הטירוף שמאחורי הקירות השבורים || A Storyteller, מפלי הצללים

שם: הטירוף שמאחורי הקירות השבורים
שם הכותבת: A Storyteller
פאנדום: "מפלי הצללים" של ס. ס. האנטר
ז'אנר: מתח, מיסתורין, אקשן וכמובן שגם רומאס
שיפ: OFC\OMC
דירוג: R - קללות, אלימות קלה ומין (ללא ממש מפורט)
תקציר: אלין אלמרה מקבלת את כל מה שהיא אי פעם רצתה, רק עם עוקץ בזנב. בדיוק כמו שהפיי הערמומיים אוהבים את זה. כשאימה המרשעת שולחת אותה למשימה בפנמיית מפלי-צללים, היא לא יודעת מה מחכה לה שם אבל אפילו דימיונה הפרוע לא יכול להכין אותה לחוויה הבלתי נשכחת שאליה היא נכנסת.

דרך אגב, גם מי שלא קרא את הפאנדום יכול להנות מהפאנפיק.

אני לא כל כך בטוחה איך זה עובד, אבל נראה לי שפה אני צריכה לציין – ספר "מפלי הצללים" לא שייך לי וגם לא הדמויות הנפלאות בו. זה הכל של ס. ס. האנטר.



;I have found both freedom and safety in my madness"
,The freedom of loneliness and the safety from being understood
".For those who understand us enslave something in us
Kahlil Gibran, The Madman

"מצאתי גם את החופש ואם את הבטחה בטירוף;
החופש של הבדידות והבטחה מלהיות מובן,
כי אלה שמבינים אותנו, משעבדים משהו בתוכנו."
ג'ובארן ח'ליל ג'ובראן, המשוגע


פרק 1

סוריאליסטי. כן, סוריאליסטי בהחלט הייתה המילה בשביל לתאר את ההרגשה שלי בזמן שעיכלתי את הנוף מחוץ לחלון המכונית של ברונט. עצי האורן המשתרעים בצדי השביל המוביל לפנימייה היו עצומים וקודרים. הרוח העצבנית הברישה את קצותיהם המחודדים והטתה אותם מצד לצד בסנכרון מדויק. למרות שעת הצהריים המוקדמת, חושך מוחלט הציץ מבעד לחריצי הגזעים והשיחים. לא ידעתי אם זה בגלל מזג האוויר החורפי של פברואר או אם החשכה ביער המפלים הייתה תמידית. ציפורני ננעצו בצדי מושב המכונית בזמן שניסיתי להשתלט על הדחף לשבור את דלת מכונת העינויים הקלסטרופובית ולברוח אל תוך היער. יכולתי לשמוע את קולות הציפורים, הצרצרים ושאר החיות הקטנות שרצות ועפות להן בין העצים הצפופים. השתוקקתי להצטרף אליהן. ברונט, שכנראה שם לב לתנועת ידי, קטנה ככל שהייתה, ולמתח בכתפיי, הפנה את ראשו מהכביש לכיווני. המשכתי להסתכל בחלון. הרגשתי שהוא מנסה לחשוב על משהו להגיד, מלבד 'הכל בסדר?', שאלה שהוא שאל בערך שש פעמים במהלך שלושת השעות של הנסיעה המייגעת. חיכיתי כמה שניות וכששום צליל לא נשמע מכיוונו, הפניתי את מבטי מהחלון אליו. הוא נראה מודאג ומעט חשדן. בזמן שהאחרון היה מובן מאליו, הראשון היה מוזר. התעמקתי ברגשותיו וחשתי בדאגתו הכנה. זה כל כך בלבל אותי שהמשכתי להסתכל בעיניו, מנסה לפענח את המשמעות של הדבר. אולי דאגתו בכלל לא מופנית כלפיי אלא לגביי משהו אחר שחלף בראשו באותו הרגע. לפעמים הצטערתי שיכולתי רק לחוש ברגשותיהם של אחרים מבלי לדעת למה הם מרגישים את מה שהם מרגישים. כעבור כמה שניות כאלה, שבהם המשכתי לנסות לפענח את התעלומה התחלתי להרגיש באי נוחות מצדו והוא הסב את מבטו משלי בחדות, החזיר אותו לכביש ואז כחכח בגרונו.
"זה מזכיר לך את הבית," הוא אמר והחווה בידו לכיוון היער. לא הייתה שאלה בקולו, רק סקרנות.
"לא," עניתי. וזה מה שהיה סוריאליסטי כל כך. כששמעתי שפנימיית 'מפלי-צללים' מוקפת באחד היערות הגדולים ביותר בג'ורג'יה, בעיני רוחי ראיתי את עצי היער שמסביב לחצר, בבית. לא יכולתי לדמיין יער שונה מהיער שבפיירי. יער שבו העצים הם לא אורנים תמימים למראה, אלא יצורים זועמים עם פיות פעורים, ידיהם, בצורת ענפים חדים, מתנענעות בכעס מלא טירוף.
ברונט הרים גבה בשאלה.
"הם לא צורחים," הרחבתי וכמוהו, החוויתי בידי לכיוון העצים. השקט היה הכי סוריאליסטי. בעוד שיכולתי לשמוע את היצורים הקטנים והלא כל כך קטנים שביער מצדדי, הצלילים שהם פלטו לא התקרבו לרעש העצום שהקים היער בבית. העצים לא החזיקו ידיים והרעידו את האדמה בתנועותיהם הכאוטיות בזמן ששאגו וצרחו בזעם וחוסר צדק, לא נשמעו יללות הייסורים של הזאבים בזמן שציידי הלילה תקפו והרגו אותם לאט באמצעות חצי רעל, הרוח השורקת לא שרה בקול צורם על עולם אבוד ונשמות כלואות. לא, יער המפלים היה... לא שליו, אבל מאופק, סבלני. הוא פלט עליונות אדירה, כאילו עמוק בתוכו הוחבא סוד מאד חשוב, או אולי אפילו כל הסודות שבעולם. זאת כנראה הייתה הסיבה למה רציתי לרוץ בתוכו כל כך. לפזר תוך כדי מעט מהכאוס שלקחתי איתי מהבית ולהרגיש את היער מאבד את סבלנותו התמידית מסביבי. רציתי לערער אותו.
לפתע שוב חשתי במבטו של ברונט וכשהפניתי אליו את שלי מצאתי אותו בוהה בי. הוא נראה מודאג יותר מלפני כן.
"העצים," מיהרתי להסביר. "העצים פה לא צורחים. בבית הם... צורחים," השלמתי בגאונות.
"העצים בחצר יכולים לצרוח? יש להם, כאילו, פיות או משהו?" הוא ניסה להסתיר זאת, אבל יכולתי לשמוע את העצבנות הקלה בקולו. זה היה משעשע לצפות בערפד הגדול והמפחיד נלחץ מעץ, אז אמרתי בקול קליל, "מסביב לחצר. הם כועסים כי הם לא מצליחים להשתחרר מהאדמה." השתיקה שהשתררה לאחר ההכרזה הזאת נמשכה בערך כדקה.
"את לא נשמעת יותר מידי מודאגת מזה," הוא אמר לבסוף ובעצמו נשמע ללא ספק מודאג. סביר להניח בנוגע לשפיותי.
"מתרגלים לזה," אמרתי ומשכתי בכתפי. למרות שחשתי בסקרנותו, קיוויתי שהוא לא ימשיך לשאול עוד שאלות בשביל שלא אצטרך להיות גסת רוח. לא הייתה לי סבלנות לדיבורים. ההרגשה של להיות כלואה במשך שעות בתוך קופסת מתכת גרמה לי לרצות לתלוש את שערי מתוך גולגולתי, והעלתה יותר מידי זיכרונות לא נעימים, בלשון המעטה. ניסיתי לא להתנענע במושב יותר מידי בשביל לא לחשוף את עצבנותי הגדלה. לא התלוננתי לאורך כל הנסיעה הארוכה וממש לא היה לי החשק להראות לברונט את חולשתי כשכבר כמעט והגענו. הפניתי את ראשי חזרה לחלון, מקווה שהרמז מספיק ברור.
ברונט הבין את הרמז ולא פצח עוד את פיו. כעבור מספר דקות של שתיקה מתוחה, ברונט פנה לשביל פינתי, צר יותר מקודמו ופנימיית 'מפלי-צללים' נחשפה בכל פארה לפנינו. השער שחסם את הכניסה היה עצום ומשוכלל למראה. השומרים שהשגיחו על הכניסה משני צדי השער כנראה לא זיהו את ברונט מכיוון שהם לא הזיזו את הדלת בשבילנו. במקום הם חיכו למכונית שתתקרב עוד יותר ואז אחד מהם החל לצעוד לכיווננו. הוא נעצר ליד החלון של ברונט וכיווץ את גבותיו. מבטו היה ממוקד במצח של ברונט. לקח לי שניה להבין שהוא בודק את הדפוס שלו, מוודא שהוא מי שהוא מציג את עצמו להיות. בזמן שהם החליפו ברכת הנהון קצרה ביניהם, אני קימטתי בעצמי את גבותיי, לא בשביל לבדוק דפוס של מישהו אלא יותר מתוך בלבול. אחרי שהשומר חזר למקומו ליד השער ופתח אותו עבורנו פניתי אל ברונט, "הם לא סומכים עלייך?" שאלתי. שיערתי לעצמי שהוא יבין שאני מתכוונת לבדיקת הדפוס של השומר.
"הנחיה שלי. אף פעם אי אפשר להיות יותר מידי זהיר," הוא ענה בלי היסוס.
זה גרם לי לתהות לגבי אופיו מחדש ומיקדתי את עיניי עליו, מביטה בו בהסתכלות יותר מעמיקה. הוא היה ערפד, בערך בשנות השלושים לחייו, גבוה, חסון, בעל שיער שחור קצוץ ועיניים כהות ממוקמות מתחת לגבות עבות ומעל לתווי פנים חדים וגבריים. הוא בהחלט היה נחשב לנאה אך היה משהו מעט מאיים בדרך שבה הוא החזיק את עצמו, כאילו הוא תפס יותר מידי מקום. לא שהרגשתי מאוימת על ידו אבל תהיתי אם זה בגלל שלא היה כל כך פשוט להפחיד אותי או שבגלל שהוא לא ניסה להפחיד אותי. לא הייתה לו כל סיבה הרי, לפחות לא סיבה שהוא ידע עליה. בלעתי רוק והברחתי את המחשבה מראשי מלפני שהוא יוכל לשמוע את דפיקות ליבי הבוגדני וידע שאני מסתירה משהו. זאת הייתה תכונה מאד מעצבנת שהייתה לערפדים. בעוד שהפיי יכלו לשער מתי משקרים להם, בהנחה שלאדם המשקר היה מצפון והרגיש באשמה, זה לא התקרב לרמת הוודאות שבה הערפדים יכלו לעלות על שקר. תזוזה קטנה ולא במקום של פעימות הלב בנוכחותו של ערפד הייתה כמו קעקוע ענק על המצח עם הכתוביות 'מודה באשמה'.
אמא שלי אמרה לי שברונט התעקש לבוא לאסוף אותי מגבולות השער בעצמו. זכרתי את הלעג שבקולה כשהיא סיפרה על שיחתם שלשום בלילה "הוא טוען שהוא רוצה לפגוש אותך בעצמו למען ביטחונך האישי. אמרתי לו שהתכוונתי לשלוח אותך עם השומרים שלך אבל הוא התעקש שאין צורך ושהוא יבוא. כזאת ערימה של בולשיט לא שמעתי הרבה זמן. ללא ספק הוא מצפה לפשפש בכניסה לשער, לנסות למצוא את הגבול. אני כמעט ומתפתה לתת לו להיכנס, ילמד אותו לקח לא להכניס את החותם העטלפי שלו בעניינים שלא שלו". לא ידעתי אם היו כאלה ששמעו על הזוועות המתרחשות בפיירי אבל הייתי בספק שהמנהל והאחראי על הביטחון של פנימיית מפלי-צללים לא שמע לפחות משהו, והייתי עוד יותר בספק שהוא יסתכן בלחפש את הכניסה למקום המרושע, אך נזהרתי שלא לומר זאת בקול. אימי ממזמן איבדה את סבלנותה מלשוני המתחכמת.
ברגע הראשון שבו פגשתי את ברונט היום בעיירת גרינפילג, מחוץ לשער המפריד בין תחום פיירי לבין תחום בני האדם, ישר קלטתי את הטיפוס ושללא ספק יהיה עליי לשמור מרחק מהבעלים והמנהל של פנימיית מפלי-צללים אם אני רוצה להצליח בהשגת המטרה שבגללה נשלחתי לפנימייה על ידי אימי מלכתחילה. לא יכולתי להפסיק לזעום על מזלי הגרוע כשגיליתי שאצטרך לבלות איתו במשך שעות בדרכנו לפנימייה. עשיתי את שיעורי הבית שלי וידעתי שחושיו החדים לא התאפיינו רק בשל טבעו הערפדי אלא גם בהיותו בלש מטעם המ.י.מ, ראשי התיבות של 'מפלי יחידת מחקר', ארגון הזהה במטרתו לאפ-בי-אי רק במקום, מתמחה בפרנורמליים. ציפיתי לערימה של שאלות הגובלות בחקירה והתכוננתי מנטלית לשקר. לא באמת לשקר, מאחר ואי אפשר לשקר לערפד, אבל להסב את האמת, כמו שאמא שלי לימדה אותי. בסופו של דבר הסתבר ששיעוריה של אימי היו מבוזבזים, לפחות לכל הנוגע לנסיעה, כי כל מה שברונט רצה לדעת זה אם אני בסדר או אם אני צריכה משהו או אם אני רוצה שנעצור להפסקת שירותים.
בעוד שלא חשבתי שברונט רצה לאסוף אותי בעצמו בגלל השער הקסום, עדיין הייתי בטוחה שחייבת להיות סיבה אחרת. לא בגלל השער והסתבר שגם לא בגלל מידע. אז למה? רציתי לדעת את הסיבה אבל לא מספיק בשביל לשאול אותו. "לכל אחד יש את האג'נדה האישית שלו. אל תתני לאף אחד לשטות אותך שאכפת לו ממשהו יותר ממטרתו" קולה של אימי, כמעט לא רצוני, חדר למוחי ומילא אותו בספקות. נערתי את ראשי בעקשנות. ברונט אובססיבי לביטחון ולשליטה במצב, רואים זאת בכל תזוזה של עיניו וגופו, הוא תמיד ערני, תמיד על המשמר, אולי הוא אמר את האמת כשהתעקש לבוא למען ביטחוני והייתי חייבת להודות שלנסוע איתו במכונית הקלסטרופובית היה עדיף ממה שאימי העלתה בדעתה. זה היה מספיק מעיק לדעת שבטח בקרוב כל התלמידים בפנימייה ידעו מי ומאיפה אני, לא היה שום צורך להכריז על כך בקולי קולות באמצעות כרכרה מלכותית ושומרי הכתר מסביבי.
הפניתי את ראשי חזרה קדימה ולא הופתעתי לראות עוד שער, קטן מקודמו ובעל שומר אחד בלבד, אך תשומת ליבי הייתה נתונה למבנים הקטנים והצבעוניים הרבים שהשתרעו לרוחב שטח ענק מבעד לחריצי השער. הביתנים היו מפוזרים בגבולות היער במין צורה של מעגל. בתוך המעגל עמד מבנה גדול יותר משאר המבנים והנחתי שזה הבניין הראשי של הפנימיה. הנחתי גם שהביתנים הקטנים יותר היו כיתות הלימוד ובקתות הלינה של התלמידים. המקום נראה כמו מין מחנה איכותי ומאורגן היטב, מה שהיה הגיוני מאחר ש'פנימיית' מפלי-צללים הייתה פעם 'מחנה' מפלי-צללים.
"ברונט, בדיוק בזמן." קול גברי דיבר בצדי והסיח את דעתי מהתבוננותי. נער גבוה ורזה הטה את גופו אלינו והשעין את מרפקיו על משקוף החלון של הרכב. "הולידי ביקשה ממני לצאת לפה להכין אותך לזה. אתה לא הולך לאהוב את זה," יכולתי להישבע שהנער מנסה להחניק צחוק, בהחלט יכולתי לראות את החיוך בעיניו החומות.
ברונט הזעיף את פניו ונחר "מה זה הפעם? אל תגיד לי שפרי שוב פעם הפך את עצמו לדרקון."
"לא, לא פרי הפעם."
"מירנדה הפכה מישהו לקנגורו?"
"לא, שום קנגורו."
"קיילי גילתה כוח חדש?"
"לא, גם לא."
השתררה שתיקה. תהיתי לעצמי אם זה סוג של משחק כזה. נראה שהנער בהחלט נהנה מזה. נראה שברונט לא.
"כריס, אל תזיין לי את השכל. אין לי זמן לזה. מה קרה?" את מילותיו האחרונות ברונט נהם והחיוך נמחק מידית מפניו של הנער, כריס. הוא כחכח בגרונו ואמר "ג'זבת ואריק. הייתה תקרית בשיעור היסטוריה. הם שוב רבו. מאד. אתה יודע איך הם כשהם נכנסים לזה חזק. זה כל המתח המיני הזה ביניהם," כריס ניסה להגניב חיוך נוסף אך התחרט כשראה את חוסר הסבלנות בפניו של ברונט ומיהר להמשיך "בכל אופן, הם צרחו כמו משוגעים, קללות התעופפו כל כך מהר שבקושי הצלחתי לעקוב ופתאום ג'זבת מוציאה את הזרת שלה ופוף. אריק נעלם,"
ברונט החוויר "נע.. נעלם? למה אתה מתכוון נעלם? לאן?"
נראה היה הפעם שכריס ממש מתאפק לא לפרוץ בצחוק בזמן שהמשיך בסיפור, "זה החלק הטוב. אחרי כמה שניות אנחנו שומעים צרחה מכיוון המלתחות של הבנות. גברת אנדרסון, שדרך אגב עדיין הייתה לבנה כמו סדין מתקרית ההיעלמות, ישר רצה לכיוון הצרחות. כולנו רצנו אחריה. נחש מה מצאנו במלתחות?"
פניו של ברונט הפכו מלבנות לאדומות בין רגע. "אריק" הוא נהם מבעד לשיניו החשוקות.
"ג'זבת נשבעה שהיא התכוונה לשלוח אותו לחדר הפחים. האמת שהיא מאד התעצבנה מכך שהוא הרוויח מכל זה. ממזר מזליסטי. אני מתכוון, אני הולך לריב עם ג'זבת כל היום מעכשיו אם זה יזכה אותי בסיור בעיר הציצים – "
"זה מספיק כריס," נראה היה שברונט מסכים בדעתו עם כריס שהתקרית משעשעת, בערך כמו שחתול ישתעשע מהרעיון ללכת לווטרינר. הוא נשען לאחור על משענת המושב שלו ונשם עמוק, מנסה להירגע מהחוויה המזעזעת של הסיפור. הוא הציץ לעברי לשנייה אחת לפני ששאל את כריס, "עד כמה המצב גרוע?"
"ג'זבת עדיין בכיתה, גברת אנדרסון משגיחה עליה עד שהולידי תתפנה. זה לא יקרה בקרוב, יש חבורה של בנות עצבניות פיצוצים במשרד שלה. היא מנסה להרגיע אותם, לא נראה לי שממש הולך לה. קיילי ומירנדה מנסות לעזור לה."
"איפה אריק?"
"במשרד שלך, דאלה שומרת על הדלת. כמה מהבנות ניסו לתקוף אותו לפני שהן שמעו שזאת ג'זבת שכישפה אותו למלתחות. לחלק מהן לא אכפת, הן – "
"עצבניות פיצוצים. כן הבנתי את זה. תתקשר לדרק ותגיד לו לפגוש אותנו בכניסה למשרד הראשי. תגיד לו שאני צריך שהוא ייקח תלמידה חדשה לבקתה שלה." כריס העיף מבט סקרן לכיווני אך מלפני שהייתה לו ההזדמנות לדבר איתי, ברונט גלגל במהירות את החלון חזרה מעלה והחווה בראשו לכיוון השער, מסמן לכריס לפתוח אותו. לאחר שעברנו בשער החזרתי את מבטי לסביבה הירוקה המקיפה אותנו. מפלי-צללים: הפנימייה לבני נוער פרנורמליים בעליי כוחות על-טבעיים. קנגורו, דרקונים, בנים מופיעים לביקור בעיר הציצים. הלוואי שהדברים היו כה פשוטים גם בחצר.

