וורדים || טל

[Daughter of Hades]

פאנדום: הארי פוטר.
שיפ: דראקו\הרמיוני.
דירוג: PG-13 חלש.
בטא: אלכס.
ממספר מילים: 4244.
ויתור זכויות: רולינג כתבה את הארי פוטר, הזכויות שלה.
--

הרמיוני תמיד ידעה מה היא רוצה לעשות עם החיים שלה. היא רצתה עבודה משפיעה, בן או בת זוג אוהבים, בית, קטן ככל שיהיה, עם גינה. לא בהכרח בסדר הזה.
--

"ראש המחלקה לטיפול בחיות" – נשמעת כמו כותרת מרשימה, נכון? בפועל זה אומר משכורת מינימום ועבודה של עשרים שעות ביממה, כשאין לה יותר מדי השפעה.
בהתחלה הייתה לה השפעה, והרבה ממנה. מיד אחרי סיום המלחמה הוצעו לה אינספור הצעות עבודה, ומהרגע הראשון היה ברור לה מה היא רוצה.

אבל אז עברו כמה חודשים, והחלו הריבים עם רון והארי. רון היה החבר הקנאי ביותר שהיה לה. היא לא יכלה לדבר עם גבר מבלי שיתחקר אותה, הוא ניסה לשלוט בלוח הזמנים שלה, ובכלל, ניסה להפוך אותה לגברת וויזלי שתיים – אישה שתכלית חייה היא לטפל בגברים שלה ולבשל. זה לא עבד.

כשהם נפרדו סוף סוף כעבור חצי שנה, הארי התייצב באופן מידי לצדו של רון. זה לא באמת הפתיע אותה, אבל זה כאב.
מהרגע שבו עובדי משרד הקסמים ראו שאין לה יותר את תמיכתם של רון והארי, כל הכבוד כלפיה נעלם כלא היה. משפחת וויזלי כבר לא רצתה אותה. ההורים שלה לא דיברו אתה מהיום שבו נודע להם שקיללה אותם בכישוף זיכרון. רק באותו הרגע היא החלה להבין כמה נהפכה לתלויה בהם.

אך הרמיוני הייתה יותר מזה – והיא ידעה זאת, במוח שלה. במקום לשקוע בדיכאון, היא החליטה להוכיח את עצמה.
היא עברה מהדירה המרווחת שלה ושל רון לדירה קטנה וזולה ושיפצה אותה בקסם עד שנראתה כמו הבית שתמיד חלמה שיהיה לה. היא החלה לרוץ שש פעמים בשבוע – בתוספת אימון כוח ואימון מתח, הפכה לטבעונית ובריאותית, התחילה לצייר, למדה לנגן בגיטרה, סיימה דרך עבודות וינשופים תואר ראשון ושני (התואר הראשון עסק בחיות פלא וכיצד לנהוג בהן, השני בשיקויים, לא שזה שינה את חוסר הכבוד כלפיה במשרד), והייתה באמצע הדוקטורט שלה כשפגשה שוב את דראקו.

הם נפגשו בזמן ריצת הבוקר שלה. השעה הייתה חמש ועשרים והרמיוני לא הפסיקה לבהות בשעון המרחק שלה כשניסתה בצורה נואשת להשלים שישה קילומטרים בפחות משלושים ושמונה דקות (באימון האחרון היא הצליחה בשלושים ושלוש דקות), כשנתקלה חזיתית בגבר.
כשהרימה את מבטה, ראתה זוג עיניים אפורות בוהה בה. היא הרגישה את הפנים שלה עולות באש – היא הייתה לבושה בטייץ' המכוער ביותר שלה (שחור מנוקד), בשילוב גופיה אפורה ספוגת זיעה, פנים אדומות וגוף נוטף זיעה. לא ככה חלמה להראות כשתפגוש אותו שוב.

לכל בחורה יש את החלום הפנימי הזה, כשהיא תראה שוב את הבריון שלה מתקופת התיכון היא תראה כל כך סקסית שהוא יגסוס קצת מבפנים. זה לא היה המצב.
היא הביטה בו לעוד רגע, פלטה "סליחה" בלקוניות, והמשיכה לרוץ. השעון לא הפסיק לתקתק והיא איבדה כרגע עשרים ואחת שניות מהזמן שלה. הסיכויים שלה לתוצאה טובה הלכו וירדו.

למרבה ההפתעה, מאלפוי החל לרוץ במקביל אליה. היא לא הייתה מסוגלת לדבר, אז היא רק ניצלה את המצב להסתכלות מעמיקה יותר בו, מזווית עיניה.
הוא לא נראה טוב ממנה – גוף מלא בזיעה, מכנסיים שחורים רחבים, חולצה שחורה מסוג דרייפיט, מתנשם. ולמרות זאת, הבחור היה חתיך. הגוף שלו אמנם היה מלא זיעה, אך הזיעה הדגישה את הגוף השרירי מתחת. השיער הבלונדיני שלו היה ארוך משזכרה, והיה אסוף בקוקו קטן וחמוד, והעיניים שלו היו מסעירות כתמיד. הבחור היה חרא, אבל חרא חתיך
.
היא הגבירה את המהירות שלה. לא ייתכן שמאלפוי יראה אותה מתקשה.
השעון הראה שישה קילומטרים בשלושים דקות, והרמיוני לא הרשתה לעצמה לעצור עד הרגע שבו סיימה שמונה קילומטרים. לקח לה ארבעים ושתיים דקות לשמונה, זמן מדהים יחסית אליה. היא הרשתה לעצמה להיות מרוצה כשעברה להליכה, מרגישה את השרירים שלה מוחים. במקביל אליה, עבר גם דראקו להליכה.

