ילדים לבנים || תם, סיפור בהמשכים

הכתיבה שלך נהדרת, באמת. הפרקים מעניינים ומרתקים, הלעילה נטוות בצורה נפלאה, הדמויות מקסימות. בעניין הזה אין לי הרבה להגיד.
אבל (והנה בא האבל) יש את הצד הטכני שהבטא האובססיבית שבי לא מוכנה להדחיק. טעויות קטנות וממש לא קריטיות כמו 'מזדרונות' במקום 'מסדרונות' או סימני פיסוק לא מתאימים פה ושם. אני לא חושבת שזה מפריע במהלך הקריאה, אבל זה היה יכול להוסיף המון. אם אלה טעויות לא מכוונות - שימי לב לעבור עליהן לפני שאת מפרסמת. במידה ולא, יש לי קישורים לכמה מאמרים נפלאים בתפוז, ותוכלי למצוא בטא במידה ותהיי עצלנית (מוכר).
הסיפור נפלא, באמת. מקווה שתמשיכי בקרוב.

האמת שאת די צודקת. אני אדע לשים דגש על זה בפרק הבא. תודה על הת''ב!

בדרך כלל אני עוברת על הפרקים לפני פרסום, אבל לא תמיד אני שמה לב לכל הטעויות. אני אדע להבא לעבור על הפרק לא רק פעם אחת אלא פעמיים לפני פרסום ;)
תודה על הת''ב!

תם אני מאוהבת בך.
רק כמה הערות. המשפטים האלו (והיו עוד כמה כאלה):

לאחר שאת כותבת 'אמרה אמריקה', לא צריכה להיות נקודה אלא פסיק. לא סיימת את דבריה, זה עדיין אותו משפט.
"בתור התחלה," אמרה אמריקה, "אולי כדאי שתגידי לנו מי את?"
כך המשפט צריך להיות כתוב.
משהו נוסף:

אני מבינה את הכוונה במילים 'מבטיחה לכן', זה סוג של סלנג. אני בטוחה שאת יודעת שצריך לומר 'אני מבטיחה לכן' אך כתבת בצורה יומיומית יותר. לדעתי, הקטע שלך הוא לא במשלב דיבורי ולכן מתאים שתכתבי אני מבטיחה לכן.

מבחינה לשונית, כשיש גם נערים וגם נערות, אומרים נערים. ציינת כבר שיש גם נערים וגם נערות, לכן נכון יותר לומר 'מכיוון הנערים שהיו מולן'.

זה לא מבחינה לשונית, אבל הפריע לי קצת שכתבת פעמיים באותו משפט 'אחד מהבנים'. אולי בפעם השנייה יכולת לכתוב 'חברו' או 'בן אחר'. לי אישית זה קצת הפריע.

חוץ מכמה הערות לשוניות קטנות נוספות, אין לי מה להוסיף.
הפרק היה מעניין, הצלחת לרתק אותי ולגרום לי לרצות להבין מה הולך.
משהו קטן שהציק לי הוא שאיימי אמרה כל הזמן 'עוד מעט תקבלו תשובות', והיא אמרה את המשפט המון פעמים.
אני סקרנית להבין הכל.
פרק מעולה. מחכה להמשך.
מקווה שהת''ב עזר לך ולא נפגעת מההערות

לאחר שאת כותבת 'אמרה אמריקה', לא צריכה להיות נקודה אלא פסיק. לא סיימת את דבריה, זה עדיין אותו משפט.
"בתור התחלה," אמרה אמריקה, "אולי כדאי שתגידי לנו מי את?"
כך המשפט צריך להיות כתוב.
משהו נוסף:

אני מבינה את הכוונה במילים 'מבטיחה לכן', זה סוג של סלנג. אני בטוחה שאת יודעת שצריך לומר 'אני מבטיחה לכן' אך כתבת בצורה יומיומית יותר. לדעתי, הקטע שלך הוא לא במשלב דיבורי ולכן מתאים שתכתבי אני מבטיחה לכן.