סוף פרק 1

עדכנו אותי בתגובות אם תרצו שאמשיך 

הודעה זו נערכה ע"י A Storyteller ב Jul 17 2018, 16:57 PM

קודם כל, ברוכה הבאה לפורטל ולפורום פאנפיקים (:

לא קראתי את הספר מפלי הצללים, ולמרות זאת נהניתי מאד לקרוא את הפרק הראשון בסיפור שלך. התיאורים של היער והעצים הצורחים היו מהפנטים וממש שאבו אותי לתוך הסיפור. בתור פרק ראשון זה טוב בצורה פנומנלית - הצלחת להציג את הדמות הראשית ואת הדמויות החשובות האחרות בצורה שהשתלבה נהדר בסיפור, בלי לקטוע את העלילה או את האווירה. אני ממש אשמח אם תמשיכי את הסיפור, יצרת אצלי הרבה סקרנות.

הדבר היחיד שקצת הפריע בסיפור היה הניקוד: גם כשמשתמשים במרכאות (") צריכה להיות נקודה או פסיק בסוף המשפט, כמו כל משפט אחר. לדוגמא:

הצורה הנכונה היא:

עכשיו כמה עניינים מנהלתיים:

1. לפי חוקי פורום פאנפיקים פרטי הפאנפיק צריכים להכיל גם את שם הפאנפיק ואת שם הכותב. אם את לא מעוניינת לחשוף את שמך את יכולה לכתוב את הכינוי שלך. חוץ מזה, חוקי התיוג של האתר מחייבים ששמך/הכינוי שלך יופיע גם בכותרת האשכול. כרגע ערכתי את הכותרת ואת הפרטים בשמך, אבל להבא תדעי.

2. גם לפי חוקי פורום פאנפיקים, כל פאנפיק שמפורסם בפורום צריך לעבור ביטוא. אבל היות ורמת הכתיבה שלך מאד גבוהה, נכון לעכשיו אני לא נועלת את האשכול. אני מציעה לך לקחת את מבחן הבטאים ולהפוך לבטא כדי שתוכלי לפרסם את הפאנפיקים שלך באופן חופשי בפורום.

לסיכום, מאד נהניתי מהסיפור שלך, ואני מקווה להמשיך לראות אותך בפורום (:

היי, תודה רבה על התגובה :)
לעניין הניקוד - ערכתי קצת ואני מקווה שעכשיו זה יותר טוב. אני אשמח להמשיך לפרסם את הפאנפיק (אחרי שאעבור את מחבן הבטאים).
יש לי שתי שאלות רק:
1. איפה אני מפרסמת את הפרקים הבאים? פה בתוך התגובות או שאני פותחחת נושא חדש תחת אותו שם (השם של הפאנפיק)?
2. ניסיתי לעצב פה קצת את הטקסט שלי על ידי הדגשת האותיות פה בכלים אבל זה לא עובד. אולי אני עושה את זה לא נכון? אני פשוט סימנתי את המשפטים שרציתי להדגיש או להטות ואז לחצתי על המקשים שהמלבן הקטן מציג וזה לא עובד.

תודה מראש!

