (הפסקה הבאה מתייחסת לאנשים שהם לא גברים מבוגרים או אנשים שהיא מכבדת). זאת אומרת שהרצון שלה לעזור להם תלוי בעיקר בכמה הם הכעיסו אותה בעבר, או בכמות האנרגיה או הפוזיטיביות שיש לה באותו הרגע. מה שאומר שבדרך כלל, קאנה תאמר לאנשים הללו "לא". כי היא לא מרגישה צורך, בדרך כלל, לעזור לאנשים אחרים. אם זאת, במקרה שמדובר באנשים שגורמים לה לרצות לעזור להם - כמו ילדים - או בפעילויות שהיא אוהבת - כמו קריאה של ספרי ילדים - היא תהיה מוכנה לעשות את הדברים בלי בעיות גדולות במיוחד.
האהבה של קאנה לקאנג'י היא נושא מעניין בפני עצמו. היא לא אוהבת לקרוא, היא לא נהנת מהקריאה. היא נהנת מהכתיבה או המבט בקאנג'י עצמו. היא אוהבת את הציור שמושך את העיניים שלה, והיא אוהבת לזכור את המשמעיות השונות של כל אחד ואחד מהקאנג'י. מה שנגמר, הוא שקאנה אוהבת לקרוא דברים שיש בהם ציורים נוספים. היא אוהבת לקרוא ספרי ילדים, למרות שהם לא מאתגרים, או מנגה. כי במנגה יש המון ציורים ולעיתים אפשר למצוא גם קאנג'י מסובכים שמעניינים את קאנה. הקריאה מסוגלת להסיח את דעתה של קאנה, או לגרום לה לשקוע במשהו, או לשמח אותה, אבל היא לא יכולה להרגיע אותה.
אם קאנה לא רגועה, אי אפשר להרגיע אותה. אף אחד מבחוץ לא יכול להרגיע אותה, בכל אופן. יש מעט דברים שגורמים לקאנה להיות לא רגועה - והכוונה היא לא רגועה מבפנים ומבחוץ. הדברים הללו הם שני רגשות: זעם ופחד. בשונה מה"כעס" של קאנה, כשהיא זועמת היא נפגעת בצורה פרימיטיבית יותר. לא משהו שכלתני, אלא התנהגות שגורמת לה להתפרץ והיא לא מסוגלת להסתיר. הדברים שגורמים לה להתנהג ככה הם התעללות שדומה להתעללות שהיא עברה, או אנשים שמנסים להצדיק את אבא שלה. לא שאנשים מנסים, אבל בכל פעם שקאנה תשמע את המילה "שיכור" או "סאקה", היא תרגיש את כל הגוף שלה רועד. אם זה לא יתקדם לשום מקום, היא ככל הנראה תצליח להרגיע את עצמה. אם היא תשמע סיפור על הורה שמכה את הילדים שלו, היא ככל הנראה תצרח ותבעט בדברים עד שהיא תאבד אנרגיה או תפגע בעצמה בצורה שתגרום לה לכאב מאד חזק.
הדבר השני, פחד, דומה גם הוא - אבל רק שיחה לא יכולה לגרום לו. היא מפחדת מגברים, כפי שציינו, אבל היא תהיה רגועה ואדישה ברוב המקרים אליהם. אבל אנשים שמריחים כמו אבא שלה - מריחים כמו אלכוהול - ואנשים שמאיימים עליה פיזית, שניהם מפחידים אותה. דבר נוסףף שמפחיד אותה אינו אנושי - והוא ריחות. ריחות חזקים גורמים לראש שלה לשלוח אותה בחזרה לבית שלה, לחודשים אחרי שאמה מתה. לגופה ששכבה בבית היחיד שהיא הכירה. שלושת הדברים הללו יגרמו לה לקפוא במקום - לא לצרוח, לא להכווץ, אלא פשוט לקפוא. והיא לא תוכל לזוז. אם תגעו בה, היא תצרח ותברח ככל הנראה, ואז תאבד את הראש ותרביץ לדברים. התגובה שלה למגע, שהוא גם דבר שמפחיד אותה, היא טיפה יותר רגועה - היא בדרך כלל תזוז כמה צעדים אחורה ותבהה באדם שנגע בה (או בחפץ) במבט מבוהל, עד שיעברו כמה רגעים והיא תשתכנע שזה לא אבא שלה.
קאנה לא מתעניינת בדברים כמו אופנה או בגדים, או חדשות - היא חייה בעולם שמתנהל כמו "בועה" סביב קאנה. הדעה שלה על עצמה היא משהו קצת יותר מסובך - אין לה בעיה עם הגוף שלה, כפי שיש להרבה בנות בגילה, אבל יש לה בעיה עם עצמה באופן כללי. היא לא... אוהבת את עצמה. היא מסתדרת עם עצמה, היא לא שונאת את עצמה באופו אקטיבי - אבל היא לא אוהבת את עצמה. היא אדישה לעצמה. בצורה שמפתיעה אנשים כאשר הם מדברים איתה. הדעה של אנשים אחרים עליה לא מעניינת אותה - היא שקועה בעצמה בדברים שהם מעבר לחיים הבסיסיים ביותר שלה. היא לא מתלוננת לאנשים יותר מדי, בעיקר מגלגלת עיניים - היא מגלגלת עיניים המון. רוב הסיכויים שהיא מגלגלת עיניים כשאתם מסתכלים עליה. דברים כמו סרטים או ספרים לא מעניינים אותה יותר מדי, כפי שציינו מוקדם יותר - היא לא מתעניינת בעולם מסביבה יותר מדי. סקרנות זה משהו שהיא לא מכירה יותר מדי, ככה שהחיים שלה עלולים להראות די דלים לאנשים מסביבה. והאמת? זה די נכון. אנשים שמתעניינים ביותר מדי דברים, או מנסים לחטט בחיים שלה, בדרך כלל יגרמו לה להסתלק או להתעלם מהם. את הדברים הללו אין לה בעיה לעשות.
הדברים שקאנה כן אוהבת בעולם, בנוסף לקאנג'י, הם בעלי חיים ועוגיות. בעלי חיים מכל הסוגים מוצאים חן בעיניה, בעיקר בגלל העבודה שהם לא מרגישים כמו בני אדם, לא מדברים והם חמים ומרגיעים אותה. בגלל העובדה שהיא לא יכולה ממש לגעת באנשים אחרים, החום שהיא מקבלת מבעלי החיים הוא משהו שמאד מרגיע אותה והיא חושבת עליו הרבה. אמנם אין בבעלתה בעל חיים, אבל ברגע שיש אחד סביבה - התגובה האוטומאטית שלה תהיה ללכת לגעת בבעל החיים. גם אם הם נושכים אותה או מכאיבים לה, בגלל העובדה שהם שונים בתכלית מבני אדם, היא לא מגיבה אליהם בצורה רעה. נדמה שברגע שזה בעל חיים שהוא לא אדם, הכל בסדר. עוגיות הן האוכל האהוב עליה, מהסוג שהיא יכולה לאכול גם אם היא סיימה לאכול ארוחה ענקית. היא נורא אוהבת עוגיות, וזו דרך די פשוטה להתחבר אליה, כיוון שהן משפרות את מצב הרוח שלה בצורה מוגזמת.
דבר נוסף שחשוב לציין, הוא שקאנה לא יודעת או רוצה לשקר. היא מהאנשים שאומרים את האמת בפרצוף, נראה שזה משהו שהיא כן מסוגלת לעשות. היא יודעת שאנשים שמשקרים גומרים כמו אמא שלה, מתים. היא יודעת שאם משקרים ואומרים דברים טובים, מנסים לעטוף הכל בחיוכים, זה רק פוגע באנשים. לכן היא לא משקרת, אף פעם. אנשים מפקפקים בכך בלי הפסקה, והדבר מרתיח את קאנה. יש משהו אחד שהיא יכולה להבטיח שהיא תמיד תעשה, וזה לאמר את האמת. העובדה שאנשים לא מאמינים לה מעצבנת אותה, כי הם מאמינים לאנשים שמשקרים להם ומאכילים אותם בפנטזיות שמחות. אחד הדברים שקאנה מוצאת הכי משחררים מבחינתה, הוא לאמר את האמת ולראות את הבעת הפנים של האנשים מולה משתנה לזעזוע כשהם מגלים שלא הכל מושלם כפי שכולם סיפרו להם.
רקע: כשקאנה נולדה, המשפחה שלה עדיין לא הייתה הרוסה. גם היא לא הייתה הרוסה - היא הייתה בסדר גמור. היא נולדה בקוצ'י, בירת מחוז קוצ'י שביפן. הבת הראשונה של ההורים שלה. אביה עבד בתור מדריך בארמון קוצ'י, האטרקציה הגדולה של העיר - אמנם המשכורת שלו לא הייתה גבוהה, אך הדבר איפשר לאמה להשאר עם קאנה בבית. על אף העובדה שהשניים לא ראו אחד את השני יותר מדי, הם הצליחו להתווכח הרבה. גם כשקאנה הייתה תינוקת, צעקות בכל מקום היו דבר רגיל למדי. אך, היא עדיין לא הייתה הרוסה. הם חיו ביחד, מינאמי (美波, אמה של קאנה) בישלה וסידרה את הבית, ונאגאקו (長子, אביה של קאנה) עבד, דיבר אנגלית לא רעה עם כל התיירים שבאו לבקר, וחזר הביתה בשביל לצעוק קצת וללכת לישון.
אך, כמובן שהדברים לא יכלו להשאר כך הרבה זמן. זה היה כאשר קאנה הייתה בת קצת פחות משישה חודשים - מה שאומר שהא לא זוכרת דבר ממה שקרה בפועל. רק את מה שאמה סיפרה לה. השלישייה נסעו במכונית, לבקר במרכז קוצ'י - הארמון נמצא על גבולות העיר, וביתם של בני משפחת קאיהארה היה קרוב אל הארמון. הנסיעה הייתה אמורה להיות לכבוד השנה החדשה, על מנת לקנות לקאנה בגדים חדשים. במהלך הנסיעה, בזמן שקאנה ונאגאקו שיחקו להם (על אף העובדה שהשני היה אמור לנהוג), המכונית מצאה את עצמה מתגלגלת בלי שליטה, ומתרסקת אל תוך קיר של מפעל בקוצ'י. כוחות שירותי החירום מצאו אותם שם - כל השלושה חיים, בדרך פלא. אמה סבלה מפגיעת ראש, אביה - ריסק את רגליו. וקאנה? קאנה נראתה שלמה. אמנם היא הייתה מעורערת ולא בכתה, והידיים הילדותיות שלה היו קמוצות ועל ראשה היה סימן כחול בולט, היא נראתה בסדר. היא לא בכתה - אחרי הכל, זה אומר שלא כאב לה יותר מדי. הם נסעו לבית החולים, כמובן. הרופאים קבעו בהתחלה כי קאנה ניצלה בדרך נס מפגיעות קטלניות, אך כאשר ניסו לטפל בה גילו שכל נגיעה בראשה גורמת לה לצרוח ולבכות, להכות ברגליים השמנמנות והילדותיות שלה את כל מי שמתקרב אליה. בעוד הילדה שוהה בחדר הלם תינוקות, הרופאים קבעו כי ישנו שבר בבסיס הגולגולת שלה, מאחורי אוזנה. הטיפול לא היה בעייתי – אם כי בגלל גילה הקטן והעובדה שמעולם לא ניזונה בצורה הטובה ביותר, גם בתור ילדה בת שישה חודשים, היה סיכוי לא קטן שתאבד את היכולת שלה לשמוע, לכל הפחות. הטיפול עבר והצלחה, ורק השאיר מאחורי אוזנה צלקת ורודה וגדולה.
לקאנה לא היו קרובי משפחה חיים אחרים – כך שאת הימים שלאחר מכן בילתה עם אמה, במיטת תינוקות לצד החדר בו הייתה אמה. אביה עדיין היה בטיפולים – טיפולים ארוכים שנגמרו בכך שכרתו את רגלו האחת, והשניה הייתה פגועה בצורה חסרת תקנה – היכולת שלו להזיז אותה הייתה מזערית ולא יעילה כלל. לאמר שהמצב של המשפחה לאחר השחרור – לאחר קצת פחות משלושה חודשים. אביה היה צריך להמשיך וללכת (להגרר על כיסא גלגלים) אל בית החולים, על מנת לאפשר לרגל המתכת שקנו בכל כסף להיות שימושית באמת.
התוצאה הייתה שקאנה לא זכרה לעולם את הבית שלה לפני שהוא נהרס. הזכרונות המוקדמים ביותר שלה כוללים אותה הולכת בבית, בעוד אביה יושב בכיסא הגלגלים שלו ושותה את האלכוהול האינסופי שלו, מתעלם ממנה כאשר הייתה מנסה להתקרב אליו. היא לא הלכה לגן הילדים – לא היה בבית מספיק כסף בשביל לאפשר את ההצטרפות שלה למערכת החינוך היפנית. ואמה? אמה הייתה יושבת בבית, מנסה לסדר באיטיות את הבית או לנקות את כל האלכוהול שנשפך על הרצפה כשהכאב של אביה היה גדול מדי. היא הייתה מעורפלת, איטית - לא מסוגלת לנוע יותר מדי בלי שהמיגרנות שלה יגרמו לה לצנוח על הרצפה בכאב.
כך יצא שקאנה הייתה הבן אדם היחיד במשפחה שלה שהיה יכול להסתובב בבית ולעשות דברים. ילדה בת ארבע בעיקר מפרקת דברים, אבל בגיל חמש אמא שלה הצליחה להרגיל אותה מספיק להתנהגות שהיא יותר בוגרת - אחת שתוכל לעזור לאישה עם המיגרנות האינסופיות והבעל שמבזבז את כל הכסף המועט שהם מקבלים על אלכוהול. קאנה הייתה מסתובבת מאחורי אמא שלה, לבושה בשאריות בגדים שלא היו בכביסה אף פעם. הם לא היו יוצאים בבית - רק בשביל לקחת את המעטפות, הכסף המועט שהגיע, והאלכוהול שאביה היה מזמין ושולח את מינאמי לשלם עליו. קאנה גדלה להיות ילדה שקטה מאד, פשוט הולכת אחרי אמא שלה. היא הייתה עושה כל דבר שמינאמי הייתה עושה: היא הייתה קמה איתה בבוקר, שוטפת איתה פנים, שוכבת איתה על הרצפה הקרה כשהכאב בראש של מינאמי היה חזק מדי. היא לא הייתה יכולה לדמיין את העולם שלה בלי הצל של אמא שלה עליה. אז כאשר אמא שלה הפסיקה לקום בבוקר, והייתה שוכבת במיטה כל היום עם כרית על הראש, קאנה הייתה עושה את מה שהיא תמיד הייתה עושה: היא הייתה קמה בבוקר, מתלבשת, הולכת לסלון בשביל לבדוק אם אבא שלה בחיים. היא למדה כבר אז איך לשים את האצבעות על הצוואר שלו בשביל לבדוק אם הוא הרג את עצמו. גם אם היא לא באמת הבינה למה הם מתכוונים.