מבחינה לשונית, כשיש גם נערים וגם נערות, אומרים נערים. ציינת כבר שיש גם נערים וגם נערות, לכן נכון יותר לומר 'מכיוון הנערים שהיו מולן'.

זה לא מבחינה לשונית, אבל הפריע לי קצת שכתבת פעמיים באותו משפט 'אחד מהבנים'. אולי בפעם השנייה יכולת לכתוב 'חברו' או 'בן אחר'. לי אישית זה קצת הפריע.

חוץ מכמה הערות לשוניות קטנות נוספות, אין לי מה להוסיף.
הפרק היה מעניין, הצלחת לרתק אותי ולגרום לי לרצות להבין מה הולך.
משהו קטן שהציק לי הוא שאיימי אמרה כל הזמן 'עוד מעט תקבלו תשובות', והיא אמרה את המשפט המון פעמים.
אני סקרנית להבין הכל.
פרק מעולה. מחכה להמשך.
מקווה שהת''ב עזר לך ולא נפגעת מההערות

לא ידעתי שזה צריך להיות ככה מבחינה לשונית
אני אתקן את זה! תודה
לגבי המשלב של הדיבור - זה בהחלט מכוון וזה מכוון שזה לא מתאים לרמה של הסיפור עצמו. אם זה ממש מפריע אני אשנה, אבל בינתיים אני משאירה את זה ככה. בעיקרון ככה אמיליה מדברת.
הקטע הוא שאף פעם לא היה לי נוח לכתוב "נערים" כשמדובר גם על נערים וגם על נערות. אני לא יודעת למה. בכל מקרה אני אתקן את זה
אני ממש ממש אוהבת את הת''בים שלך, הם פשוט עוזרים לי בטירוף.
תודה!

קודם כל, אני רוצה לציין שהסיפור כולו יפהפה וסוחף, וממש נהנתי לקרוא אותו.
יש לי רק הערה אחת, בפרק הקודם כתבת שהן נכנסו אל תוך הבית ההרוס:

אבל גם בפרק הזה כתבת שהן נכנסו אל הבית ההרוס:

אני מניחה שזה פשוט נבע מחוסר תשומת לב, ובכל זאת זה קצת הציק לי.
חוץ מזה לא ראיתי שום טעויות (חוץ מזאת של הפסיקים והנקודות ב"אמרה ***", אבל אותה אש ציינה), וכמו שאמרתי קודם, ממש נהנתי מהסיפור ואני מחכה בקוצר רוח לפרק הבא.

הכתיבה מעולה. הפרק עוד יותר מסקרן מבדרך כלל. אני משפפת את ווסט ותומאס תנו לי ספייס.
תמשיכי.
אה, באחד המשפטים האחרונים שדיאנה אומרת כתבת "שתשדעו" במקום "שתדעו", אבל חוץ מזה הכל מעולה.

צ'אר, בטח שאת משפפת ווסט ותומאס, הם זוג XD
אוקיי, הפרק הזה יחסית קצר אבל הוא מאוד משמעותי מבחינת עלילה ומידע. תקראו אותו טוב טוב ותנסו לזכור הכל, רוב הדברים פה חיוניים להמשך.

פרק 5

[אורך: 1,034]