הינה מגיע הפרק הבא (:

היי לכולם, פרק שני :)




תהנו :)






"I care for no man on earth, and no man on earth cares for me."
Charles dickens, A Tale of Two Cities

"לא אכפת לי מאף אדם עלי האדמה, ולאף אדם עלי האדמה לא אכפת ממני."
צ'ארלס דיקנס, בין שתי ערים

פרק 2

המשרד הראשי, כפי שהנחתי מלפני כן, היה בתוך המבנה הגדול שבתוך מעגל הבקתות. עוד מחוץ לבניין יכולתי לשמוע את הצעקות דורשות הצדק של הבנות המושפלות. ככל שהתקרבנו במסדרון הבהיר לכיוון דלתות המהגוני, הקולות התחזקו ושמעתי את אחת הנערות ממש נכנסת לזה. "הוא חתיכת סוטה מחורבן!" היא דרשה בקול מאשים, "הוא אפילו לא כיסה את העיניים שלו, הוא פשוט נשען בסבבה שלו על הספסל וחייך כמו תחת של חמור, הבן של – "
"נו, נו," ענה לנערה קול נשי, נעים ומפייס, "בואו ננסה לדבר מבלי להשתמש בשפה הזאת."
"ברונט מקלל כל הזמן," ענה קול של נערה אחרת בידענות, בדיוק כשהגבר המדובר פתח את דלת המשרד בהנפה.
המשרד היה מלא בנערות, חלקן עדיין עם מגבות על הראש. כל העיניים פנו לכיווננו.
"ברונט הוא ערפד גדול ומרושע, והוא צריך לשטוף את הפה שלו בכימיקלים לפני שהוא משתמש בו," האישה בעלת הקול הנעים ענתה לנערה באותו הטון. לאחר מכן היא הזעיפה את פניה לכיוונו של הערפד הגדול והמרושע. הוא משך בכתפיו במחוות התנצלות. היה משהו אינטימי במחווה, משהו משפחתי, וישר ידעתי מי האישה היפה בעלת השיער האדמוני. הולידי ג'יימס, המנהלת והבעלים השניים של פנימיית מפלי-צללים. כמו גם – אישתו היקרה של ברונט ג'יימס. הבעת הזעף נעלמה מפניה כשעיניה הירוקות הבחינו בי בצדו של ברונט. היא עשתה את דרכה בין הבנות לכיווני, חיוך ידידותי על פניה. "את בטח אליאנה, כמה טוב לפגוש אותך. אני הולידי, ברוכה הבאה למפלי-צללים," היא אמרה ונראה היה שהיא מנסה להסתיר מפניי את ההתקהלות הסוערות של הבנות שמאחוריה בגופה הקטן, או אולי אותי מפניהן. היא תפסה בידי מלפני שהספקתי לענות, ומשכה אותי בעדינות חזרה לכיוון המסדרון "אני מיד חוזרת," היא אמרה לקהל האנשים שבמשרד שלה וסגרה את הדלת מאחוריה.
מחוץ למשרד, הולידי שחררה את ידי ועשיתי צעד קטן לאחור, מתנגשת במשהו מוצק. הסתובבתי בחדות, חושי נדלקים במצב היכון. יד חזקה תפסה את הזרוע שהנפתי.
"או, היי דרק," קולה של הולידי נשמע עליז יתר על המידה מאחורי, כאילו היא מנסה להרגיע את האווירה ולסמן לי שהכל בסדר. נזכרתי שהולידי היא גם כן פיי והיא בטח יכולה לחוש ברגשותיי כפי שאני יכולה לחוש ברגשותיהם של אחרים.
"היי, ברונט ביקש לפגוש אותי פה, משהו לגבי תלמידה חדשה?" רעם של קול עמוק וגברי ענה מעל לראשי והרמתי את מבטי מהיד שעדיין החזיקה בזרועי, מעלה לפניו של הבעלים שלה. הנער היה נאה, משום מה מוכר למראה. עיניו היו ירוקות-מוזהבות ושיערו היה שטני ומעט ארוך, הוא התקרזל טיפה כלפי מעלה בקצוות. הוא הביט בי בעיניים סקרניות, גבותיו מכווצות בריכוז. לרגע חשבתי שהוא מנסה לקרוא את הדפוס שלי אבל אז שמתי לב שעיניו לא היו מרוכזות על מצחי אלא על עיני. מבט מבולבל חלף על פניו והוא שיחרר אותי בפתאומיות. הוא הביט מעבר לכתפי בהולידי, שאלה בעיניו.
"זאת אליאנה, היא תלמידה חדשה פה," הולידי ענתה לו נמרצות ואז דיברה אליי, "אליאנה, זה דרק, הוא תלמיד שנה שלישית פה. למה שהוא לא ייקח אותך לבקתה שלך, המזוודות שלך בטח כבר שם. את בטח רוצה לנוח אחרי הנסיעה שהייתה לך. ניפגש בעוד כמה שעות?"
"אלין," אמרתי. התאפקתי שלא לתקן את הולידי בפעם הראשונה שהיא קראה לי אליאנה. זהו לא השם שאני משתמשת בו. אליאנה היא... מישהי אחרת, מישהי שאין לה מקום פה. פה אני יכולה להשתחרר ממנה. "קוראים לי אלין." יכולתי לראות בפניה של הולידי שהיא קראה את רגשותיי והעדיפה לא להעיר על העניין. "אלין," היא חזרה בחיוך.
הנהנתי ועשיתי צעד חששני לכיוונו של דרק. משהו בו לא הסתדר לי. לא ידעתי אם זאת התחושה שהכרתי אותו מאיפה שהוא או מסיבה אחרת.
מאחורי שמעתי את הולידי חוזרת להמולה שבמשרדה בדיוק בזמן להצעתה של אחת הבנות לסרס את אריק ולתלוש את גלגלי עיניו מתוך ראשו. עם התמונה הנפלאה הזאת בראשי, אני ודרק עשינו את דרכנו מחוץ לבניין.

בדרכנו לבקתה לא חלפנו על פני עוד בני-נוער, למעשה לא חלפנו על פני אף אחד. רק קול צעדנו נשמע על האדמה הרכה של המחנה. מאיזושהי סיבה, השתיקה ביני ולבין דרק הייתה מעיקה, מתוחה. שמתי לב שהוא לא מפסיק להגניב מבטים חשדניים לכיווני. תהיתי אם ברונט והולידי אמרו לו מי אני. אולי הוא מודאג שהם כולם פה בסכנה מפניי. אולי הם באמת בסכנה. בגלל זה הוא נראה כל כך מבולבל? פתחתי את עצמי לחוש ברגשותיו והזעפתי את פני. עצרתי בבת אחת. דרק, שקלט רק כעבור כמה צעדים שהפסקתי ללכת, גם כן עצר והסתובב לכיווני. נעצתי בו מבט והתמקדתי שוב ברגשותיו, מתרכזת הפעם ו... כלום. שוב. איך זה יתכן? הצצתי בדפוס שלו אבל זה לא אמר לי שום דבר שלא קלטתי כבר. פיי. דרק גם כן היה פיי. פיי שיודע להסתיר את תחושת רגשותיו מפני פיי אחרים, מסתבר. שילבתי את זרועותיי וסרקתי אותו מכף רגל ועד ראש. גובהו היה מעל למאה ושמונים וחמישה סנטימטרים. הוא היה לבוש בג'ינס משופשפים וטי-שירט שחורה. פניו הנאות היו חדות ונעריות אך גבלו בגבריות. שום דבר לא רגיל בעולם בני האדם. שמתי לב שדרק העתיק את תנוחתי וזרועותיו גם כן היו משולבות על חזהו הרחב. עיניו סרקו אותי באותה צורה נועזת.
דיברתי ראשונה. "איך אתה עושה את זה?" שאלתי בהתרסה.
"את מה?" טון קולו היה זהה לשלי.
"אתה יודע על מה אני מדברת," עניתי בקול נמוך וצמצמתי את עיניי. אם הנער הטיפש היה איש זאב, הוא היה יכול להריח את הסכנה הנודפת ממני. מאחר והוא לא היה הוא ענה, "זה לא אני שעושה את זה. זאת את." הוא הביט בי באותו ריכוז כמו ליד המשרד של הולידי, כאילו מנסה לפענח משהו. לקחו לי רק כמה שניות להבין מה הוא עושה. בדיוק מה שאני עשיתי. הוא מנסה לקרוא את רגשותיי.
"מה זה בדיוק הדבר הזה שאני עושה?" חשד התגנב לקולי, לא ניסיתי להסתיר אותו. ידעתי מה הוא יגיד עוד מלפני שהוא ענה.
"מסתירה ממני את הרגשות שלך," הוא אמר והוכיח את טענתי.
"אין שום דרך לעשות את זה ואתה יודע את זה." זאת הייתה עובדה, אפילו מלכת הפיי בכבודה ובעצמה לא יכלה להסתיר את נשמתה הנבולה מפני פיי אחרים. אני הייתי היחידה שלא יכלה לחוש ברגשותיה של המלכה בדיוק כמו שהיא לא יכלה לחוש בשלי, אבל לכך היה הסבר פשוט למדי: מלכת הפיי הייתה אימי, קרבת הדם בינינו מנעה ממני מלחוש את נשמתה.
מה היה התירוץ של דרק?
"מה זה הדבר שאני עושה?" הוא החזיר אליי את השאלה שלי וראיתי בעיניו שהוא לא יודע, אך מנחש.
"אותו הדבר," עניתי בפשטות.
"בלתי אפשרי."
"בדיוק."
המשכנו לסרוק אחד את השנייה. הייתי בטוחה ששנינו עושים את אותו הדבר: מנסים להעלות בראשנו השערות לתעלומה המסתורית.
בעודי תוהה, משב של רוח פתאומית חלף על פני. הבטתי לצדדים אך לא ראיתי שום דבר. פניתי להמשיך ללכת אך לפתע הרגשתי את הדממה מסביב. העולם עצר מלכת, הצלילים השתתקו ואפילו הרוח נדמה. מישהו היה שם איתנו, צופה בנו. גופי אוטומטית השתופף לתנוחת כוננות ועייני חלפו במהירות על פני העצים שבשולי היער. הסתובבתי במקום, מנסה לשמוע, להריח, כל דבר. הדממה הזאת הזכירה לי משהו שנתקלתי בו בעבר ובדיוק כשהתחלתי להיזכר שמעתי קול מאחורי ואת דרק עונה לקול. הסתובבתי בחדות מתכוננת לקפוץ, לתקוף, ל –
נערה נמוכה בעלת שיער שחור וחלק ועיניים מעט מלוכסנות עמדה ליד דרק והביטה בי בזעף. "מה יש לה זאתי? היא חושבת שאני הולכת לתקוף אתכם או משהו?" הנערה שאלה את דרק, והחוותה בידה לעברי, ללא ספק מתכוונת בדבריה לתנוחת גופי המוכנה להתקפה. טון קולה העיד על כך שהיא לא הייתה מרוצה מהתמונה.
"זאתי לא אוהבת שמתגנבים מאחוריה," עניתי מבין שיניי החשוקות. אך התיישרתי לעמידה זקופה, תחושת הסכנה מתנדפת כלא הייתה. הנערה ללא ספק הייתה ערפדה. מבלי לבדוק את הדפוס שלה ידעתי את זה. רק ערפדים יכולים לדומם ככה את הסביבה.
"לא התגנבתי, הייתי בדרכי לבקתה שלי כשהרחתי ריח חדש בדרך. הריח שלך. מי את?" קולה השתחרר מעט מהרעל שהיה בו קודם אך הבעת פניה עדיין הייתה חשדנית.
דרק, שאולי לא יכל לחוש ברגשותיי, בהחלט חש במתח שביני לבין הנערה המתגנבת וזז להתערב בינינו.
"דאלה, זאת אלין, היא תלמידה חדשה פה. אלין, זאת דאלה, ידידה שלי." הוא החווה בידו ביני לבינה. דאלה כיווצה את מצחה כדי לבדוק את הדפוס שלי. לפעמים לא הבנתי למה אנשים עושים את זה. סוגם של הפרנורמליים לרוב היו ברורים רק מהתבוננות בהם. לזהות את הערפדים היה הכי קל בשל עורם החיוור והקר והמראה הכללי האפל והמסתורי שלהם. הייתי חייבת להסכים עם זה שהפיי לא היו כל כך קלים לזיהוי, לפחות לא הפיי החיים בתחום בני האדם, וככל שהסרתי את בגדי החצר ומחקתי את ציורי הפנים בעצירה שברונט ואני עשינו בדרכנו לפנימייה, ידעתי שלא שיטיתי באף אחד. לא יכולתי למחוק לחלוטין את הפראות וחוסר השליטה הבלתי ניתנים לריסון שנפלטו ממני. לא היה צריך להיות פיי בשביל לחוש בזה.
דאלה המשיכה לבהות בי לעוד מספר שניות. דרק כחכח בגרונו והיא הזיזה את עיניה ממני, אליו.
"הכל בסדר עם בעיית המלתחות?" הוא שאל אותה, ללא ספק בשביל להסיח את דעתה ממני.
"ברונט פיזר את החגיגה במשרד של הולידי ועכשיו הוא מכסח שם לאריק וג'זבת את התחת." מבטה זז עוד פעם לעברי. הבעת פניה התרככה טיפה. "ברוך הבא למפלי-צללים," היא אמרה. לא ידעתי אם ברכת הקבלה הייתה כנה, אך לא חשתי בשום רגש אפל ממנה אז הנהנתי בתודה.
התחלתי להסתובב חזרה לכיוון שאליו אני ודרק הלכנו כשפתאום עלה בדעתי משהו. והסתובבתי בחזרה לדרק. "אתה יכול להרגיש אותה?" הטיתי בראשי לעברה של דאלה. הוא הביט בה לשנייה ואז הנהן. חשבתי על זה לרגע ואמרתי, "אולי אנחנו צריכים לבדוק את זה עם עוד פיי."
דאלה הביטה ביני לבין דרק בבלבול. "לבדוק מה?" היא שאלה.
"כלום," אמרתי והתחלתי ללכת, מקווה שאני בכיוון הנכון.
"היי!" דאלה צעקה לעברי אך התעלמתי ממנה, בראשי הייתה ספירלה של מחשבות. מה זה אומר שרגשותיו של דרק חסומים מפני? ניסיתי להריץ תאוריות במוחי אך הדבר היחיד שעלה בדעתי הייתה אימי, וזה שלא יכולתי לחוש בה בשל קרבת הדם בינינו.
"אני מדברת איתך!" קולה של דאלה עלה באוקטבה אך המשכתי ללכת, עמוק במחשבותיי. אולי אוכל למצוא דרך ליצור קשר עם החצר ולראות אם טוליס תדע משהו על קריאת רגשות הפיי שלפתע נחסמת רק עם אנשים ספציפיים, בטוח היא קראה על זה משהו בכל השעות שבילתה בספרייה.
שמעתי את דרק אומר לדאלה מאחורי, "אני אדבר איתך אחרי זה," ואז את תנועות רגליו כשהם רצו להשיג אותי. הרגשתי את מבטו הזועף בעורפי כשהוא הגיע אליי "זה היה גס."
"אני יודעת. היא לא הייתה צריכה להתגנב עלינו ככה."
"אני מתכוון לאיך שהתעלמת ממנה כשהיא קראה לך," הוא אמר בקול נוזף. גלגלתי בעיניי אך לא עניתי. דרק לא ידע מה זה גס, הוא והחברה שלו דאלה לא יכלו אפילו להעלות בדעתם, והם צריכים להיות אסירי תודה על כך. כשחשתי שהוא הולך להמשיך לנזוף בי על העניין המטופש הזה ושאני לבטח הולכת להתפוצץ עליו אחרי זה, מיהרתי לשנות את הנושא, "הבקתה עוד רחוקה?" לא סובבתי אליו את ראשי אבל ידעתי שהוא עדיין מסתכל עליי באותו מבט מגנה.
"לא, אנחנו תיכף מגיעים," הוא אמר לבסוף ולא דיברנו בשארית דרכנו.
הוא עזב אותי ללא מילה נוספת על הדק בכניסה לבקתה שלי.
מזל שאמי לא איחלה לי להכיר חברים במסעי. מזל שלא אצטרך לאכזב אותה.
כשצעדתי בכבדות לכיוון הדלת של המקום שהולך להיות הבית שלי לזמן הקרוב, לא חשתי בהתרגשות או בחופש שהייתי בטוחה שאחווה כשאעזוב סוף סוף את החצר. במקום, אימי היקרה דאגה לכך שארצה לזעום, לשאוג ולהתמוטט. ארצה ולא אוכל.
מחשבה אחת הדהדה במוחי כשפתחתי את הדלת החורקת של הבקתה. מחשבה שרק לשנייה אחת קטנה ומסוכנת נתתי לחדור למוחי היום.
אני חייבת למצוא אותה. אני חייבת להציל אותה.