וככה התחילו לעבור הימים. קאנה הייתה ילדה בת שש פחות או יותר, והיא הייתה עוברת מחדר לחדר בבית, בודקת את הדופק של ההורים שלה וגוררת את בקבוקי הסאקה שהשליחים היו משאירים מאחורי הדלת. היא הייתה יושבת על הכיסא היחיד שנותר ליד שולחן האוכל כשאמה הייתה שוכבת במיטה: יושבת ומסתכלת עליה בזמן שאביה היה צועק וצוחק עם האלכוהול בדם שלו. היא הייתה ילדה קטנה ומוזנחת, לבושה בבגדים שקטנים עליה, ואביה היה יושב על הכיסא ושותה. ושותה עוד קצת, וצורח על קאנה שהיא מגעילה ומלוכלכת ואף אחד בחיים לא היה אוהב אותה. אמה הייתה קמה בערבים, כשהשמש הייתה מכאיבה לה פחות, היא הייתה מכינה אוכל, נותנת אותו לנאגאקו - הוא הייתה מתעלם ממנו ברוב הפעמים, וקאנה הייתה לוקחת אותה כשהוא היה נוחר בצהריים והבטן שלה הייתה מקרקרת.
והימים עברו, ואמא של קאנה הייתה מספרת לה סיפורים על עולם יפה יותר ומעולם לא מקיימת אותם, ואביה היה צורח עליה ומקלל ומכה אותה כשהיא הייתה מנסה לסדר את הבית סביבו. היא הייתה ילדה גדולה מבחינתו - או שהוא כבר לא הבחין בהבדל. היא הייתה ילדה בת שש וזה היה מספיק בשביל שהוא יכה ויקלל אותה. וככה עברה קאנה את השנים הללו - את השנים שהם עדיין קיבלו את קצבאות המזון ואמה לפעמים הייתה מצליחה לצאת מהבית ולקנות אוכל, ומאוחר יותר - קאנה הייתה זו שהולכת. ואז הגיעה השנה שבה הכל השתמש שוב מחדש. קאנה הייתה כבר בת תשע, ואביה היה עסוק בלשתות סאקה כשהשניים שמעו רעש וצעקה מתוך חדרה של האם. התקרה הרטובה והשבורה החלה להתפורר לה במרכז החדר - ממש על המקום בו היו הרגליים של אמה. קאנה ראתה את הגבס מתפורר ונופל על אמה, ובעוד מינאמי מחזיקה את ראשה ולא מצליחה להתמודד עם הכאב, קאנה ניסתה לסלק את מה שכבר נפל וגררה את אמה אל הסלון, אל המקום בו ישב נאגאקו עם הבקבוק ביד שלו. הוא העיף מבט מהיר אל החדר המתפורר ונשף בבוז, רטן משהו על העובדה שמינאמי הורסת כל דבר שהיא נוגעת בו, וקם מהכיסא שלו. קאנה אף פעם לא ראתה אותו קם מהכיסא שלו בשביל לעשות משהו שאינו לקחת בקבוק, אבל במקום לקחת בקבוק - נגאאקו תפס את מינאמי בשיער שלה ומשך אותה לעמידה. בעוד היא צורחת, הוא הטיל אותה על הקיר וצרח עליה, לופת את הצוואר שלה ודוחף את הגוף שלה אל הקיר, בזמן שקאנה ישבה על הרצפה ועצמה את העיניים שלה בנסיון להסתיר את מה שהולך לקרות. היא כבר הבינה כשאבא שלה אומר משהו- זה מה שהולך לקרות. ככה שהיא ידעה מה יקרה כשהוא צרח על אמא שלה שהוא יהרוג אותך, והיא ידעה שזה קרה כשהיא שמעה את הגוף הרפוי נופל על הרצפה ברעש שהיא לא ציפתה שהוא יעשה. היא הרגישה את הידיים המלוכלכות והשומניות תופסות אותה - אחת בשיער והשניה בפרק כף היד, וגוררות אותה אחריו. היא הרגישה את הרצפה הקרה של השירותים מתחתיה כשהוא הפיל אותה לבסוף, והיא פתחה את עיניה - רואה את הדם האדום על הבגדים של אביה. הוא הסתכל עליה במבט אטום כשהוא הוריד מעליו את בגריו והכריח אותה לנקות אותם, וזה, כמובן, מה שקאנה עשתה. קאנה לא ידעה לעשות שום דבר אחר. את החודשים הבאים בחיים שלה קאנה בילתה בזמן שהיא מנסה להתרחק מהגופה ששכבה בקצה הבית שלהן. אביה בילה את החודשים הבאים בזריקת בקבוקי סאקה על קאנה וצרחות עליה, בזמן שהילדה המשיכה לנקות את הבית כאילו הייתה תקווה כלשהי. הריח היה בלתי נסבל, אבל קאנה ידעה טוב יותר מאשר לאמר "לא" לאבא שלה, לא משנה מה הוא היה אומר לה לעשות - היא הייתה מתעלמת מהזכוכיות שהיות נתקעות בידיים שלה עד שהוא היה חוזר לשתות.
השינוי הבא בחיים של קאנה - רצף שינויים בלתי נגמר - היה כאשר סקר אזרחי פשוט עבר ליד הבית שלהם. הבית שבו הייתה אמורה להיות אישה, ילדה בת תשע וחצי, ובעל עם רגליים תותבות שעבדו מספיק בשביל לאמלל את חייה. היא הייתה אישה לבושה בבגדים פשוטים, עם ספר גדול עם דפים לבנים, שקאנה לא ידעה מה הוא. היא התחבאה בעשבים השוטים בכניסה כשהאישה הגיעה לבית - רחרחה את האוויר בצורה שהזכירה לקאנה את הכלבים שלפעמים רצו מסביב לבית - ונכנסה פנימה במבט מוטרד. היא שמעה את הצרחה כשהאישה רצה חזרה אל הרחוב, והיא שמעה את בקבוק הסאקה של אביה מתנפץ על הקיר. היא שמעה אותו צורח וקורא לה - אז היא יצאה מבין השיחים, הסתכלה על האישה שיצאה מהבית במבט מוטרד ונכנסה אל הבית, לסדר את הבלגן שאביה השאיר, כתמיד. האורות המהבהבים בכחול ואדום מסביב לבית היו מה ששינה את המצב מבחינתה, וכשהשוטרים נכנסו לתוך הדירה ואזקו את אביה, היא מצאה את עצמה יושבת בפינה ושותקת בעוד הם מדברים אליה בקול נעים ורגוע, מנסים להרגיע אותה שהכל יהיה טוב. היא ידעה שהם משקרים.
אחרי שהם לקחו את אביה, הם לקחו את קאנה איתם. הם הושיבה אותה בתוך המכונית, וכמה דקות לאחר מכן קאנה מצאה את עצמה יוצאת ממנה ונעמדת בכניסה לבניין אפור ולא יפה במיוחד, על דשא מטופח בכניסה. היא לא הייתה בטוחה מה המקום הזה - אחרי הכל, אף אחד לא דיבר איתה. רק הסתכלו עליה דרך המראה. היא הייתה ילדה לא מטופחת, השיער שלה היה קצר, גזור בצורה עקומה וסבוך. הידיים שלה היו מלאות צלקות שהיו פעם חלקים מבקבוקי הסאקה של אביה. השוטרים הביאה אותה אל תוך הבניין, הושיבה אותה בתוך חדר עם קירות בצבע תכלת וערימות צעצועים, שולחנות ודפים, והשאירו אותה שם לבד. היא ישבה על הכיסא, בשקט, תוהה מה היא אמורה לעשות. כשהדלת נפתחה, אישה לבושה בבגדים בהירים נכנסה אל החדר. היא התיישבה על כיסא הפלסטיק הנמוך שמול קאנה, ודיברה אליה בקול רגוע. היא אמרה לה את שמה, שהיא הגיעה ל"מעון לילדים בסיכון" שנמצא בקוצ'י. שהיא תשאר פה אז שימצאו משפחה שתגדל אותה. קאנה לא אמרה הרבה - כשהאישה שאלה אותה איך קוראים לה, היא ענתה בקול שקט. כשהיא שאלה בת כמה היא, היא סיפרה לה שהיא בת תשע. כשהיא שאלה אותה מה היא אוהבת לעשות, קאנה שתקה ונעצה את מבטה בקיר. זה מה שאבא שלה היא עושה כשהיא הייתה מנסה לדבר איתו. קאנה ידעה שהאישה משקרת - היא דיברה בקול עדין וסיפרה לה על משפחה על בית יפה והורים נחמדים, וקאנה ידעה שהיא לא הולכת למצוא אף אחד כזה.
קאנה מצאה את עצמה בחדר שינה עם שתי בנות. אחת מהן הייתה גדולה ממנה - נערה בת שלוש-עשרה שהייתה עסוקה כל הזמן במכשיר טלפון ישן שהיה נעוץ בין הציפורניים הצבועות בלק שבור שלה, וילדה בת שמונה ששיחקה עם הבובות שלה כשקאנה נכנסה אל החדר. הילדה הקטנה ניסתה לפנות אליה - אבל קאנה התיישבה על המיטה הצרה הריקה והסתכלה על הילדה, שחזרה לשחק עם הבובות שלה. למבוגרת מהן קראו מאריה (魔理恵; Marie), כך למדה קאנה עם הזמן, והקטן הייתה נאטסוקה (夏花). לשתיהן לא היו הורים, ולקאנה היה אבא שהיא לא יכלה לראות יותר. את הימים הבאים קאנה בילתה בהסתגלות למקום החדש שלה - המקום שבו כל האנשים היו עדינים ונחמדים, ואף אחד לא ציווה עליה שום דבר. היה לה אוכל בשפע, אוכל שהיא לא אכלה בחיים שלה. דברים כמו פירות וירקות טריים, כמו סושי - דברים שונים מהאורז והרטבים הקנויים שאמה הייתה מצליחה להשיג להן לפעמים. אם תשאלו את קאנה, זו הייתה התקופה הטובה ביותר בחיים שלה. בזמן שאבא שלה עדיין היה תקוע בבית סוהר בלי משפט, כי מספיק היה לראות את הבית בשביל לדעת שאי אפשר לשחרר את הבן אדם לחופשי, והיא הייתה בבית היתומים לילדים בסיכון בקוצ'י. זאת אומרת, ילדים מבוגרים מדי מכדי שיאמצו אותם.
נתאר את החיים של קאנה בימים הללו, שבהם היא הייתה בבית היתומים בקוצ'י - היא הייתה מתעוררת בבוקר, ביחד עם נאטסוקה ומאריה, בשעה שש וחצי בדיוק. הן היו שולפות את הבגדים הנקיים מהארון שלהן - שהיו תרומות בעיקר. מאריה הייתה מתלוננת על הבגדים הלא יפים, ונאטסוקה הייתה בוחרת את החולצה הורודה ביותר שהיא הייתה יכולה למצוא. קאנה הייתה לוקחת את החולצה העליונה והמכנסיים או החצאית שהיו בארון שלה. לאחר שהתלבשו, היו הולכות להתקלח ולצחצח שיניים, ובשעה שבע היו מתיישבות בשולחן הבוקר, בו היה מוגש אוכל מוצלח למדי, אם אתם שואלים את קאנה. בארוחת הבוקר הן היו יושבות בדרך כלל עם כמה בנות אחרות - וקאנה אפילו הצליחה להכיר כמה מהן מעבר לשמן הפרטי, למרות שהיא כמעט ולא דיברה. לאחר ארוחת הבוקר, היו הולכות הבנות לבית הספר - כיוון שהייתה שונה בגילה מנאטסוקה ומאריה, הייתה צריכה ללמוד עם בנות אחרות, מה שגרם לחודש הראשון להיות כאב ראש בלתי נסבל לקאנה. בארוחת הצהריים הייתה פוגשת שוב את נאטסוקה ומאריה - למרות העובדה ששתיהן היו "מגעילות ומעצבנות" אם הייתם שואלים אותה, למעשה היא חיבבה אותן. לאחר ארוחת הצהריים היו הולכות הבנות למועדוני אחר הצהריים או לעבודות הבית - שבוצעו כולן בהגינות ובנימוס, ביחד עם עובדות משק הבית והמורים. קאנה גילתה כי למרבה ההפתעה, היא דווקא מחבבת בעלי חיים - אלו היו מגיעים לבית היתומים פעם בשבוע. בהתחלה אמנם היא הייתה עסוקה בעיקר בלבעוט בהם או לזרוק אותם ממקום למקום, אך לאחר הנחיה עדינה מהצוות (שאיימו לא להרשות לה ללכת לחיות אם היא לא תפסיק להתעלל בהן), קאנה גילתה כי דווקא את החיוות היא מחבבת. בעיקר כי הן לא דיברו, וכי לא היו צריכות שידברו אליהן. לאחר מועדוני אחר הצהריים, הייתה הולכת קאנה לספרייה הדלה או לחדר האוכל, בו היו הילדים הקטנים יותר צופים בתוכניות טלוויזיה יפניות מלפני שלושה עשורים, פחות או יותר. קאנה לא אהבה לקרוא יותר מדי - היא גם לא ידעה לקרוא בתקופה הראשונה שלה בבית היתומים, אבל היא אהבה את הספרים המאיורים המיועדים לילדים הקטנים ממנה במספר שנים לא קטן.
את יום ההולדת העשירי שלה חגגה קאנה עם עוגיות שאחת המורות שחיבבה אותה - המורה לקריאה, טסוזוקי (津々木) סנסיי, הביאה לה, יחד עם מבחן דמה לסיום שנת הלימודים של תלמידי כיתה א' בבתי ספר רגילים ביפן, בו קאנה הפגינה את יכולות הקאנג'י הנרכשות במהרה שלה. היא לא הייתה תלמידה מבריקה, אבל העובדה שהיא התעקשה להסתכל על הספרים לילדים ועל הפוריגאנה שמעל הקאנג'י גרמו לה ללמוד אותם באופן לא מודע כמעט - וכיוון שהיא הייתה עסוקה בעיקר בקריאה לעצמה ולנאטסוקה, זה היה הדבר שהיא הצליחה בו בבית הספר. אם היה מדובר במתמטיקה, היא בדרך כלל הייתה זורקת את הספר על אחד התלמידים האחרים, או יוצאת מהכיתה, או מציירת קאנג'י במחברת מתמטיקה שלה כי זה היה מעניין יותר. המורים, שהחליטו שאין טעם לנסות להכריח את קאנה (שהייתה ידועה באופי הקשה שלה) ללמוד מתמטיקה או מקצועות שלא מעניינים אותה, ניסו להכניס אותה לשיעורי האומנות - אך היא הפגינה חוסר עניין משווא בכל דבר שהוא לא ציור קאנג'י, כך שבסופו של דבר מצאה את עצמה יושבת בעיקר בשיעורי יפנית או רצה בשיעורי ספורט. את שיעורי הספורט היא חיבבה, אולי בגלל העובדה שהיא אהבה לבעוט בדברים או לרוץ ולרדוף אחרי אנשים. היא לא הייתה מצטיינת במיוחד, אבל היא חיבבה את הספורט.