רק אחרי כמה דקות אמריקה וסיירה התרגלו לאפלולית שבחדר.
מנורת נוי עמדה בפינה השמאלית, ולמרות שהיא הפיצה אור על הקירות ריקדו צללים. אמיליה מחאה כף. "טוב. בואו נתחיל מהבסיס. מה אתן רוצות לדעת קודם?"
הבנות התלבטו. היו כל כך הרבה דברים שהן רצו לדעת, שהן לא ידעו על מה לשאול קודם.
"אולי תתחילו בלספר לנו מי אתם בכלל?" שאלה אמריקה. "זאת אומרת, אין לנו מושג מי אתם. הדבר היחיד שאנחנו יודעות עליכם בינתיים זה שאתם כולכם גרים פה ושאתם מתעקשים להישאר מסתוריים."
אמיליה כבשה חיוך. "מי אנחנו... זה קצת יותר מסובך. אמרתי לכן שאנחנו חבורה של ילדים ושלכולנו יש את אותה תסמונת. ככה אפשר להגדיר אותנו, לדעתי."
"מה זו התסמונת הזו בכלל?" שאלה סיירה, "את אפילו לא אמרת לנו את זה."
"אני יכולה להסביר?" שאלה לונה. אמיליה הנהנה.
"הכבוד כולו שלך. אחרי הכל, את יודעת יותר מכולנו."
לונה חייכה חיוך קטן. היא הביטה אל הבנות והחלה לדבר, "לפני הכל, אתן צריכות לדעת שכל מה שאנחנו אומרים מבוסס על השערות ועל השוואות. זה לא ככה כל הזמן, ולא תמיד זה נכון." היא נשמה נשימה עמוקה, "התסמונת הזו, בין היתר, זה מה שגורם לנו להיראות ככה. השיער הלבן, העיניים הלא טבעיות - זו הדרך היחידה לזהות אותנו. אין לי מושג איך זה קורה, אבל אם המחלה תופסת אותך, שני דברים יכולים לקרות. הראשון הוא שתמותי מוות מוקדם. בדרך כלל זה קורה בין שנה לשנתיים וחצי מאז שאת נדבקת, אבל שוב, זה לא בטוח ולא תמיד ככה. האופציה השנייה פחות נעימה. אנחנו דיי בטוחים שאלו חיי אלמוות, אבל אם אתן רוצות שאני אהיה מדוייקת - חמישים ושלוש שנים וארבעה חודשים שבהם אתן נראות בדיוק כמו שנראיתן כשנדבקתן. תאמינו לי, יותר טוב לכן למות מאשר לחיות כל כך הרבה זמן."
צמרמורת עברה בגב של סיירה. היא הסתכלה על לונה בתדהמה. לונה ראתה שהיא מסתכלת עליה וחייכה חיוך קטן.
"לשאלתכן - כן, אני חיה שישים ותשע שנים וארבעה חודשים." היא הסתכלה על אמיליה, שצעדה צעד קדימה.
"יש שאלות אחרות?"
"למה... למה זה קורה? איך זה קורה? מכל בחינה רפואית כלשהי, הדבר הזה לא אפשרי. חיי אלמוות... זו פנטזיה. זה לא אמיתי." סיירה התפלאה כל כך מהמחלה המוזרה הזו, שאפילו לא הבינה שיש שם משהו לא טבעי.
"תראי, אנחנו לא יודעים," אמרה דיאנה, "כן, את צודקת - מכל בחינה כלשהי, חיי אלמוות לא יכולים להיות. כל יצור חי נעלם בסופו של דבר. לכן אנחנו אומרים שזו רק תיאוריה ואין לנו שום דרך לבדוק אם היא נכונה. חוץ מזה, מה זה משנה בכלל? בכל מקרה יש משהו לא טבעי במחלה הזו. זה לא סוד גדול. תאמיני לי, אנחנו בחנו את הנושא הזה מכל כיוון אפשרי. אין לזה שום הסבר מדעי, ומצד שני, שום הסבר מדעי לא סותר את זה. זה כאילו שהמחלה הזו לא יכולה להתקיים ויכולה להתקיים בו זמנית."
"זה ממש מבלבל, את יודעת," אמר תומאס.
דיאנה הנהנה. "אני יודעת, אבל זה ההסבר הכי פחות מבלבל שאני יכולה לתת להן."
"אפשר לא לדבר עלינו בגוף שלישי?" שאלה אמריקה, "זה ממש מעצבן."
היא הייתה מבולבלת כמו שלא הייתה מעולם. היא בלעה כל מילה של הסבר שסיפקו לה, אבל עדיין היו חלקים חסרים בפאזל הגדול שהיה בראשה.
זואי הרימה ידיים בתנוחת פיוס. "מצטערים. בכל מקרה, מה עוד אתן רוצות לדעת?"
