"החוק השלישי של ניוטון" || ליאן, לטורניר הקווידיץ'- השלב השלישי

[Masha Rostova]

"החוק השלישי של ניוטון" || ליאן

נכתב על-ידי: ליאן, Cherry On Top

דירוג: G

ז'אנר: ג'נרל

שיפ: כללי

ויתור זכויות: ג'יי. קיי. רולינג

על הפאנפיק: "החיים הם הד. כשאתה משליך אותם אל הלא נודע, הם יחזרו אליך בסופו של דבר."

תודה רבה לנוגה (לונגה) על ביטוא הפאנפיק

אטקונס שניידר הרגיש שראשו עומד להתפוצץ.

מאז אחר הצהריים הקודם כל משרד הקסמים היה על רגליו. הם נאלצו להסביר את עצמם, עמדה שאף אחד מהם מעולם לא היה נוח אתה. כל גורם אפשרי – החל ממועצת הקוסמים הכללית, ארגון ההורים הממשלתי ומערכות המדיה (ביניהן ה"נביא היומי") – דחק בהם לענות על שאלות מביכות שהם לא ידעו כיצד להתמודד אתן.

בקיצור, משרד הקסמים היה בכאוס מוחלט.

שניידר זכר את המצלמות שהבהבו מול פאדג' המבועת, עת שהתיש העלוב גמגם מול ריטה סקיטר על איך וכיצד ייתכן שבמשך שנה שלמה עשה זה-שאין-לנקוב-בשמו ככל העולה על רוחו, הסתובב בקהילה ותכנן את מפלת משרד הקסמים באין מפריע. איך ייתכן, שאלה ריטה סקיטר בחוצפה האירונית האופיינית לה, שלא לקחו את אזהרותיו של הארי פוטר ברצינות?

שניידר כמעט ריחם על פאדג' כשראה אותו פותח וסוגר את פיו כמו דג מחוץ למים. אם כל העניין לא היה כזה טרגי, הוא ודאי היה צוחק.

אבל לא, לא היה שום דבר מצחיק במצב הנוכחי.

ממש לא.

שניידר, קוסם בגיל העמידה בעל שושלת טהורת דם מכובדת, לא מיהר להתעסק עם הבעיות שצפו לאחרונה במשרד. מראש הוא לא היה הטיפוס שיסתבך בצרות. אבל הצרה הזו נפלה עליו כמו רעם ביום בהיר.

"חדר המוות", בו אירע הקרב ביום הקודם, וממנו נשאב סיריוס בלק אל הפרגוד, נראה כעת שונה משנראה לפני הקרב, באופן צפוי. שניידר עצמו היה אחראי על הפרגוד במשך קרוב לשלוש שנים, וגם היה חלק מהצוות שפיקח על "מחקר הפרגוד", עבודה שמעולם לא הסתיימה באמת.

תוך שעה מרגע שהתחילה חקירת מותו של בלק כבר היה ברור שבקרוב לכולם עמדה להיות תעסוקה לא מעטה. הוא רק קיווה שמה שזה לא יהיה שמחכה להם יהיה פחות חמור ממה שחשש.

הו, כן. מעטים הבינו באמת את נפלאותיו של הפרגוד. החפץ הקסום הזה היה בעל מחשבה ושיקול דעת משל עצמו, והוא עתיד היה להפתיע אותם.

לאחר חקירת אירועי היום שלפני, הגיעו חוקרי משרד הקסמים למסקנה כי הלחש שהוטל על סיריוס בלק היה לחש שיתוק פשוט. עצם העובדה שעמד כה קרוב לפרגוד הוא שהביא לכך שנמשך פנימה ואל צדו השני של היקום. סיריוס בלק נשאב אל המוות, ושם גם נידון להישאר. אבל הפרגוד תמיד היה באיזון מושלם עם העולם הארצי. לא ייתכן מצב בו קוסם השייך לעולם הזה יישאב אליו בטרם עת, והדברים יישארו כפי שהיו.

"החיים הם הד," קוסם חכם אמר פעם. "כשאתה משליך אותם אל הלא נודע, הם יחזרו אליך בסופו של דבר."

הו, כן, זה היה רק עניין של זמן עד שהפרגוד יבצע תיקון משל עצמו, וישיב את האיזון על כנו. כל שנותר לשאול היה, מה יקרה אז?

הייאוש איים למוטט את גופו של הארי פוטר.

