ואחד למחר||Farseer, לטורניר הקווידיץ'

[Farseer]

שם הפאנפיק: ואחד למחר
שם הכותב: Farseer
דירוג: PG?
שיפ: טדי/ויקטואר, אין לי מושג אם יש לזה שם קליט - טיקטואר? ויקדי? כה, זה לא ממש מסתדר (אני משאירה את זה כי עדיין לא מצאתי להם שם שיפ קליט)
ז'אנר: דרמה? אין לי מושג
מספר מילים: אלף בערך (פחות)
ויתור זכויות: הא רולינג, אלו אפילו דמויות שלה אבל הם לא מוזכרים הרבה אז הרשתי לעצמי די הרבה עצמאות על אופי+מראה
ודבר אחרון, תודה ללונגה שביטאה לי.







בפעם הראשונה זה היה מושלם.
בשנייה טדי בעיקר היה מבולבל.
אחרי הפעם השלישית זה הפסיק להיות מצחיק.
בפעם השישית הוא נשאר מתחת לשמיכה כל היום.
בפעם השביעית והשמינית הוא התעקש שזה חלום.
בפעם האחת עשרה הוא התעורר לאותה שמש אביב ביישנית בחלון, לאותה פיג'מה כחולה לגופו ולאותם ווילונות צהובים משוכים לצדדים ורוח צוחקת שמאווררת את החדר בהבטחה לחום שבנתיים תקוע בשלגים.
הוא גנח בייאוש וקבר את ראשו מתחת לכרית. מהרדיו המוגלגי המכושף שנח כמו קרפדת פלסטיק שמנה על השידה לצד מיטו התנגנו צליליו העליזים של שיר יום הולדת מוכר.

הוווווו...
יום הולדת שמח
יום הולדת קסום למכשף
כיף, יום הולדת שמח
כיף, כיף, כיף!
טעם של עוגה מכושפת בפה
מכשפים ומכשפות מאחלים לך כל טוב
יום הולדת שמח למכשף!