סוף פרק 2

פרק מעולה! אני אוהבת את הדמות של אלין, את החשדנות שלה ואת חוסר הרצון שלה להתחבר לאחרים. זה הופך את הדמות שלה למאד מסתורית ומעניינת.
הכתיבה שלך מעולה, אבל פה ושם יש לך טעויות קטנות, בעיקר בזכר/ נקבה. חוץ מזה אין לי יותר מידי מה להגיד על הפרק, מחכה לראות איך הסיפור יתפתח (:

תודה רבה על התגובה נגה! ותיקנתי קצת, אני מקווה שעכשיו יותר טוב.

תהנו :)



Cause I don't need heat, I've been burnin' in hell'"
"But now I'm back with my own story to tell
James Arthur, Back From The Edge

"כי אני לא צריך חום, בערתי בגיהינום
אבל עכשיו חזרתי עם סיפור משלי לספר"
ג'יימס ארתור, חזרה מהקצה


פרק 3

פלטתי אנחת הקלה כשגיליתי שהבקתה ריקה מאנשים. הבטתי מסביבי בחלל הקטן וניסיתי לנער את ראשי ממחשבות על דרק והיכולת המופלאה שלי שבטח ירשתי מאמא שלי, לגרום לאנשים לשנוא אותי בפחות משניה. הזכרתי לעצמי שלא אכפת לי, שזה גם ככה לא משנה, אני לא פה בשביל שיחבבו אותי. כל מה שחשוב זה המשימה ומה יקרה אם אכשל בה. במשך כמה רגעים לא יכולתי לזוז. הזוועות שהסתחררו בראשי תקעו את תפריהם בגרוני ושיספו אותי לגזרים מבפנים. במשך כל היום החנקתי והדחקתי את הזעם וחוסר האונים שהרגשתי. אולי רק הפיי יכולים לחוש ברגשות אבל הייתי בטוחה שגם שאר הפרנורמליים היו מספיק חדי אבחנה בשביל לעלות על הטירוף שהשתולל בתוכי. אני מניחה שאמא שלי לא סתם ככה לימדה אותי איך להחניק רגשות ולהעמיד פנים, היא בטח הכינה אותי בדיוק לזה. הכל בשביל אלאריס. האבן הארורה. האבן שאני צריכה לגנוב פה ממישהו. לא שידעתי ממי, או למה, או מה זאת האבן הזאת בכלל. אמא שלי אף פעם לא הייתה חזקה בלנדב מידע. לדרוש את הבלתי אפשרי הייתה יותר המומחיות שלה.
הדבר היחיד שהחזיק אותי מלהתפרק לחתיכות באמצע הסלון הקטן הייתה הידיעה שבכל רגע מישהו עלול לבוא ולתפוס אותי מאבדת את השיט שלי. זהו לא מחזה נעים. האמת, עבור עיניים לא מורגלות, זהו מחזה מפחיד. נשמתי עמוק ונשפתי לאט. דבר אחר דבר. קודם יהיה עליי לדבר עם ברונט, הפעם בנוכחותה של הולידי, ולבדוק אם יש סיכוי שהם חושדים במשהו ואם כן, לגלות במה בדיוק. אחר כך אצא לסיבוב מסביב למחנה, ואראה אם יש עוד דרך לצאת מפה מלבד דרך השערים ורק אז, בלילה, כשאף אחד לא יוכל לראות או לשמוע, ארשה לעצמי להתפרק. לא להתפרק-להתפרק, כמו שהייתי עושה אם הייתי בבית, הבקתה הקטנה לא תעמוד בזה, אבל אולי ארשה לעצמי לבכות. אולי.
עשיתי סיבוב מהיר בתוך הבקתה. בסלון הייתה ספה אחת של שני מושבים בצבע חום, שולחן קפה קטן ופוף גדול בצבע כחול שתפס את מרבית המקום. המטבח היה מחובר באלגנטיות לסלון ועמדו בו מקרר, שולחן אוכל ושלושה כיסאות. שמתי לב לשני הדלתות הסגרות בקירות הסלון ולדלת הפתוחה בקיר אחר. הצצתי לחדר שבפנים וגיליתי שהוא כמעט וריק מחפצים. החדר שלי. נכנסתי פנימה ומיד ראיתי את המזוודות שלי מונחות זו לצד זו בצד המיטה. החדר היה אף יותר קטן מהסלון. סרקתי אותו במבט אחד: מיטה, ארון, שידה וחלון.
העפתי מבט מריר במזוודות, יודעת מה מחכה לי שם. אמא שלי, בכל טוב ליבה הרעיל, התעקשה שפרנסין, העוזרת האישית שלה, תארוז עבורי את המזוודות. לא היה לי צל של ספק שלא אמצא אף לא בגד אנושי אחד. היא השתוקקה לכך ששאר התלמידים יראו אותי כמי שאני באמת ושבמבט המוטרד שלהם אראה את האשליה הקטנה שלי שאני יכולה להיות כמוהם, מתנפצת. היא רצתה שארגיש כל כך לא רצויה ולא שייכת שאשתוקק לרוץ בחזרה אל זרועותיה הקרות, אבל יותר מכל, היא רצתה שאני ארצה לבצע את המשימה כמה שיותר מהר. רעיון נהדר למוטיבציה מצידה.
בעודי פותחת את המזוודות, חשבתי על איך אני הולכת להסביר את זה לברונט. "היי, שומע? אמא שלי חשבה שזה יהיה רעיון אדיר שאני אסתובב ברחבי בית הספר בכל מהדורי כנסיכה של פיירי. זה למה אני לובשת את רצועות השיפון הנוצצות האלה, שבקושי מכסות משהו, מסביב לגוף שלי. כן, זה מאד דומה למה שלבשתי כשפגשת אותי מחוץ לשער, וכן, זה אמור להיות שמלה." וכן, זאת בהחלט שיחה שהייתי רוצה להחמיץ.
במקום להוציא את פרטי הלבוש ושאר הדברים שלי מהמזוודות בצורה מסודרת ולסדר אותם יפה בארון ובחדר, הפכתי את המזוודות מעל המיטה ורוקנתי עליה את כל התוחלת לערימה של שיפון וסאטן ותכשיטים. לאחר מכן, חילקתי את הערימה לשתי ערימות לא שוות, וזאת בגלל שהערימה של 'כל הדברים שאוכל להשתמש בהם' הייתה הרבה יותר קטנה מהערימה של 'כל מה שהולך לפח'.
מצאתי שקיות אשפה במטבח והעפתי לתוכן את כל מה לא אצטרך בשהותי פה. לאחר מכן הוצאתי אותן אל מחוץ לבקתה והנחתי אותן על הדק. מאוחר יותר, בדרכי למשרד, אוכל לקחת אותן לחדר הפחים. שמעתי היום שיש פה אחד כזה.
לקחו לי פחות מחמש דקות לסדר במקום את הדברים שנשארו מאחור. את התכשיטים דחפתי באחת המגירות של השידה ואת פרטי הלבוש המאוד מועטים שנותרו לי תליתי וקיפלתי בארון. כשהבטתי בתוחלת הדלה בתוכו, התגבש במוחי רעיון. אולי רצונה של אימי להציג אותי לראווה מול כולם כמו מופע זיקוקים יכול לשחק לטובתי. אולי לא אצטרך להתגנב ממפלי-צללים ובמקום, אוכל פשוט לבקש מברונט רשות לצאת לקניות. הוא הרי יבין שאני לא יכולה להסתובב כמו דמות מתוך סרט של דיסני ברחבי המחנה. בעולם האנושי זה לא היה אמור להיות נורמלי, אפילו בסביבה של פרנורמליים. הוא יהיה חייב לתת לי לצאת. כמובן שקודם יהיה עליי לחשוב על הסבר טוב מספיק לספק לו על למה מלכתחילה ארזתי איתי בגדיי פיי לעולם בני האדם. לא יכולתי לשקר ותהיתי עד איזה גבול אוכל לעוות את האמת איתו. 'אמא שלי כלבה,' בתור תירוץ, לא נשמע כמו רעיון טוב.
נזרקתי על המיטה, חושבת על כל הדברים שאני יכולה להגיד ועל כל הדברים שלא. הייזל. שמה של חברתי הטובה ביותר, אחותי בנשמה ובעוד כל כך הרבה מובנים החשובים מדם, הדהד במוחי. בהחלט אחד הדברים שאני לא יכולה להגיד. למרות שקבעתי בלוח הזמנים המנטלי שלי את מסיבת ההתפרקות שלי רק לסוף היום, לא יכולתי לעצור את התמונות שהזדחלו לראשי כשעצמתי את עיניי. הייזל כלואה באחד התאים של "אאטרנום", בית הכלא של פיירי הנמצא מתחת לאדמה, תלויה בשלשלאות מהתקרה מטה, מעונה על ידי השומרים הסדיסטיים, צורחת את נשמתה החוצה. התמונות בעיניי רוחי היו כל כך ברורות ומדויקות שהרגשתי את עצמי כלואה שם איתה. כמעט ויכולתי להריח את ריח הדם והזיעה והפחד שבטח נדף ממנה, כמעט ויכולתי לשמוע את ליבה נשבר עוד קצת על עוד דקה שלא הגעתי לחלץ אותה. אשמתי. אשמתי המוחלטת. אמא שלי לקחה אותה בשבי כי היא ידעה עד כמה היא חשובה לי. היא הרי זאת שבעצמה אמרה לי פעם שהאנשים החשובים לי יותר מכל הם הנשק החזק ביותר בידי האיוביים שלי, ואמא שלי, האויבת האולטימטיבית שלי, מחזיקה מעל ליבי את הנשק הזה עכשיו. היא ידעה שלשלוח אותי למשימה מחוץ לשער פיירי תהיה כמו להביא לי כרטיס חופשי מהכלא, היא ידעה שאם אצא משם, היא לא תראה אותי יותר לעולם, אז היא לקחה את הייזל, הייזל הקטנה ועדינה, וזרקה אותה לאאטרנום. "את יכולה לקבל אותה בחזרה כשתחזרי הביתה עם האבן. אני אשתדל לא להרוס את הפנים היפות שלה יותר מידי." היא אמרה לי אתמול בלילה אחרי שהיא לקחה אותי לסיבוב מתחת לאדמה והציגה בפניי את דמותה הקטנה והשפופה של הייזל בתא הסורגים המזוהם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שרציתי לרצוח את אימי בדם קר, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שרציתי לעשות זאת לאט, ובכאב, וליהנות מזה תוך כדי. ידעתי שלא משנה עד כמה מהר אמצא את האבן הזאת, זה לא יהיה מספיק מהר. כל יום, כל שניה במקום הזה, היא עניין של חיים ומוות. אני יודעת, ביליתי שם מספיק בחיי. והייזל היא לא כמוני, היא לא תוכל לעמוד בזה. נשמתה העדינה לא בנויה למקומות כאלה, היא לא בנויה אפילו לפיירי. אבל בפיירי אני תמיד הייתי שם איתה ועכשיו היא לבד, מאבדת קצת מנשמתה בכל שניה שעוברת. ידעתי שאהיה חייבת למצוא דרך אחרת להיכנס לפיירי וידעתי גם דרך מי אפשר לגלות איפה נמצא השער הקרוב ביותר למפלי-צללים, שער שאפילו אמא שלי לא יודעת עליו. בשביל זה אצטרך להיות מספיק משכנעת בשיחתי עם ברונט והולידי מאוחר יותר, כי אם הם לא יתנו לי רשות לצאת, אצטרך להתגנב, מה שעלול להכניס אותי לצרות איתם, ומה שיוביל אותי לצרות הרבה יותר רציניות, עם אמא שלי.
ניסיתי לנער את זיכרונה המשתהה של דמותה המקופלת על הרצפה של הייזל במוחי ולנסות להתרכז בצעד הבא שלי. ברונט והולידי. מה להגיד. מה לא להגיד.

