כתבתי את השורה האחרונה || יערה/צ'אנג, רעיון ממחסן האתגרים ^♡^

ישבתי תחת עץ האלון הגדול שבחצר בית הספר, מחברת השירים שלי בידי, חושב כיצד לסיים את הקטע.
העיפרון שזרקתי קודם בתסכול שכב בין העשבים, כאילו מאוכזב, נטוש.
נשענתי אחורה על גזע העץ, נושם את האוויר הנקי.
הסתכלתי קדימה, אל רחבת בית הספר. ראיתי את חבורות התלמידים שאוכלים ביחד, מדברים וצוחקים.
גם הוא היה ביניהם, צוחק, מדבר ובכלל לא מסתכל אלי.
זה לא שהתאכזבתי, ידעתי שזה לא אפשרי עוד מההתחלה, אבל לא יכולתי שלא להרגיש את צביטת הלב הזאת.
המשכתי להסתכל, לא הצלחתי לנתק את עיניי ממנו.
ההתנהגות שלו, הדיבור שלו, איך שכולם התייחסו אליו כאילו היה מרכז העניינים.
העיניים הכחולות שלו ברקו בשמש, צוחקות, והשיער החום שלו קפץ סביבו כשהוא זז. כל דבר בו היה מושלם.
אבל ידעתי; ידעתי שלדחליל כמוני לעולם לא יהיה סיכוי איתו, שאני כלום בעיניו.
החזרתי את מבטי אל המחברת.
לקחתי את העיפרון שזרקתי קודם, וכתבתי את השורה האחרונה.


_________________________________________________________________________________________________

*מקפיצה כדי להגיב, סליחה שאני מגיבה רק עכשיו.

זה קטע ממש נחמד, אהבתי את הרעיון וניהניתי לקרוא. הצגת בצורה טובה את הרגשות של הדמות כלפי הקראש(?) שלו, ואהבתי מאוד את המשפט שסוגר את הקטע - הוא השאיר פתח למחשבה לגבי מה היא השורה האחרונה, והראה מן תהליך כזה שהדמות עברה, תהליך שאפשר לתת לו כל מיני פירושים.
מצד אחד, אפשר לראות את התהליך הזה בתור הבנה של הרצונות שלו - אולי בהתחלה הוא לא היה בטוח ברגשות שלו ובמה שהוא רוצה שיקרה בהמשך, ובסוף הוא הבין ודמיין את העתיד כפי שהוא רוצה לראות אותו.
מצד שני, אולי הכוונה היא בכלל לתהליך של השלמה עם המציאות - אולי בהתחלה הוא חשב שיש סיכוי כלשהו שהקראש שלו יסתכל עליו בכלל, ובסוף הבין שאין סיכוי והשלים עם המציאות הזו (אני בעד הפירוש האופטימי יותר, אבל כמובן שאני לא יכולה לדעת באמת למה התכוונת וכל אחד יכול לראות את הסיפור בצורה שונה).
בעיקרון יש לי כמה הערות קטנות על פיסוק ותחביר וכאלו, אבל לפני זה אני רוצה לציין עוד הערה/הצעה שקשורה יותר לכתיבה עצמה. אז את הרגשות של הדמות שלך כלפי הקראש תיארת בצורה מצוינת לדעתי, וגם את תשומת הלב של הדמות לכל פרט קטן אצל הקראש שלו. עם זאת, הקטע כן הרגיש לי קצת קצר, ואני חושבת שעוד תיאורים ופירוט על המתרחש סביבו יכולים מאוד להוסיף - אולי יותר פירוט על התלמידים שאוכלים יחד ועל השיחות שלהם, אולי תיאורי מראה של הסביבה עצמה ואולי גם קצת יותר מחשבות של הדמות שלאו דווקא קשורות לקראש שלו, אלא לעובדה שכולם ביחד והוא לבד או דברים אחרים בסגנון. זו כמובן לחלוטין בחירה שלך, אבל אני חושבת שפירוט ותיאורים כאלו יכולים מאוד להוסיף לקטע, ועשויים לאפשר לקוראים להתחבר יותר לדמות ולהבין אותה ואת הרגשות שלה בצורה טובה יותר.

אני חושבת שחסרה ש'/ה' הזיקה לפני ה'אוכלים', כי אחרת המילה הזו מתייחסת לחבורות ולא לתלמידים, ואז היא צריכה להיות בלשון נקבה.

את המשפט הזה אני חושבת שכדאי לך לפצל לשני משפטים, לכתוב משהו בסגנון של 'המשכתי להסתכל, לא מצליח לנתק את עיניי ממנו. ההתנהגות שלו, הדיבור שלו, איך שכולם התייחסו אליו כאילו היה מרכז העניינים...'

קודם כל, מאוד אהבתי את התיאור כאן. הוא ממש יפה לדעתי.
רק דבר קטנטן - אני חושבת שאת הפסיק האחרון, אחרי ה'זז', כדאי לך להחליף בנקודה.

על המשפט הזה ועל כמה שאהבתי אותו כבר פירטתי קודם, אז אני רק רוצה להוסיף שאני חושבת שכדאי לך להזכיר בתחילת הקטע את זריקת העיפרון (לא בהכרח במשפט הראשון, אבל איפשהו באיזור ההתחלה). את לא חייבת וזו לגמרי החלטה שלך, אבל לדעתי זה כן יוסיף.
בקיצור, זה באמת קטע מאוד נחמד. אהבתי את 'סיפור המסגרת' - כתיבת הקטע במחברת שלו - ובאופן כללי את הרעיון. מצטערת מאוד אם פגעתי ומחכה לקרוא קטעים נוספים שלך, וגם את הקטע הזה לאחר עריכה אם תחליטי לערוך לפי ההערות.

ערכתי. יאי