היא נתנה לעצמה רגע להסדיר את נשימתה לפני שפנתה אליו. "היי, מה אתה רוצה?" שאלה. החמצן במוח שלה לא היה גבוה מספיק כדי שתקדיש את כוחה לנימוס מזויף. דראקו חייך לכיוונה.
"מה שלומך, הרמיוני? איך מתקדם החוק החדש שלך בקשר לרונקים?"
היא עמדה להשיב בתגובה מוחצת, אך עצרה כששמעה את הטון שלו. מתעניין, יותר מתעניין מהקולות שהיא שמעה כבר קרוב לשלוש שנים.

"מעולה, תודה", היא שיקרה. "אני חושבת שאנחנו כבר מתקדמים להסכמה של משרד החוץ". היא תקבל הסכמה ברגע שתהיה מוכנה לוותר על המלחמה לזכויות אנשי הזאב, ולזה היא לא הייתה מוכנה. אבל הוא לא היה צריך לדעת את זה.
"אני ממש שמח לשמוע", הוא חייך. "רציתי להציע עזרה. חברה קרובה שלי רונקית, והחוק הזה חשוב לה".
"אני בסדר, תודה", היא ניסתה לחייך חזרה. היא לא הרגישה שהצליחה. הם פטפטו עוד קצת, בעיקר דברי נימוס חסרי טעם, ונפרדו לדרכם.

כשהרמיוני הגיעה באותו היום לדירה שלה בשש בבוקר, היא הרגישה שמחה יותר ממה שהרגישה כבר הרבה זמן. היה כיף לדבר עם מישהו שטרח להיות נחמד, גם אם המישהו הזה היה מאלפוי, חשבה לעצמה בזמן שהתקלחה.
--

למחרת בבוקר היא יצאה מהבית בבגדים יפים יותר, למרות שידעה שהיא מתנהגת כמו מטומטמת. טייץ' שחור ספורטיבי, גופיית ספורט שהראתה בדיוק מה יש לה (הרמיוני הייתה גאה בגוף שנוצר לה כתוצאה מהריצה. שרירים בולטים, בטן שטוחה, ציצי גדול) וקוקו צמוד. היא אפילו טרחה לשים קצת מייק-אפ, להסתיר את החצ'קונים שנותרו לה.
היא החלה לרוץ ריצה קלילה. המטרה להיום הייתה עשרה קילומטר ללא הגבלת זמן. דראקו הצטרף אליה בקילומטר השלישי.
--

עם הזמן זה הפך להרגל. הרמיוני הייתה יוצאת מהבית בחמש בבוקר, רואה את דראקו מחכה לה מחוץ לבית ומיד היו מתחילים לרוץ.

בהתחלה הם לא דיברו הרבה בזמן הריצה, מלבד משפטים קצרים בנוסח של "דראקו, פונים כאן ימינה?", "תרימי קצב. את מסוגלת", "תאטי, אני לא מסוגל לנשום".
אבל הייתה שלווה רגועה במהלך הריצה הזו, ובשחרור שאחר כך הם תמיד פטפטו שיחת חולין. הרמיוני נהנתה כל כך מהאינטראקציה האנושית לה זכתה, שלא שינה לה יותר מדי שהם לא מדברים הרבה. השתיקה הייתה ידידותית ברמה מפתיעה.

המצב החל להשתנות. לאט-לאט השיחות אחרי הריצה התארכו.
הם התחילו לחלוק יותר. היא גילתה שדראקו חזר בשבוע שבו נפגש אתה משנתיים בפריז, שם למד שיקויים. הוא החליט לגור לבד, ועבר לדירה מפוארת בשכונה שלה. היא מעולם לא הרשתה לעצמה להתעניין מה קרה למאלפויים לאחר המלחמה הגדולה, והופתעה לגלות שלוציוס אמנם העביר חודשיים באזקאבן, אבל חוץ מזה דבר לא קרה.
דראקו צחק לנוכח המבט שלה כשסיפר לה את זה. "אני יודע שאת שונאת את זה, אבל חוקים של קוסמים תמיד יפלו לטובת משפחות עתיקות. המאלפויים קיימים מהמאה החמישית שלפני הספירה, ונטשנו את וולדרמוט במהלך המלחמה. לא תמצאי בית משפט שהיה גוזר עלינו יותר משקיבלנו". הרמיוני נגעלה בפעם המיליון ממערכת המשפט הזו. היא הייתה דפוקה מהיסוד. המבט שלה כנראה אסגיר את המחשבות שלה.

"לא שאני לא מצטער על מה שעשינו", הוסיף דראקו והביט ברצפה. "טעינו. טעינו באופן הכי נורא שאפשר". הוא הביט בה במבט לא ברור, שכלל בתוכו ערבוב של התנצלות ועצב. "אני מצטער".
ולמרבה ההפתעה, הרמיוני סלחה לו.

בתמורה לסיפורים שלו על צרפת, היא שיתפה במעט ממה שעבר עליה. על הלימודים שלה, על העבודה. הם חלקו כל כך הרבה סיפורים מצחיקים על לימודים שיקויים שהרמיוני כבר התרגלה לצחוק חסר נשימה של לאחר ריצה.
אבל היא לא הייתה מסוגלת לומר אפילו לא מילה על רון. על המצב במשרד. היא גם לא חשבה שדראקו ידע. הוא בחר לעבוד כיוצר שיקויים, ניתק קשרים פוליטיים ונתן לאבא שלו את ה"אחריות על הקדרה הזו", כמו שניסח.