יש סיבה להצדיק פסקה על מערכת היחסים שקאנה פיתחה בבית היתומים - כפי שנאמר, היא הייתה ידלה עם אופי קשה, אבל היא זכרה את שמות התלמידים האחרים ואף היו כאלו שנעזרו בה בקאנג'י שהם למדו. נאטסוקה הייתה קרובה אליה באופן יחסי - היא הייתה קוראת לה מהספרים שהיא הייתה מביאה מהספריה, והן ישנו באותו החדר, העליבו את מאריה ביחד - ככה שאם הייתם שואלים את קאנה מי החברה הכי טובה שלה, היא הייתה מגלגלת עיניים ואומרת את שמה של נאטסוקה. מאריה הייתה דמות מוזרה למדי בעיניה של קאנה - היא הייתה גדולה מהן, והיא הגיעה ממשפחה שהייתה בריאה למדי עד אשר כולם פרט למאריה החליטו לזרוק את החיים לעזאזל. לכן היא הייתה מפונקת למדי, לפחות ביחס לבנות האחרות, והרצון העז שלה להיות דיווה תמיד שעשע את קאנה. מבנות הכיתה שלה, היא הסתדרה עם ארינה (絵莉奈; Erina) - שבשונה מקאנה, הייתה מוצלחת בעיקר במתמטיקה. הקאנג'י של היה נורא, וקאנה נהנתה ביותר מלנסות ללמד אותה קאנג'י ולצחוק ולעקוץ אותה כשהיא לא הייתה מצליחה. התגובה שלה לנסיונות של ארינה ללמד אותה מתמטיקה בתור נקמה, הייתה בדרך כלל לגלגל עיניים ולצייר קאנג'י.
שבעה חודשים אחרי שנכנסה לבית היתומים, קאנה נקראה לחדר המנהלת. המורה טסוזוקי, שהייתה האדם המבוגר הקרוב ביותר לקאנה, הייתה זו שבאה לקחת אותה. כאשר היא הגיעה לחדר המנהלת, היא התבקשה להתיישב ולהקשיב. הסיבה שהיא הייתה צריכה להקשיב, היא שבית המשפט מבקש מקאנה להגיע לתת עדות. למה היא, ולא מישהו אחר? כי אין אף אחד אחר. אז למרות שהיא ילדה, מבקשים ממנה. רק אם היא מסכימה, כמובן. קאנה, שלא הייתה לה בעיה (בעיקר כי היא לא ידעה מה מצפה לה), לא התנגדה. המנהלת הודיעה לה שבשבוע הבא, היא תצא ביחד עם המורה טסוזוקי והן ימצאו לה בגדים מסודרים בשביל בית המשפט. לאחר מכן, הן ילכו וידברו עם עורכי הדין שיכינו אותה למשפט.
את השבועיים הבאים בילתה קאנה בהתכוננות למשפט של אביה - שבו הייתה אמורה לתת את העדות שלה. ילדה בת עשר - אפילו לא עשר וחצי - שהייתה אמורה לעמוד על דוכן עדים ולנסות לגרום לאנשים להבין שאבא שלה היה מפלצת שהרסה לה את החיים. לא שזה לא היה נכון, אבל קאנה לא הייתה הטיפוס המדבר, ואבא שלה היה ההורה היחיד שהיא מכירה. בכל אופן, ביום המשפט היא קמה בבוקר ויצאה אל בית המשפט שבקוצ'י, ביחד עם מורתה, כמובן. בבית המשפט היא מצאה את עצמה עומדת מול שורה של עורכי דין, ומול הדמות של אביה, שלקח לה יותר מדי זמן לזהות - הוא היה מגולח, הוא היה מסודר, הוא היה לבוש בחליפה ולא נראה כאילו הוא הולך לזרוק עליה בקבוק. האמת? הוא נראה לא רע. אם קאנה הייתה רואה אותו ברחוב, היא לא הייתה חושבת שהוא אלכוהוליסט עם בעיות ברגליים שרצח את אמא שלה. אבל היא ראתה אותו בבית המשפט, ככה שלילדה המנותקת וקרת המזג לא הייתה באה להעיד על ההתעללות שהיא ואמה עברו ע"י הגבר האכזרי העונה לשם קאיהארה נאגאקו. אחרי הביקור הראשון, היו עוד בערך שמונה - שנמשכו מאז אותו יום בגיל קצת-אחרי-עשר, ועד כחודשיים אחרי יום הולדתה ה-12.
בתקופה היא, בה הייתה "הילדה שהולכת לעיר עם טסוזוקי סנסיי", יותר ויותר אנשים ניסו לשאול אותה שאלות. לילדים מבית הספר לא הייתה לה באה לענות - בין אם במילים או בגלגולי עיניים והתנהגויות חסרות נימוס אחרות. ראוי לציין, שככל שהייתה יותר בבית המשפט, גילתה יותר ויותר נימוס, בעיקר בגלל העובדה שטסוזוקי סנסיי החלה להקדיש לה יותר ויותר זמן, שבו חינכה את קאנה בזהירות לחיים טיפה יותר מסודרים, חיים שקאנה לא קיבלה בגלל הנסיבות והאירועים שהפכו את חייה למה שהם. ביום הולדתה השתיים-עשרה, יכלה קאנה כבר לאמר תודה לכל הילדים שאיחלו לה ברכות מיותרות, ואף חיבקה את נאטסוקה אחרי שזו הביאה לה מכתב ברכה ליום הולדתה.
אבל, בית המשפט לא הביא רק טוב לחיים של קאנה (הרי נימוס הוא דבר טוב, לא?) - הוא הביא איתו גם זכרונות מרים, הרבה מהם. ככל שגדלה, ככל שהפכה להיות יותר ויותר נורמטיבית, היא הפכה להיות יותר ויותר עצובה. אם עד בית המשפט לא היה לה אכפת - היא הייתה קרה והייתה מתעלמת ממה שקורה סביבה שלא היה מוצא חן בעיניה, ככל שהיא גדלה וככל ששמעה יותר ויותר אנשים דנים ב"יכולת שלה לאמר מה באמת קרה" או ב"אמינות שלה" או ב-"משקל שיש לתת לעדות של ילדה שעברה התעללות", גילתה יותר ויותר רגשות שליליים שלא יכלה להפתר בהם בעצמה. עם המחשבות הללו היא הייתה הולכת לטסוזוקי סנסיי, שהייתה מדברת איתה ועוזרת לה לקחת דברים בצורה יותר רציונאלית. וכך, כילדה בת שתיים עשרה, קאנה הפכה להיות יצור נורמטיבי למדי - נוראית במתמטיקה, קוראת קאנג'י כפי שילדה קטנה ממנה רק במעט אמורה, אוהבת בעלי חיים, יודעת מה הם נימוסים, ומשחקת לעיתים עם הילדים הצעירים ממנה. אמנם היא הייתה מגלגלת עיניים, או שהייתה קרה לאנשים שלא מצאו חן בעיניה - אך באופן כללי, החברה הפכה להיות חלק יותר דומיננטי בחיים של קאנה.
ועכשיו, כמובן, הגיע עוד שינוי בחיים של קאנה. אלא מה, אי אפשר שהילדה תרגע והכל יהיה יחסית בסדר. בשלב הזה הגיע האדון העונה לשם טומיהארו ריוקו (富治涼子; Tomiharu Ryoko) לחייה. לריוקו מעולם לא היו כוונות רעות - למעשה, הוא היה בן אדם נחמד למדי. אבל הבעיה של ריוקו הייתה שהוא היה מסתובב עם מצלמה איתו, והוא היה צלם. ולא צלם של משהו אקראי כמו ציפורים, אלא צלם לתוכנית טלוויזיה בעלת פרופיל גבוהה, שמטרתה הייתה לחשוף את ה"סודות האפלים של התרבות היפנית". ומי נהפה לדמות הדגל של הסדרה? אתם לא טועים, שמה של אותה הנערה הוא קאיהארה קאנה. ילדה ענייה, שהממשלה זרקה את משפחתה להרקב בביתה, שעברה לבית יתומים שלא יכול להעניק לה חינוך מתאים (והעובדה שקאנה לא נתנה יד לחינוך לא שינתה לריוקו), או טיפול פסיכולוגי מתאים (גם את העניין הזה הוציא מהקשרו) - היא הייתה הדוגמא החייה לכל הבעיות שיש ביפן. וכמובן שאחרי ריוקו הגיעו אנשים נוספים - עורכי דין שרצו להשתמש בה במשפטים נגד הממשלה, צלמים ומראיינים וכתבים שרצו לדבר איתה ועם המורות שלה, עם החברות שלה, עם נאטסוקה שהייתה בורחת כי הם הזכירו לה את המשפחה שלה, עם קאנה שהייתה מגלגלת עיניים ובועטת בהם אם הם הציקו לה.
רוב האנשים באינטרנט אהדו אותה. היא ידעה זו כי כאשר חיפשה את השם של אביה, בשביל לראות מה קרה עם המשפט שלו, היא ראתה כתבות עליה - על הילדה המסכנה, על בית היתומים ה"מסכן" שבו היא חיה (אם אתם שואלים אותה, היא לא הייתה מגדירה אותו כך), על כל החיים שלה והפרטים הקטנים מהם, שלא רצתה שאנשים ידעו. אבל האנשים באינטרנט, בתגובות ובאתרים, הם חיבבו אותה. הם תמכו בה, והם כעסו על הממשלה. ככה שבאופן טבעי, הממשלה כעסה על קאנה. אבל הבעיה הייתה שילדה בת 14 לא יכולה לעשות יותר מדי, ואי אפשר לכעוס על ילדה מסכנה בת שלוש-עשרה, אלא לנסות להכפיש כל דבר שבמקרה היא הופיעה בו - לא באשמתה, אלא פשוט בגלל העובדה שאף ממשל לא רוצה ילדה שתציק לו.
הצבע אתו אתם מעוניינים שאכתוב את הדמות שלכם: Teal
התכונה המיוחדת: קאנה עצבנה את הממשלה שלה. לא בכוונה, כמובן. אבל בגלל העובדה שהיא ילדה מסכנה שהייתה אמורה לקבל תמיכה מהממשלה, היא מצאה את עצמה באינספור תוכניות טלוויזיה שהציגו אותה בתור ילדה מסכנה שממשלת יפן צריכה לבחור בה ולעזור לה. לכן, באופן אוטומאטי, כאשר היו צריכים להקריב בת או בן נוער למטרה נעלה (שכמובן עליה היא לא ידעה), קאנה נבחרה.
הערות \ הארות \ סין:

שם וכינוי: תם, דת' בוי
שם הדמות: קוסטאס ״קוסט״ רלה (Kostas "Kost" Rella). משמעות השם הפרטי שלו הוא ״קבוע, יציב״.
גיל הדמות: 14 ויש לי אישור
מגדר: נורא רציתי קוויר אבל לא בכוח אז הוא סיסג׳נדר, זכר. *דוחף לפה גם נטייה מינית ורומנטית* הוא אמיני ארומנטי כי הוא פשוט בחיים לא חשב על אף אחד או אחת בצורה הזאת.
מוצא \ ארץ שממנה הגיעה: יוון
מראה: מינימום 15 שורות. מראה מושקע שיתאר את הדמות שלכם כפי שאתם רואים אותה בדמיונכם, מכף רגל ועד ראש. תארו את הגוף שלה, את סגנון הלבוש, את סגנון האיפור ועוד.
אופי: למרות שהוא נער מבריק, קוסט הוא טיפוס יחסית ביישן. זאת אומרת, אם הוא ייפגש איתכם בפעם הראשונה הוא לא יפתח שיחה ולא יזרום עם שיחה שאתם מנסים לפתח איתו. הוא יעמוד בעד, הגב שעון על הקיר, ויקרא אתכם ואת שפת הגוף שלכם רק דרך איך שאתם מסתכלים עליו. ברצינות, אי אפשר לעבוד עליו - הוא יודע לראות אם אתם משקרים, אם אתם אומרים את כל האמת ואם אתם מעדנים קצת את האמת. הוא יודע לזהות אם אתם באמת מאמינים במה שאתם עושים או לא, אם אתם באמת מסכימים איתו ואם הוא מוצא חן בעינכם. אי אפשר לעבוד עליו ואי אפשר להטעות אותו.
אפשר לנחש שבגלל היכולת המדהימה שלו לזהות ולקלוט אחרים הוא מתעניין בפסיכולוגיה, אבל האמת היא שהוא טיפוס שחוקר על החלל ומיתולוגיה בזמן הפנוי שלו. הוא חי ביוון ולמד מעט על המיתולוגייה היוונית בחייו, אבל זה לא היה מספיק בשבילו והוא פשוט המשיך לחקור באופן עצמאי. לא מספרים מודפסים, כמובן, בגלל שקשה לו לקרוא משהו מדף. כל אתר באינטרנט, כל ספר שקיים בצורה דיגיטלית שקשור למיתולוגיה היוונית הוא מכיר וקרא.
כמו שאפשר לנחש, הוא לא טיפוס חברותי במיוחד. חברים טובים אין לו, הוא מדבר עם ילדים מהכיתה פעם ב אבל יותר מזה באמת שאין. אנשים פשוט לא מצליחים לחבב אותו בגלל שהוא יודע עליהם הכל רק משיחה אחת, כשלהם לוקח הרבה זמן להכיר אותו (כי כמו שאמרתי, הוא טיפוס סגור בעצמו מאוד). גם קשה לו לתת לאחרים להבין אותו כי הוא פשוט יוצא מנקודת הנחה שהם יבינו את הדברים האלה עליו בכל מקרה והוא לא צריך להסביר, ככה שיוצא שאנשים לא יודעים עליו יותר מדי חוץ מזה ששם החיבה שלו הוא קוסט ושהוא יודע לקרוא אנשים.
המשפחה שלו ניסתה להתעניין בו או לנסות להתקרב אליו בצורה כזאת או אחרת במהלך 14 השנים של החיים שלו, אבל עד עכשיו הם לא הצליחו. הם פשוט יודעים את הדברים הבסיסיים עליו ולא יותר מזה. הם יודעים איזה מתנות לקנות לו ביום ההולדת, איזה סוג ספרים הוא אוהב לקרוא ומה מעצבן אותו, אבל לא יותר מזה. מבחינתם, אין לו יותר מדי עומק - בנאדם פשוט.
אם יש משהו שיכול לעצבן אותו, למרות שהוא הבנאדם הכי רגוע בעולם, זה יהיה כשאנשים ממעיטים בערך של אחרים. אם תגידו למישהו ״אתה לא יכול לעשות את זה״ והוא ישמע את זה, הוא פרובבלי יבוא אליכם ויתחיל לדבר (מה שלא קורה הרבה) על כמה שאתם אנשים מגעילים וכמה שאתם לא בסדר. אבל הוא לא שומע דברים כאלה יותר מדי, אז לרוב הוא סותם את הפה ונשאר הבנאדם הרגוע שהוא.
רקע: מינימום 25 שורות. כל האירועים החשובים שקרו במהלך חייה של הדמות.