שכבתי כך כשעה, בוהה במבט אטום בתקרה הלבנה, והחלטתי שכנראה פשוט אאלץ לאלתר.
בדיוק כשהחלטתי לקום מהמיטה סוף סוף וללכת להתקלח, שמעתי את חריקת דלת הכניסה. מישהו נכנס לבקתה. כל השרירים שלי נדרכו ונלקחו לי כמה רגעים כדי לנער את הרגשת הסכנה, המלחמה. בפיירי, עם מישהו פותח את הדלת לבית שלך ללא הזמנה, הוא לא מגיע ברוח טובה, בלשון המעטה. במפלי-צללים, ככל שידעתי, זה היה יכול להיות מנהג מקובל. ואז נזכרתי בשתי הדלתות הסגורות שראיתי בסלון, שבטח הובילו לחדרים כמו זה שלי. מישהו הרי הולך לישון איתי פה. זה בטח אחד מהם.
התלבטתי לשנייה אם מתחשק לי לצאת ולהכיר את השותף או השותפה שלי. אחרי שהצצתי במראה שמעל השידה החלטתי שלא. כשראיתי את בבואתי הפרועה, הבנתי למה מעט האנשים שפגשתי בהו בי ככה היום. בעוד שבזכות טוליס, העוזרת שלי, שהצליחה להשיג לי כמה בגדים אנושיים, אלוהים יודע מאיפה, הייתי לבושה בחולצה פשוטה בצבע כחול כהה ומכנסי טייץ שחורים, לבוש נורמלי לגמרי ממה שהספקתי לראות, אלה הם פניי שנראו כל כך יוצאות דופן. הן פשוט נראו... יותר מידי. עיניי הגדולות והכחולות נראו יותר מידי גדולות לפנים שלי בלי הציורים שבדרך כלל קישטו אותן, שפתיי המלאות היו יותר מידי אדומות על עורי החיוור והן היו משוכות מטה, כאילו נתקעו כך, לא זוכרות איך לחייך. שיערי השחור פחם, היה יותר מידי ארוך, בלתי ניתן לשליטה. הבעת פניי הייתה קשה, קרה. שנאתי עד כמה נראיתי דומה לאמי. כשהתקרבתי להשתקפותי, יכולתי לראות את הסופה המתחוללת בעיניי, את השיגעון. "את בטוחה שתצליחי להסתיר מהם את הפיירי שבתוכך?" קולה של אימי התגרה בי מאיזשהו מקום עמוק בתוך נשמתי.
סובבתי את מבטי בחדות מהמראה. אני אצטרך לעשות משהו עם זה, למצוא דרך למתן את הברבריות המוטבעת בתוכי.
צעדים קלים נשמעו כמתקרבים לכיוון החדר שלי ואז נעצרו. "הדלת שלה סגורה, אתה חושב שהיא ישנה?" לחישתה של הולידי נשמעה מבעד לדלת.
לא השותפים שלי מסתבר.
"לא, אני חושב שהיא ערה ויכולה לשמוע אותנו," ענה לה קולו של ברונט ואז שתי נקישות נשמעו על הדלת. "לא כך, אליאנ... אר, אלין? אנחנו יכולים להיכנס?" הוא שאל ואז פתח את הדלת ונכנס. הולידי נכנסה בהססנות בעקבותיו והעניקה מבט זועף לעורפו. "ברונט!" היא התרעמה, "אתה לא יכול פשוט להיכנס ככה לחדר, מה אם היא לא הייתה לבושה?"
"למה שהיא לא תהיה לבושה?" הוא שאל בהפתעה קלה.
הולידי הביטה בו בהשתאות למשך כמה רגעים ואמרה לבסוף, "המון סיבות. היא הייתה יכולה להחליף בגדים, או להתלבש אחרי מקלחת."
"לאיזה בגדים? היא זרקה את כל השיט שלה," הוא אמר והצביע באגודלו לכיוון הכללי של הדק, איפה שהיה מונח כל השיט שלי.
נראה שהולידי חשבה על זה לרגע לפני שהיא ענתה, "לא יכולת לדעת שהיא זרקה את כל השיט... אני מתכוונת, הבגדים שלה, אולי היא זרקה רק את הרוב?"
למרות שבעצמי רציתי לשמוע איך ברונט יגיב לטענה הזאת, הרגשתי בצורך להתערב.
"אם הייתי מסתובבת פה עירומה, הייתי נועלת את הדלת. וזה באמת כל הבגדים שלי שם," אמרתי להולידי ואז פניתי לברונט בהבעת פנים הרבה יותר נוקשה, "יש סיבה לזה שהתפרצת לחדר שלי ללא הזמנה?" ידעתי שהייתי צריכה להיות עצבנית מהעבודה הזאת הרבה יותר מכפי שהייתי אבל לא חשתי בשום סכנה מכיוונו, רק דאגה. שוב.
"חשבתי ש..." הוא נעצר לשנייה ונראה שהוא חושב איך להגיד את מה שיש לו להגיד. לבסוף הוא כחכח בגרונו והמשיך, "חשבתי שאת מתכוונת לברוח, מהחלון או משהו."
הולידי הביטה בו בפליאה ואני בחשד. "למה?" שאלתי.
"רק הרגשה כזאת שהייתה לי," הוא ענה והסתכל ישירות בעיניי, מחפש, סורק. ובאותו הרגע ידעתי שלברונט לא היה כל ספק שאני מסתירה משהו, הוא רק לא ידע מה, ומאד רצה לברר.
שתיקה השתררה בחדר הקטן בזמן שהוא מדד אותי במבטו החד.
הולידי זעה באי נוחות ליד ברונט ונראה היה שהיא מנסה לתפוס את תשומת ליבו מבלי למשוך את שלי. הוא קטע לבסוף את עיניו מפניי והביט לכיוונה. הם החליפו מבט מלא משמעות ביניהם לשנייה אחת קצרה ואז הולידי פנתה אליי בחיוך חם. "אני מצטערת שהתפרצנו עלייך ככה," היא אמרה, הצרה את עיניה לכיוונו של ברונט ואז המשיכה, "רצינו לוודא שהתמקמת לך בנוחות בבקתה ולבדוק שיש לך את כל מה שאת צריכה?" טון קולה הפך לשאלה והיא הביטה בי בציפייה. חשבתי שאולי עכשיו יהיה הזמן המתאים לבקש רשות לצאת לקניות אבל לא רציתי כבר על ההתחלה להכניס את עצמי לשיחה שלא בטוח אוכל לצאת ממנה בשלום, במיוחד אחרי שברונט הכריז שהוא חשב שאני מתכננת לברוח. החלטתי שאראה איך אנחנו מתקדמים ואוסיף זאת איפשהו בדרך.
"כן," אמרתי. "הבקתה נהדרת." והיא באמת הייתה נהדרת. כל כך שונה מהבית שרציתי לצחוק בהקלה.
"יופי, יופי. ואיך הייתה הנסיעה?"
"בסדר," אמרתי וברונט נחר מעט בתגובה. הולידי הביטה ביני לבינו בבלבול. הוא בטח עלה על השקר הלבן. לא התאפקתי מלגלגל בעיניי כשאמרתי, "מסתבר שאני לא אוהבת מכוניות."
"או, ברור שלא. לא חשבנו – "
"זה בסדר," קטעתי אותה במהירות, לא רוצה שהיא תאשים את עצמה בגלל החולשה הפרטית שלי, "זה לא היה כל כך נורא, אני בסדר." הפעם ברונט לא הגיב, למרות שלא היה לי כל ספק שהוא עלה על השקר הזה גם. לא יכולתי שלא להיות מופתעת, לא ממנו, אלא מעצמי. לא חשבתי שמצפוני יאיץ את ליבי בשל שקרים כאלה קטנים. במחשבה שניה, חשבתי שאולי זאת הולידי הבהירה והנעימה, אולי למצפון שלי פשוט לא היה נעים לשקר לה. השתדלתי לא להזעיף את פניי למחשבה. זה הולך להיות לא נוח בעליל.
"טוב, אז..." היא המשיכה, וטון קולה השתנה למתנצל, כרומזת שעכשיו הולך להגיע החלק הפחות נעים. "יש כמה דברים שאנחנו צריכים לשוחח עליהם. זה בסדר שנעשה את זה פה או שאת מעדיפה ללכת למשרד?"
"פה זה בסדר," עניתי, רוצה פשוט לגמור עם זה וזהו.
ברונט יצא מהחדר וחזר עם שני כיסאות בשבילו ובשביל הולידי בעוד שאני התיישבתי על המיטה. הבטתי בשניהם בציפייה, מחכה למפל של שאלות.