היא ידעה כיצד המצב ישתקף עבורו. היא הייתה כל כך פתטית שאפילו אנשים שהיו החברים הכי קרובים שלה במשך תשע שנים לא חשבו פעמיים לפני שעזבו אותה וגרמו לחרם כלפיה. כל כך מעצבנת, שכשפנתה אל מישהו במשרד בקריאת שלום, התגובה היחידה הייתה מבט קר ופחד מהתגובה של פוטר. כל כך עלובה, שהיא הייתה מוכנה להתעורר בארבע בבוקר בכל יום בשביל להעריך את זמן הריצה שלהם.
--

כעבור חצי שנה, העניינים השתנו שוב.
זה התחיל בסוף יום ישיבות עמוס. נשארה לה רק שעה לעבודה, הדבר היחיד שעניין אותה היה הרגע שבו תגיע הבית ותאכל (היה אסור להכניס אוכל למשרד ומובן שלא היה שום דבר טבעוני בקפיטריה חוץ מסלט), כשהגיע המכתב הראשון מדראקו.
הינשוף המרשים ביותר שהרמיוני ראתה בחייה התיישב לה על השולחן, ומסר מכתב חתום בשעווה. כשהרמיוני פתחה את המכתב, היא ראתה תמונה והודעה קצרה. התמונה הייתה של שיקוי דרקימוס, שהתפוצץ ולכלך את כל החדר. "אמרתי לך לאחרונה שאני מוכשר?", היה כתוב בהודעה.

המכתב הראשון הזה הוביל לשטף מכתבים בלתי פוסק בינה לבין דראקו. הרמיוני הייתה יכולה למצוא את עצמה מחליפה אתו מאה מכתבים ביום, מבלי לשים לב. הם חלקו את שעשו, מידע – וכל מיני שטויות. מרלין, כל כך הרבה שטויות. הרמיוני מעולם לא חשבה שתשלח למישהו כל כך הרבה מכתבים מגוחכים.
אבל היא לא שיתפה במצבה במכתב, כיצד מהפעם הראשונה שחברי המחלקה שלה שמעו אותה פורצת בצחוק בגלל מכתב ממנו, נפוצה השמועה שהיא הולכת ומאבדת את שפיות דעתה.

--
הם החלו להיפגש יותר. אחרי הריצות, לפני הריצות. היא מצאה את עצמה מתעוררת בשלוש לפנות בוקר בשביל להיפגש אתו. שינה היא לחלשים, כפי שחזרה ואמרה לעצמה. היא צחקה בזכותו, ונראה שלעולם לא נגמרו נושאי השיחה שלהם. בכנות? זו הייתה הידידות הטובה ביותר שהייתה לה בחיים.
--

כשהרמיוני הגיעה לשלב שבו הייתה חייבת בגדים חדשים, היא התלבטה מה לעשות. היא לא קנתה בגדים כבר שנים. זה הרגיש לה כל כך מיותר, כל החיפוש הזה רק בשביל לקנות גלימה או חולצה שלא מחמיאות לה (כי להרמיוני היה טעם גרוע בבגדים), ואז להתחיל לטעות שוב בבית מה יפה לה ומה לא.
למרות זאת, לא נותרה לה אף גלימה לרפואהל לא חור, ונמאס לה לרוץ עם אותם שני טייצ'ים עלובים.

כשהיא חלקה זאת עם דראקו לאחר ריצה ארוכה במיוחד – ולאחר התלבטות מה ראוי ומה לא ראוי לחלוק בחברות עם גבר – הוא נעץ בה מבט ארוך ושופט.
"בגדים זה מצרך קנייה בסיסי. אנחנו הולכים היום לקניות", הוא אמר בלי לעצור לחשוב לרגע. הרמיוני ניסתה לשנות נושא, בטוחה שישכח מזה או ישנה את דעתו, אבל בחמש אחר הצהריים קיבלה מכתב עם שם חנות ושעה.

--
היא לא באמת הבינה איך היא הגיעה למצב הזה. דראקו לא היה אמור ללכת אתה לקנות בגדים. לעזאזל, אמא שלה לא הלכה אתה לקנות בגדים אחרי גיל חמש. כשהתעתקה לכתובת שנתן לה, היא מצאה את עצמה מול החנות הפלצנית ביותר שראתה. הכניסה לחנות הייתה מורכבת מזכוכית, ברזל ונירוסטה אלגנטיים, בעוד שלוש גלימות תלויות במרכז החדר.
המוכרת בעלת השיער השחור כעורב הציצה בה מבעד לדלת הכניסה במבט נגעל, שבבירור תהה אם היא יכולה לשלם על הבגדים בחנות הזו. היא לא הייתה בטוחה בעצמה שיכלה. היא עמדה להסתובב וללכת, כשראתה את דראקו עומד לצידה, לבוש גלימה אלגנטית ומריח כמו וורדים. היה נעים להיות בסביבתו כשהריח מבושם, ולא מזיעה.

"אנחנו נכנסים?", הוא שאל במבט שמח, והיא גילתה שהיא לא מסוגלת לאכזב אותו ולענות שלא. כשנכנסו, המוכרת בבירור זיהתה אותו. "מר מאלפוי, נפלא לראות אותך!", היא אמרה, והרמיוני השתעשעה קלות מההתלהבות שלה. דראקו חייך לכיוונה של המוכרת.
"שלום אלין, נשמח לחדר פרטי הכולל חדר הלבשה, בגדים מסוג אלפא די, אר אקס, דלתא ומעט גלימות, במידה שלה", בשלב הזה הוא הצביע על הרמיוני. "ואת יכולה בבקשה להביא לנו גם כיבוד?". המוכרת עצמה לבשה בגד שכנראה עלה כמו המשכורת של הרמיוני.
אלין הפנתה אותם לחדר לבן ואלגנטי, עצום בגודלו, הכולל בתוכו ספות ופופים. לאחר מכן היא הלכה להביא את הדברים. דראקו הצביע לכיוון ספה והסתכל על הרמיוני. הם התיישבו.