הצבע אתו אתם מעוניינים שאכתוב את הדמות שלכם: DarkTurquoise
התכונה המיוחדת: הוא יודע לקרוא אנשים ולהבין מה הם הולכים לעשות בכל סיטואציה. הוא מסוגל להסתכל על מישהו במהלך שיחה שקשורה להורים ולהבין הכל על מערכת היחסים שלו עם ההורים.
הערות \ הארות \ סין:

הודעה זו נערכה ע"י Death Boy ב Apr 13 2017, 20:54 PM

הערה: אני לא מתיימרת להיות מתמצאת ומומחית בענייני רפואה וניתוחים. עד כמה שניסיתי להיות תואמת למציאות - ייתכנו דברים שלא באמת אפשריים מבחינה מציאותית. זאת הבנה אישית שלי בלבד, לא מקור מוסמך. בנוסף, הטופס יכיל תכנים קשים של אלימות ופגיעות פיזיות חמורות, לתשומת לבכןם.



שם וכינוי: יובל + Len
שם הדמות: קים מין-אה 김민아 [מצטערת אם התעתיק שגוי:/]
גיל הדמות: 17.7
מגדר: כל כך הרבה זמן לא הייתה לי כזו: נקבה סיסיג'נדרית
מוצא \ ארץ שממנה הגיעה: קוריאה הדרומית; נולדה בסיאול, כיום מתגוררת בסוואן.
מראה: מין-אה יפה, בהחלט יפה למדי. ולא פעם אנשים עוצרים אותה ברחוב ושואלים אותה, תוהים היא איזשהי איידולית חדשה. לא, מין-אה לא איידולית. אבל היא בהחלט עברה תחת סכין המנתחים כמו האיידולית הממוצעת. את זה מין-אה לא תגיד לכם. היא תעמיד פנים שהיופי והמקסימות הזו טבעיים, שהיא נולדה איתם. אחרי הכל כל הסיפור כואב, והיא עדיין מתעוררת מסיוטים בלילה. ובכלל עכשיו היא כל כך שמחה, להיות יפה ומקסימה כל כך. כן, מין-אה בהחלט יכולה להראות כמו איידולית.
העור שלה הוא העור שכמעט כל קוראני או קוראנית שואפים אליו; אותו עוד חלק וחיוור, לבן. עור שאינספור קוראניות מבזבזות הון על מסיכות וטיפולים בשבילו, זה העור של מין-אה, עור חלק ולבן ומקסים. עור שלא היה לה, כמו כל איבר אחר בה - עור חדש, מאז המקרה ההוא. למרבה המזל, אף אחד לא יכול לדעת. בשונה מרבים אחרים - תוצאות הניתוח - ההשתלה - לא ניכרות על גופה ופניה של מין-אה. לא צלקות, לא משהו מוזר. אולי יש שיגידו שהמושלמות הזו של האיברים האלו חריגה, אולי יש כאלו שיזהו את הצורה של כל איבר כצורה מנותחת, אבל בסך הכל, לא ניכר באופן חמור שמין-אה כולה שונה ומנותחת, לא הילדה שהיא הייתה פעם. בכלל לא נראית ככה.
כמובן שמעבר לניתוח וההשתלות, מין-אה עצמה חלק נכבד מטיפוח העור הזה; היא עצמה משקיעה במסיכות לתחזק אותו, שישאר מקסים כל כך. היא משקיעה בעור שלה די הרבה, היא משקיעה במראה שלה ובטיפוח של עצמה באופן כללי. היא חייבת, עד שהיא יפה כל כך, היא חייבת להשאר כזו. מין-אה באמת אוהבת את המראה שלה סוף סוף.
מעבר לעור החלק והלבן החלומי של מין-אה, גם הפנים שלה הן הפנים החלומיות - עצמות הלחיים שלה מעוצבות, גבוהות יחסית. והסנטר שלה - הסנטר שלה הוא אותו סנטר איידולי אהוב וחלומי - סנטר חד ומעוצב. הפנים הללו, המעוצבות כל כך, בהחלט מעוצבות, תחת סכין מנתחים. אבל מין-אה לעולם לא תגיד את זה. הפנים המקסימות שלה טבעיות מבחינתה. זה מה שהיא תגיד לכולם. האף שלה קטן ומתוק, מעוגל בקצהו. אחרי הכל אי אז הוא התרסק לגמרי, לא היה לו סיכוי. זה לא אף הילדות שלה, זה אף חד ומשופץ, כמו כולה. ההשתלות והניתוחים עשו את שלהן. כך גם הסנטר המחודד והנחשק - כל עצמות הפנים שלה חדשות, הושתלו מחדש. אחרי הכל, אחרי שהלסת שלה התרסקה ואפה נמחץ לא הייתה שום אפשרות אחרת. ואם כבר ניתוח - למה לא לייפות אותה? זה מה שאמה התעקשה אליו, וקיבלה. אולי מין-אה צריכה לשמוח על כל זה. כי בזכות זה, בזכות אבא שלה - היא הפכה ליפה כל כך. אלמלא הפעם ההיא - לא היו נאלצים לשנות אותה, הלא כן? ואז היא לא הייתה יפה כל כך.
כן, מין-אה אוהבת את הפנים החדשות שלה, הפנים שלה זה ארבע וחצי שנים. מין-אה אוהבת גם את השפתיים שלה, החדשות. אחרי ששפתי הילדות שלה נקרעו לא הייתה שום ברירה אחרת. השפתיים האלו גם הן שפתיים מושלמות, השפה התחתונה מלאה יותר מהעליונה במעט, באופן החינני. והן משורטטות להפליא, בהחלט מקסימות. הגוון שלהן רגיל, ורדרד-אדמדם במצבן הטבעי. מין-אה צובעת אותן המון פעמים, לרוב בליפגלוס מבריק, אבל לפעמים היא גם צובעת ממש - בעיקר בגוונים עדינים של ורוד ואדו בהיר. מין-אה אוהבת צבעים עדינים, פסטליים. וןלמרות שגוון כהה יותר נחשב לבוגר ואטרקטיבי יותר, בדרך כלל היא תצבע בגוון בהיר, המתוק-תמים. השיניים של מין-אה שמסתתרות מאחורי השפתיים המקסימות האלו גם הן מושלמות; טור סימטרי של שיניים צחורות ובריאות. מין-אה מקפידה הייטב על כל דבר, והיא בהחלט דואגת לשיניים שלה הותוצאות ניכרות; שיניים לבנות ושום בעיה עם ריח-פה או משהו כזה. למין-אה חשוב להיות תמיד משלמת, ולאמא שלה זה חשוב במיוחד.
אחרי שדיברנו על הפה של מין-אה, נעבור גם לאוזניים שלה. למען האמת, האוזניים שלה הן הפריט שנשאר בה מפעם - לפני הניתוח. אחרי שאחת מהן נקרעה כמעט לחלוטין ממקומה ותפרו אותה בחזרה, האוזניים שלה בסדר עכשיו, אבל באוזן הימנית, זו שנתפרה בחזרה, חוצים בחיבור צלקות, צלקות מהתפרים. מין-אה שומרת בקנאות על כך שהשיער שלה יכסה תמיד את החלק הזה, לא לחשוף את הצלקות האלו. היא שונאת אותן, את הצלקות הללו שפוגמות בה, הורסות את המושלמות של פניה, והיא לא מוכנה שאף אחד יראה אותן. השיער שלה תמיד יכסה, בין אם הוא יהיה אסוף או פזור, קווצה בו תמיד תכסה את החלק הזה, של הצלקות. למין-אה יש חורים באוזניים -אבל זה מכוון, היא עשתה אותם באותו יום שבו יצאה סוף סוף מבית החולים. היא תמיד תהיה עם עגילים, היא אוהבת עגילים גדולים ומקושטים, אבל אם היא תצטרך היא תהיה גם עם עגילי פנינה פשוטים. הפעמים היחידות שבהן היא מורידה את העגילים הן כשהיא מתקלחת או ישנה. אבל בכל הזדמנות אחרת היא תהיה עם עגילים. היא אוהבת עגילים.
מה עוד נשאר בפנים של מין-אה? הו, כן, הגבות. הגבות של מין-אה גם הן מטופחות ומושקעות, כמו כולה. הן דקות ומסודרות תמידית, היא מטפלת בהן הייטב ואין יום שבו היא לא עוברת ובודקת אותן - אם יש שיערה סוררת שצריכה להתלש. כך שהגבות שלה תמיד יהיו מסודרות ומעוצבות, דקות וכהות. כמו שהיא ואמה אוהבות כל כך. הפריט הנושף שלא מושתל מחדש אצל מין-אה הן העיניים. כלומר, הן לא לגמרי מנותחות כמו שאר האיברים בפניה; אמנם, כן, יש לה את ניתוח העפעף הכפול, במיוחד לאחר שאחד כמעט נקרע אי אז. גם העיניים שלה טופלו, אבל הן נשארו. אפילו הקרנית אותה קרנית. העיניים שלה שקדיות יחסית וגם גדולות - אותן עיניים מנותחות של אידווליות, עם העפעף הכפול שגורם להן להראות גדולות, כמו שהקוראנים - והעולם הכללי - אוהב. העיניים הללו בצבע חום שוקולדי מתוק. עיניים בהחלט מקסימות, ויחד עם מסיכת הריסים שמסוככת עליהן - ריסים שחורים וארוכים - הן אפילו מקסימות עוד יותר. מין-אה מאפרת את העיניים האלו, מדגישה אותן באליינר שחור לתת להן צורה גדולה יותר, והיא לרוב מוסיפה צללית עדינה, שתדגיש את העניים שלה עוד יותר; גוונים עדינים של ירקרק וכחלחל ברוב הפעמים. או קצת ורוד. כן, מין-אה מאופרת כמעט תמיד, במיוחד כשהיא יוצאת מהבית. כמובן שהיא גם מדגישה את הריסים שלה במסקרה - בעיקר כדי לעבות אותן. הרי הצבע והאורך בהחלט מספיקים. ועוד יותר כמובן שמין-אה מורידה את האיפור לפני מקלחת או שינה. איפור בפעילויות כאלו הורס את העור. ומין-אה כפי שאנחנו יודעים, דואגת מאוד לעור שלה.
מין-אה דואגת גם לשיער שלה. היא חופפת אותו במשפו מיוחד, בלי מלחים ובעיות. שמפו טבעי ויקר-משהו. אבל מה לא עושים למען הביראות והיופי? והשיער של מין-אה אכן בריא ויפה. שחור-מבהיק וגולש ברכות עד סוף השכמות שלה. שיער בריא ומקסים למדי, שמריח תמיד נהדר. מין-אה אוהבת להשאיר אותו פזור, אבל היא גם אוספת אותו לפעמים, אם כי הפיזור הוא הצורה האהובה עליה. את הפוני שלה-פוני ארוף שמגיע עד סוף האף - היא לרוב מעבירה הצידה, אל מאחורי האוזן. לפעמים הוא נשמט בחזרה לפנים, וזה יכול קצת להציק, אבל גם את הפוני שלה היא אוהבת. השיער שלה בהחלט זוכה לטיפוח קפדני ומשמעותי והתוצאת ניכרות.
צווארה של מין-אה דק וחיוור, ולרוב היא תענוד סביבו מחרוזות. הצוואר שלה חיוור, ולוהסיף לו צבעים מתכשיטים מוסיף לו זוהר, ומין-אה אוהבת להיות זוהרת. כם הכתפיים שלה דקות, צרות אם כי יש בהן עגלגלות מסויימת, חיננית. יחד עם עצמות הבריח הבולטות - לא באופן שנראה חולה, אלא באותו אופן נשי ועדין היא בהחלט מקסימה. מין-אה אוהבת את הגוף שלה, גם אם הוא קצת יותר דומה לעצמה של פעם; הגוף שלה נותח הרבה פחות. אבל היא עדיין אוהבת אותו. גוף קטן וקומקטי, יגידו. גוף צנום ודק-גזרה; מותניים צרים, שדיים קטנטנים ומעוגלים. אגן צר. וגם אם אמה טוענת שהחזה שלה קטן מידי, מין-אה עצמה אוהבת אותו, ואוהבת את הגוף שלה. היא אוהבת גם את הירכיים שלה והרגליים שלה. הזרועות שלה - ואצבעות הידיים שלה שהן דקיקות וארוכות. מין-אה אוהבת את המשקל שלה - ארבעים וחמש גרם נקודה אפס אפס. והיא אוהבתאת הגובה שלה, למרות היותה נמוכה למדי - מטר חמישים ושמונה. היא אוהבת את היותה קטנה ועדינה.
מין אה גם משקיעה למדי בציפורניים שלה - הן יהיו צבועות כמעט תמיד, צבועות ללא רבב. אם רק מילימטר מתקלף - היא תחליף את כל הלק מחדש. הציפורניים שלה מטופחות ומוארכות מעט- לא מידי, אבל היא בהחלט לא קוצצת אותן, ומשייפת במקרה הצורך. את האצבעות הדקות והחיוורות שלהל רוב יעטרו טבעות; טבעות יקרות-ערך. היא קנתה, או אמא שלה, כך או כך-כמעט תמיד היא תהיה עם הטבעות האלו. היא אוהבת מראה מקושט, מין-אה. כך גם שלרוב היא תנעל עקבים. נעלי עקב הן מוצר די בסיסי אצלה, ולא מעיד על חגיגיות בהכרח. מין אה אוהבת יוקרתיות, והיא תיראה תמיד נוצצת וזוהרת כאילו יצאה מתוך מגזין. לא תמצאו אותה בטי-שרט וג'ינס לעולם לא. תמיד היא תהיה לבושה במיטב הזוהר; שמלות קצרות, נעלי עקב מחמיאות ואקססוריז זוהרים. כן, מין-אה בהחלט יכולה להראות איידול, מעבר לפנים היפיפיות-המשופצות שלה, המלתחה שלה לא מביישת כזאת של איידול אמיתית.