"מה מונע מאיתנו לרוץ מפה בחזרה הביתה?" שאלה אמריקה בהרמת גבה, "זאת אומרת, למה אנחנו נשארות פה? מה מונע מאיתנו לעזוב?"
זואי חייכה חיוך מריר. "שום דבר לא מונע מכן לעזוב. אתן יכולות ללכת מפה אם אתן רוצות, אנחנו לא נעצור אתכן. בכל מקרה אתן תחזרו מהר מאוד - ממילא אף אחד לא זוכר אתכן."
ממילא אף אחד לא זוכר אתכן. המילים הדהדו בראשה של אמריקה. "אף אחד לא זוכר אותנו? מה זאת אומרת? אנחנו פה בדיוק עשר דקות. קצת קשה לי להאמין שישכחו אותי מהר כל כך."
"אחד הדברים המעצבנים במחלה שלנו הוא שברגע שאתן נכנסות לפה, הזיכרון שלכן נשכח משאר היקום. מהרגע שנכנסתן לפה, בעצם מחקתן את עצמכן מהעולם. כל הרשמים, כל הזכרונות, אפילו החדר שלכן בבית - הכל נחמק. אף אחד לא זוכר אתכן ואף אחד לא מודע לקיומכן, גם ההורים שלכן."
סיירה הייתה מזועזעת. איך זה יכול להיות? אמא שלה חייבת לזכור אותה. איך זה יכול להיות שהיא תשכח אותה כל כך מהר? זה לא נשמע הגיוני. "איך... איך זה יכול להיות? זו אמא שלי. היא בטוח זוכרת אותי."
"את מוזמנת לצאת החוצה ולגלות, דארלינג," אמר ווסט, "אבל את תגלי שאנחנו צודקים. ולטובתך... אני חושב שכדאי לך להישאר פה."
אמריקה הסתכלה עליו בהלם. "איך אתה יכול להגיד דבר כזה? איך אתם יודעים את זה בכלל?" היא הייתה מבוהלת. היא לא רצתה שישכחו אותה - שהייתה קטנה, הפחד שלה היה שיום אחד היא תקום בבוקר ואף אחד לא יכיר אותה.
והנה, הפחד הזה התממש.
"תראי, גם אני לא מת על הרעיון הזה. אבל ככה זה, אין מה לעשות. חוץ מזה, אנחנו כאן. זה הבית החדש שלכן עכשיו - ככל שתפנימו את זה מהר יותר ככה זה יהיה יותר טוב," השיב ווסט.
סיירה תהתה מה קרה לו שהוא מסב לעניין חשיבות כזו פעוטה. היא רשמה לעצמה לברר את זה במוקדם או במאוחר. נכון לעכשיו, היא התרכזה בשאלות שלה. "אז רגע, איך אתם יודעים שגם לנו יש את התסמונת הזו? או מחלה, איך שלא תחליטו לקרוא לזה."
אמיליה משכה בכתפיה. "מהרגע שנכנסתן לפה אתן נדבקתן. כל מי שנכנס לפה נדבק, בלי יוצא מן הכלל."
"איך אתם יודעים את זה?"
"מה את חושבת? אחרי כל כך הרבה שנים שאנחנו פה, למדנו להסיק מסקנות. חוץ מזה, אין לכן סיבה לצאת מפה, כמו שכבר הסברנו לכן." אמיליה נשמה נשימה עמוקה. "עוד משהו?"
הבנות הנידו בראשן בשקט. הן היו מבולבלות לחלוטין מכל המידע שהרגע קיבלו.
"יופי. הפגישה הסתיימה. לונה, את יכולה ללכת לראות מה קרה עם לייסי?"
לונה הנהנה ויצאה מהחדר. ווסט ותומאס יצאו אחריה, ומיד אחריהם גם דיאנה וזואי. אחרי שכולם יצאו, אמיליה התקרבה אל הבנות.
"תקשיבו, אני יודעת שזה קשה. ההסברים האלה זה לא דבר פשוט, ובזמן האחרון לא מגיעים הרבה חדשים, ככה שאין לנו הרבה פעמים לתרגל. בכל מקרה, אם אתן רוצות משהו אתן יכולות לפנות אליי. בסדר?" היא הסתכלה עליהן בעיניים מודאגות. סיירה ראתה שאיכפת לה - שהיא באמת רוצה בטובתן.
"זה לא קשור רק אליכם," מלמלה, "פשוט... אנחנו צריכות זמן לעכל את הכל. זה ממש מסובך וקצת קריפי."
אמיליה חייכה. "החיים האלה קריפיים. אתן תצטרכו להתרגל לזה. עכשיו, בואו נצא מפה. אני אראה לכן את הכל - איפה אתן ישנות, איפה תבלו את רוב היום ותוך כדי אני אענה על כל שאלה שלכן. בסדר?"
"בסדר," אמרה אמריקה, "תראי לנו הכל."