הכיבוד הגיע ראשון, מרחף באוויר לכיוונם. היו שם שתי כוסות, מים חמים, סוגי תה, קפה, חלב פרה ומגוון עוגיות. דראקו בחר בקפה ומזג אותו לספל. "רוצה גם?", שאל את הרמיוני, והיא סירבה בתנועת ראש, לא מרגישה שהיא מסוגלת לדבר. המצב הזה היה פשוט מגוחך.

היא הכינה לעצמה במהירות נס שחור, ודראקו הביט בה במבט מוזר. "נס בלי חלב?"
"אני טבעונית", פלטה.
הוא נעץ בה לרגע מבט מבולבל, שהדגיש את הקמט במצח שלו. היא אהבה את הקמט הזה. "מעולם לא אמרת לי את זה, את רוצה שאדאג לחלב סויה?"
"לא תודה". היא לחשה. אנשים יכולים לזלזל בזה עד מחר, אבל קיימת שנאה כלפיי טבעוניים. עוד לא קרה לה שסיפרה למישהו על ההחלטה הזו בלי ששפך עליה מגוון בדיחות נוראיות.
כעבור רגע הגיעה אלין, מרחיפה בעזרת שרביטה חמישה מוטות גדולים עמוסים בבגדים צבעוניים. היא הניחה אותם ליד הקיר, ושאלה את דראקו עם הם זקוקים לעוד משהו. הוא חייך וביקש עוגיות טבעוניות, והרמיוני הסמיקה. זה היה כל כך מיותר. היא בכל מקרה לא תאכל מהן, בגלל הקלוריות.

דראקו פנה תחילה לגלימות, חיטט בתוכן מספר דקות ופנה אליה עם עשר גלימות. "תחליפי אליהן, ותראי לי איך הן נראות". לאט-לאט הן נכנסו לקצב עבודה נוח – היא מודדת, הוא מחליט אם לשים בערימת הזבל או לקחת.
לאחר הגלימות הגיעו המכנסיים והחולצות, שם הרמיוני מצאה את עצמה מסמיקה בטירוף בזמן שבחן איך הג'ינס או החולצה ישבו עליה. היא לא הייתה בטוחה כיצד הגיעה למצב שבו היא נותנת לדראקו מאלפוי לבחון לה את התחת מרצונה החופשי, ואפילו מקווה שייתן לה ציון טוב במיוחד.

--
לאחר מכן, כשהיא לבושה בשמלה קלילה וחדשה (כתומה עם חמניות), דראקו הושיט למוכרת כרטיס אשראי, כנראה יודע שלא יצאה עם סכום כזה מהבית, לחש להרמיוני שתחזיר לו את הכסף בהזדמנות, והם החליטו ללכת לאכול. זו הייתה הפעם הראשונה שהסתובבו ביחד בחוץ במקום שלא היה השכונה המוגלגית שלה. הרמיוני החליטה שכפרס ניחומים על העוגיות הטבעוניות שוויתרה עליהן, מותרת לה גלידה. דראקו הסתובב אתה לאורך כל סמטת דיאגון, עד שמצאו מקום שמכר גלידה טבעונית על בסיס חלב שקדים.

הם החלו ללקק את הגלידה, כששמעו קול נערה קורא בשמו של דראקו. זו הייתה פנסי פרקינסון. פני הפרה שלה השתפרו עם השנים, אבל עדיין היה בנערה משהו שגרם להרמיוני רצון עז לצעוק "מווו!".
במידה ופרקינסון הופתעה לראות את הרמיוני עם דראקו, היא לא הראתה את זה. היא התיישבה לידם, הזמינה גלידת קפה והתחילה לפטפט עם דראקו על קווידיץ'.
בשלב מסוים נראה שקלטה שהיא מתעלמת מהרמיוני, ופנתה אליה. "מה שלומך, הרמיוני? מה חדש במשרד?"
"כ-כלום", גמגמה הרמיוני, מופתעת מהפניה. "מה אצלך?"

זה פתח שער לחפירה על עבודה, ארוסתה החדשה דפנה לן, ובכלל, נראה שהיא מנסה לעדכן את הרמיוני בשלוש שנים תוך עשר דקות. אבל זה היה נעים, הפטפוט הזה. ניכר היה שאכפת לפנסי מה הרמיוני חושבת על החיים שלה, והיא ציפתה לתגובות. הרמיוני השתדלה לפלוט "הווו" ו"וואי" במקומות הנכונים, ונראה שהצליחה, כי פנסי נראתה מרוצה. זה היה קשה, אחר כל כך הרבה זמן, הדיבור עם אנשים.
כשפנסי הלכה לבסוף, הרמיוני גילתה שעברו שעה וחצי בלי ששמה לב.
--

היא לא הייתה בטוחה איך היא הגיעה למצב שבו היא מתכתבת עם דראקו מאלפוי ופנסי פרקינסון באופן קבוע, לפחות חמש פעמים ביום, אבל היא גילתה שהיא די מאושרת מהמצב הזה. פתאום היו לה שוב חברים.
היא גילתה שבעקבות המלחמה פנסי נשארה די בודדה – הצד המנצח שנא אותה מכיוון שהציעה למכור את הארי, ואילו הצד המפסיד תיעב אותה כי הפסידו. "לא צריך היגיון", היא צחקה כשסיפרה להרמיוני. "צריך היה מישהו להאשים, ואני הייתי כלבה. כולם שנאו אותי, גם הצד שלי. הם רק חיפשו תירוץ להראות את זה". אבל פנסי השתנתה, והפכה לבחורה עם חוש הומור חד במיוחד וחיוך תמידי בזווית הפה. "צריך לדעת לקחת את זה למקומות חיוביים, אם זה לא היה קורה, לא הייתי פוגשת את דפנה".

