שלום, חברים! את היום אנחנו נפתח בדיון מעניין שהעלו בימים האחרונים "האחים קרלין" (פשוט חפשו CarlinBrothers ביוטיוב). שמתם לב שבעצם דמויות המכשפות והקוסמים הצעירים בסדרת הספרים, הארי פוטר וחבריו לספסל הלימודים, הם בעצם סוג של "פריפרזה אנטיתזית" לדור הקודם? אם תסתבלו על הארי, רון, הרמיוני, לונה וג'יני, תבינו שהם בעצם העתק מדויק של מכשפות וקוסמי הדור שקדם להם- רק בהפוך על הפוך.

אם נסתכל על הארי עצמו למשל, הוא הדוגמא הקלאסית לדוגמאות האחרות שיובאו כאן. הארי למשל הוא "ג'יימס פוטר" בגרסא החדשנית. במשך כל סדרת הספרים הוא מושווה לאביו, ותמיד באופן חיובי. ג'יימס היה התלמיד המצטיין, פופלרי וחביב הבנות, לוחם גדול ואב נהדר. בין אם מדובר במקורבים לו או מהדברים שנכתבו עליו, ג'יימס תמיד יוצג כגיבור. חוץ מהיוצא מן הכלל הגדול והמשמעותי ביותר- סוורוס סנייפ. בניגוד לרוב המוחץ של הסביבה, סנייפ שופך על ג'יימס פוטר אור לגמרי שונה. מכוון שאנחנו חווים את סנייפ דרך זכרונות או סיפורים ולא באמת רואים אותו, קשה לנו לקבל תמונה שלמה ומדויקת לגביו. והנה מגיעים זכרונותיו של סנייפ, ושולחים את כל מה שחשבנו וידענו על ג'יימס פוטר לעזאזל. מסתבר שהוא אכן היה יהיר, חסר אמפתיה וסוג של סדיסט בצעירותו. האמ, מי ידע? אנחנו בסופו של דבר מגלים שהוא אכן השתנה, למד לאהוב, לחם לצד האור והיה לבעל ואב מסור, אבל אין לנו מושג איך השינוי הזה התרחש. איך אדם שהוא קיצוני מאד בתכונות השליליות שלו חווה שינוי גדול כל כך? השאלה נותרת בגדר תעלומה, וזה מעניין בהתחשב בעובדה שאותה יהירות, אותו ביטחון מופרז והתנהגות שפוגעת באחרים באה בעוכריו בסופו של דבר. ההתעללות שלו בסנייפ מביאה אותו לצד האפל, מה שגורם לשרשרת אירועים שבסופו של דבר גורמת למותו של ג'יימס. אז למה ההסבר לשינוי מעולם לא מסופר לנו? מהסיבה הפשוטה שרולינג רוצה להדגיש כמה הארי פוטר הצעיר יכל להידמות לאותה גרסא ראשונית של סנייפ- אם דברים היו קורים אחרת. בדיוק כמו ג'יימס, להארי ניתן מכשול היהירות, אבל לגמרי בניגוד אליו, הוא לא נופל בו. בעוד ג'יימס מקבל באופן טבעי את התהילה שהיא להיות נער פופולרי, בעל קסם אישי וסטטוס חשוב, הארי לא יכול להיות שונה ממנו באופן הזה. הוא שונא את עצם היותו מפורסם, נבוך מהבנות ומעדיף להיות עם חבריו הקרובים מאשר לצד אלו שרק ישבחו אותו. בעוד ג'יימס ניצל את הכוח שלו מעל אחרים כדי להגדיש כמה הסביבה נחותה ממנו, הארי היה סוג של קרן אור לחלשים יותר- נוויל, לונה ודובי דוגמא מעולה לכך. אפשר לומר שהסביבה הציבה לו איזשהו מבחן שהיה עליו לעבור. זאת אומרת, קרקע פוריה בה יכל להידמות לאביו, סוג של תיקון שהיה עליו לבצע כדי להיות שלם עם עצמו. ואת המבחן הזה הוא עבר.

ההשוואה הבאה היא בין רון וסיריוס. שניהם על תקן "החבר הטוב" שמנסה לפרוץ החוצה מתוך התא המשפחתי. סיריוס רוצה להראות כל כך שהוא שונה ממשפחתו האפלה שהוא מוכן אפילו להרחיק לכת עם זה, בעוד רון פשוט רוצה לבלוט מעל האחים שלו. בעוד סיריוס כל כך רוצה להיות שונה בכך שיהיה הגריפינדורי הקלאסי, זה שהתנגד לעולם שממנו הגיע בצורה שלא משתמעת על שתי פנים, רון לעומת זאת מעדיף להיות פחות קיצוני ויותר דמות תומכת, לפחות ברוב הפעמים.

