לצרוח אל עולם חסר אדם מלבדך, לתפוס אדם שנפל ולגלות שהוא מת - להביט באלפי נרות כתמתמים וזוהרים, שהאור שהם מפיצים על הרצפה נראה כמו אלפי אנשים תלוים.
התלתלים השטניים היפהפיים שלך מפוזרים בכל מקום על המיטה, גורמים לך להיראות כמו שמש צוחקת וזהובה - מפיצה אור בכל החדר שלי עם העיניים הירוקות שלך. הגוף שלך רועד מהצחוק המרטיט הזה, שממלא את הבית כולו בחמימות שלך.
אני מלטפת את השיער הרך והנעים שלך, קצת מסניפה אותו בשביל ריח היסמין המשכר שלך - ומניחה את ראשי על בטנך כשאת חובקת בי בזרועותייך הנעימות.
"אוף עם החטטן הזה, כזה קרצייה," את אומרת לי ברטינה עצובה - ואני מרגישה הזדהות מושלמת עם תיעובה. "למרות שהכי טוב כשהוא סתם יושב או עומד וסותם, השתיקה מושלמת לנדחף הזה," אני מרגישה אי - נוחות פתאומית, כאילו האמפתיה שהייתה לי אליו כשהוא הגיע חזרה.
"אוף," אני נאנחת ומביטה בתקרה במחשבה שהמנורה שלי כל כך בודדה - לבדה בתקרה הלבנה והריקה.
"תמציאי לי שיר על המקום," היא אומרת ומלטפת את שיערי ברעד עצוב, כאילו היא מאוכזבת ממנו ומעצמה ושהעולם זורק אותו עליה.
אני שרה לה, ואז קולטת משהו כל כך מדכא שאני שרה חזק יותר.
"אל תברחי, תקפצי אל הים
ואם תטבעי - אז גם כל העולם
תני לי סיבה לאהוב אותך לנצח
אם שתינו רק שוחות בדמעות כל הרצח."

עצוב לי שלא שמתי לב מוקדם יותר. אם אלוהים זורק אותו עלייך, איך הוא מרגיש?
"זרוק אחד מבין השניים
פוגע בעולם, מתהפך במעיים
כואב, את צורחת ובועטת בו חזק
ומגג העולם נופל ממרחק."
שפתינו מתמזגות, ואלוהים ממתיק את העולם בשניות אחדות.
הוא בעט מספיק ליום אחד.