דפנה הייתה הארוסה המוגלגית של פנסי. הן נפגשו במהלך הזמן שפנסי למדה כלכלת מוגלגים בצרפת, ולמרבה ההפתעה הפכו לחברות טובות, ובסוף גם לאהובות.
החברות עם פנסי פתרה בעיה גדולה בקשר שלה עם דראקו – למרות שנפגשו בלי הפסקה בריצה ופטפטו שעות אחריה, והתכתבו בדחיפות מביכה, היה לשניהם מביך להציע לאחר לצאת לאנשהו אחרי שעות העבודה. הרמיוני לא הייתה מסוגלת לדמיין את עצמה שואלת אותו אם בא לא לצאת לבר או לבוא לדירה שלה. הרעיון היה מביך מדי.

וכאן פנסי נכנסה לתמונה. לבחורה לא היה שמץ של בושה עצמית, ומהרגע שבו היא החליטה שדראקו והרמיוני הופכים לחברים הכי טובים החדשים שלה, היא עבדה קשה בשביל זה. היא הציעה שיפגשו שוב ושוב והרמיוני ודראקו קפצו על ההצעות שלה. הם התחילו להיפגש במסעדות (חשבון הבנק שלה התחיל להתערער ללא קשר לשמלות שעדיין לא שילמה עליהן לדראקו), באחוזה הפסיכית של פנסי, בדירה המרשימה של דראקו, במדרכה שברחוב.

זה היה מדהים, החברות הזו עם פנסי. להרמיוני תמיד היו ידידים – הארי, רון, דראקו, ואף פעם לא ידידות. בגלל הקשר הקרוב שלה עם הנבחר, בנות תמיד קינאו עד לרמה שלא רצו להתחבר אליה. היה משהו אחר בלשבת עם בחורה ולהתלונן על מחזור או בחורים, בלי לחשוב פעמיים.

לא שלפנסי היו גבולות כאלו עם דראקו, כמובן. היה משהו משעשע בלראות את שניהם מתבדחים על מחזור והריון, בקלילות שלעולם לא הייתה מתרחשת בשיחה כזו של רון, הארי והרמיוני.
בסופו של דבר, פנסי הייתה מה שגרם גם לה להבין שבידידות היא לא צריכה לצנזר כל כך את המחשבות שלה, אלא פשוט לזרום. להנות מהרגע.

היא החלה לשלוח להם תמונות של הבגדים שלבשה לעבודה, לפני שיצאה, והם נתנו לה ביקורת ואמרו לה מה להוסיף או להוריד. בתמורה, היא עברה על העבודות שלהם לפני שהגישו אותם ללקוחות – תיקנה טעויות לשוניות או סתם טעויות כישוף.
הרגישו את ההשפעה של הבגדים שלה בעבודה. היה קשה יותר להתעלם מבחורה שלבושה יפה מאשר מבחורה הלבושה בקרעים.
פנסי לקחה על עצמה ללמד אותה להתאפר, והרמיוני מצאה את עצמה יושבת שעות וצוחקת, כשהפנים שלה צבועות כמו ליצן.

החברות הזו השפיעה על הביטחון העצמי שלה. היה קשה להיות חברה קרובה של סלית'רינים, מבלי להתחיל להבין שיש זכויות מעצם זה שאת קיימת – להרמיוני תמיד היה קשה להגיד לא לאנשים, כשמדובר בנושא העוסק בה.
להגיד לא להתעללות בבעלי חיים? בהחלט. להגיד לא לבקשה של הארי לעבור על העבודות שלו בהוגוורטס באחת בלילה? זה כבר יותר בעייתי.
היא החלה להתעלם מאנשים שהרגישה שלא ראויים ליחס ממנה. היא לא אמרה לעובדי משרד הקסמים, שהתעלמו ממנה כבר שנתיים, שלום בכל בוקר.
אם היא עבדה קשה כמו פסיכית כבר שנים, ועדיין לא היה כלפיה כבוד, הבעיה לא בה.

--
בפעם הראשונה שדראקו הגיע לבקר אותה במשרד, הרמיוני הרגישה שהיא עומדת להתעלף.
הוא הגיע במפתיע, נכנס למשרד שלה בלי לדפוק ונעץ מבט מפחיד במזכיר עד שפינה את החדר, עוד לפני שדיבר.
הרמיוני הייתה המומה לרגע, ואז הופתעה עוד יותר כשהוציא מהכיס שתי קופסאות גדולות וחמות.

"הנחתי שעוד לא אכלת צהריים", הוא חייך. "מתאים לך לאכל?"
"איך הכנסת לכאן אוכל?" היא פלטה, לחוצה.
החיוך שלו גדל והפך למעט שחצני. "אני מאלפוי".
לא היו לה פגישות בשעה הקרובה, והם ישבו לאכול ארוחת צהריים ליד השולחן שלה. היא ציפתה לסלט פשוט, אבל הוא הביא תבשיל טבעוני מדהים ועמוס בתבלינים, של חומוס וירקות.

היא גם הרגישה שהוא טרח להתלבש לכבוד זה. הגלימה שלו בהחלט הייתה חדשה והוא הריח מוורדים. השיער שלו היה מסורק והחולצה שלו הראתה בדיוק מה שהיה לו.
הם פטפטו בנינוחות, כשהוא שאל אותה איך מתקדמת העבודה.
היא בלעה רוק בכוח וענתה, "האמת? לא משהו. החוקים לא יעברו". הוא הביט בה במבט רציני, לא מרחם להפתעתה. עיניים אפורות כסערה.
"למה את עדיין כאן? במשרד הזה? אני יודע שבעלי חיים חשובים לך, אבל יש עוד כל כך הרבה דרכים לפתור את הבעיות האלו. את לא יעילה".
"איפה עוד אפשר לפעול למען חיות קסומות ברמה הארצית? אני לא חושבת שיש עוד מקום שבו אוכל להשפיע יותר מכאן". הרמיוני שקלה את זה בעבר. שקלה יותר ממה שהייתה צריכה, כנראה, בהתחשב בזה שלא היה מצב שתעזוב.

