בורחים ונהנים, ואולי נתקע פה רומאנס!, אני ומישהי כלשהי. אהמ אוניקס. 21.12.17. תאריך מגניב ממש. תת כותרת ארוכ

אני עדיין לא מבין איך קרה שכל תת הכותרת הזו נכנסה שם.

טופס:

שם הדמות: רייבן פיוריס
גיל הדמות: המממ... 18 וחצי
רקע הדמות: כשרייבן הייתה בת 14, העיר שלה נכבשה. היא גרה בסקוטלנד, והארץ נכבשה גם היא. רייבן שנאה כל רגע, מהשניה שהתחיל העוצר עד שהמקום כולו הפך לשטח מלחמה כמעט מיד. לכן היא התחילה פעולות מרדניות קטנות, החל מגרפיטי על הקירות. המבצע האחרון, שבו השתתפו שניים מחבריה, היה פיצוץ האספקה של חיילי האוייב. לרוע המזל המבצע נכשל, ושני חבריה נורו למוות. רייבן נתפסה ועכשיו היא בידי האוייב.
קשר למלחמה: מורדת. השטח שבה היא גרה נכבש על ידי האוייב, והיא החליטה שזה לא מתאים לה. אז היא עשתה פעולות נגד האוייב עד שנתפסה.
מראה הדמות: שיער שחור כפחם, נראה שנגזר במספריים. הוא חלק, מגיע עד כתפיה. פניה שדוניות מלאות נמשים, אפה סולד, עורה בהיר. עינייה כחולות כהות שנראה שהם שחורות. היא ממוצעת, רזה לגילה (מחסור באוכל בעיקר) ושקטה. היא קטנת קומה, מה שעוזר לה להשתחל למקומות קטנים.
הערות ודברים ששכחתי: לא נראה לי שכחת משהו. אתה יכול להיות טירון או משהו (לא יודעת הרבה על צבא)

שם הדמות: יונתן אורן
גיל הדמות: 18
רקע הדמות: אני לא טוב בלהרחיב בחלקים האלה. הגיע ממשפחה ממוצעת, אזור מגוריו נכבש ומצור גדול היה על העיר, והעונש על מי שהראה סימני התנגדות היה לא ידוע. הוא החליט שלא מתאים לו, ויחד עם החבר הכי טוב שלו יצא לפעילויות מחאה, ונתפס על ידי המשטר, הופרד מחברו.
קשר למלחמה: מורד במשטר. די פירטתי בסעיף הקודם
מראה הדמות: גבוה, רזה, שיער שחור, עור בהיר, עיניים כחולות.
הערות ודברים ששכחתי: הוא עיוור צבעים בינוני- מתקשה בעיקר בגווני כחול וירוק.

מעתיקן
---
"תעזבו אותי!" אני משתוללת, אבל זה לא לגמרי עוזר, כי החיילים חזקים יותר ממני מבחינה גופנית. אפי ולחיי מרוחים בפיח מהפצצה, וכך גם ידי ובגדי. האזיקים האלקטרונים קושרים את ידי לפנים, חשמל מלחשש, קושר אותם אחד לשני.
אנחנו עוברים במסדרונות רבים כל כך, שאני מאבדת חוש כיוון, מה שבטח הייתה הכוונה שלהם. אני רואה אלונקות מועברות במסדרון כשאנחנו הולכים, מתחתיהם גופות של חיילים, והכל מרוח בפיח. הפצצה אומנם לא פוצצה את מאגרי המזון, אבל היא אכן פצעה כמה חיילים. חייכתי את החיוך הכי מתוק וזדוני שלי לשומרים.
סטירה.
ראשי עף אחורה, אבל נמלאתי סיפוק. ידעתי שאני לא אצא מפה. ידעתי שמי שלא חוזר ממשימות לא חוזר לעולם. ננטשים. ידעתי שנכשלנו. רציתי להתקפל ולבכות על אלי ודניאל, חברתי הטובה והבחור שאהבתי. רציתי לרצוח כל אחד ואחד במקום הזה בגלל מותם. אבל המבצע הזה היה יותר גדול ממנו. זה היה על השבת מלחמה. וגם אם המשימה המקורית נכשלה, עדיין פגענו בכוח אדם. וזה הדבר החשוב ביותר.
החיילים פותחים דלת של תא אחר, אפלולי יותר. החלון היחיד שאני יכולה לראות הוא בדלת שהם פותחים, והוא סגור וקטן כל כך, שאני לא אהיה מסוגלת לדחוף את ידי לתוכו.
"כנסי," דחיפה מאלצת אותי להידחס אל החלל, ואני מתנגשת במיטת שדה המחוברת לקיר ומועדת. גיחוך קל נשמע והדלת נטרקת מאחורי, משאירה אותי באפלה.
---
ואו זה ארוך

