מריונטת צפירות || אליסון

קול הצפירה החודר לו לעמוד השדרה מושך אותו למעלה כמו מריונטה,
הוא נמתח גבוה יותר ככל שהצפירה ממשיכה עד שיכל לקטוף לו כוכב אם רצה,
הנשימה האחרונה שלו מסתובבת לו בבטן ומחפשת יציאה,
לבסוף האוויר יוצא לו מהפה באנחה.
הצפירה שורקת באוזניו בזמזום לא פוסק,
הוא מבקש שזה יפסיק, רוצה להניח את ידיו על האוזניים שלו ולא להקשיב,
אבל זה הוא, והוא תמיד מקשיב.
ראשו הרכון למטה ועיניו העצומות למחצה מתכסים בדמעות חמות ולחות,
כמו דם.
הלב שלו פועם פעימה, הצפירה שורקת באוזניו שריקת סוף מנחמת,
ואז יש שקט.
קול הצפירה שחדר לו לעמוד השדרה כבר לא מושך אותו למעלה, והוא מתרסק,
כמו מריונטה.

אוקיי, זה ממש ממש מהמם ועצוב ושונה מרוב הדברים שקשורים ליום הזיכרון שקראתי עד עכשיו, וזה באמת מיוחד ויפה ממש ועצוב. אהבתי מאוד את הדימוי של המריונטה ומאוד התחברתי לקטע והצלחתי להבין אותו, וגם אהבתי את המשםט השני עם הכוכב.

את האמת שכאן, שכמו שאמרתי - ממש אהבתי את המשפט, אבל בלי קשר - עברת כאן בטעות לעבר וכל שאר הקטע בהווה, אז אני מניחה שזה בטעות, רק מציינת כדי שתוכלי לתקן.

אהבתי מאוד את ההשוואה של הדמעות לדם.
הסוף מהמם וקשה ואהבתי שירדת שורה, ובאופן כללי זה קטע מדהים ואת באמת כותבת ממש טוב ואני מחכה לקרוא עוד קטעים שלך.