אמאלה דיי מה זה.
זה קריפי. ואני מבינה את אמריקה או סיירה או מי שזה לא יהיה כי הפוביה שלי זה להישכח.
זה בטח ממש מעציב שפתאום נדבקת במחלה וכולם שכחו אותך רק כי היית סקרן ונכנסת לבית נטוש.
וכל הסיפור עם לייסי שעוד לא מוסבר... פשוט הורג אותי.
תמשיכי.

לול, זו אמריקה.
זה די קריפי, את צודקת. זו הייתה הכוונה שלי. האמת שבהמשך רוב הדברים הקריפיים יהפכו לפחות קריפיים, אבל כן. קריפי.
הסיפור עם לייסי לא כזה מסובך, האמת.
תודה על התגובה 3>

בהתחלה לונה מספרת להן בלשון יחיד - 'תמותי', 'נדבקת' ולאחר מכן עוברת פתאום ללשון רבים - 'נראיתן', 'נדבקתן'.

קצת הסתבכתי בחלק הזה. את הציטוט הראשון אמרה אמיליה, אני משערת, ומי אמרה את הציטוט השני? לא כל כך הבנתי.

לאורך כל הסיפור את כותבת בצורה עובדתית. את מספרת על מה שהיה. ובשורה הזו, את סוג של מביעה דעה. לי זה היה קצת מוזר, אולי זה רק משהו אצלי.

עכשיו לפרק - אוקיי וואו. הפרק היה נורא מבלבל. דווקא בגלל שהכל התבהר, הכל נהיה לי קצת מבולגן.
לא הבנתי איך הם בכלל הגיעו לשם, למה, מתי, למה אין להן גם שיער לבן ומה זאת התסמונת הזו בדיוק.
קצת מוזר לי שהן מאמינות כל כך מהר ולא חושבות שהם משוגעים ועובדים עליהם.
בכ''מ, פרק טוב, נהניתי לקרוא, מחכה להמשך D:
מקווה שהת''ב עזר לך.
אגב, רציתי לציין שהשתפרת מאוד בפיסוק שלך, אני זוכרת שהערתי לך עליו באחת הפעמים.

אוקיי וואו
קראתי עכשיו את כל הפרקים ו-וואו
תמשיכי בבקשה

ולת"ב.
הכתיבה עצמה קולחת ומעניינת, מאוד אהבתי, אבל הפריעו לי כמה דברים:
1. כמעט ולא מתוארים רגשות. כאילו, מתוארים והכל, אבל זה לא מספיק מורגש - תנסי אולי בדיאלוגים לשלב יותר רגשות ופחות פעולות. כאילו, במקום, נניח "בלהבלהבלה," אמרה בלה, "בלובלובלו." - "בלהבלהבלה," אמרה בלה באושר, "בלובלובלו", כי זה מוסיף די הרבה.
2. הפרקים "כאילו" מחולקים איכשהו, שפרק מספר ככה וככה יהיה מלא תיאורים, ופרק ככה וככה דווקא יהיה מלא יותר בדיאלוגים. תנסי לעבוד על זה אולי גם בסתם קטעים שלך שתכתבי אפילו רק בשביל 'להתאמן', תנסי לעבוד על המינונים של תיאורים ודיאלוגים ורגשות, שיהיו הרבה תיאורים - אבל לא יותר מדי, שבדיאלוגים זה לא יהיה רק דיאלוג שבו הוא אומר את המשפט שלו והיא אומרת את המשפט שלה, אלא שיהיו גם תיאורים אולי על דרך הדיבור. ורגשות - תנסי לתאר רגשות בהרבה מקומות, כי תיאור רגשות מוסיף המון המון המון.
3. היו כמה פעמים שחשבתי שדווקא במשפט הזה מתאים פסיק יותר מנקודה, אבל זה או עניין של טעם או עניין של שגיאת מקלדת.