העתקה זו הצורה הטובה ביותר למחמאה
ותזכרי שאנחנו ב2090, אני לא מאמין שיהיו ממש חיילים בצורת בן אדם. לפחות חיילים עם רובה אלקטרוני נשלף בשורש כף היד, אם כבר. ואלונקות שנסחבות על ידי אנשים? מיושן!
---
ראיתי חייל מתקרב מרחוק אליי ואל חברי למחאה. "קוד ירוק שתים-עשרה ארבע ב'," לחשתי לו. לקחה לו שנייה להבין מה אמרתי, אבל הוא פעל מהר. הוא הסתובב מאה שמונים מעלות אחורה ורץ על נפשו. אני רצתי אחריו באיחור בכוונה, עשיתי פנייה חדה ימינה. עכשיו, איך אני מגיע מכאן ל-ב'?

1 - מי אמר אלונקות שנסחבות ע"י אנשים? אמרתי אלונקות מועברות. הא!
2 - לא אמרתי שהחיילים אנושיים. למעשה לא אמרתי כלום. לא ציינתי את החיילים. ויש מצב שאלו היו חיילים אנושיים אבל טירונים, או מהונדסים גנטית, או וואטאבר
---
כמו שציפיתי, אחרי כמה דקות הברק האלקטרוני ניתק מהצמידים, ונשארתי עם שלי צמידי מתכת על ידי שיופעלו ברגע שאצא מהתא. עוד בעיה להתמודד איתה. ידעתי שכנראה הם ירצו מידע, וכנראה משהו מהקבוצה שלנו נתפס בעבר, כי הם ביטלו את השבב האלקטרוני שאמור להרוג אותי אם אתפס. נהדר. ניסיתי לעבור בראשי על הקבוצה שלנו. מי נתפס בעבר? תמיד התחלקנו לשלישיות במבצעים. מנהיג, הסחת דעת, ואלקטרוניק שישבש חיישנים ויהיה אחראי על העלמותינו הבלתי מוסברת.
אלי הייתה המנהיגה. דניאל האלקטרוניק. ואני הסחת הדעת. האמת שזה היה די מצחיק, כי הייתי הנמוכה ביותר והקטנה ביותר בקבוצה. אבל ידעתי לעשות יופי של הסחת דעת, והייתי שימושית כי ידעתי להשתחל למקומות קטנים.
חוץ מאיתנו היה את ג'רמי, איה ואליזבת', שרה, ג'יי ודיויד, טום, מייקל ודני. טום מייקל ודני. הם נתפסו בדיוק כשהצטרפתי. הם אלה שמתו, ובגלל זה הכניסו אותי. הם לא היו זהירים מספיק.

1. שיט היא צודקת
2. "מתחתיהם גופות של חיילים" אני לא מאמין שגופות יהיו סתם ככה, אם הם מהונדסים גנטית אז אני בטוח שיהיו מספיק חכמים לעשות שברגע שהם מתים הם מתפוררים לגמרי (כמו המוגדוריאנים בבני לוריאן אם קראת) ככה לא יוכלו לקחת דגימת דנ"א שלהם. הא!
----
ב' זה ב... אה, נכון! שמה מאחורה... וואו, זה ממש רחוק, לא יכולתי לבחור משהו קרוב יותר? מסכן דקל, בטח מפוחד עד מוות המסכן. זמן להבין מה קורה אפילו לא נתתי לו. הסתכלתי מסביב לוודא שאין אף אחד. דאמט, ארבעה חיילים מאחורי. רצתי קדימה. שניים מגיעים משמאל. הם לוכדים אותי. שמעתי הבזק חשמל והבנתי מה קורה. נתפסתי. "אני חף מפשע!" צעקתי.

1. הא! הא! הא!!
2. אוקי, גופות של חיילים יכולים להיות גם גופות מפקדים, שאלה צריכים להיות אנושיים כי רובוטים לא יכולים להיות יצירתיים.
---
אני חושבת שישבתי כמעט שעה לבד מבלי לזוז, רק לעכל את מה שקרה. המוות של דניאל ואלי. אי הצלחת המשימה. ישבתי בלא ניע, דמעות מלוחות זולגות על פני מלאות הנמשים. אלי הייתה החברה הכי טובה שלי, אבל לא היחידה. בקבוצה שלנו, הבנות היו מאוחדות והבנים מאוחדים. יש לנו זה את זה, ולא אף אחד אחר.
דניאל. מדקרת כאב חלפה בגבי, בבסיס עמוד השדרה. לא הספקתי להוריד את השבב שלנו, השבב המחבר אותנו. גיששתי בידי וניתקתי במהירות את השבב. אחר כך שלפתי את כל שבבי הקשר, המיקום והאזנה. הם יודעים שהמשימה נכשלה. מבחינתם, אני מחוץ לתחום.
הרסתי את השבבים. זה היה כל כך קל שכמעט צחקתי.