הוא התגעגע מאד לסיריוס, ולא חדל מלהאשים את כל מי שרק אפשר היה בכך שסנדקו כבר לא אתו. את וולדמורט ואת בלטריקס לסטריינג', האחראים הישירים לכך שנלקח סיריוס מעולם החיים; את אמברידג', הקרפדה השנואה, שהייתה כה להוטה לפגוע בו ובדמבלדור, ושנוכחותה המתמדת בחייו השפיעה על שיקול הדעת שלו; את סנייפ, המנוול השמנוני ההוא, שבוודאי היה יכול לקרוא לדמלדור ולהמסדר מוקדם יותר (להארי לא היה ספק שמותו של סיריוס גרם לו הנאה צרופה).
אך בעיקר הוא האשים את עצמו. הוא היה צריך לדעת... הוא היה צריך ללמוד הלטת הכרה יותר טוב, לסמוך על האינסטינקטים של הרמיוני... הוא פשוט היה צריך לצפות את זה.

ועכשיו... עכשיו סיריוס היה מת!

המבוגר היחיד שאהב אותו אהבה ללא תנאי, האדם היחיד שהוא יכול היה לרוץ לזרועותיו ולא לחשוש כיצד זה יראה לצופה מהצד... מישהו שלא התעלם ממנו, התעלל בו, סלד ממראה פניו או השתמש בו כדי להשיג מטרה כלשהי... ועכשיו הוא איננו.

איננו, בגלל הפזיזות והיהירות של הארי. איננו בגלל ששוב, הארי קפץ לבריכה קפיצת ראש בלי לבדוק את גובה המים קודם.

אולי סנייפ צדק, אחרי הכל. הוא באמת היה ילדון יהיר וטיפש.

הכאב היה גרוע יותר מארס בסיליסק או תחושת בעירה בצלקת. זה היה כאב שהגיע מבפנים, עמוק בחזה, חזק כל כך עד שאפילו המחשבה הקטנה ביותר על סיריוס הביאה ישירות לתחושת מלאות וצריבה בעיניו.

מה הוא יעשה עכשיו, בלי סיריוס? מי יהיה שם כדי לשמוע אותו ולדבר אתו בשעות מאוחרות מול האח, לעודד אותו, להרים אותו כשיקרסו רגליו ולהניח יד על כתפו?

סיריוס היה דמות ההורה שמעולם לא הייתה לו. כל כך מעט זמן היה להם יחד, ועכשיו... עכשיו הוא שוב יתום. לבד ולא רצוי על ידי משפחתו.

אוי, סיריוס. למה הלכת?

בעוד הארי ישב מול שולחן האוכל באותה שעת בוקר, לא מקשיב למילות הנחמה והדאגה של חבריו, מתעלם מכל מה שקורה סביבו, הוא הביט אל תקרת השמים כמחפש תשובה. היקום לקח ממנו כל כך הרבה, ולא השאיר לו שום דבר להיאחז בו.

זה פשוט לא היה הוגן.

שניידר ניסה להתעלם מההמולה שבחוץ (כתבי 'הנביא היומי' שוב הצטופפו בכניסה למשרד הקסמים בדרישה לתשובות). הוא טרק את החלון בהינף שרביט ושקע שוב בדוחות שהיה עליו להגיש.

זה בדרך כלל מה שהיה קורה לאחר אירוע חריג במשרד – הגשת דוחות. שום דבר לא השתנה באמת. רק שעכשיו יהיה עליו להגיש אותם לסקרימג'ר במקום לפאדג'. סקרימג'ר יאלץ להבטיח את שלמות המחלקות והחדרים, ושניידר ייאלץ להנהן בהסכמה כנועה כמו כלבלב... זה כמובן אם יוצאים מתוך הנחה שלא יסלקו אותו משם לכל הרוחות באותו שבוע, כמו רבים אחרים במשרד.

הוא שקע בניירת, כסת הדיו הולכת ומתרוקנת עם כל שרבוט נמהר של עט הנוצה, אך הכל נשכח ברגע שנשמע צליל הפקיקה המוכר המרמז על התעתקות.

"שניידר!" קוסם נמוך קומה שהופיע בחדרו זעק, קוטע את מחשבותיו.