סוף פרק 3

אהבתי את ההקדמה היא הייתה מפורטת אבל גם מסתורית .
היה לי כייף לקרוא

תודה רבה על התגובה michaluna! שמחה שנהנת, מקווה שתמשיך\י לקרוא :)

אז קצת יותר ארוך הפעם, תהנו :)


"It was a strange monster, for beneath its exterior it was frightened and sickened by its own violence. It chastised itself for its savagery.
And sometimes it had no heart for violence and rebelled against it utterly."
Kristin Cashore, Graceling

"זאת הייתה מפלצת מוזרה, מתחת לחיצוניות שלה היא הייתה מבוהלת וחולה מהאלימות שלה עצמה. היא הענישה את עצמה על הפראות שלה.
ולפעמים לא היה לה לב לאלימות והיא התמרדה נגדה לחלוטין."
קריסטין קאשור, מחוננת



פרק 4


ברונט הביט ישירות בעיניי לפני שהוא כחכח בגרונו והתחיל, "אמא שלך אמרה שזה יהיה בסדר לחשוף את הזהות שלך פה. אמרתי לה שאנחנו נכבד את רצונך, אם זהו רצונך כמובן?" הוא סיים בשאלה. התלבטתי מה לענות, איך בדיוק לבחור את המילים.
הולידי, שכנראה חשה במורת רוחי, אמרה בטון עדין, "זה לא יהיה פשוט לשמור זאת בסוד במקום כמו זה אבל אם זה משהו שאת רוצה, אפשר לנסות למצוא דרך."
הם חיכו לתשובה, תשובה שעוד לא ידעתי כיצד בדיוק להעביר, אז החלטתי לבדוק את השטח לפני.
"היה לי הרושם שפיירי היא סוג של מקום מיתולוגי בעולם האנושי, אפילו בעיניי הפרנורמליים. שכמעט אף אחד לא באמת מאמין שהיא קיימת," אמרתי, שזאת בעצם הייתה דרך אלגנטית לשאול, כמה מהמתגוררים פה יודעים שפיירי באמת קיימת.
הולידי הייתה זאת שענתה. "זה היה כך כמה דורות אחורה. פיירי הייתה נחשבת פה למיתוס עד שעוד ועוד פיי מהעולם האנושי התחילו להרגיש סוג של... משיכה לכיוון השערים המפרידים בין שני התחומים, הדודה-רבא שלי ברברה הייתה אחת מהן דרך אגב, היא ומשפחתה עברו בשער והיגרו לשם. כמוהם, היו עוד המון פיי שמצאו את השערים ועברו בהם. חלקם חזרו עם סיפורים והוכחות על אמיתות קיומה. עם השנים, היו פיי שלקחו איתם לשם אפילו פרנורמליים אחרים ועם איך ששומעות רצות בקרב הפרנורמליים, את בטח מתארת לעצמך עד כמה מהר הפכה פיירי ממיתוס לדבר האמיתי."
לא שבאמת יכולתי לתאר לעצמי עד כמה מהר השמועות רצות בקרב הפרנורמליים, שכן פגשתי רק ממש מעטים מהם בפיירי, מלבד הפיי כמובן, אבל על סיפור 'הקריאה' שמעתי. לפני המון שנים, פיירי קראה לכל ילדיה, הפיי, בכל ברחבי העולם לחזור הביתה, גם לאלה שמעולם לא היו שם. זה היה לאחר שהיא איבדה כל כך הרבה משוכניה במלחמה הגדולה. במשך עשרות שנים, פיי מכל רחבי העולם האנושי עברו בשערים והצטרפו לפראות ולחוסר המוחלט של האנושיות. זה היה מעניין לשמוע את הולידי קוראת לקריאה 'סוג של משיכה', ואני מניחה שזאת הייתה דרך אחת לתאר את זה, אם כי טוליס, שקראה רבות על המלחמה ועל כל מה שהתרחש לאחריה, תיארה בפניי שהקריאה היא יותר כמו מלודיה כאוטית, שרק הפיי יכולים לשמוע אותה. היא סיפרה לי שיש בה הכוח להפנט עד כדי שיגעון. 'משיכה' אפילו לא מתקרב לכוח החזק שהיה לפיירי על הפיי. היא לא השאירה להם כל ברירה אלא להיענות לקריאתה. זה היה ברור שהולידי מעולם לא שמעה את הקריאה בעצמה. בעוד שבאותה התקופה, אחרי המלחמה, פיירי קראה להמונים של פיי, בימינו היא בחרה אותם הרבה יותר בסלקטיביות. אף אחד לא ידע למה היא בחרה את מי שהיא בחרה, אך עם הזמן, פחות ופחות פיי נקראו על ידה, עד שהם הפכו לבודדים ובהפרשים של שנים. הייזל הייתה האחרונה.
"אז כולם שמעו על פיירי." זאת לא הייתה שאלה, רק סיכמתי את מה שהולידי אמרה.
"פחות או יותר. כמעט אף אחד בימינו לא יודע איפה היא ומה מתרחש שם בדיוק, אבל כן, כולם מודעים לקיומה," הולידי ענתה לי.
"ועל החצר?" שאלתי, חוששת מהתשובה.
"כולם יודעים שיש שם ממלכה, וחצר, ומלכה."
תקוותי התרוממה מעט. היא לא אמרה נסיכה.
"ונסיכה," ברונט אמר. נהדר.
"איזה..." התחלתי לשאול, ושנאתי את זה שהולידי יכלה להרגיש בבושה המזדחלת לתוכי כשהמשכתי. "איזה סיפורים בדיוק מסתובבים פה בעולם האנושי על פיירי?" היה לי הרעיון הכללי. צותתי פעם לשיחה של כמה ערפדים סוחרים מהעולם האנושי, שקיבלו אישור מאמא שלי לעבור בשער לצורך כל מיני עסקים מפוקפקים. מילים כמו 'פגומים' ו'מושחתים' ו'חסרי תקנה' הוחלפו בניהם. "פיירי הופכת אותך לכזה," זכרתי את אחד מהם אומר לעמיתיו לפני שהם מיהרו להסתלק.
ברונט והולידי חלקו בניהם עוד מבט מלא במשמעות, ארוך יותר מהקודם. תהיתי כמה כאלה יחלפו בניהם עד לסוף השיחה הזאת.
ברונט דיבר לבסוף בטון מעט מהוסס, "אף אחד לא באמת יודע מה קורה בפיירי חוץ ממי שהיה שם בשנים האחרונות והם... לא תמיד נרגשים יותר מידי לדבר על זה." שמתי לב שזאת הייתה דרך מאד מוצלחת לענות על שאלה אבל לא באמת לענות על השאלה שנשאלה. זה גרם לי לתהות עד כמה השמועות המסתובבות בעולם האנושי היו מחרידות. ידעתי ששום דבר לא יכול להיות גרוע יותר ממה שבאמת התרחש מאחורי השערים.
היה כנראה משהו במבט שלי שגרם לברונט להיאנח, הבעת פניו מתרככת מעט.
"אוקיי," הוא המשיך בכניעה, "יש כמה סיפורים ישנים שמתגלגלים מפה לאוזן עוד משנים עברו. חלק מהם מספרים על התעתועים בפיירי. על זה שאף פעם אי אפשר לדעת שם מה אמיתי ומה אשליה, חלק מספרים על זה ששום דבר לא דומם שם, שגם לדברים כמו ספר או שולחן יש את היכולת לזוז ואפילו לדבר. ויש גם שמועות על החצר ועל הממלכה, הם אומרים שיש שם דרך חיים... שונה משלנו." שמתי לב איך הוא אמר את המילה 'שונה', בדגש מלא במשמעות ובדחייה קלה. חשתי במורת רוחו.
"כמה שונה?" שאלתי, ולא יכולתי למנוע את הזעף הקל שהתגנב לקולי.
"תגידי לי את," הוא אמר ואז הרים גבה בשאלה.
"חשבתי שאמרת שזה הכל סיפורים ושמועות. למה שיהיה לי משהו להגיד?"
"זה באמת הכל שמועות?"
"אני לא יודעת. לא אמרת לי כמעט כלום."
הולידי הזדקפה בכיסאה והצמידה את כפות ידיה לחזה במחיאת כף קלה. "ואני שמעתי," היא התערבה מהר מלפני שלברונט תהיה ההזדמנות להגיב לי, "שיש שם חדי קרן וקנטאורים, ועוד המון זנים של בעלי חיים פרנורמליים שנכחדו מהעולם האנושי מלפני עידנים. ויש גם סיפורים ממש ישנים על 'צייד הפרא' אם כי אני דיי בטוחה שאלה ממוצאים..." קולה דעך כשהיא הבחינה שניסיונה היותר מידי ברור מאליו להקל על המתח לא צלח מאחר ואני וברונט עדיין נעצנו מבטים מתחרים אחד בשנייה.
"למה את רוצה לדעת?" הוא שאל, מתעלם לחלוטין מההפרעה הקצרה של הולידי.
"למה אתה לא רוצה לספר לי?" עניתי לו בשאלה משלי.
הוא סרק את פניי למשך כמה רגעים, כאילו מחפש בהם משהו שנמצא בהישג יד לפני שאמר, "בגלל שאני חושב שאת יכולה לספר את זה יותר טוב ממני."
"אז אתה מאמין לשמועות?" שאלתי. משום מה, הייתי בטוחה שברונט יהיה דווקא מהסוג הסקפטי, אחד כזה שלא קל לשכנע אותו, אבל אני מניחה שלהאמין לנורא ביותר ולבלתי אפשרי היה חלק מהעבודה שלו אז לא נתתי לזה לאכזב אותי יותר מידי. זה, וגם העבודה שכל מה ששמעתי עד עכשיו שמספרים פה על פיירי, ברמה כזאת או אחרת, היה נכון.
"זה משנה למה אני מאמין?"
"זה משנה מה באמת קורה בפיירי?" בשלב זה הבנתי ששיחת השאלות הזאת כנראה הולכת להיות ארוכה מאד, ושסביר להניח, לא תוביל לשום מקום. הולידי כנראה גם הבינה את זה באותו הרגע בגלל שהיא אמרה בקול, "אוקיי, זה מספיק." היא קמה מכיסאה בזמן שדיברה, ללא ספק בשביל באמת למשוך את תשומת ליבנו הפעם, "זאת לא אמורה להיות חקירה," היא המשיכה, "והכוונה היא לשני הצדדים." היא הביטה בין ברונט לביני במבט רציני ושילבה את זרועותיה על חזה. כשאף אחד מאיתנו לא ענה, היא המשיכה, "תראו, אני יודעת שזאת לא סיטואציה רגילה לאף אחד מאיתנו, ויכול להיות שאנחנו לא כל כך בטוחים איך להתנהג אחד עם השני, אבל זה," היא החוותה בידה ביני לבינו, "לא עובד."
לא יכולתי שלא להסכים איתה, ומסתבר שגם ברונט, כי הוא נאנח ואז אמר לי, "בסדר. אנחנו נספר לך את מה שאנחנו יודעים, אבל אנחנו צריכים שגם את תהיי כנה איתנו. גם אם זה אומר להפר כמה מההוראות של אימך."
"כמו מה למשל?" שאלתי, חוששת אפילו להתחיל לחשוב לאיזה מהן הוא מתכוון.
"כמו להגיד לנו למה את באמת פה," הוא אמר ולא היה כל ספק בקולו. הוא לא נראה אפילו מתנצל על כך שהוא כרגע הודה בקול שהוא חושד בי ובאמא שלי. הולידי, לעומת זאת, זעה באי נוחות בזמן שהתיישבה חזרה בכיסאה.
הנה הגענו לחלק המסוכן של השיחה.