אופי: מין-אה בכללותה נראית טיפוס בלתי מזיק, תמים אפילו. היא לא יהירה וגאוותנית. יש משהו בהתנהגות שלה שהוא קצת ילדותי, נאיבי. מין עליזות מקפצצת, אמא שלה טוענת שזה בדיוק מה שיש לאיידול, שהיא צריכה להיות איידול. מין-אה גם היא תשמח להיות איידול, היא אוהבת לדמיין את זה; את עצמה על במה, שרה, אנשים מעריצים אותה. יש בה משהו שבהחלט נהנה תשומת לב, היא רגילה לשתומת לב, אחרי הכל. המראה המקסים שלה גורם לאנשים להתייחס אליה, היא רגילה לזה, ליחס מועדף. לרוב האנשים היא נראית מין כוכב זוהר ומקסים, נערה מקסימה ששובה-לב בזכות המראה היפה וההתנהגות הילדותית-פתיינית שלה. אי אפשר לגמרי להאשים את מין-אה, היא גדלה בחברת אמא שלה. יש לה ג'סטות ותנועות אוטומטיות, יום-יומיות שהופכות לפתייניות יותר באופן אוטומטי, בלי כוונה בהכרח. הסטת שיער אל מאחורי האוזן, הטיית ראש. כל מיני תנועות שהיא התרגלה לעשות כבר מגיל צעיר. להחמיא ולחייך והלבויל בעבותות תנועות מרומזות וחיוכים מתוקים להוביל את מי שמולה לעשות מה שהיא רוצה. היא לא תמיד מצליחה, יש גם שיירתעו מזה, ויש גם סתם, אנשים חכמים יותר, שלא נותנים למוחם להפוך לעיסה חקלקה וחסרת שימוש רק בגלל שהעומדת מולם היא נערה יפה. מין-אה רגילה לזה, להשתמש במראה שלה והמתיקות שלה לגרום לאנשים לעשות מה שהיא רוצה, זה מה שאמא שלה מעודדת אותה לעשות תמיד. "תשתמשי בזה, למה יש לך יופי אם לא כדי להשיג בעזרתו מה שאת רוצה? זה מה שחשוב, מין-אה. המראה החיצוני. רק בזכותו מצליחים בחיים." ומין-אה לוקחת את המשפט הזה ברצינות. המראה החיצוני שלה מאוד חשוב לה, והיא תמיד מטפחת את עצמה ודואגת לעצמה, שום שיערה שלא תהיה מקום שהיא לא התכוונה אליו, שהאליינר יהיה משוח בקפידה על הריסים ושום חלקיק ציפורן סורר לא יתגלה מבעד ללק. מין-אה משקיעה בעצמה מאוד מבחינת טיפוח ואולי גם בגלל זה המון אנשים רואים בה נערה שטחית וטיפשית. היא לא נראית אינטלגנטית ממבט ראשוני, אין לה מבט אטום של אנשים חסרי אינטלגנציה, אבל רוב מי שפגשו בה חשבו שהיא נערה שטחית. מתוקה, יפה, אבל לא חכמה. היא לא עושה רושם כזה, עם ההתנהגות הילדותית-פתיינית שלה, והטיפוח המסיבי של המראה החיצוני. אבל למעשה, מין-אה לא טיפשה כל כך. היא אולי לא יודעת לחשב משוואה בשלושה נעלמים, אבל היא יודעת דברים, בהחלט. היא דוברת כארבע שפות מעבר לשפת האם שלה. ובעזרתן בהחלט יכולה לנהל שיחה קולחת עם דובר השפה. כמובן, ייתכנו מילים שהיא לא תדע, והמבטא שלה מן הסתם יישמע בבירור, אבל היא דוברת שפות, ויודעת דברים. אנשים לא יודעים שהיא עם זיכרון צילומי, מה שנותן לה ייתרון די ברור. היא זוכרת ויודעת דברים שאנשים אחרים לא יודעים בזכות זה. למעשה, מין אה יודעת בעל פה את הערך של פאי. לא בגלל גאונות או שינון, אלא בזכות הזיכרון הצילומי שלה. הזיכרון הצילומי שלה בהחלט נותן לה ייתרון ברור, וגם מזיק לה.
מין-אה לא רק הנערה היפה והזוהרת שהיא נראית. גם אם לרוב היא סתם נערה עליזה וצחקקנית, היא מלאה בחרדות וסיוטים. אחרי הכל, זה רודף אותה עדיין. הפעם ההיא, העיניים הזועמות של אבא שלה, הקיר, המסמר והדם. היא לא שוכחת את זה, היא לא יכולה לשכוח את זה, בגלל הזיכרון הצילומי הארור שלה, היא זוכרת כל פרט ופרט מזה באופן מחליא, בלי שום יכולת לשכוח. יש עדיין דברים שמפחידים אותה ומזכירים לה את זה. היא לא מסוגלת לראות מסמרים ריקים, פשוט לא מסוגלת. פוביה ממסמרים, ורעשים חזקים, צעקות. מין-אה שונאת צעקות, מפחדת מהן פחד-מוות. מתכווצת ומייבבת ומתחננת. זה לא משנה שמי שצועק זה גבר או אישה, ילדה או ילד או תינוק. הרעשים הללו, הצעקות האלו מכניסות אותה לתוך בועת הזמן הארורה ההיא, עם הצעקות והקיר ואבא שלה. יש לה התקפי חרדה, התקפים שפרצו בעקבות הטראומה ההיא. רוב הזמן, עם הכדורים והפסיכולוגית הנחמדה שלה היא מסתדרת. אבל יש דברים שיכניסו אותה בחזרה לבועה הזו, יהפכו אותה לילדה מבוהלת ומתייפחת. יש לה נטיה בתת-מודע לחשוש יותר מגברים, היא מרגישה נוח יותר בחברת בנות מאשר בנים, אם כי גם עם בנים היא מסתדרת, היא פשוט מעדיפה יותר חברה של בנות. רוב הזמן, מין-אה לא תיראה ככה. גם אחרי לילה של סיוטים וזכרונות, סביר להניח שהיא תהיה אותה נערה זוהרת ועליזה, אבל למעשה, היא לא כזו תמיד. והיא לא הנערה הטיפשית שהיא נראית ממבט ראשון. כמו כל בן אדם, מין-אה יותר מזה. אישיות שמורכבת מהמון דברים מחוברים יחד, גם אם לרוב רק צד אחד הוא מה שהעולם החיצוני רואה.
רקע: קים יונג סוק(김영석) ופארק גו און(박고은) נפגשו באמצע שנות העשרים לחייהם; גון או איידול כושלת, ויונג סוק עובד כמתמחה במרפה הפלסטית הפרטית של דודו. כל אדם אחר לא היה נותן לו לעבוד בחברת אנשים; עבר אלים, התפרעויות ונסיונות רצח. אבל הוא היה האחיין, והדוד שלו היה זקוק לידיים עובדות. וכך זה קרה. הם נפגשו כשגו און ניגשה לניתוח הסיליקון השלישי שלה; שוב להגדיל ושוב ליישר. גו און הייתה מנותחת למדי, תמיד. והדבר לא עזר כלל וכלל לקריירה שלה. היא החלה להראות מלאכותית מידי, לא בת אדם. אבל היא הייתה נחושה, היא תצליח ותעלה. היא לא תמשיך להיות כושלת ולדשדש לה אחרונה בכל מקום. בשום פנים ואופן לא.
סיפור האהבה שלהם לא היה מרגש ומקסים ונפלא. הם יצאו תקופה קצרה, וכשגו און גילתה שהיא בהריון הם מיהרו להתחתן, ועברו לדירה משותפת בסיאול. הם העדיפו להמנע מרכילות כלשהי ולהתחיל במקום חדש. יונג סוק חיפש עבודה, וגו און הייתה נחושה לעלות ולהתפרסם. לא בדיוק הקרקע המתאימה לגדל ילדה קטנה.
מין-אה נולדה וגדלה לאיטה. בית נפלא ונהדר בהחלט לא היה לה. יונג סוג וגו און לא היו מאוהבים, בהחלט לא. היו אינספור וויכוחים בבית - ואמנם יונג סוק מעולם לא הכה את אשתו - חבל לפגוע בניתוח אחד גדול. מין-אה הקטנה לעומת זאת, לא הייתה מנותחת, עדיין לא. ואינספור פעמים עליה הוא כילה את זעמו; מהעבודה, החברה או בעקבות איזשהו ריב עם גו און.
גם גו און עצמה הייתה מאוכזבת מהבת שלה. מין-אה הייתה ילדה חמודה, לא היה בכך ספק, אבל היא לא הייתה מקסימה וזוהרת מספיק לטמה של גו און. הלסת שלה לא מחודדת מספיק, האף שלה רחב יותר, והעיניים צרות. כל זה היה הגיוני לחלוטין לאור העובדה שגו און עברה כמה עשרות פעמים תחת סכין המנתחים בזמן שהילדה הקטנה שלה עדיין לא, אבל גו און לא הייתה מרוצה.
גם מין-אה עצמה הבינה שאמא שלה לא נראית לגמרי טבעית כבר מגיל צעיר. היא הבחינה שהשדיים של אמא שלה גדולים ועגולים הרבה יותר משדיים של אמהות אחרות של חברות-הגן שלה, היא הבחינה שהשפתיים שלה מלאות יותר, העיניים גדולות יותר, האף זערורי, העור חיוור. למען האמת, גו און הייתה מאותם אנשים שעברו יותר מידי ניתוחים, באופן שגם לה להראות כמו בובת פלסטיק זולה מאשר כמו אישה אנושית, אותם אנשים שנטו להראות יותר מעוותים ומכוערים מיותר מידי ניתוחים. יותר מידי ניתוחים. לא צירוף מילים שנראה שגו און הבינה אי פעם, היא כבר הגיעה לגיל שלושים, ועדיין הייתה נחושה לטפס מעלה מעלה ולהיות איידול זוהרת ונערצת. היא ניסתה הכל, אבל הגיל, היותר-מידי- ניתוחים והעובדה המצערת, שהיו יותר מידי נערות ונשים צעירות שהיו מוכשרות או בעלות יותר קשרים ממנה עשו את שלהם. גם גו און נעשתה ממומרת למדי, וגם היא הוציאה את זה על הילדה הקטנה שלה, אם כי היא נטתה יותר לעלבנות מילוליים מאשר אלימות פיזית ממש. היא נזהרה עם אלימות פיזית. היא הייתה נחושה בדעתה שלפחות הבת שלה תהיה אישיות מפורסמת וזוהרת. להיות האמא שטיפחה ופיתחה כישרון עולה וצעיר מוסיף כבוד ויוקרה רבה, האין זאת? גו און השתדלה לא לפגוע בפניה של מין-אה, אם כי היא בהחלט תכננה שיבוא יום וגם הבת שלה תעבוד תחת סכין המנתחים.
למען האמת, מין-אה לא הייתה ילדה מכווצת, לא בדרך כלל, בכל מקרה. היא לרוב הייתה יאותן ילדות עם חיוך גדול ועיניים זורחות. הייתה בה מתיקות ושמחת חיים. היו מקרים שהחיוך דעך והאור בעיניה כבה. לרוב בפעמים אלו קישטו חבורות את גופה או פניה. אבל בדרך כלל, מין-אה הייתה ילדה שמחה. ילדה שמחה שצופה בעיניים פעורות באיידוליות שונות, מנסה לחכות את הריקודים או דרך הדיבור שלהן, כבר בגיל שבע, לשמחתה הרבה של אמה היא הכריזה בקו דקיק תוך כדי קפיצות-התרגשות באוויר "אני אהיה איידול שאני יהיה גדולה!"
אבא שלה פחות השתתף בשמחה, "תסתמי את הלוע שלך ותפסיקי לקפוץ" הוא נהם באותו קול מהחדר שלו. "חתיכת זבל קטן, למה אי אפשר לתלוש לך את הלשון מהגרון שתפסיקי לקרקר ולהפריע לכולם."
אלו היו משפטים מוכרים למין-אה, אבל היא עדיין פחדה מהם. אבא שלה תמיד נראה מפחיד, לא רק כשידבר אליה ככה, אלא תמיד. עם היניים הנוצצות מידי, הגבות המכווצות, והעשן והאכלהוול שנדפו ממנו לא תרמו למצב. הוא היה ממורמר מיוחד בתקופה האחרונה, כמעט בשום מקום לא קיבלו אותו לעבודה. הוא עבד בעבודות מזדמנות ופשוטות מידי, התפטר או שפיטרו אותו, וניסה שוב למצוא משהו. את לימודי הרפואה הוא הפסיק ממזמן. הוא לא היה אדם שאהב להשקיע, הוא רצה להקבל הכל ומייד, ללא מאמץ. לא משהו אפשרי, ואולי בגלל זה הוא נטה לכל כך הרבה התקפי זעם - התקפי זעם שהחמירו ככל שהעמיק את עצמו עוד יותר באלכוהול וכל מיני חמרים שאמורים להרגיע. הוא לא היה אבא שאפשר לבקש ממנו עזרה בשיעורי בית או לרכב על כתפיו בחדווה. גם גו און לא הייתה אמא שאפשר לבכות לה על הכתף ולסמוך עליה שתטפל בך כשאת חולה. אבל באופן מוזר, מין-אה אהבה את הוריה. אולי בגלל שבעצם לא הכירה אפשרות אחרת, זה מה שנולדה איתו והתרגלה אליו מאז שהיא זוכרת את עצמה, מגיל הינקות. היא פחדה מאבא שלה, כן, אבל היא גם אהבה אותו. ואולי זו הייתה הבעיה, כי היא הייתה בוכה כשהיכה אותה ומבקשת ממנו להפסיק - או לחילופין רצה אליו עם ציור שציירה או עם שמלה חדשה לשאול לדעתו, כאילו איכשהו היא מצפה כל פעם מחדש לחיוך וטפיחה על הראש, במקום הצעקות והדחיפה לקיר, לרצפה או הצלפות -על הפנים, הגב וגם באיזורים פרטיים יותר, אלה שלמעשה למדה בגן שאסור לאף אחד לגעת שם אם היא לא רוצה. איכשהו, מין-אה תמיד ציפתה לזה שאבא שלה יחייך אליה ויהיה נחמד אליה, וכניראה זו הייתה הטעות הגדולה שלה.
זה היה עוד ערב מיני רבים. יונג סוק חזר הביתה. כל ילדה אחרת הייתה בורחת מייד ומסתגרת בחדר שלה - העיניים שלו היו אפלות, והוא הדיף למרחקי מטרים אדי אלכוהול. באותו יום, אבא שלה לא היה מאופס, אבל למעשה, זה לא אומר שהוא לא היה עושה את זה בכל מקרה; אולי באופן קצת אחר, אולי בגיל יותר מאוחר, אבל ככל הנראה זה היה קורה מתישהו. יונג סוק מעולם לא היה חביב אל הילדה הקטנה שלו. יונג סוק לא היה חביב לאף אחד.
מין-אה, ילדה בת שתיים-עשרה עם שיער אסוף לצמות ותלבושת בית ספר רצה אליו בצהלה. "אבא! אבא נחש מה-"
אבל לעולם לא ידעו מה יונג סוק היה צריך לנחש, ברבות השנים, נראה שגם מין-אה עצמה לא זכרה. מה שקרה האפיל על הדבר המרגש שהיא רצתה לספר.
יונג סוק תפס בצווארון החולצה הלבנה של הבת שלו. "נמאסת כבר!" הוא שאג, מטלטל את הגוף הקטן קדימה ואחורה בפראות, בלי לשמוע כמעט את התחינות ובקשות המחילה. "הקול שלך קרע לי את האוזניים מזמן, הצעדים שלך עושים לי צמרמורות, הפרצוף שלך מכאיב לי בנוף. תסתמי-את-הפה-!" את המילים האחרונות הוא ביטא, כל מילה בזמן שהוא הטיח את הילדה בקיר הקרוב. ייתכן שהוא לא התכוון לזה ככה, הוא לא תכנן להטיח את הפנים של מין-אה דווקא במסמר- מסמר שעליו היה צריך לתלות תמונה מזמן וכל פעם מחדש שכח מזה. ייתכן בהחלט שהוא רק רצה להשתיק אותה, בדרך שלו. לא להרוס את הפנים שלה לחלוטין כמו מה שקרה.