"הו, לכל הרוחות!" נזדעק שניידר, ניירות מוכתמים דיו מתעופפים באוויר. "כמה פעמים אמרתי לכם, זבי חוטם מטופשים, לא להפריע לי היום?! אתה תטפל בניירת הזאת במקומי?!" הוא התנפל על עובד המשרד הזוטר.

שמו היה רוקסון, ארנולד וינסנט רוקסון, והוא היה אחד מהסגנים של הסגנים, אם זה אמר משהו בכלל. עוד עובד חסר חשיבות שאיכשהו הגיעו לצמרת (רוצה לומר, פקיד נוסף שתפקידו להגן על 'חדר המוות', עוד קוסם כושל).

"סליחה, אדוני, אבל זה דחוף!" ענה רוקסון בהתרגשות, "הילת הפרגוד משתנה!"

עיניו של שניידר התרחבו. הילת הפרגוד משתנה? זה יכול להעיד רק על דבר אחד.
הקוסם זינק מכסאו ורץ לכוון הדלת להזעיק שני פקידים נוספים, כאלה שבאמת היו עשויים להטיל עליו קללה אם היה מתעתק למשרד שלהם.
"בוא אתי," הוא דחק ברוקסון לעקוב אחריו.

תוך דקות מספר הוזעקו כתריסר מגיני חדר המוות אל החדר עצמו, ואכן נראה היה שהפרגוד משנה את הילתו. הוילון השקוף עטה גוון לבן, ותחושת לחץ, כמו ריק, מילאה את החדר כולו.

רוקסון בלע בקולניות, מביט בשניידר כמחפש הנחיה. הקוסם אחז בשמיכה עבה, רכה וכהה, ופרש אותה בזריזות מול הפרגוד, מקפיד על שמירת מרחק בטוח ממלכודת המוות המעודנת הזו.

כל שאר הקוסמים המתינו עם שרביטים בהיכון, מקיפים את הפרגוד מכל צדדיו.

"אתה חושב שזה יקרה באמת?" שאל רוקסון בחשש, ושניידר הנהן.

הו, כן, זה יקרה באמת. ואם היה עליו להמר, תוך מספר שניות. הרי הפרגוד כפוף לאיזוני העולם הנוכחי, הארצי, הגשמי. סיריוס בלק נלקח אל מעבר לעולם הזה משום שהפרגוד משך אותו אליו, לאחר שמעד. בכל מצב אחר, היה על הקוסם שאופיו-נתון-לפרשנות להישאר בעולם הנוכחי, והפרגוד ידע זאת.

הלחץ בחדר גבר, וכולם ידעו מה זה אומר.

כשם שהפרגוד שאב את החיים של בלק והבין שעקב כך האיזון בעולם הגשמי נפגע, כך היה עליו לפלוט נשמה אחרת שלקח, ולהחזיר אותה לעולם הזה. נשמה אחרת שבכל מצב תקין אחר, גם מקומה לא באמת היה מעבר לפרגוד.

לפתע נשמע קול יניקה חזק, ואחריו צליל פקיעה.

"הניפו שרביטים!" צעק שניידר כשהחדר התמלא בהבזק של אור לבן, מתוכו נשמעה זעקה חלושה.

כעבור כמה שניות, או שאולי היה זה היה נצח, קשה היה לומר, ארבעה עשר קוסמים הביטו על הקרקע, היכן שעד לפני רגע נחה רק שמיכה. עכשיו השמיכה כיסתה דמות מסוימת, שנראה כאילו היא נפלטה מהפרגוד.

התנשפויות פליאה והשתאות נשמעו מהקוסמים. אז נכון שהם שיערו שדבר כזה אפשרי באופן תיאורטי, אך לראות זאת קורה ממש מול עיניהם, לכך הם לא ציפו.

שניידר היה הראשון לקחת צעד קדימה, צעד איטי אך נחוש. אין לדעת מיהו המת שהחליט הפרגוד להחזיר. סיריוס בלק עצמו? אוכל מוות? דמות אקראית ובלתי מוכרת שמצאה את סופה באופן טרגי אחר?

כשהשרביטים מסביבו עדיין מונפים, שניידר חפן את הבד הכהה ומשך אותו מעלה והצידה, חושף את הדמות תחתיו.

סביבו יכול היה לשמוע הקוסם קריאות פליאה, ולידו רוקסון לא העז להוציא ציוץ.