חוץ מזה - מדהים מדהים מדהים מדהים מדהים
זה פשוט מדהים
ו
כאילו
ווסט וטומי ♥
ואמריקה וסיירה ♥
ותמשיכי עכשיו או שאני אבוא לבית שלך עם סכין ואכריח אותך להמשיך (:

בהתחלה לונה מספרת להן בלשון יחיד - 'תמותי', 'נדבקת' ולאחר מכן עוברת פתאום ללשון רבים - 'נראיתן', 'נדבקתן'.

קצת הסתבכתי בחלק הזה. את הציטוט הראשון אמרה אמיליה, אני משערת, ומי אמרה את הציטוט השני? לא כל כך הבנתי.

לאורך כל הסיפור את כותבת בצורה עובדתית. את מספרת על מה שהיה. ובשורה הזו, את סוג של מביעה דעה. לי זה היה קצת מוזר, אולי זה רק משהו אצלי.

עכשיו לפרק - אוקיי וואו. הפרק היה נורא מבלבל. דווקא בגלל שהכל התבהר, הכל נהיה לי קצת מבולגן.
לא הבנתי איך הם בכלל הגיעו לשם, למה, מתי, למה אין להן גם שיער לבן ומה זאת התסמונת הזו בדיוק.
קצת מוזר לי שהן מאמינות כל כך מהר ולא חושבות שהם משוגעים ועובדים עליהם.
בכ''מ, פרק טוב, נהניתי לקרוא, מחכה להמשך D:
מקווה שהת''ב עזר לך.
אגב, רציתי לציין שהשתפרת מאוד בפיסוק שלך, אני זוכרת שהערתי לך עליו באחת הפעמים.

תודה על ההערות, אני אשים לב לזה פעם הבאה :)

1. אני אנסה את זה. האמת שעדיין לא חשבתי על זה, תודה על העצה.
2. אני אנסה לעבוד על זה. אני לא טובה בזה בכלל, אני ממש צריכה לעבוד על זה.
3. באמת? אני אשים לב פעם הבאה

חשבתי שהגבתי ולא הגבתי ><"
אוקיי הפרק הזה היה גאוני. היה חסר לי רגשות, מבחינת הבנות אני מניחה... כלומר, המחשבה על כך שיום אחד אעלם ולא יזכרו אותי או אמות ולא יזכרו אותי היא אחת הפחדים הכי גדולים שלי בערך, והצלחת לסקרן אותי למה. אבל אני חושבת שהיית צריכה גם לתאר קצת יותר את הרגשות, איך הן מרגישות עם זה. תיארת את זה מעולה, אבל אני חושבת שהיית צריכה להרחיב בנוגע לזה. כי זה מפחיד ומלחיץ, וגם אולי תנסי לתאר את הרגשות שלהם כלפי שאר הילדים. הדיאלוגים טובים וגרמו לי להסתקרן, אבל להגיע לבית מפחיד ושאף אחד לא זוכר אותך רק כי נכנסת אליו ויש שם ילדים עם שיער לבן זה קצת מבעית כזה.
בכל אופן, הכתיבה גאונית ואני אוהבת את הדרך שבה את כותבת.
תמשיכי לכתוב אחרת אבוא אלייך הביתה ואאיים עלייך

ממש מצטערת בעניין הרגשות, העניין הוא שיש לי ה מ ו ן עלילה להעביר לכםן ואני רוצה להספיק להכניס בכל פרק את מה שאני רוצה ואני שוכחת
תודה על הת''ב 3>

הקפצה ^^