וככל שמין אה צרחה יותר מהכאב, ככה הוא חזר להטיח אותה בכוח רב יותר, מל זעם על כך שהילדה הזו לא סותמת את הפה. כשהיא המשיכה לצרוח הוא הוציא את האולר שלו מהכיס שלו, פשוט הטיח בפנים שלה, בצידי הרקות שלה - היכן שהצליח להנחית כנגד הילדה המתפתלת והצורחת. מין-אה הרגישה את האוזן שלה נקרעת, והיא צרחה חזק יותר ונאבקה חזק יותר, אבל זה היה חסר תועלת, היא הייתה חלשה מידי.
ברגע אחד הוא הפסיק להטיח אותה, ובעיקר קרס עליה. מין-אה התייפחה, היא לא ממש הצליחה לראות משהו מבעד לאדום הסמיף שאפף אותה. הפנים שלה בערו וקפאו וצרחו. זה היה כל כך כואב. היא לא אתה אפילו את גו-און עם בקבוק ריק ביד. היא גם לא ראתה איך גו-און דוחפת את בעלה חסר-ההכרה מטה. היא הבינה רק כשהרגישה את הידיים המטופחות נוגעות בכתף שלה. "די, די" גו-און יותר ציוותה מאשר ניחמה. "תפסיקי לבכות. שקט. אני אטפל בזה." אחרי המשפט הזה מין-אה לא זוכרת הרבה.
היא התעוררה במיטה מוצעת סדינים לבנים, משהו עטף את הסנטר והלסת שלה, הפנים שלה הזיעו ממשהו שעטף אותן. ועוד משהו דגדג את הנחיריים שלה, לא ממש כאב לה, היא הייתה מטושטשת. אמא שלה עמדה בצד אחד - כולה מטופחת ומנותחת ומאופרת כמו תמיד. מהצד השני עמד גבר בשנות החמישים לחייו. הוא הציג את עצמו כהאן מיונג. "את צריכה לנוח הרבה, אל תנסי להזיז את הפה. את שברת את הלסת - ועוד כמה עצמות בפנים. אני מצטער, צפוי לך טיפול ארוך ולא נעים."
לא הייתה מראה בחדר, וככל הנראה זה היה מכוון. הילדה הזערורית מן הסתם הייתה מאבדת את העשתונות למראה המראה העכשווי שלה; לסת מרוסקת, שפתיים קרועות, אף שבור, פנים חבושות. הנזק היה חמור למדי, אבל האן מיונג - אותו דוד של בעל העבירה הבטיח לגו-און שהכל יטופל. גו-און ידעה מה היא עושה. ללכת לבית חולים היה מכניס אותה לצרות; חקירות ובדיקות. לה ולהאן מיונג היה אינטרס משותף; לטפל בילדה ולרפא אותה בלי שיהיו חקירות ובעיות. מיונג לא רצה שיידוא שהוא העסיק בידיעה מלאה אדם אלים כל כך, גו-און לא רצתה שידעו שהיא עמדה מנגד ולא עשתה דבר אף פעם. לא התלוננה, לא ברחה, ופשוט נתנה לחיים להתנהל ככה. אחרי הכל בה יונג סוק לא פגע, היא לא הייתה בסכנה, רק הבת שלה. סביר להניח שהיא הייתה עומדת למשפט ואת הבת שלה היו לוקחים למשפחה אומנת. גו-און לא התכוונה לוותר, מסלול החיים שהיא ייעדה לבת שלה - איידול נערצת - עדיין עמד מנגד. למען האמת צד קטן בה קצת שמח על זה, על הנזק שנגרם לפנים של הבת שלה. עם קצת דיבורים ועוד צ'ק מיונג הבטיח שהתיקון יהיה תיקון משודרג - הוא לא יחזיר את הפנים למצב המקורי שלהן, הוא ישפר אותן ויהפוך אותן לבלתי-נשכחות.
וכך, בזמן שרוב הבנות עוברות לחטיבת ביניים, מתבגרות וגדלות, מתאהבות - כל ההתחלה של שנות הנעורים - מין-אה בילתה במיטה מוצעת סדינים לבנים, השברים מתאחים בהדרגה והיא עוברת ניתוח ועוד ניתוח. שום בית ספר, שום חברות, שום נער מכיתה גבוהה יותר שהיא תתאהב בו עד כלות. כל הדברים האלו, הזכרונות האלו, לא קיימים אצל מין-אה. את כל השנים האלו היא בילתה במיטה, תחת סכין מתנחים ופיוזטרפיה. ללכת לבית הספר היא לא יכלה - כל השנים האלו עברו בניתוחים והתאוששות מניתוחים, והעור שלה עדיין היה רגיש מידי מכדי להחשף לאור שמש.
מה היא יכלה לעשות? כשהיא שכבה כך, מתאוששת מעוד ניתוח ועוד ניתוח. מין-אה התחילה ללמוד שפות, לא היה לה הרבה מה לעשות. בעיניים הדומעות-מכאב היא קראה ספרים, בפה מכוסה התחבושות וההקבעות מניתוח חוזר היא ביטאה בקושי את המילים. זה לקח זמן, וייתכן שבלי הזיכרון הצילומי שלה היא לא הייתה מצליחה להשתלט על השפות הללו. היא למדה אותן, ביטאה אותן, ודרך המחשב הנייד שהביאו לה למדה דרך תכניות לימוד או סתם כך מהאזנה.
בגיל חמש עשרה הכל הוסר, התחבושות והטיפולים והיא סוף סוף יכלה להביט בעצמה. היא הייתה נפעמת - הלסת החדשה, הסנטר המחודד, האף הזערורי, עצמות הלחיים. היא הייתה....היא הייתה כל כך יפה, הרבה יותר יפה ממה שהייתה גודלת להיות לולא התאונה. היא בכתה, היא לא חשבה שזה יקרה, שהיא תהיה ככה אי פעם.
הן העתיקו את מגוריהן לסוואן, גו-און שמה את בתה לתיכון יוקרתי, מתמחה באומנויות הבמה. החיים של מין-אה, לכאורה, חזרו למסלול חיים נורמאלים של נערה קוראנית. לא נורמאליים לגמרי; נערה שגרה בלי אבא שלה, שאין לה קשר עם אבא שלה בכלל, ואמא שלה היא איידול-עבר כושלת. אבל לא עוד ניתוחים ומיטות בית חולים. חיים של למידה למבחנים, אימוני התעמלות, צחקוקים עם בנות אחרות במקלחות והדלקות על תלמיד משכבה גבוהה יותר. היא המשיכה והתקדמה, חיבבו אותה למדי בבית הספר - וייתכן שזה היה בשל הפנים המקסימות שלה, ולא רק הכישרון שלה, אם הוא באמת היה כה מיוחד. אבל גו-און לא התייאשה, הבת שלה תהיה איידול ויהיה מה.
הצבע אתו אתם מעוניינים שאכתוב את הדמות שלכם: איזשהו גוון פסטלי שיתאים לילדונת
התכונה המיוחדת: יש לה זיכרון צילומי מדהים; היא זוכרת כל דבר שהיא רואה במדויק לפרטי פרטים. בנוסף לכך מעבר לקוראנית היא דוברת אנגלית, צרפתית, יפנית ועברית. היא יודעת גם ערבית, סינית, רוסית ואיטלקית - אבל פחות, לא מדברת ומבינה באופן שוטף.
אני לא בטוחה עד כמה זה נחשב, אבל המראה שלה לרוב מוריד הגנות ואנשים מתרככים יותר ופחות להתנגד לה
הערות \ הארות \ סין: זה נשמע אדיר. ממש אשמח אם תשמרי לי
מראה גמור, רקע ואופי יצטרפו בקרוב~
ממשיכה ממשיכה
לא הכי מרוצה ממה שיצא, אבל סיימתי
עוד כמה עריכות זעירות

נשמר לכולכם :)

הקפצה.

אפשר עדיין להרשם? אם כן אני אשמח לשמירה, אתחיל כשאני אהיה במחשב :)


שם וכינוי: Aro
שם הדמות: נעם גבע
גיל הדמות: 17, כיתה י"א
מגדר: נקבה, הטרו
מוצא \ ארץ שממנה הגיעה: ישראל! אני אוהבת דמויות ישראליות.
מראה: נעם נראית הצברית המושלמת- קיבוץ גלויות, מיקס של צבעים, שיזוף חינני ופשטות זרוקה כזו, אגבית, חופשיה.
נתחיל מהשיער שלה, אשר בולט למרחוק - שיער חום, לא בהיר ולא כהה, מקורזל אשר מגיעה עד כתפיה. הוא פזור בדרך כלל אך לעיתים הוא אסוף בקוקס גבוה ומרושל מעל קודקודה, בעיקר בטיולים. בשיערה קלועה ראסטה דקה בצבע ירוק בקבוק.
אחר כך מגיע מצח מעט גבוה ומתחתיו זוג גבות חומות-כהות ישרות ובינוניות בעוביין, מסודרות בדיוק מספיק כדי שהן יוסיפו חן לפניה של נעם אך לא מסודרות מידי. מתחת לגבות יש זוג עיניים בצבע ירוק-בהיר מהפנט, אשר מוקפות בריסים צפופים וארוכים.
אוזניה של נעם קטנות וחינניות, בעלות תנוך מעט מחובר. באוזן ימין יש לנעם 3 חורים ובאוזן שמאל 2. בדרך כלל נעם תהיה עם עגילי חישוק קטנים בכל החורים או רק בראשונים, ועם עגילים צמודים בשאר החורים. כשהיא עם שיער אסוף ולא מפחדת שהעגילים יסתבכו לה בשיער היא תענוד גם עגילים ארוכים בעלי נוכחות.
אחר כך אף רגיל, 'אפי מאוד'- לא סולד ולא פחוס, לא כפתורי ולא רחב. מעט צר אולי, וזהו. אף בנאלי. לא יפה ולא מכוער.
שפתה העליונה של נעם דקה והתחתונה ממוצעת, וצבען הוא ורוד בהיר, לעיתים לא רחוקות שפתיה יהיו יבשות.
אחר כך מגיע הסנטר, מחודד מעט. בכלל, פניה של נעם בצורת לב.
נעם עונדת על צווארה, תמיד, שרשרת עם תליון זהב בצורת ארץ ישראל אשר הייתה של אימה אשר תכננה לתת אותה לנעם לכבוד בת המצווה, אך יצא שאביה של נעם נתן לה אותה לכבוד עלייתה לכיתה א'.
לנעם יש מבנה גוף צר, כמעט נערי, הכולל חזה קטן ומותן דק. האגן שלה מתרחב מעט אך רגליה רזות שוב. נעם הייתה מעדיפה חזה גדול (לא שהיא רוצה להיות סופר-נשית, אבל לא נעים להיות האחרונה בכיתה שמתחילה ללבוש חזיות, וזה לא קשור לזה שהיא גדלה בבית בלי אף דמות נשים) יותר ואגן צר יותר, אבל היא משתדלת לשמוח במה שיש לה. על זרועותיה ורגליה יש מספר צלקות דקיקות מנפילות וטיולים במהלך כל חייה.
עורה של נעם שזוף מעט ועל כפות רגליה ניתן לשים לב לסימני שיזוף מסנדלי השורש (דגם אפור, מידה 36) שהיא נועלת תמיד, למעט בתקופות בהן החורף מגיע לבקר ואז היא נועלת נעלי הרים או מגפיים צבאיים.
כל לבושה של נעם זועק צבריות מרושלת- כמעט תמיד מכנסי ג'ינס (קצרים או גזורים בד"כ, אלא אם כן החורף מגיע לבקר או שמתחשק לה לגוון) וחולצות טריקו מודפסות (של הקן, השכבה, המחנ"ק, המש"צים ועוד) וגזורות.
אופי: נעם מנהיגה מלידה. בחינניות ובצורה אגבית היא הופכת, גם בלי שהיא שמה לב, למרכזה של כל קבוצה חברתית. נעם כריזמטית מאוד ויש בה שילוב של קור רוח, יוזמה והרפתקנות שהופכים את השהות איתה למעניינת וחוויתית אך גם למהנה, לא כזו משולחת רסן או פוגענית.
נעם גדלה ללא אמא, וכנראה לכן היא מאוד עצמאית, ובגלל העצמאות הזו היא גם מאוד דעתנית ועקשנית בנושאים שחשובים לה. מזל שאביה של נעם, חגי, הוא לא אבא לחוץ ושמרן. אם הוא היה, היו לו ולנעם חיכוכים אינסופיים כמו שיש לה עם מחצית מהמורים שלה.
לנעם יש משמעת עצמית חזקה וכשהיא מציבה לעצמה מטרה היא מגשימה אותה - החל מלהצליח ב4 יח"ל מתמטיקה, מקצוע שהיה קשה לה מאז ומתמיד, וכלה בלרוץ חצי מרתון.
כאמור, נעם מנהיגה, והיא יודעת לשים לב לאחר ואפילו לנתח אותו קצת. היא יודעת להיות מיניפולטיבית או לפגוע בנקודות התורפה של הזולת - היא לא מרשה לעצמה לשכוח חרם שהיא ארגנה בכיתה ג' על מי שהיום היא חברתה הטובה ביותר, אדווה - אך מאז היסודי היא לא מרשה לעצמה להשתמש בזה ומשתדלת להיות אדם נעים ולהשתמש ביכולות הניתוח שלה רק בשביל לעודד אחרים. יש לה משמעת עצמית ולכן היא מצליחה בזה בדרך כלל, אך ישנם מקרים בודדים בהם היא תשתמש ביכולות המיניפולציה שלה לרעת האחר או לטובתה העצמית. זה קורה בקור רוח -היא אף פעם לא יוצאת מהכלים - אחרי שמישהו פגע בה מאוד - אדם שצחק על פגועי נפש או רכז שכבה שזלזל בה - ובדרך כלל האדם לא ישים לב לזה, אך נעם תדע לפגוע בו 'במקרה' או לגרום לכך שאחרים יגרמו למה שהיא רוצה לקרות ובכך 'לנקום' באדם. בדרך כלל זה לא בצורה רעה - בעקבות הרכז ההוא, למשל, היא עודדה את חבריה לבחור אותה למועצת התלמידים - אך היו מספר מקרים בהם האדם השני נפגע ממנה מאוד, וישנה מורה שלא מוכנה שנעם תלמד אצלה בעקבות מקרה כזה.
תכונה שהתפתחה אצל נעם במהלך השנים היא גאווה עצמית. היא לא שוויצרית בצורה לא נעימה, אך כשהיא הבינה שיש לה כריזמה היא הרגישה שהיא לא יכולה לתת לעצמה לאבד את זה. היא לא לחוצה לגבי המצב החברתי שלה, אבל היא שונאת שאנשים מגלים את נקודות החולשה שלה או את הכשלונות שלה.