טדי גנח בשנית. לא שוב, קילל בליבו.
זה לא שהוא לא אהב את יום ההולדת שלו, הוא אהב אותו בדיוק כמו כל קוסם בן גילו. כלומר, באמת – מתנות, ברכות ותשומת לב מיוחדת, מה יש לא לאהוב? (אם היו שואלים את ויקטואר היא כנראה הייתה אומרת שהכל, אבל זה כי החברה הכי טובה שלו לא הייתה יכולה להיות מאושרת יותר מאשר אם היו שוכחים אותה בספרייה. בחורה מוזרה).
אבל הוא אהב אותו פעם בשנה, לא כל בוקר!
דפיקה על דלת חדרו משכה אותו מהרהוריו הנוגים על זמנים ואירועים חד-שנתיים והוא התיישב במיטה. אחרי הפעמים הקודמות בהן חווה את הבוקר הזה הוא ידע שהאחרים יכנסו אם הוא ירצה בכך ואם לא (הפעם היחידה שהם לא נכנסו הייתה כשנעל את הדלת וצעק שהוא ערום), והוא העדיף כבר לנהל את השיחה הזו כשראשו לא מלא שינה.
רגליו היחפות התחפרו בשטיח החרדלי העבה לצד מיטתו, בהונותיו הארוכות מחליקות בין האניצים הרכים. מחשבתו נדדה מהנקישות הנמרצות על הדלת אל מי שנתנה לו את השטיח בצירוף פתק קצר שהסביר על בעיות גב שנגרמות בעקבות הליכה ברגליים יחפות על רצפת אבן קרה. וי בהחלט הכירה אותו טוב מכל בן אדם אחר, כולל סבתו.
"טדי!"
ג'יימס פרץ דרך הדלת כמו שד פרוע שיער עם עודף סוכר. בעקבותיו, כמו להקת אווזים מגעגעת, נכנסו שאר ילדי המשפחה בקריאות ברכה רמות שהתערבבו זו בזו עד שכל מה שנשאר היה ערבוביה של רעש ואיחולים.
בתוך המהומה טדי בקושי הבחין בדמותה הרזה של ויקטואר מתגנבת לעמוד לצידו. הוא כנראה לא היה מבחין בה אם עיניו לא היו תרות אחר שיערה החיוור כמו אור ירח ופניה המנומשים.
היא חייכה והניחה יד רכה על כתפו.
"מזל טוב, טדי."
עיניה החומות היו כהות כמו ברכות יער אפל שנוצצות תחת קרן שמש תועה.
"היי, וי."
"אתה לא שמח."
היא הטתה את ראשה כמו דרור סקרן.
"את יכולה לומר שכבר מיציתי את יום הולדת הזה."
"אז תחשוב שזה יום ההולדת של שנה הבאה," היא הציעה.
"למה אתם כאלה מדוכדכים?" ג'יימס צעק פתאום, הקול שלו מהדהד בין הקירות בקפיצות פרועות, מתאים יותר למגרש הקווידיץ' מאשר לחדר השינה הצהוב-שחור. "זה יום ההולדת שלך! אתה בן שבע עשרה! אתה בוגר!" הוא משך את המילה האחרונה עד שהצלילים שלה נמעכו לשריקה.
"כן, ג'יימס, אני יודע. צעקת את זה כל יום במשך השבועיים האחרונים."
"רק בשבועיים האחרונים?"
כל הקבוצה פרצה בצחוק.
"אידיוט," ויקטואר ציינה בלי לפרט אל מי היא מתייחסת, כך שכללה את כל הנוכחים.
הבזק של רעיון, מהיר כמו חזיז ברק ניער את הבוץ שהשאירה השינה על מחשבותיו של טדי. ויקטואר! היא תדע!
בחיוך שהרגיש כמעט מתוח מדי בשביל להיות טבעי הוא זינק לעמידה. אצבעותיו נכרכו סביב מרפקה של חברתו וגררו אותה אחריו.
הוא נתן הסבר חפוז בהיסח דעת בשביל להסביר את יציאתם הדרמטית ומשך את ויקטואר במורד המדרגות, אל חדר המועדון החמים ואז החוצה למסדרון, ואז למעלה לאחת הכיתות הריקות שצמחו בהגוורטס כמו עלים ראשונים בתחילת האביב.
"שבי."
ויקטואר התיישבה ברגליים משולבות על שולחן המורה המאובק. טדי צנח על השולחן שמולה בכבדות חסרת חן של נער מתבגר, עם גפיים ארוכות מדי כמו של סייח צעיר ורעמה גלית בצבע כחול עמוק מודאג שנחרש בצהוב של סקרנות, כמו שיירות של נמלים שנמשכו לריח סוכר.
"מה מדאיג אותך?"
"אני מבולבל."
"מבולבל," ויקטואר חזרה אחריו בפיוס.
השיער שלו גווע לגוון חלמוני של תחושת ביטחון.
"אני יודע שלא תאמיני לי, אבל תקשיבי בכל זאת. זאת לא הפעם הראשונה שאני חי את היום הזה, זאת גם לא הפעם השנייה או השלישית. למען האמת אני לא יודע איזו פעם זו. אבל לא משנה מה אני מנסה לעשות אני לא מצליח לקום מחר."
המילים האיצו ככל שדיבר, נדחקות זו כנגד זו כמו סוסים במירוץ, צוואריהם המיוזעים מקציפים ממאמץ. אבל ויקטואר הבינה. היא הבינה על אף מחול הצבעים שחגו בעיניו, נעים בין פחד חיוור לתקווה ירקרקה. אחרי הכל, היא הכירה אותו יותר טוב מכולם.
"ביקשת משהו? כשכיבית את הנרות על העוגה, ביקשת משהו?"
מערבולת הצבעים שהייתה בלבולו של המטאמורפמאגוס גוועה לשחור הטבעי של שיערו והוא הנהן.
"להיות מאושר."
"אז אולי זה השינוי שאתה צריך לעשות בשביל שתוכל להתעורר מחר."
"לבקש משאלה אחרת?"
"להיות מאושר."
הצחוק שלה התנגן כמו פעמון זכוכית צלול, אהוב וחופשי. מאושר.
"אולי."
טדי רכן קדימה, ידו מתרוממת לחפון את פניה. ויקטואר נשענה לתוך מגעו כמו חתול מנומנם שמבקש ליטופים.
"אני יכול לנשק אותך?"
"רק אם תעשה את זה גם מחר."
המגע הראשון בין שפתותיהם רפרף בעדינות של אהבה ראשונה, שביר ויפייפיה כמו כנפי פרפר. פיו על פיה התאים בשלמות וגופה כנגד גופו היו תצרף שהושלם.

הבוקר שלמחרת בירך אותו בשיר אביבי על מכשפה וקוסם שיוצאים לרקוד לאורו של ירח הקציר המלא.






אמ, למה בקריאה שניה (או שלישית או רביעית, לא בטוחה כמה פעמים קראתי את זה) זה נראה כל כך לא מוצלח?
נשבעת לכם, היית פה עלילה הגיונית איפה שהוא.

[לונגה]

לדעתי העלילה בסדר גמור, במיוחד להתחשב במגבלת האורך של התחרות. כמובן שזה רעיון שאפשר להרחיב ולהסביר עליו בפאנפיק ארוך, אבל זאת לא הייתה אופציה פה. האורך גם מקשה על הבנייה של הדמות בגלל שטדי וויקטואר הם דמויות חצי קאנוניות, אבל שוב, את התמודדת עם המגבלות בצורה מעולה (יכול להיות שאני משוחדת כי ממש אהבתי את הטדי/ויקטואר הקודם שפרסמת פה והתחברתי לאופי שיצרת להם שם).
אין לי ממש שום הערה לתת פה. אני אוהבת את התיאורים והדימויים שלך, הם מאד מקוריים ומיוחדים, והאופי ההומוריסטי מעט של הסיפור פשוט מקסים.

דירוג: יצירתיות 3/3, טכניקת כתיבה 2/2, עלילה 2/3, כתיבת דמות 2/2. בסך הכל 9/10.

[Farseer]

כה, היא קצת מהירה מדי ויש שם איזו קפיצה לוגית לא בדיוק לגיטימית...
ממש תודה אבל, אני שמחה שנהנת.
חחחח כן, עוזר שאני משתמשת בבניית דמויות מפאנפיקים קודמים, זאת שיטה שאני משתמשת בה די הרבה, כותבת קטעים שונים עם דמויות זהות.