"חשבתי שאתה ואמא שלי כבר שוחחתם על זה." אמרתי בזהירות, מודעת לכך שאני חוזרת לדפוס הקודם של השיחה שלנו, אך לא יכולה לעצור את עצמי. שמעתי את שיחתה של אימי עם ברונט במכשיר הטלפון היחידי שיש בפיירי, שיחה שהתקיימה אחרי חודש של החלפת מכתבים ביניהם בנוגע להרשמתי לפנימייה. בטלפון היא חזרה על מה שהיא כתבה לו, שהיא חושבת שזה יהיה רעיון נפלא לשלוח את הנסיכה בתור שגרירה לעולם האנושי בשביל ללמוד עוד על "אחינו" הפרנורמליים מהזנים האחרים, ואיפה עוד אפשר יהיה לעשות זאת אם לא בפנימייה מלאה בהם. לא שמעתי מה נאמר בצדו השני של קו הטלפון אך אמא שלי לא נשמעה מרוצה. זאת הייתה שיחה ארוכה שבה ברונט ללא ספק ניסה לתחקר אותה לגבי כוונותיה עד שלבסוף הם הגיעו להסכמה שהוא יגיע לאסוף אותי מהנקודה שהיא ציינה בפניו.
הוא הזעיף את פניו מעט לתשובתי המתחמקת אך בכל מקרה דיבר, "כפי שבטח כבר הספקת להניח, הדברים שנאמרים על פיירי הם לא בדיוק מעוררים ביטחון ואמונה. ובעיקר לא הדברים שנאמרים על המלכה. את יכולה לקרוא לי פרנואיד או מאמין באמונות תפלות ורכילויות, אבל אני חושב שיש עוד למה שהיא סיפרה לי." הוא אמר, שזאת בעצם הייתה דרך ארוכה למדי להגיד 'אני לא סומך על אמא שלך'. שמתי לב שלברונט היה הכישרון להגיד משהו אחד, אבל להתכוון למשהו אחר. מעניין עד כמה הוא ישמח לדעת שלמלכה ולו יש מאפיין משותף.
הבטתי בפניו הנחושות והממתינות לתשובות, יודעת שזהו זה, אני חייבת להגיד לו משהו, והוא ידע אם אשקר. אז החלטתי להגיד את האמת. לא את כל האמת, אבל אמת כזאת שתשכנע אותו מספיק.
"אמא שלי היא... לא אוהבת את הרעיון שאני לא רוצה לחיות בפיירי, זאת הדרך המעוותת שלה להוכיח לי טענה." לא רציתי להרחיב יותר מידי בנושא אז פשוט חיכיתי שהם יבינו בעצמם.
הם לא.
"איזה טענה?" הם שאלו ביחד.
"שאני לא יכולה להיות שייכת לפה," אמרתי ובחיי שניסיתי להסתיר את הכאב של זה מנשמתי. עד כמה שברונט היה חד אבחנה, הוא לא יכל לעלות על העצב בתוכי כי ידעתי שהבעת פניי המיומנת על ידי אימי לא חשפה שום דבר. אך הולידי מצד שני... הצצתי בפניה וראיתי בהם את הבעת האמפתיה הכנה, ויכולתי לחוש בחמלה הנפלטת ממנה בגלים לכיווני.
"במפלי-צללים, זה לא משנה מאיפה אתה ומה אתה. זה מי שאתה, מה שחשוב. את יכולה להיות שייכת לפה, אם זה מה שאת רוצה, וזה לא משנה מה אמא שלך חושבת," היא אמרה לי בעדינות אך בנחישות.
רציתי לנער אותה. לא בשביל להכאיב לה אלא בשביל להעיר אותה. איך לעזאזל היא יכולה להסתכל בפניי הרדופות ולחשוב שאני יכולה להיות שייכת לאיזשהו מקום שהוא לא פיירי? להאמין שאני יכולה להיות אחת מבני הנוער הנורמליים שחיים פה, ולהעביר את היום-יום שלי בנונשלנטיות הגובלת בדאגות יומיומיות וחסרות משמעות? למרות הכנות של הכאב ברגשותיי, הולידי הייתה תמימה לחשוב שאני יכולה להיות שייכת. כמעט ואמרתי לה שלא תדבר על דברים שהיא לא מבינה. שפיירי היא יצור חיי ונושם ורעיל, ושהארס שלה זורם בעורקים שלי במקום דם.
"תודה," אמרתי במקום. ידעתי שהיא עדיין יכלה להרגיש בשנאה העצמית ובבושה שנדפו ממני, אך היא לא אמרה דבר, היא רק הנהנה, חיוך מעט עצוב על פניה.
ברונט הביט בי בתשומת לב נוקבת, מנסה לראות מעבר לפניי הריקות מהבעה, מעבר לטון קולי השטוח. מה שאמרתי הייתה האמת, ידעתי שהוא לא יכל לשמוע את השקר בפעימות ליבי, ובכל מקרה הופתעתי כשראיתי את פניו מתרככות וחשתי בחשד שלו מתנדף. לא ידעתי אם בסופו של דבר הוא הצליח לראות משהו בעיניי או אולי זה היה מה שהולידי אמרה לי, או איך שהיא אמרה את זה, בכזאת חמימות וקבלה, שגרם לכך, אך ידעתי שהוא מאמין לי. מסתבר שהפעם, רגשותיי המרים והכנים, שיחקו לטובתי. אמא שלי הייתה קוראת לזה מניפולציה יוצאת מן הכלל, גם אם לא מכוונת.
"הולידי צודקת," הוא אמר, "כל הרעיון במפלי-צללים הוא ליצור חיבור בין כל הזנים השונים של הפרנורמליים, להוכיח שאנחנו כולנו יכולים להסתדר אחד עם השני ושחזירים לא יתחילו לעוף בגלל זה. זאת אחת הסיבות למה החלטנו שזה לא יהיה רעיון גרוע לתת לך לבוא לפה."
'לא יהיה רעיון גרוע.' כמעט ופלטתי נחרת בוז על השוואתו האבסורדית ביני לבין שאר הזנים הפרנורמליים. כן, הייתי פיי, אבל הייתי פיי ששייכת לפיירי וזה היה ברור שברונט לא ידע שיט על מה שזה אומר, כי להשוות אותי לשאר בני הנוער כאן היה כמו להשוות זאב פרא לכלבלב מחמד. לא צעד חכם מצדו של ברונט. לא שהתכוונתי ליצור צרות אם אוכל להימנע מכך אך עמוק בתוכי ידעתי שלא היה סיכוי שכל הסיפור הזה יעבור חלק, לא היה דבר שאמא שלי דרשה ממני לעשות איי פעם שלא נגמר באובדן והרס כלשהו.
"וחוץ מזה, את לא היחידה פה שמגיעה ממקום שהוא... קשוח. יש פה הרבה בני נוער שסוחבים לא מעט על כתפיהם. אני בטוחה שתוכלי למצוא את המקום שלך כאן," הולידי אמרה וההבעה שעל פניה הייתה משהו שאף פעם לא ראיתי על פניו של מישהו בפיירי, אך באינסטינקט ידעתי לזהות מהי. תקווה. חשתי ברגש הכמעט זר נפלט ממנה בעדינות ובסקרנות לכיוון שלי, ונתתי לו רק לרגע להסתחרר מסביבי, מעולם לא להתקרב יותר מידי. תקווה זהו רגש מסוכן, והאשליה שלו יותר חזקה מכל תעתוע בפיירי. אבל הולידי, אישה כמעט זרה שפגשתי רק מלפני כמה שעות, קיוותה בשבילי, ולא יכולתי להישאר אטומה לזה. כמה שניסיתי, לא הצלחתי להחניק את הוכרת התודה המהולה באשמה שזרמו ממני. רגש האשמה היה כמעט מסוכן כמו התקווה בסביבתה של הולידי, אך שוב, תגובתה היחידה הייתה אותו חיוך עצוב ואמפטי.
לעזאזל עם הולידי והדברים שהיא גרמה לי להרגיש, לעזאזל עם כל השיט המרוח בוורוד הזה.
"אני לא הולכת להישאר פה למשך זמן רב, אז זה לא באמת משנה," אמרתי, מנערת את עצמי מנטלית מסערת הרגשות המוזרה והלא צפויה שבתוכי.
"למה לא?" ברונט שאל בחדות, ולכל הרוחות, הנה חזר החשד.
"בגלל שבמוקדם יותר ממאוחר, אמא שלי תרצה אותי חזרה בחצר," זאת הייתה תשובה מסוכנת וידעתי שהיא עלולה להוביל לשאלות עוד יותר מסוכנות, אבל לפחות זאת הייתה האמת, גם אם, שוב, חלקית. אחרי שאשלים את המשימה, אמא שלי תרצה אותי חזרה בפיירי ובהתחשב בדרך היא בחרה לדרבן אותי, זה לא אמור לקחת הרבה זמן.
"חשבתי שאמרת שהיא רוצה להוכיח לך טענה," הוא אמר ושמתי לב שמילותיו הפעם היו עדינות יותר, אם כי עדיין חדות.
"ואני דיי בטוחה שהיא חושבת שלא ייקחו לי יותר מכמה שעות להשתכנע," אמרתי בכנות והפעם התרכזתי בכל כוחי לא לתת לבושה של זה להשתלט על נשמתי.
"זה בולשיט," ברונט אמר, וישר נדרכתי. ידעתי שפעימות ליבי לא האיצו אפילו פעם אחת. הצרתי את עייני לכיוונו ואמרתי, "אני לא משקרת, לא הקשבת ללב שלי?"
"אני לא מתכוון אלייך, אני מתכוון לאמא שלך. היא במשך חודש שלחה לי מכתבים על כמה שהיא רוצה שהבת היקרה שלה תעביר זמן בעולם האנושי עם בני נוער מהזנים השונים ותרחיב את אופקיה. למה שהיא תטרח לשכנע אותי כל כך אם זה הכל לזמן קצר?"
"אמא שלי אוהבת לשחק במשחקים," זאת לא הייתה התשובה לשאלה שלו, זאת סתם הייתה עובדה ובמקרה גם האמת לאמיתה. אם כי לא ציינתי שאמא שלי אהבה את המשחקים שלה מלוכלכים ומניפולטיביים, לא היה בכך צורך, הייתי בטוחה שברונט הבין את הנקודה, ראיתי את זה בעיניו. הם התבהרו לצבע כתום מסמא והבזיקו בכעס והוא ירק, "אז, זה משחק בשבילה? לשלוח את הבת שלה לטעום מעט ממה שהיא תמיד רצתה ואז לקחת את זה ממנה? איזה מן אמא עושה דבר כזה?" ידעתי שהרעל במילותיו לא היו מכוון אליי אך עדיין הרגשתי איך הוא זורם לתוך ליבי ומשחיר אותו עוד קצת.
"מה שברונט מתכוון," הולידי התערבה והניחה יד על זרועו של ברונט, ללא ספק בשביל לרכך את כעסו, כמו שהפיי יכולים לעשות באמצעות מגעם המיוחד, "שזה נראה קצת משונה שמלכת הפיי תטרח ככה בשביל משחק מטופש שכולל בתוכו פגיעה בבת שלה," היא המשיכה, ושמעתי שהיא ניסתה לעדן את מילותיה ומשמעותן כמה שיותר, אך היא לא יכלה למתן את רגשותיה המרים. הולידי אומנם קיבלה אותי בחום, אך היא ללא ספק הייתה בדעתה עם ברונט לגבי אמי, גם אם דרכה להביע את החשד והגועל שלה הייתה פחות ישירה משלו.
לא ידעתי איך להסביר להם שבחצר דברים כאלה היו רק עניין של מה בכך. שהפיי שם משתעממים בקלות, ושדרכם לשעשע את עצמם הייתה מעוותת ואכזרית.