2. אפשר ליצור תבונה מלאכותית.
_______
שניים מימין נכנסו. נראה שכולם מחכים לראות מה אני אעשה. מקדימה המעבר פנוי, אבל זו מלכודת על בטוח. חיכיתי שכולם יתקפו אותי תך. נכנעתי. הם התקרבו אליי בצעדים קטנים ומהירים, אחידים כל כך. הושטתי ידי קדימה, ואחד שלף אזיקים אלקטרוני.

2. אני אסביר עכשיו.
---
הדלת נפתחה. קמתי על רגלי בזינוק, דרוכה. חיילים נכנסו פנימה, ואחד מהם הפעיל את האזיקים שלי. בין רגע ידי נצמדו זו לזו. עוד לחיצה על השלט שבידו, וידי נצמדו לדבר התכתי הקרוב - המיטה.
נאנקתי בכאב כשידי עשו סיבוב כואב. שנאתי את עצמי על התגובה הילדותית. איך אוכל לעצור את עצמי מלתת מידע אם רק זה מכאיב לי?
נראה שלחיילים יש קו מחשבה דומה. לרגע קיוויתי שאלו היו רובוטים, אבל בינה מלאכותית נאסרה עקב מרד הרובוטים ב2063, וגם יצור חיילים רובוטים. עכשיו יש רק שיבוטים מעצבנים.
"יש לנו הפתעה בשבילך." אמר אחד בקול מצמרר. ליבי החסיר פעימה.

הרגשתי שני אזיקים נצמדים על ידי. עכשיו אין לי סיכוי. ידי נצמדו זו לזו בכח לא הגיוני, בלתי ניתן לעצירה. שמעתי מישהו מתקרב אליי מאחור, כנראה חייל. בעטתי בעיטה אחורית על עיוור. שמעתי מישהו נופל, ואז כאב חד ו... שחור.

הם ראו את הבהלה על פני וצחקקו. רציתי להרביץ להם, אבל ידי היו כבולות לקרש המתכת שאמור לשמש כמיטה.
"בת כמה היא בכלל? 15? 16? מי נתן לתינוקת הזאת להיכנס בכלל?" צחק אחד החיילים. האדמתי מכעס. אני קטנה לגילי, ואחד הדברים שהייתי צריכה לעשות הוא להוכיח את עצמי כמורדת מתאימה.
"כן, בטח היה ממש קל לתפוס את העכברה. היו אתה עוד שני אנשים, נכון? מטרות קלות, כמעט נייחות." אמר עוד אחד.
"חתיכת - " עיני עקצצו וניסיתי לקום ולהתנפל על החיילים, מקללת אותם בשצף. האזיקים העבירו בי שוק חשמלי. זה היה כל כך פתאומי שקרסתי על ברכי, מתנשפת.
"אחרי ה... התמרדות הקטנה הזאת, הנה ההפתעה שלך. יש לך חבר חדש לחדר." אמר החייל הגבוה, בעל הדרגות הרבות.

התעוררתי במסדרון, בידיהם של שני אנשים גדולים. האזיקים עודם היו על ידי, נראו תמימים כל כך. "איפה אני?" שאלתי. השומרים רק צחקקו. המסדרון היה אפור, גבוה וצר. בצדדים היו הרבה דלתות, כבדות מאוד למראה. אני לא חושב שמובילים אותי לאחת קרובה.

בא לך לא לדפוק אותי לגמרי בקשר לעלילה
---
"אבל יש פה רק מיטה אחת," אני מציינת את המובן מאליו.
"נכון, ובגלל זה את באה איתנו. ושלא תחשבי לעשות שטויות, כן?" נופף החייל עם השלט בידו. הוא לחץ על השלט והאזיקים התנתקו. מהתנופה נפלתי על הרצפה ברעש.
שניים מהחיילים אחזו בידי, גוררים אותי למצב עמידה. החלטתי לעשות להם את החיים קשים, והרפתי מעצמי. המשקל שלי לא גדול, אבל נראה שקשה להם. הם גררו אותי לבחוץ, ולמרבה ההפתעה השליכו אותי לתא ליד.
"לא יכולתם פשוט לשים את המשהו השני פה וזהו?" קראתי בכעס בעוד הדלת נטרקת לפני

אני עוד מעט אצלך בחדר לא לדאוג
-------
המשכנו ללכת עוד כמה דקות ארוכות. המסדרון הזה מאוד גדול, מסתבר. הכניסו אותי בכח לחדר בקצה המסדרון. ראיתי שם פנים מוכרות שאני די בטוח ששנאתי, אבל לא זיהיתי בדיוק. "היי," אמרתי בחדשנות. סרקתי את החדר. חדר קטן בסופו של דבר, מיטת עץ קטנה השתלשלה מהקיר ובקצה השני אחת זהה.