שם, מכונסת בעצמה, עירומה לחלוטין, רועדת ומבוהלת, הייתה אישה. לפי קימורי גופה הבהירים והחלקים ניחשו הקוסמים שמדובר באישה צעירה, גילה בוודאי לא יותר מארבעים, שיערה ארוך, צבעו אש ולהבה בוערים, וידיה קמוצות לאגרופים.

בכל מצב אחר היה שניידר מסתובב ומכסה את עיניו. אחרי הכל, הוא חונך להיות ג'נטלמן ולא לנעוץ עיניים במערומיה של מכשפה צעירה. אך המצב הצריך התעלמות מנימוסים.

"אל תיבהלי, אישה," הוא לקח פיקוד. "עולם המתים לקח אותך טרם זמנך, והפרגוד פלט אותך החוצה עכשיו. אין לך ממה לפחד, אנחנו לא נפגע בך."

תזוזת ראשה העידה כי שמעה אותם, אך לא נראה כי דבריו של שניידר הרגיעו אותה במיוחד.

"הביטי בנו, תני לנו לראות את הפנים שלך," קולו של שניידר היה עדין, אבל ללא ספק מצווה.

באיטיות מכאיבה, ראשה של המכשפה נטה ימינה, מאפשר לקוסמים גישה לפניה. לחיים סמוקות, שואלות ומבולבלות נתגלו בפניהם. עיני אזמרגד גדולות בהו בהם בפליאה. שפתיים חוורות וריסים ארוכים ניבטו מפניה.

אם ההלם עד כה לא היה גדול דיו, מראה פניה של האישה כמעט העביר את כולם על דעתם. אי אפשר היה לטעות לגבי זהותה. זו לא הייתה דמות אקראית או בלתי ידועה. כולם ידעו מיהי המכשפה הצעירה הזו. כולם זיהו אותה מספרי ההיסטוריה שנלמדו והופצו זה יותר מעשור.

שניידר מצמץ, אבל אז השתופף על ברכיו מולה, שרביטו כבר לא מאיים. חיוך קטן עלה על שפתיו.

"לילי פוטר," הוא אמר בשקט, קולו חברותי, אך גם מלא ביראת כבוד. "כמה נפלא לראות אותך שוב."

[לונגה]

קודם כל, אהבתי את השם האינטיליגנטי והמקורי שבחרת. הוא מפתיע ומעניין, ובעיקר מאד מתאים.
אז מה אני אגיד לך? את יודעת שאני אוהבת את הכתיבה ואת הנושאים שאת בוחרת לכתוב עליהם. בזמן האחרון אני גם ממש נכנסתי לז'אנר של AU (במקרה יש לי פאנפיק שעוסק במה היה קורה אם לילי וג'יימס היו חוזרים בסוף הספר הרביעי), אז מאד נהנתי לקרוא את הגרסא שלך לסיפור.

אבל למרות כל הדברים הטובים יש כאן בעיה. אם מה שכתבת פה היה הפרק הראשון של סיפור ארוך (אהמ אהמ רמזרמז), זה היה מושלם. אבל כחלק מטורניר הקווידיץ' זה פיקצר, וזה קצת מוריד מהערך שלו.
להציג חלק מהסיפור מנקודת מבט של דמות שולית זאת טכניקה מאד מעניינת, ואני מאד אוהבת כשאת משתמשת בה בפאנפיק הארוך שאת כותבת. אבל בסיפור קצר זה קצת מפספס את המטרה שלו. כתיבת נקודת המבט של דמות כזאת היא משהו שמשרת מטרה, במקרה הזה להראות לקורא מה קורה בחדר המוות. הדמות עצמה לא מעניינת אותנו כקורא, ואת גם לא מנסה לגרום לנו להתעניין בה יותר מידי, כי היא לא דמות ראשית. אז כששמים את הדמות הזאת במרכז סיפור קצר זה יוצר תחושה שצריך להיות המשך אבל אין (הלוואי שיהיה, רק לא במסגרת התחרות). הקטע שמוצג מנקודת המבט של הארי היה מושלם, ואם כל הסיפור היה מוצג מנקודת המבט שלו היה אפשר לקרוא לזה פיקצר ולא פרק ראשון של סיפור.

לסיכום החפירה הארוכה הזאת אני אומר שבאמת נהנתי לקרוא את מה שכתבת, ואני ממש ממש ממש מפצירה בך להפוך את זה לפאנפיק ארוך.
את הדירוג אני אתן באשכול הסיום של הטורניר.