"תראו," התחלתי, מגבשת החלטה בתוכי שכנראה אהיה חייבת לתת להם משהו, "השמועות ששמעתם, הסיפורים, סביר להניח שזה הכל נכון. הפיי בחצר הם..." עצרתי לרגע, המילים: פגומים, סדיסטיים, אכזריים, על קצה לשוני. "לא ממש נורמליים," אמרתי לבסוף בהיסוס, מקווה שליבי לא יגמגם, אם כי ידעתי שהתיאור שלי היה כנה, גם אם לא מדויק. "אם אתם משווים אותם למה שנחשב לנורמה בעולם האנושי," הוספתי במהירות, לא בטוחה למה. זאת לא הייתה בדיוק דרך לנסות להצדיק אותם (אותנו, הזכרתי לעצמי), אלא יותר לנסות להסביר. "זה שאימי שלחה אותי לפה בשביל... לשעשע את עצמה, זה נורמלי בשביל הפיי בחצר. זה מה שהם עושים. הם... משתמשים באחרים בשביל לספק את הצורך האישי שלהם ובדרך כלל הצורך האישי שלהם ייחשב ללא יותר מגחמה לפי הנורמה בעולם האנושי, כמו שעמום או החשק למשהו חדש ונוצץ. אני יודעת שזה מעוות, אבל ככה הם חיים, זה מה שהם מכירים, זה – " עצרתי בבת אחת והסטתי במהירות את מבטי לכיוון הארון, מסתכלת עליו כאילו הוא אמר משהו מעניין, לא מסוגלת להביט בעיניהם של ברונט והולידי. לא יכולתי לסבול את זה שגועל התפשט בתוכי על מה שאמרתי עכשיו, ועוד יותר לא יכולתי לסבול את הצורך שלי להתגונן. פיירי היא חלק ממני, או יותר נכון, אני חלק ממנה, לשנוא את זה בכל אטום בגופי לא יעשה שום דבר כדי לשנות את זה. ולנסות להצדיק את פיירי, אותי, להולידי ולברונט ירגיש ריק וצבוע. "זה מה יש," אמרתי לבסוף ולמרות שלא כיסיתי אפילו את קצה המזלג, הרגשתי שאמרתי יותר מידי. קיוויתי שזה יספיק. מבלי לראות את ההבעות שעל פניהם, ידעתי מהן מציגות. חשתי בהלם ובהתרעמות ו...אמפטיה? סובבתי את פני בחזרה לכיוונם. גבותיו של ברונט היו מכווצות בזעף מעל לעיניו שכבר לא היו בוהקות מכעס אבל עדיין רושפות. הבעת פניו מעבר למוטרדת. הולידי נראתה כאילו היא רוצה לגשת אליי ולנחם אותי, ידה זזה לכיווני כאילו היא לא יכולה לעצור את עצמה מלהושיט אותה אליי. כעס, נע ומר, מילא אותי. שנאתי את הדאגה וההזדהות הזאת שלהם, זה גרם לי להרגיש קטנה וחסרת אונים. כמעט והעדפתי את הפחד והגועל שחשבתי שהם יחושו לאחר שאחשוף בפניהם מעט מדרך החיים ה'שונה' של החצר. לא ידעתי למה, אבל לפעמים, שנאה הייתה עדיפה מרחמים.
"אל תרחמו עליי. פיירי היא הבית שלי." ירקתי לעברם בקול נמוך, מנסה לשלוט בזעם הפתאומי, מכריחה את פניי ואת רגשותיי להיאטם.
מבטו של ברונט התמקד על עיניי והוא פתח את פיו כדי להגיד משהו אך סגר אותו במהרה. בהבעת פניו הפחות כועסת ויותר מודאגת עכשיו, ראיתי שהוא שמע את השקר בליבי המגמגם. פיירי מעולם לא הייתה בית עבורי, יותר כמו בית כלא.
הולידי קמה מכיסאה והתיישבה על המיטה לידי. היא לקחה את ידיי בידיה ושניה לפני שהספקתי להידרך מהמגע הלא צפוי, הרגשתי בגל של חום מתפשט בתוך חזי. הכעס התנדף כאילו לא היה. הבטתי בידינו המשולבות בפליאה. הנחמה שמגעה הציע הזכירה לי את הייזל, שהייתה היחידה בפיירי שאי פעם נגעה בי בשביל להעביר לי רגשות חיוביים.
"אנחנו לא מרחמים עלייך, אלין," היא אמרה בעדינות, רגש מילא את קולה והפך אותו לדק וקטן. "זה פשוט ברור לנו שאת לא מסכימה לדרך חיים הזאת וזה גורם לנו להרגיש... זאת סיטואציה מדאיגה. את חייבת להגיד לנו אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות בשביל לעזור לך. אם את רוצה להישאר פה אני בטוחה שיש משהו – "
"תפסיקי," קטעתי אותה בגסות ומשכתי במהירות את ידיי משלה, החמימות מתנדפת ומחזירה את הכעס כאילו הוא מעולם לא לקח הפסקה. כשהרגשתי שהולידי עדיין נמצאת יותר מידי בתוך המרחב האישי שלי, קמתי מהמיטה, שילבתי את זרועותיי על חזי, ונעצתי בה מבט. הבעת פניה הראתה שהיא חוששת שהיא עשתה את הדבר הלא נכון.
בניסיון להרגיע את עצמי, נשמתי עמוק לפני שאמרתי, במה שקיוויתי שהיה קול רגוע, "נולדתי וגדלתי בפיירי, אני לא הקורבן שלה. אני לא צריכה שתצילו אותי." העברתי את מבטי בין הולידי לברונט, דורשת מהם באמצעות עייני לעזוב את זה. לא האמנתי איך כל השיחה הזאת הגיעה למצב שבו אני זאת שכועסת. הם היו אמורים להירתע ממני, לחשוד בי. לא לדאוג לגביי ולנסות לנחם אותי.
ליבי פעם במהירות בחזי מתסכול וזעם ובושה ולא ידעתי אם דיברתי אמת או שקר כשטענתי שאני לא קורבן. לא הייתי בטוחה שרציתי לדעת מה ברונט שמע בפעימות ליבי.
כשהסקרנות המקוללת שלי ניצחה אותי, הבטתי בפניו. ראיתי שהן בלתי ניתנות לקריאה. מסתבר שהערפד ידע לאטום את הבעת פניו אפילו יותר טוב ממני. סירבתי לחשוב על למה לו לעשות את זה, סירבתי לחשוב על העצב המר שנפלט ממנו. חיכיתי שהם יגידו משהו, וכשאף אחד מהם לא דיבר, המשכתי, "למקרה שהרבה שמועות על הנסיכה לא שמעתם, כדאי שתדעו," קולי תפס את הטון המלכותי והגאה שהשתמשתי בו כשהסובבים אותי שחכו עם מי הם מדברים, כשהם המעיטו בערכי. 'אני לא יצור קטן וחסר ישע שצריך הגנה, אתם אלה שצריכים להתגונן מפני. אני פצצת זמן. אתם לא שומעים את התקתוק של השעון סופר את השניות אחורה?' חשבתי, "אני יכולה לדאוג לעצמי," היה כל מה שאמרתי.
ברונט והולידי החליפו מבט שלישי ביניהם, מלא באותה משמעות שכבר התחלתי להבין ואז ברונט כחכח בגרונו ואמר, "בסדר." זאת הייתה הסכמה לא להסכים, שמעתי את זה בטון קולו המסתייג. ידעתי שהם הבינו, סביר להניח יותר טוב ממני, ששום דבר לא היה בסדר, ורציתי להמשיך ולהתווכח עד שהם יפסיקו להרגיש בגוננות הזאת שחשתי מהם כלפיי.
"עכשיו, תשבי," ברונט אמר והחווה בראשו לכיסא שהולידי נטשה.
רציתי להתעקש להמשיך לעמוד אבל לא באמת הייתה לי סיבה לכך, וכבר איבדתי מספיק מקור רוחי בשיחה הזאת, אז התיישבתי על הכיסא ונעצתי את עיניי על הידית של השידה, שהייתה מעט משמאלה להולידי. לא רציתי להמשיך עם השיחה הזאת, הרגשתי שהיא התישה אותי מנטלית כמעט כמו יום בחצר.
"אני לא רוצה שהם ידעו," אמרתי מהר לפני שמישהו מהם יספיק להגיד משהו. קיוויתי שאם אענה על שאלתו הראשונה של ברונט, אם אני רוצה לחשוף את זהותי האמתית פה או לא, אז זה יסכם את השיחה והם ילכו.
למרות הנושאים הרבים שהוחלפו מתחילת השיחה, ברונט ישר עלה על מה שהתכוונתי ואמר, "כמו שאמרתי, אנחנו נכבד את רצונך. אבל גם כמו שהולידי אמרה, זה לא יהיה פשוט להסתיר משהו מהמון של פרנורמליים וסביר להניח שמישהו מהם יגלה משהו בקרוב."
'וסביר להניח שעד אז אני כבר לא אהיה פה,' לא אמרתי, כי ידעתי שזה עלול להוביל לעוד סיבוב של 'למה לא? אה, כי אמא שלך היא מפלצת,' אז אמרתי במקום, עיניי עדיין על הידית, "אם זה יקרה, אני אתמודד עם זה אז."
מכיוון שמבטי לא היה עליו, יותר הרגשתי מאשר ראיתי, שהוא הנהן בתגובה.
כשראיתי שהם לא קמים ללכת, הזזתי את עיניי להולידי. היא נראתה כאילו היא מתאפקת מאד לא להגיד משהו וייחלתי לכך שהיא תמשיך להתאפק, הייתי בטוחה שאני לא רוצה לשמוע את מה שיש לה להגיד. בדיוק כשהיא פתחה את פיה, ברונט דיבר בצדי. "אמרת שרצית לשמוע על הסיפורים שמסתובבים פה על פיירי?" הוא שאל אותי, והיה היסוס בקולו. היסוס שגם אני הרגשתי.
"לא עכשיו," אמרתי אחרי מחשבה קצרה. "אני קצת עייפה," שיקרתי, ולא היה לי אכפת שברונט שמע זאת בפעימות ליבי. האמת הייתה שפשוט כבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת מה יודעים על פיירי בעולם האנושי, זה רק היה עוד משהו שאצטרך להתמודד איתו, וכבר היה מספיק בצלחת שלי.
ברונט והולידי עדיין היססו ללכת, למרות שהייתי בטוחה שהם הבינו את הרמז הלא ממש דק שלי.
"אנחנו מצטערים," הולידי פלטה לפתע במהירות, כאילו היא לא הצליחה להחזיק את זה יותר בתוכה, "לא התכוונו להעליב את הבית שלך. ואת צודקת, כל מה שאנחנו יודעים על פיירי ועל החצר הוא רק משמועות וסיפורי ידע-עם. ואת לא חייבת לדבר איתנו על זה, אבל אם תרצי, אני מבטיחה לך שנעשה הכל בשביל לנסות להבין את זה." וזאת בדיוק הייתה הבעיה. ההבנה הזאת שלה. העבודה שבמקום להירתע מפניי היא הושיטה לי את ידה. אי הספק שלה בנוגע לתמימותי. זה רק גרם לי לשנוא את עצמי עוד יותר על זה שאני מרמה אותה, ונתן עוד הוכחה לכך שאמא שלי צודקת לגביי.
בגלל שלא ידעתי מה להגיד לה חוץ מלבקש ממנה להפסיק להיות כזאת נאיבית, פשוט שתקתי והנהנתי במקום. לא שזה היה משנה, הולידי הרי גם ככה יכלה לחוש בסערת הרגשות שבתוכי, שדיברה חזק יותר מכל מילה. ראיתי שהיא מאד השתדלה לא להראות על פניה את אותה הבעת רחמים וחמלה, במקום, היא חייכה אליי בחום וקמה מהמיטה. ברונט קם אחריה ואמר בקול ענייני הפעם, "אז כמה דברים נוספים לפני שאנחנו הולכים. רשימת החוקים וכללי ההתנהגות של מפלי-צללים ממוגנטת על המקרר, ואמבר, אחת השותפות לבקתה שלך, תביא לך את מערכת השעות של השיעורים שלך יותר מאוחר. הזמנו לך את כל הציוד הלימודי שתצטרכי, הוא אמור להגיע מחר או מחרתיים."
"או, וארוחת הערב מוגשת בשש," הולידי הוסיפה.
"חוץ מזה, יש עוד משהו שאת צריכה?" ברונט שאל.
"לא," אמרתי ומאחר שהייתי מספיק גסת רוח במהלך השיחה הוספתי, "תודה."
כשהם סוף סוף עזבו, המשכתי לבהות בדלת הסגורה בהבעה אטומה, מנסה לעקל את כל מה שנאמר. את כל מה שלא נאמר. ניסיתי למצוא את ההקלה שבתוכי על כך שלא חשפתי שום דבר מסוכן שהיה יכול לשים סוף לתוכניות שלי, אך כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על מה שכן חשפתי, ועל זה שזה עלול להיות מסוכן לא פחות, גם אם מסיבה אחרת לחלוטין.

סוף פרק 4