רקע: נעם נולדה בתל אביב, בת לחגי ויעלה - איש הייטק מתחיל ועורכת בעיתון יומי, חברים מאז התיכון - ואחות קטנה לגיא, שגדול ממנה בשלוש שנים. נעם לא זוכרת הרבה מלפני גיל חמש, רק שהם גרו ליד שני הסבים והסבתות שלהם בתל אביב, ושהבית היה מוקף בהמולה בורגנית. כשנעם הייתה בת שנתיים נולד אחיה הקטן, דניאל. נעם גילתה את זה רק שנים אחר כך, אבל יעלה לקתה בדיכאון אחרי לידה, וכך במשך שנתיים הבית תפקד רק הודות לעזרת הסבים והסבתות, אחרת חגי לא היה מצליח לגדל ילד, פעוטה ותינוק וגם לפרנס. יעלה ניסתה לצאת מזה אך זה היה חזק ממנה, והיא אושפזה לאחר ניסיון התאבדות. עברה תקופה, והגיע הביקור העצמאי הראשון של יעלה בביתה. כחלק מתהליך ההחלמה יעלה הייתה אמורה לחזור הביתה לבד בקו אוטובוס. חמש דקות לאחר שהיא עלתה, האוטובוס התפוצץ - מחבל התאבד. בגיל ארבע הפכה נעם ליתומה.
נעם לא זוכרת איך עברה התקופה שאחרי. היא זוכרת געגוע, שמלו-וה אותה מאז, אבל עיקר ההתמודדות הייתה על חגי וגיא, שהבין את המצב. חצי שנה לאחר מכן חגי החליט שהמשפחה צריכה קצת ניתוק - גם מהסבים והסבתות שהקיפו אותם בדאגה ותמיכה - והמשפחה יצאה לרילוקיישן של שנתיים בניו ג'רזי. מהשנתיים האלו האנגלית של נעם, שנשמרה עקב דאגתו של חגי, ששלח את ילדיו לחוגי אנגלית והקפיד שהם יקראו ויצפו בסרטים באנגלית גם לאחר שהם חזרו לארץ.
השהות בניו-ג'רזי הייתה מעולה לנעם, שרכשה חברים ואת השפה בקלות. לאחר השנתיים האלה חגי החליט על עוד שינוי גדול ומשפחת גבע חזרה לארץ, אך לא לתל אביב אלא לקיבוץ שחרי בגליל המערבי. הקליטה בקיבוץ הייתה מהירה לכל המשפחה, ועד מהרה התנהגו ונראו שלושת הילדים כבני הקיבוץ מבטן ומלידה. אין לה מושג איך, אבל נעם הצליחה להשתלב מהר מאוד בחברת ילדי הקיבוץ, שכמעט כולם היו ילידי הקיבוץ, ואיכשהו היא הפכה תוך חודשים ספורים למובילה חברתית, גם בבית הספר וגם בחברת הילדים בקיבוץ.
כך עברו השנים, והבית של נעם חזר לתפקד ולהיות בית שמח. כולם בקיבוץ יודעים שיעלה גבע נרצחה בפיגוע, בכל יום זיכרון עולה נציג המשפחה, אבל אף אחד לא יודע על התקופה שלפני בה יעלה והבית כמעט לא תפקדו. חגי לא מדחיק או מכחיש, הוא פשוט לא מספר מיוזמתו על התקופה הקשה, וחוץ מגיא הילדים לא שואלים - זה מעציב אותו מידי. לפעמים הוא מביט בדניאל שדומה ליעלה וחיוך קטן ומבט עצוב עולים על פניו. נעם השלימה את הזכרונות שלה בעזרת חגי, ויש בה געגוע עמום ש mellow.gif -ה אותה ברגעים של שקט או קושי, אבל היא משתדלת לא להתמקד בו ולא לתת לגעגוע הזה מקום גדול בחיים שלה, כי אחרת היא לא תצליח לצאת מזה, ובכלל, האופי שלה הוא להיות שמחה.
נעם המשיכה להיות מובילה חברתית, גם ביסודי, בחטיבה ובתיכון האזוריים וגם בקיבוץ. היא האחרונה שהגיעה לקיבוץ מבין 13 בני הנוער בשכבה שלה (8 בנים ו5 בנות) אך היא זו שנראית הכי 'קיבוצניקית'. יש לה קור רוח וכריזמה ואהבה אדירה לטבע (היא יוצאת לסופ"ש של טיולים ולינה בשטח עם חבריה לפחות פעם בחודש), והיא מדריכה זו השנה השנייה את השכבה המתבגרת בקן "הנוער העובד והלומד" של הקיבוץ, וברור לה שהיא תעשה ש"ש בגרעין של התנועה.
כיום חגי עובד בהיי-טק בפארק תעשיה בצפון. גיא משרת בשייטת ודניאל תלמיד כיתה ט'.
הצבע אתו אתם מעוניינים שאכתוב את הדמות שלכם: DarkOliveGreen
התכונה המיוחדת: נעם מנהיגה מלידה. יש בה כריזמה, יכולות רטוריקה וניתוח, אומץ וקור רוח, והיא תמיד יודעת לנהל את המצב גם בלי שהיא שמה לב, ואפשר לסמוך עליה בזמני מצוקה. חוץ מזה יש לה כושר הסתגלות מדהים - גם בחברה וגם בכלל - שכולל חוש כיוון מעולה וכישורי שמיעה והישרדות מעולים, ויכולת זו היא גם יתרון.
הערות \ הארות \ סין:

כמובן שאפשר להרשם :) נשמר.

שימו לב כולם - יש לכם שבוע מהיום לסיים לפחות סעיף אחד בטופס שלכם, או שהשמירה תרד.

שם וכינוי: Swan Queen, אליס
שם הדמות: אסטריד אייריס
גיל הדמות: 16 וחצי
מגדר: נקבה, בעברה מפלצת
מוצא \ ארץ שממנה הגיעה: הולנד 3>
מראה: אסטריד היא ילדה שנראת כמו קסם, ובגלל זה הוריה קראו לה אסטריד. אסטריד בהולנדית זה יופי אלוהי - קסם. אבל, מה שאנשים לא יודעים זה שאסטריד נולדה כמפלצת, והוריה קראו לה בהתחלה קלודיה (צולעת), אבל כבר בגיל 8 היא התחילה להפך לבן אדם - הבן אדם הכי יפה בהולנד. אז, ההורים שלה שינו לה את השם לאסטריד. מה כל כך יפה באסטריד? החל מהשיער ועד לאצבעות הרגליים.
השיער של אסטריד בצבע שטני חזק, השיער מלא בבקבוקים עמוקים שמסתרעים עד לאמצע הגב וגורמים לה להראות כמו נסיכה המוכנה לנשף, מבלי שעשתה כלום, וגם - לשיער שלה אף פעם אין קשרים. אבל אסטריד לא מתגאה בזה - היא רוצה להיות כמו כולם ולכן היא הולכת עם מסרק ועשה את עצמה כאילו שהשיער שלה קשה לסירוק. עכשיו, לפנים - הפנים של אסטריד קיבלו צורה מיוחדת, לאף אחד לא היתה צורה כזו של פנים. זה היה לא מוסבר, לפעמים הפנים שלה נעלמו כמו ערפל לבן-אפור אבל תוך חמש שניות הן חזרו למצב הרגיל שלהן, אסטריד טוענת כי זה בגלל העבר שלה, אבל אף אחד לא מאמין שהיא הייתה באמת מפלצת. הרוב מאמינים כי אסטריד הייתה פיה בעברה הקודם, אם בכלל הייתה יצור קסום. בכל מקרה, אם נתאר את הפנים של אסטריד, הן עגולות עם קצת עיקול לכיוון הסנטר, כמו נסיכה. הפנים הכי מושלמות שתרצו. העיניים של אסטריד, הן גם משהו מיוחד. העיניים שלה קצת יותר כהות מצבע השיער שלה, והן עמוקות מאוד. הן עגולות שבקצבותיהם יש קצת חד ויפה, ותמיד היא הולכת עם מסקרה, צללית בצבע העיניים ולפעמים גם שמה איילינר. האף שלה הוא די ארוך, אבל לא חד, ולפעמים יורד ממנו דם - בגלל מה שאסטריד הייתה. הפה שלה הוא פה אדום מטבעו, אם היא שמה אודם אדום זה נראה כמו דם, אז היא לא שמה אודם אדום. מה שכן, השפתיים שלה יבשות אז היא שמה שפתון עדין בריח דובדבן, והריח הולך איתה לכל מקום.
הצוואר של אסטריד ארוך כמו של מלכה, וכל מבנה הגוף שלה בכללי זקוף. היא רזה, אבל לא ממש רזה שרואים את העצמות שלה, רזה במובנים של קצת צרה יותר. בצרות הזו גורמת לה להיות גבוהה יותר. אסטריד גבוהה לגילה, גם באמצעות הצרות וגם באמצעות הצוואר שלה. לאסטריד אף פעם לא היו גב, וזה מפתיע כי היא מתאמנת המון בהתעמלות אומנותית (מגיל 10), שעובדת על גמישות הגב. זה בגלל שהגב של אסטריד חזק וחסון. בנוסף, הידיים של אסטריד הן שריריות בהחלט, אבל לא שריריות ושמנות כאלו, לידיים שלה יש שרירים המתאימים בדיוק לה והם לא מוצגים באופן חיצוני - בכל זאת, היא בהתעמלות אומנותית. האגן של אסטריד דק ויפהיפה, והיא יכולה לעשות איתו תנועות מקסימות!
הרגליים של אסטריד, גם כן, דקות, ארוכות ואציליות, כאשר לרגליים שלה יש מידה קטנה יחסית והאצבעות עדידנות ותמיד נקיות!
יש האומרים כי החינוך לשמירה של אסטריד על המראה החיצוני שלה מגיע מהחינוך הביתי, ויש כאלה האומרים שהיא מטפחת את עצמה הרבה על מנת לא לחזור למה שהייתה מקודם או קרובה לזה - מפלצת.
אופי: לפני הכל, חשוב מאוד להגיד שאסטריד היא ילדה מופנמת ומאוד שקטה. אסטריד היא הילדה שבהפסקות תמיד תשב לבד ותדבר עם עצמה או תשעשע את עצמה. תכונה זו נובעת מהעובדה שאסטריד חונכה בבית שבו ההורים שלה הם השולטים. כל פעם שאסטריד עשתה משהו לא בסדר, ההורים שלה היו צועקים עליה ומסבירים לה לפחות עשר דקות למה המעשה שעשתה אסור ולא חיוני. כך גם בבית הספר: כשאסטריד מבינה שעשתה משהו שגוי ולא נכון, היא ישר קוברת את עצמה בעצמה ושותקת. כך גם זה משפיע על חיי החברה שלה.
לאסטריד יש המון תכונות טובות, אבל בנוסף לכל זה יש לה גם תכונות לא חיוביות. אחת התכונות האלו היא הקנאה. אסטריד היא ילדה ללא ספק קנאית. קנאית באיזה מובן? כשאסטריד רואה שהיא נמצאת ליד מישהו\י ואומרים למי שלידה שהלבוש והמראה שלה ממש יפים, אסטריד יכולה להשתגע. היא מתחילה להיות אדומה ודמעות קטנות יורדות לה מהעיניים, וכשהיא מתרחקת מהאזור היא כבר מתחילה לפרוץ בבכי.
בנוסף לכך, אסטריד ערמומית בלתי נלאית. עם כל הכבוד לפנימיות שלה היא מסוגלת לעשות דברים... שאתם לא רוצים לדעת! אבל בסופו של דבר, היא מספרת שהיא עשתה ככה וככה, היא רוצה לשמור על מצפון כמה שיותר נקי.
לאסטריד מאוד קשה לפרגן לאחרים. כמו שאמרתי מקודם, היא קנאית. לפרגן לאחרים זה ממש לא בסדר העניינים שלה. חשוב לה בעיקר מעצמה. לא רק מעצמה, בעיקר מעצמה. ברצינות! המחמאה הכי טובה וגדולה שהיא אי פעם נתנה למישהו הייתה "נחמד...", וזה על ילדה מהממת שבאה עם שמלה תכולה ויפהיפיה לנשף שהיה להם. כן, היא בהחלט סוג של קשוחית.
עם כל התכונות הפחות טובות של אסטריד, אסטריד היא נערה בעלת שכל חריף וחכם. היא מסוגלת לפתור חידות מטורפות במינימום 8 דקות, והן נכונות, מדויקות והתשובות שלה אסטתיות, מדויקות ומעניינות להפליא! אם נגיד אתם פותחים מחברת חשבון או וואטאבר שלה, הכל אסטתי, בלי קישוטים, כל השיעורי בית מוכנים והשאלות כתובות אחת מתחת לשנייה. היא חכמה והיא צופה את הדברים מראש. היא יודעת שה--- הולך ליפול, אז היא מסדרת אותו. אם הייתם מביאים לה חוברת תשבצים, תנו לה כמה שעות רצופות והיא פותרת לכם הכל! בנוסף, היא טובה בפיצוח קשרים ובמשימות בלשות, והיא יכולה לעשות זאת מהר ובזריזות, בלי הרבה טרראם.
אסטריד היא גם אסטתית מאוד. הכתב שלה יפהיפה, אין לה שגיאות כתיב ואין לה בעיות במחברות. כמו שאמרתי במראה, המראה החיצוני שלה מאוד חשוב לה. בחיי היומיום מאוד חשוב לה להקפיד על שטיפת ידיים, אכילה נאותה ועוד.
אז עכשיו תזכרו שכשעולה לכם אסטריד לראש, תתארו לכם ילדה שקטה, מופנמת, קנאית, ערמומית, לא מפרגנת, חכמה, חריפה ואסטתית. אל תשכחו כמה היא אסטתית. גם במה שהיא עושה וגם במראה שלה ובעצמה.
רקע: בואו נתחיל מלהבין איך היא לעזאזל נולדה?! טוב, כפי שהבנתם אין לאסטריד חיים פשוטים במיוחד, לעולם לא היו לה ולעולם גם לא יהיו לה - העבר רודף אותה לכל מקום אליו היא הולכת. כפי שהזכרתי מספר פעמים, היא נולדה כדרקון ורק בגיל 8 היא התחילה להראות סימני בן אדם עד שבגיל 10 כבר הייתה קלירלי בן אדם, ולא סתם בן אדם - הבן אדם הכי יפה בהולנד. ואיך זה קרה? הכל בגלל אמא שלה. אמא שלה רצתה ילד שיהיה שלה, אבל פחדה פחד מוות מלידה רגילה, והיא החליטה לגשת למומחה שיעזור לה במה לעשות במקרה זה. לא הרוב יודעים אבל המומחה אליו הלכה האמא, שאגב, שמה הוא אנה, הוא בן אדם הקורא לעצמו "דרגון", והדרגון הוא סוג של חכם סיני עתיק בטוויסט קטן-גדול, הדרגון, שימו לב, הוא בעצם דרקון בכל רמ"ח אבריו, אבל רק שהוא מרגיש מצוקה גדולה ואמיתית הוא הופך לדרקון. אז בקיצור, אנה באה אל הדרגון והתחננה ממנו שיעזור לה במבוקשה, היא תעשה הכל על מנת להשיג את מטרתה. הדרגון הסכים ונתן לה ביצה, ואמר לה "מהרגע שאת תגעי בה, זרעך וזרע יקירך יעבור לתוכן הביצה, ואז תדעי כי ישנו לך ילד", ואנה, כמובן, שאלה אם זה יהיה יצור כלשהו. הדרגון אמר לאנה שאין לה מה לדאוג - כן, אמנם במקסימום 9 שנים הראשונות צורתו תהיה דרקון, אבל אחרי זה יהפוך הדרקון לבן אדם יפהיפה ביותר, כמו אנה. הוא הוסיף כי אם הדרקון לא יהפוך לבן אדם, כנראה וישנה בעיה, והיצור עלול להוות סכנה נוראית וגדולה. במידה ודבר כזה קורה, על אנה להביא את הדרקון בעודו צעיר אל הדרגון, והדרגון יניח אותו על משכבו בשלום. יש לאסטריד מזל ענק שהיא הפכה לבן אדם, כי אם לא היא ממזמן כבר הייתה מתה. אבל, שלא תחשבו שהחיים שלה היו כל כך יפים. אל תשכחו שהיא בכל זאת הייתה דרקון. אז... ככה. בעד גיל 8, אסטריד לא למדה במחוזים רגילים, אלא היא לא למדה. היא הייתה כל יום או אם אמא שלה ואו אם אבא שלה, כי הם היו צריכים לעבוד ולהרוויח פרנסה. הם היו מעסיקים אותה בעזרת כדורים שהיו זורקים לה והיא הייתה תופסת, הם היו מטיילים איתה או פשוט רובצים בשמש ונהנים. מה קורה אם מישהו היה מגיע? אם מישהו היא מגיע, אסטריד (זכרו שאז קראו לה קלודיה) כבר ידעה לבד את המחבוא בו עליה להסתתר, כי ההורים שלה לא יכלו לבוא איתה, אם הם יבואו איתה זה יעורר חשד. לא כל כך פשוט להיות דרקון בעולם שלנו...