"תתמודדי לשרת הקסמים. תהיה לך שם השפעה גדולה בהרבה". דראקו אמר את זה באמונה שלמה שתבחר.
"אני לא חושבת שאבחר. רון והארי יוודאו את זה". היא כנראה חלקה אתו יותר מדי. אבל מה כבר יקרה אם יידע? הוא ישפוט אותה? הוא כבר הכיר אותה טוב יותר ממה שההורים שלה הכירו אותה כשהיא גרה אצלם בבית. הוא מוזמן לשפוט אותה כרצונו.
"אין לפוטר ולוויזלי כל כך הרבה השפעה כמו שאת חושבת בעולם הקוסמים. יש להם במשרד עצמו, אבל הבוחרים הם לא העובדים העצלנים של המשרד – אלא אנשים שנאלצים לצאת לעבוד בכל יום ויום ולא מרגישים שיש להם אוכל להאכיל את הילדים שלהם. הם ציפו מוויזלי לטפל בזה, כילד למשפחה ענייה. הוא לא טיפל. הם ציפו מפוטר, כנבחר. הוא לא טיפל. כשהם יראו אותך, ילדת מוגלגים, נלחמת למען מיעוטים ומצטרפת למאבק על השלטון, במיוחד עם תמיכה שלי ושל פנסי, שמצביעה על תמיכה של כל המשפחות הוותיקות, הם יתמכו בך".
"זו הייתה התוכנית שלך מההתחלה, נכון? לגרום לי לעזור לך לשלוט במשרד הקסמים. בגלל זה נתקלתי בך בריצה". לפתע כל הריצות שלהם, החוויות, האיפור, הבדיחות נראו כצעדים מניפולטיביים של מאלפוי. איך ייתכן שחלקה כל כך הרבה עם פושע?

הוא נראה פגוע מעצם הרעיון. "מובן שלא. את חושבת שהייתי מוכן לקום בחמש בבוקר בשביל שליטה במשרד הקסמים המחורבן? שיישרף עד היסוד. אני בסדר עם זה. נתקלתי בך בריצה כי אני אוהב לרוץ. אני רץ כבר קרוב לשנתיים, כמו שאת יודעת היטב. המשכתי לרוץ אתך כי אני נהנה מחברתך. וגם את זה את יודעת. אנחנו מתקדמים טוב ביחד. בקרוב נגיע לחמישה עשר קילומטרים. למה את מכניסה לעצמך רעיונות מגוחכים לראש?"
בושה מילאה אותה. "סליחה", היא אמרה, והוא הביט בה במבט מוזר. היא לעולם לא תצליח לקרוא את המבטים של מאלפוי, ידעה. הוא עבר אימון טוב מדי בשליטה בהם.

"זה בסדר", הוא ענה. "אני יודע שזה מבלבל לפעמים שהשתנתי". הם המשיכו לאכול בשתיקה, מסיימים את האוכל שהביא. "את לא צריכה לענות לי מיד", אמר כשסיימו. "זה גם לא באמת משנה", הוא שיקר בצורה ברורה. "ניפגש כאן גם מחר לצהריים? אני עובד קרוב לכאן, ונראה לי מגוחך שאנחנו לא נפגשים בצהריים". היא הנהנה, והוא הלך לדרכו לאחר מספר דקות.
דראקון בבוקר בריצה, דראקו בצהריים, דראקו ופנסי בערב. איך החיים שלה התמלאו כל כך בשניהם?

--
גם זה הפך להרגל. דראקו היה מגיע בכל צהריים עם שתי קופסאות ביד, וכשניסתה לשכנע אותו שגם היא יכולה לבשל, הוא ענה לה שגמדוני הבית מבשלים את האוכל. כשהביטה בו במבט שופט, הוא משך בכתפיו. "הרמיוני, התחלנו לשלם להם אחרי המלחמה. הם בוחרים שלא לקחת את הכסף בשביל שימשיכו להיחשב כגמדוני הבית שלנו, אבל הם יודעים שברגע שבו הם יבחרו בזה יש להם חשבון בנק מלא בכסף. הם מקבלים מאיתנו בגדים, מקום לישון בו ואוכל. זו בחירה שלהם. זו לא כפייה".
היא קיבלה את זה.

לפעמים פנסי הייתה מצטרפת אליו, וארוחות הצהריים האלו היו מצחיקות במיוחד. היא החלה להשתמש בהפסקות הצהריים שלה, שאומנם תמיד היו קיימות טכנית, אבל היא מעולם לא באמת ניצלה אותן. ההתמכרות שלה לעבודה הלכה וירדה.
אבל הרמיוני הכי נהנתה מריצות הבוקר שלהם. מהשתיקה הנוחה שהייתה שם, כשהיא הביטה בו והוא הביט בה, שניהם מתנשמים ומתפללים ובו זמנית לא מתפללים שיגיע כבר הקילומטר האחרון. היה בזה משהו אינטימי יותר מנשיקה, ולמרות שהרמיוני ידעה שהם רק ידידים, היא הרשתה לעצמה להנות מזה.

