יאללה הפעם אתגר דיאלוג למה לא
האתגר: לכתוב דיאלוג של 200 מילים פחות או יותר, שמתחיל ב״שים את החלב על השולחן״ ומתסיים ב״אנחנו רק בהתחלה״. גם הפעם כתבתי יותר מ200 מילים (410, אם אדייק), גם הפעם האתגר מהפודקאסט הנהדר start with this, גם הפעם אשמח מאוד לת׳׳בים! בדרך כלל לא קל לי לכתוב דיאלוג בלי שום תיאורים וניסיתי כמיטב יכולתי לעשות שתבינו מה הקטע בלי לרמות יותר מדי את המשימה.

---

אמא. ״שים את החלב על השולחן. תיזהר - יופי. לא לשפוך אותו. אני כבר באה, תן לי להרתיח לי מים לקפה.״

תזוזה, כיסא חורק. רעש של ציפורים ברקע.

אמא. ״אז איך היה היום בבית הספר?״

רוני. ״היה בסדר. עניתי על שאלה נכון בשיעור חשבון והמורה אמרה לי שאני חכם.״

אמא. ״זה נהדר, רוני, תמיד אמרתי לך שאתה טוב בחשבון.״

רוני. ״כן, והיא גם ביקשה ממני להסביר ואמרה שיש לי חשיבה של מתמטיקאי גדול.״

אמא. ״הכוונה היא לא דגול?״

היסוס.

רוני. ״אני חושב שהיא אמרה גדול.״

אמא. ״אז אתה מתמטיקאי גדול, חיים שלי. היה עוד משהו מעניין היום בבית ספר?״

רוני. ״במקום שיעור מדעים הייתה לנו הרצאה על החלל. את ידעת שיש כוכבים שהם יותר גדולים מהשמש? וכשהם מתים הם יכולים להפוך לחורים שחורים?״

אמא. ״אני יודעת, אבל לא הרבה. מה אמרו לכם על זה?״

רוני. ״אז כשיש כוכבים גדולים ממש, כאילו ממש גדולים, כאלה שהשמש נראית לידם כמו שפלוטו נראה ליד השמש ופלוטו נראה לידם כמו נמלה, כשהם מתים הם יכולים או להתפוצץ בסופרנובה ולהרוס את כל מה שיש מסביבם, או שהם יכולים להתקפל לתוך עצמם ולהפוך לחורים שחורים. אז כשהם הופכים לחורים שחורים הם לא ממש נראים כמו חור שחור, אבל ככה קוראים להם, כי הם... טוב, לא יודע למה, אבל ככה קוראים להם. והם שואבים לתוכם את כל מה שמתקרב אליהם!״

אמא. ״וואו, זה נשמע ממש מפחיד! אתה יכול להעביר לי את החלב?״

רעש של נוזל מתנגש בדפנות בקבוק.

רוני. ״לא, זה לא מפחיד, זה סתם נשמע ככה. כשאת נשאבת לתוך חור שחור את פשוט מרגישה ארוכה, כמו ספגטי, או כמו גומי שמותחים ממש ממש הרבה. זה לא נעים, אבל את רואה מסביב את כל הכוכבים בכל היקומים ואת רואה את כל האנשים והחייזרים שיש עליהם וסביבם, ואת מבינה שאת בכלל לא לבד. כל הזמן הזה את עדיין נמתחת ממש חזק, אבל אחרי זה זה מפסיק. אחרי זה את פתאום איפושהו שאת יודעת שאת צריכה לזהות, אבל את לא מזהה, כי אף פעם לא היית שם. וכל הזכרונות שלך ממה שהיה לפני מתחילים להרגיש מוזר, אבל את עדיין יודעת בערך מי את, ואז את מכירה במקום החדש הזה כל מיני אנשים וממשיכה לחיות שם. זה לא מפחיד, אמא. זה אפילו כיף.״

שתיקה. רעש של לעיסות.

אמא, בהיסוס. ״איך אתה יודע את כל זה, רוני?״

רוני. ״אני פשוט יודע. מכירה את הדברים האלה, שאת פשוט יודעת?״

אמא. ״כן, אבל...״

רוני. ״אל תדאגי, אמא, גם אם הייתי יכול לחזור לא הייתי רוצה. אני בן תשע, לא שמונים. יש עוד הרבה דברים שאני יכול ללמוד על המקום הזה. אנחנו רק בהתחלה.״