הרמיוני תהיה הדמות המקבילה לרמוס לופין במשוואה הזו. גם היא וגם רמוס הם השקטים שבחבורה, הלמדנים והמופנמים יותר. אלו שנסיבות החיים שלהם הביאו אותם להתמודד עם גזענות ודעות קדומות. בעוד רמוס צריך להתמודד עם האכזריות של הסביבה אליו בגלל שהוא איש-זאב, הרמיוני צריכה להתמודד עם הדעות הקדומות שמופנות אליה משום היותה בת מוגלגים. בשונה מרמוס, הרמיוני לא נותנת לזה להשפיע עליה כמעט בכלל. היא רוצה להתעלות ולהצטיין ובמובן הזה יש לה את התמיכה והדחיפה קדימה מהחברים הטובים שלה. רמוס לעומתה מעולם לא הצליח לגמרי להתגבר על הדיכאון והשנאה העצמית. הוא היה מרושל נפשית וחיצונית וכל מהותו הייתה חוסר היכולת שלו להשלים עם מה שהפך אותו שונה מכל היתר. יכול להיות שהסדרה הייתה שונה בהרבה אם רמוס היה פחות, אהמ, רמוס, ויותר דומה בגישה שלו להרמיוני.

הפארלל הבא הוא בין נוויל לונגבוטום ופיטר פטיגרו. כשמביטים על נוויל רואים כמה פוטנציאל היה יכול להיות לפיטר אם רק היה בוחר בדרך שונה. מדובר בשני גריפינדורים עם רקע כל כך דומה וגורל כל כך שונה. שניהם החלו בתור אותו ילדון שמנמן ומגושם שאף אחד לא ידע איך להתייחס אליו. שניהם גריפינדורים שידועים בהיותם פחדנים, תכונה די נדירה אצל התלמידים האדומים, וההבדל הוא בדרך ההתמודדות שלהם עם הפחד. פיטר מעולם לא מתגבר על הפחד הזה, הוא מסתמך על חבריו שיגנו עליו מבריונים, נוטה להיצמד לאלו שהם בעלי הכוח, מה שמצביע מההתחלה על כך שיהיה בלתי נאמן באמת וישאר לצד אלו בעלי הפוטנציאל לנצח. חוסר הנאמנות הזה הוא מה שיהרוג אותו בסופו של דבר. מצד שני, נוויל הוא ההפך המוחלט. גם הוא מתחיל בתוך נער חושש, מגושם ומפוחד, אבל אנחנו במהרה מגלים עד כמה הוא אמיץ (כבר בספר הראשון כשמנסה להתנגד להארי וחבריו כשמנסים למצוא את האבן) וכמה פוטנציאל יש בו. אפילו מקגונגל רואה את הפוטנציאל הטמון בו. נוויל מקבל חיזוק מהחברים לגריפינדור, מה ששונה מפיטר, שעבר לעג מסוים מצד הקונדסאים על החולשה שלו. בעוד ג'יימס הגן על פיטר במקרים בהם זה היה מצביע על כמה הוא, ג'יימס, מרכז העניינים, הארי אימן את נוויל להיות מנהיג צ"ד במקרה ולא יוכל למלא את התפקיד. זה היה נוויל שהוביל את התלמידים, עמד בגאווה מול וולדמורט ושחט את נגיני. הילד הביישן וחסר הביטחון הפך לגיבור לא פחות מהארי. כשחושבים על זה, גם לפיטר היה פוטנציאל להגיע רחוק. הוא נמלט מסיריוס בלק, הצליח לשטות בכל עולם הקוסמים במשך 12 שנה לאחר שרצח רחוב מלא במוגלגים, הצליח להפוך לאנימאגוס והחייה את אדון האופל. במידה והיה מצליח להתגבר על הפחד הוא היה יכול גם הוא להפוך לגיבור.

ההשוואה האחרונה והבולטת ביותר היא בין לונה לאבגוד וסוורוס סנייפ. אלו מייצגים את "המנודים" של הסיפור. אם חושבים על זה לעומק, לונה היא גלגול מוחלט של סנייפ. היא מדגישה כמה ההסטוריה הייתה יכולה להיות שונה אם סנייפ היה מעט יותר סובלני כלפי עצמו, בעל פחות שנאה עצמית ויותר סבלנות. לונה עברה בריונות רצינית בבית הספר... האמינה בדברים שאיש לא ראה או הוכיח, בהרבה מקרים בשטויות, התנהגה בצורה "מעופפת" ומשכה את התנהגותם השלילית של חבריה לספסל הלימודים. הם לעגו לה, קראו לה בשמות, התרחקו ממנה, אבל היא נראתה נכונה להתעלם מזה ולהיות נאמנה לעצמה. היא אפילו האמינה ביכולתה של הסביבה להשתנות בכך שתלתה שלטים בסוף השנה החמישית, מבקשת מהתלמידים להחזיר לה את הנעליים שלה, מה שהראה שהיא רואה דברים בצורה חיובית וביוכלת של הסביבה לטוב. סנייפ לעומתה, הוא ההפך המוחלט. הוא מעולם לא הצליח להתגבר על הבריונות שעבר, נתן לה להגדיר את מי שהוא היה, ואפילו כשהגן על הארי כבנה של לילי (בה הוא עוד היה מאוהב שנים רבות אחר כך) הוא התאכזר אליו רק בשל אותו זיכרון של אביו. הוא פשוט לא היה מסוגל להניח לדברים. וזו כנראה הסיבה מדוע לונה כל כך דומה תבניתית לסנייפ, למרות שבפועל לקחה דברים למקום אחר לגמרי והפכה להיות טובה ממנו פי כמה.