תמיד הייתה לה נטייה להתאהב בחברים הקרובים שלה, ידעה. כשהייתה קטנה זו הייתה לילי, ילדה מדהימה שידעה לפתור משוואות כבר בגיל חמש. בזמנו היא תמיד קיוותה בלבה שבבוא היום לילי תשים לב אליה באופן רומנטי. זה לא קרה, ולילי התחתנה לפני שנתיים עם מוגל אחר.
לא שזה שינה הרבה, כיוון שבגיל חמש עשרה הקראש שלה השתנה ועבר לרון וויזלי. לפחות רון אהב אותה במשך תקופה, לדעתה. פשוט לא באותה המידה ולא באותו האופן. הוא אהב אותה כמו שהוא אהב את אמא שלו. בצורה כנה ואמיתית, אבל לא רומנטית.
ואז הוא שבר לה את הלב, ולמרות שלהרמיוני היו כמה דייטים מאז, היא לא התאהבה שוב במשך הרבה זמן.

ואז הגיע דראקו, שהיה שם. תמיד היה שם. מהרגע שבו היא התעוררה ועד הרגע שבו היא הלכה לישון, ושהנוכחות שלו הרגיעה אותה וגרמה לה לחייך בו זמנית. אבל עם דראקו היא ידעה באופן מוחלט שאין לה סיכוי. הוא שינה את דעותיו מאז הוגוורטס, ידעה, וכל נושא ה"בוצדמית" כבר לא היה רלוונטי, אבל הוא פשוט לא ראה אותה בצורה הזו. הם היו חברים קרובים, קרובים יותר מכל חבר שהיה לה עד היום, אבל זה לא היה רומנטי.
--

כשהגיע הזמן לשלם את דמי השכירות שלה, היא לא הייתה בטוחה מה היא רוצה לעשות. היה לה את הכסף לזה. היא חסכה וחסכה ועדיין לא החזירה לדראקו את הכסף ("אני לא רוצה שתחזירי, הרמיוני. אני הייתי זה שהכריח אותך ללכת לשם. ידעתי מראש שזה יקר מדי בשבילך".הבחור חי בסרט. היא תחזיר לו), אבל נמאס לה מהדירה הצפופה והקטנה הזו, שבה הבדידות שלה בלטה בכל חור. למה לעזאזל עדיין היו לה תמונות של רון על הקירות? כי התברר שאי אפשר להוריד תמונות בדירה הקסומה הזו אחרי תליה. ולמה היו ריחות מוזרים בשעות הלילה? כי הביוב נמצא בדיוק לידה.

כשהיא חלקה את ההתלבטות שלה עם דראקו ופנסי, פרקינסון קפצה באופן מידי. "יש דירה מטר ממני ומדראקו, היא יפה וגדולה ולהשכרה. תעברי אליה!", היא אמרה בהתלהבות. היה משהו חמוד בהתלהבות של פנסי, הכנה והילדותית והמתאימה יותר לילדה קטנה בהרבה.
"אני לא יכולה, היא בטח יקרה מדי", ענתה הרמיוני בכנות. דראקו ופנסי החליפו לרגע מבט. ממזרים עשירים.
"אז תעברי אליי. יש לי מלא חדרים פנוים ויהיה כיף להיות ביחד יותר", ענתה לה פנסי כעבור רגע. דראקו עשה לה תנועות לא בולטות עם השפתיים.
פנסי חבטה בו בראש עם השרביט שלה. "אתה רוצה לומר משהו, יקירי?"

"מובן שלא. הרמיוני מוזמנת לעבור אלייך. אני רק ממליץ לה לדפוק לפני שהיא נכנסת לכל חדר בבית, למקרה שאת ודפנה... תהיו עסוקות בתוכו באותו הרגע".
פנסי צחקה. "אנחנו לא כאלו גרועות".
"כן אתן כן", צחק דראקו. "את תמיד מוזמנת אליי, הרמיוני. יש לי דירת גג פנויה כרגע. הדיירים עזבו אתמול".
הרמיוני חייכה, אמרה תודה והחליפה נושא שיחה. הרעיון היה מביך מדי.

--
יום למחרת היא נתקלה לפתע ברון שחלק אתה מעלית לקומה העליונה. השר קרא לה לשיחה. רון והיא החליפו מבטים לרגע, ואז בחרו להתעלם זה מזה באלגנטיות. לאף אחד מהם כבר לא היה מה להגיד לשני.
השר חפר וחפר על חשיבות החוקים המגבילים על יצורי הפלא, וכשהרמיוני ירדה למטה ומצאה את דראקו מחכה לה כתמיד ליד השולחן עם ארוחת צהריים, היא אמרה לו שהיא מסכימה להצעה שלו.
--

לאחר מכן החלו ההכנות להתמודדות. פנסי ודראקו הכינו לה תכנית עבודה שלמה, ולאט-לאט היא החלה ליישם אותם. היא הכריחה את עצמה להסתובב יותר בסמטת דיאגון, ולפטפט עם אנשים. להתראיין לטובת דברים אשר אינם חיות הפלא, ולתת לציבור לדעת מה הדעות שלה. ללכת יותר במשרד הקסמים עצמו, וכמעט ולכפות את נוכחותה על העובדים עד שהתרגלו לדבר אתה שוב. היה מדהים לראות כמה מהר מהרגע שבו יצאה והתיישבה בשולחן העובדים בארוחות הצהריים, היא חזרה להיות חלק מהחבר'ה.

כשהכריזה כעבור חודשיים על מועמדות לבחירות, לא היה אחד בעולם הקסמים שלא היה מופתע. איש מעולם לא ציפה מהרמיוני לרצונות פוליטיים, מעבר לדרישות לזכויות אדם, אבל כולם הרגישו שזה מתאים לה. ההתמודדות אמנם לא השפיעה רבות על החיים שלה, כשהם במרחק של שלוש שנים מהבחירות, אבל היחס כלפיה השתנה.
--

היא ודראקו יצאו לבד באותו הערב למסעדה. פנסי נשארה בבית עם דפנה, אך הם רצו לחגוג. זו הייתה מסעדה מוגלגית טבעונית מפוארת, שבה לא היה איש שיכל לזהות אותם.
הרמיוני הרגישה פזיזה במיוחד. היא הייתה מלאה באדרנלין מכל מה שקרה היום, ודראקו לא הפסיק לצחוק מבדיחות גרועות במיוחד שלה בצורה מקסימה.
היא כמעט ולא הייתה מופתעת כשרכן ונישק אותה, כעבור חצי שעה.