בשעה 14:00, השעה בה כל האנשים נחים את ארוחת הצהריים שלהם, קלודיה עפה הביתה בזמן שאימה הכינה לה את מנת הקוליסמוס. מנת הקוליסמוס הייתה המנה הקבועה של קלודיה. זה בעצם עצם מלאה ברוטב ובשר, ורגל קרושה של פיל (ואל תשאלו אותי מאיפה הם מוצאים את זה, מה שברור - לא מהסופרמרקט השכונתי).
החדר של קלודיה הוא חדר בגודל המטבח + הסלון שלכם בביתכם, וכפי שאתם מתארים לעצמכם - הוא היה מאוד, ואני חוזרת מאוד ועוד פעם מאוד - מבולגן. לא היו לא בובות כמו כל ילדה בת 4, כפי שאתם מתארים לעצמכם, אלא היו לה עצמות שהייתה לועסת ובובות... שרופות. כמובן שקלודיה לא באמת הייתה רושפת אש, אבל כאשר היא הייתה מתעטשת היה יוצאת לה אש כמו שמדליקים במצית, ואם היא הייתה מחזיקה את הבובה מולה היא הייתה נשרפת. לא ממש גן עדן... אני בטוחה שאם אני הייתי ככה, ולא הייתי דרקון, הייתי צורחת בבכי. המיטה שלה גם לא נראתה שהוא מיוחד, ותפסה לפחות שליש מהחדר. זו מיטה *ענקית* אבל לא נוחה בטירוף. זה בעצם היה כמו... שטיח. לא נוח במיוחד, אבל בשביל קלודה זה ה-מיטה. כפי אתם מנחשים, ההורים שלה לא היו מספרים לה סיפור לפני השינה והיא הייתה הולכת לישון. ממש לא. וזה היה החדר שלה בעיקר. לא היו לה בגדים או שולחן עבודה, היא פשוט לא הצטרכה. היו לה גם מתקנים שהייתה משחקת בהם בשעות הפנאי, מה שלרוב עשתה.
כשהייתה בת 8 ו3 חודשים, הוריה חשבו שהכל אבוד והיא תמות, אבל פתאום, ב23 לאפריל, כ8 ו3 חודשים בדיוק לאחר שנולדה, גופה התחיל להשתנות לגופה של ילדה צעירה ויפהיפיה שכל העולם עוד לפניה. שערה הבלונדיני התחיל לצמוח, עינייה התבלטו, והיא הפכה להיות הנערה הכי יפה בשכונה. הוריה הבינו כי אין טעם לקרוא לה קלודיה, כי היא פשוט לא כזו. הם החליטו לשנות את שמה לאסטריד - קסם, כי מה שקרה לה הוא באמת קסם מיוחד מהרמה הראשונה. היא התחילה ללמוד בבית ספר וכולם רצו להיות חברים שלה, וכמובן שהיא הייתה שמחה, היא התחילה להתאמן בהתעמלות אומנותית, והלכה למרכזים ךמחוננים כי הייתה אחת התלמידות היותר חכמות בבית הספר. קיצר, גם איכותית וגם יפה, מה אפשר עוד לבקש?
הצבע אתו אתם מעוניינים שאכתוב את הדמות שלכם: Aquamarine
התכונה המיוחדת: חוכמה. אסטריד מצטיינת בעזרת חוכמתה הרבה. בנוסף לכך, יש לה שכל חריף והיא מוכנה לפתור כל דבר קשה ומסובך. אני מזכירה שהיא גם ספורטאית - עוד סיבה שגרמה למנהיגים לבחור בה.
הערות \ הארות \ סין: יש אישור להקפצה מג'ורי :)
שמירה? ^^


הודעה זו נערכה ע"י המלכה הרעה ב May 26 2017, 19:18 PM

שם וכינוי: אליסון, הרמיוני ודמבלדור
שם הדמות: מאיה אלון
גיל הדמות:15
מגדר: נקבה (כן, משהו פשוט)
מוצא \ ארץ שממנה הגיעה: ישראל (זה מותר, נכון?)
מראה: יש לה שיער חום שטני שכזה שמגיע לה עד קצת אחרי הכתפיים. הוא רוב הזמן פזור או בקוקו נמוך. הוא שיער די עשיר ומבריק, וגם רך, כמובן, ורק הקצוות שלו מסתלסלות לכיוונה כמו בקארה. מהשורש שלו עד לקצוות השיער שלה חלק, אבל עדיין מצליח לשמור על נפח. השערות שלה עבות מעט וחזקות, והשיער שלה בריא.
יש לה עיניים בצבע שקד, וגם בצורה כזו- הן מלוכסנות טיפה אבל עדיין די גדולות ורק מוסיפות לה חן.
הריסים שלה ארוכים ועבים כמו השיער שלה, אבל בניגוד לשיערה הם כהים יותר.
הגבות שלה די עבות אבל לא ממש, ותמיד מסודרות (יש לה די אובססיה לגבות שלה), וגם הן בצבע של הריסים - מעט כהה יותר מאשר השיער שלה.
האף שלה הוא די ארוך - בהתאם למבנה פניה שמזכיר סגנון ציור מנגה - כך שהאף שלה הוא די ארוך וצר ונגמר באף די קטן.
עצמות הלחיים שלה די בולטות, גם כשהיא מחייכת וגם כשלא. זה מעניק לה מראה מעט בובתי שהיא לא ממש אוהבת.
תווי פניה נורא מודגשים, ולכן גם הסנטר שלה בולט מעט קדימה ומעלה. כולם אומרים לה שזה יפה אבל היא עצמה לא בטוחה בכך.
השפתיים שלה די בהירות, אם כי היא מנסה להסתיר את זה בעזרת שימוש בשפתון עם מעט צבע כהה יותר משפתיה. השפתיים שלה לא ממש עבות, וגם לא ממש דקות - די באמצע.
שיניה קצת פחות מלבנות - הן לבנות, אבל לא מהסוג המבריק יותר מידי, אלא יותר "לבן-צהבהב". השיניים שלה די קטנות וישרות בסוף. חלל הפה שלה לא גדול, בהתאם.
האוזניים שלה עגולות ועדינות, אבל לא ניתן לראות אותן מכיוון שהיא תמיד דואגת שהשיער שלה יכסה אותן. היא לא אוהבת את איך שהן נראות ולכן עם כל מה שהיא עושה בשיער היא דואגת לכיסוי מלא של האוזניים. אולי בעתיד היא תלמד לאהוב אותן.
הצוואר שלה די עבה, ומגיע לחצי מעובי ראשה. הצוואר שלה בינוני-ארוך ומתחבר אל גופה קרוב לשתי עצמות הבריח שגם הן בולטות כמו רוב העצמות שבגופה.
הידיים שלה לא שריריות, אבל גם לא חלשות מאוד - אמנם יש לה מבנה גוף טוב להתחמקות מהירה, אבל היא לא יכולה לשבור למישהו את הלסת עם אגרוף.
הציפורניים שלה לא תמיד מסודרות, ולפעמים יש בהן מעט לכלוך, אבל זו לא אשמתה מכיוון שהיא מנקה אותן בכל הזדמנות אפשרית.
היא רזה ובעלת מבנה גוף חטוב בעיקר מהמותניים ומטה. הרגליים שלה חטובות, מה שהופך אותה למהירה מרוב בני גילה.
היא בדרך כלל עומדת בשילוב רגליים ונראית די מופנמת. היא תמיד נראית כאילו היא מאופרת למרות שהיא לא. העור שלה בהיר אבל לא מאוד - בהיר די כהה. יש רבים שיאמרו שהיא יפה והא גם מנסה לחשוב ככה.
אופי: היא מופנמת ליד אנשים חדשים, אבל כשהם לא רואים היא עלולה להיות ערמומית יותר מנחש הנחשים. היא לא עושה עם התכונה הזו כלום - היא אף פעם לא חיטטה למישהו בדברים כשהוא לא ראה, למרות שיכלה, וגם לא ניסתה לפרוץ לו למחשב למרות שיכלה לנסות.
היא ביישנית ליד בנים ונוטה להתנהג בגסות רוח כלפיהם כשהם מאוהבים במישהי אחרת. בדרך כלל זה בגלל קנאה ותחושת נחיתות. יש לה נטייה להתאהב בבנים "טובים" שדואגים לכל השאר, שעושים ויתורים לאחרים, שיש להם צחוק חמוד, חולשה לילדים ומשפחה תומכת.
כשמישהו מצליח לעצבן אותה, למרות שזה לא קל, היא עלולה להתעלם ממנו וממש למחוק אותו מחייה.
כשיש מישהי מצחיקה ואופטימית בסביבה היא באופן אוטומטי עלולה להתחבר אליה. אנשים שהם חלשים מול אנשים אחרים יזכו בחמלתה והיא תנסה לעזור.
היא נוטה לסיים הכול ביסודיות. היא לא נפגעת מכל דבר שאנשים אומרים לה אבל אם מישהו אומר משהו לא הגיוני זה עלול לחרפן אותה עד שתעשה משהו מתוך חוסר שפיות.
בדרך כלל היא נחמדה וחברותית אבל קשה לה לאהוב אנשים ישר.
אנשים שיתחילו לדבר איתה בעצמם ייווכחו לדעת שכבר במשפט הראשון היא תוכל לקבוע אם להתחבר לאותו אדם או לא, ושום דבר לא יניע אותה מההחלטה הראשונית.
כשהיא נמצאת בשהות אדם הרבה זמן היא יכולה להכיר בו כל פרט מ- אילו דגנים הוא מעדיף בבוקר עד - כמה שעות השינה שלו לא מסודרות.
היא אוהבת ללמוד שפות בזמנה הפנוי - כמה שיותר. לא בשביל התכנית או בשביל הלימודים, אלא בשביל לדעת יותר מכולם. אם אחת מהחברות או החברים שלה יתנשא עליה יותר מידי פעמים בידע שלו יש ולה אין היא עלולה לנתק איתו את הקשר.
אם היא הייתה צריכה לבחור בין ידע אינסופי לבין אהבה או כסף היא הייתה בוחרת באהבה, אבל הייתה לה התלבטות עצומה בין ידע לכסף.
רקע: ההורים שלה אוהבים אותה מאוד, אבל רוב הזמן היא עם סבתא שלה כי ההורים שלה עסוקים. סבתא שלה עזרה לה ללמוד את רוב השפות שהיא יודעת, וגם פותרת איתה שאלות חשיבה כדי לשפר את הזיכרון. מאיה נולדה בארץ וחיה בארץ. היא לא הייתה מאוהבת הרבה בנים מהסיבה הפשוטה שזה לא ממש מעניין אותה. היא למדה לקרוא ולכתוב מעולה כבר בגיל 6 ובגיל 8 הספיקה ללמוד איטלקית קלה. היא המשיכה ללמידת צרפתית ורוסית בגיל 9 בקורס שפות שבו ניתן לבחור עד 2 שפות ונערך בעיר הקרובה לביתה. בגילאי 10 ו -11 היא לקחה הפסקה מהקבוצה בגלל השעמום שחוותה מלמידת שפות וכשניסתה להתחבר עם אנשים חדשים היא נתקלה במחסומים רבים מה שהוביל אותה לחשד חברתי ולרצון לא להיפתח לכל אחד עד כמה שזה מתאפשר לה. ילדים לא ממש הצליחו להתחבר אליה באותה תקופה כי היא הייתה קצת מוזרה. היא תמיד לבשה סוודרים מוזרים, עשתה תסרוקות מוזרות והתנהגה מוזר. בגיל 12 היא החליטה לשנות את הצד הזה בעצמה ולכן עשתה מהפך גדול - סיפרה את שיערה למעין קארה, קנתה בגדים חדשים וגם התחילה ללמוד יוונית. בתקופה הזאת היא עדיין לא הייתה כל כך מקצועית כמו שהייתה בגילאי 9 ומטה ולכן יוונית לא ממש הצליחה אצלה, אלא רק קצת. בגיל 11 עד 12 היא גם התחילה לאהוב מתמטיקה שייצגה אצלה את חוסר הצורך בשפה - כלומר שפה בלי באמת מדינה או לאום שלה היא שייכת. בגיל 13 היא התחילה לעבוד קשה על שפות - אנגלית (היא למדה גם קודם, רק עכשיו השקיעה), ספרדית, רומנית וקצת הולנדית והונגרית. בגיל 14 היה לה חבר ראשון. קראו לו גור והיה לו שיער שחור ועיניים חומות. היא חיבבה אותו אבל הפכה לחברה שלו רק בשביל להוכיח לעצמה שהיא יכולה ורצויה. הם הלכו לשתות שייק כמה פעמים אבל בסוף זה נראה לה מזויף מידי ומאז הם רק ידידים. מאז לא היה לה חבר נוסף. היא שברה את היד פעם אחת כשנפלה מחומה די גבוהה אבל חוץ מזה היא לא שברה אף חלק בגופה.
הצבע אתו אתם מעוניינים שאכתוב את הדמות שלכם: IndianRed
התכונה המיוחדת: היא אוהבת מתמטיקה וספרות, אבל זה לא מה שגרם למנהיגים לבחור בה. היא יודעת מלא שפות, 9 שפות בדיוק. עברית, אנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית, רומנית, רוסית, סינית (חשוב, אה?) וגרמנית. היא יודעת גם ערבית, הולנדית, הונגרית ויוונית אבל לא ברמה טובה במיוחד, לא כמו השפות שהיא יודעת לדבר בהן.
הערות \ הארות \ סין: יש אפשרות לשמור ולהמשיך אחרי זה, כן?
נשאר רקע ואופי.