הנשיקה הייתה רכה ועדינה בהתחלה, מלאה בטעם של קפה וטופו, והרמיוני הייתה כל כך מופתעת שלא נישקה בחזרה. כעבור רגע, כשהתחיל להתנתק ממנה, היא לקחה את פניו בידיה ונישקה אותו חזרה, בצורה עדינה פחות.
היא חיכתה יותר מדי זמן מכדי להיות עדינה, והיא אהבה כל כך את ריח הוורדים שנבע ממנו, שהזכיר לה את הגינה בבית שתמיד חלמה עליו.


END
[U][align=Center]

[Buffy Summers]

טוב, את יודעת מה אני חושבת על זה. זה מקסים ביותר. למרות שזה הדבר הארוך ביותר שאי פעם ביטאתי, היה לי ממש כיף לקרוא ולבטא תוך כדי. כיוון שביטאתי ממש התעמקתי בכל משפט ובכל שורה וזה הוסיף לקסם של הסיפור. האמת שדווקא היה לי יותר קל לקרוא את זה בלי כל האנטרים של הפסקאות.
הצגת את רון והארי בצורה שונה לחלוטין ואת הרמיוני בתור מישהי שעוברת שינוי גדול במהלך הסיפור וזה מאוד קסם לי. מעולם לא התחברתי לשיפ של הרמיוני ודראקו ובכלל למהותו, אבל כשהצגת את זה בדרך הזו הכתיבה שלך גרמה לי לחשוב שאולי זה דווקא כן יכול להסתדר בסופו של דבר. אני מתה על הכתיבה שלך ותמיד אשמח לקרוא עוד. תמשיכי לכתוב ולפרסם כאן!

[Daughter of Hades]

תודה!
בטאת מעולה :))

[לונגה]

זה פשוט סיפור אהבה מקסים, חד וחלק, אפילו בלי קשר לפאנדום. ועם קשר לפאנדום, הצגת את הרמיוני בצורה מושלמת - אני לגמרי רואה אותה נחנקת מהיחסים עם רון, ואחרי הפרידה לא יושבת בבית ובוכה אלא משפרת את עצמה ועושה דברים מדהימים.
באופן אישי לי קשה עם השיפ הזה, גם כשהוא כתוב בצורה כל כך מעולה, וזה בגלל שקשה מאד להכניס לפיקצר את כל ההתמודדות וההתפתחיות שדארקו צריך לעבור כדי להיות הגבר הפתוח והמקבל שאת הצגת. זה בהחלט אפשרי, אבל לדעתי זה דורש העמקה. אותו הדבר עם היחסים שנרקמים בינו לבין הרמיוני - ציפיתי שבשלב מסוים יהיה הסבר מהותי יותר לסיבה שהוא הצטרף אליה לריצה והתחיל לדבר איתה כאילו הם חברים, חוץ מהעובדה שהוא אדם וחדש ובמקרה גם אוהב לרוץ. ציפיתי ליותר העמקה בשינוי שעבר עליו.
עוד בעיה קטנה שהייתה לי הייתה ההתנהגות של הארי. אני בהחלט רואה אותו מצדד בצד של רון בסכסוך, אבל אני לא רואה אותו מתכחש להרמיוני לחלוטין רק בגלל זה. דווקא כן הייתי רואה אותו מתכחש אליה בגלל הקשר עם דארקו, אבל לא רק בגלל הפרידה.
ועכשיו בחזרה למחמאות - ההתפחות של הרמיוני במהלך הסיפור מדהימה, איך היא צוברת ביטחון ולומדת לסלוח לדארקו ולפנסי ואפילו להתחבר אליהם. הכתיבה עצמה זורמת וכל כך כיפית לקריאה שאפילו לא מרגישים את האורך של הסיפור, הכל כל כך זורם.
איזה כיף לקרוא עוד פיקצרים שלך! מקווה שתפרסמי עוד (:

[Sweetener]

אני מצטערת שלא ת"בב לפני זה! אבל אני מסכימה עם כל מה שכתוב!
פיקצר מעולה! רק הייתי שמחה אם היית יותר מתארת את פנסי. כי אני לא באמת יודעים איל נראתה אבל הייתי שמחה לקרוא תיאור שלך על פנסי. אבל חוץ מזה פיקצר יפה!

[Glitch]

הו, גאד, זה כל כך מקסים!
בדרך כלל אני די מתעבת פיקצרים ארוכים, אבל מהרגע שהתחלתי לקרוא הוא פשוט משך אותי לתוכו. כל רגע היה תענוג. חוץ מזה, אני גם לא ממש אוהבת דרמיוני, אבל היה משהו כל כך יפה באיך שתיארת אותם בפיקצר, ששוב, היה מקסים. גם איך שתיארת את פנסי, שהיא השתנתה וכבר לא הילדה המגעילה והמעצבנת מפעם היה מדהים, ושילבת אותה נהדר בתוך העלילה.
בקיצור - לפני שאני אמשיך לחפור על כמה שהפיקצר הזה יפה - אני פשוט אומר שאעא, זה מהמם:)

[Daughter of Hades]

תודה, ממש שמחה שאהבתן <3
כנראה יהיה המשכון שיתמקד יותר בתהליך של דראקו :)