האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

המבחנים המסכמים - כל הפרטים

 
הגב לנושא זה פרסם נושא חדש פרסם סקר

 מים שקטים || ליאן
פורסם ב: Feb 25 2018, 21:14 PM
צטט הודעה




Living with my eyes closed
******

פרטי משתמש
קבוצה: הנהלת הפורומים
הודעות: 5619
חרמשים: 453172829
מגדר:female
משתמש מספר: 65051
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 15.11.2017


שם הכותב: ליאן

דירוג: PG13

ז'אנר: ג'ן

ויתור זכויות: ג'יי. קיי. רולינג

הערות: זהו פאנפיק שיועד היה להיות פיקצר, אם אפשרות להמשך, אבל גם מתאים לסיים אותו היכן שבמקור בחרתי לסיים. אהמ, אי לי יותר מדי מה לספר עליו, חוץ מזה שהוא נועד להעלות מודעות ורגישות לדברים שקיימים בעולם שלנו. זהו. אין שום התחכמות או מסרים נסתרים חוץ מזה. כולנו בצלם אלוהים.

הפאנפיק הזה קיים בזכות הרעיון שלי והמסירות של דינו ("כינוי בעברית"). אתה בטא מקסים, מציל אותי כל פעם מחדש ומלמד אותי את מדע הפאנפיקים בכל כתיבה מחודשת. תודה ענקית לך.

User Posted Image



"אילמות ככל שיהיו שפתיו- הוא עדיין מסוגל לדבר. השתתק קולו, אך הדהודי חירותו זועקים בעולם, ועלובי החיים מקשיבים להם באושר."
-מת'יו סימפסון


קולה של הדודה פטוניה העירו את הארי בן העשר משנתו.

"קום. קום, ילד."

הארי פוטר מצמץ מספר פעמים, מנסה לסגל את עיניו לאור הבוקר, ומבטו נלכד עם מבטה של דודתו שרכנה מעל מיטתו.

לרגע הארי נבהל וראשו הסתחרר מעט; הוא היה כמעט בטוח שהנה הוא שוב בארון שלו, ודודה פטוניה בעוד רגע תנער אותו ותדרוש ממנו להכין ארוחת בוקר לדאדלי מהר מהר. הדוד ורנון יאדים כמו תמיד, שפמו העבות ירטוט בצורה שתדמה אותו לאריה ים עצבני במיוחד ("איפה הקפה שלי, ילד?!") והוא יחבוט בו על כך שהתעצל.

אבל לא, השגרה היומיומית הזו הגיעה לקיצה לפני מספר חודשים מאז... מאז היום ההוא. היום שפטוניה ודאדלי לא יזכירו שוב. יום מקולל ללא עוררין. מאז אותו היום, פטוניה לא שבה להכות בראשו עם המחבת, להאיץ בו שימהר עם ניכוש העשבים או טאטוא עליית הגג. מאז אותו היום... הכל השתנה.

באיטיות, הארי הרים את עצמו לישיבה, אוחז ברגלו הימנית שסירבה – עדיין – לשתף איתו פעולה. הדודה פטוניה שילבה ידיים על החזה בחוסר סבלנות. "אוונג'לין צריכה להגיע בעוד רבע שעה," היא אמרה בקול נוקשה שלא היה טבול יותר בשנאה, אך נשאר ציני וחסר סבלנות; היא הצביעה על השעון שהיה תלוי מול המיטה, על הקיר. "מה השעה עכשיו?" היא בחנה אותו.

הארי היה רגיל לטקס הזה כבר. בכל בוקר, הדודה פטוניה תעלה לחדר השינה הנוסף של דאדלי –
ששימש כעת כחדרו החדש של הארי, תעיר את אחיינה ותפתח ב"מבחנים" הרגילים. איזה יום היום, היכן הוא נמצא, מה השעה, איפה אנחנו גרים?

הארי הביט בשעון הגדול שמולו, ואז הֵישיר מבט לדודתו. הוא מצמץ בעיקשות ונשך את שפתיו. לאחר שתיקה שהורגשה כנצח הוא פלט, "רבע... לשמונה," קולו יציב אך שברירי.

הדודה פטוניה הנהנה לאישור, שמחה שהיום החל ברגל ימין, ואמרה בקצרה, "ארוחת הבוקר תהיה מוכנה בעוד כמה דקות. תתארגן."

הארי הנהן, ולאחר שיצא קם על רגליו בזהירות, מזיז את רגלו הימנית באיטיות כשהלך להתפנות ולצחצח שיניים. גם כעבור ארבעה חודשים מאז אותו היום רגלו סירבה לשתף פעולה והצליעה – כך אמר הרופא לפחות – תלווה אותו כל חייו.

הוא דידה לעבר השירותים, בדרך קמץ את ידו לאגרוף ונקש פעמיים על דלתו של דאדלי. הדלת נפתחה כעבור כמה שניות, ובן דודו עב־הבשר נגלה לעיניו. לרגע התמלאו פניו של דאדלי כעס ובוז על בן־דודו, אך כעבור כמה שניות נמוגה ההבעה והתחלפה בסוג של כניעה. הוא יצא מהחדר וחרחר, "נו, בוא."

אם מישהו היה אומר להם לפני חצי שנה שזה יהיה המצב אליו תגיע המשפחה השקטה מדרך פריווט מספר ארבע, הם היו צוחקים כולם. אך זו לא הייתה בדיחה, ואיש לא היה צוחק למראה הארי פוטר, גמדון־הבית־האנושי של הדארסלים, שעה שנתמך על ידי דאדלי כשנכנס לשירותים, והילד הבריון שלא דאג לאיש מעולם חוץ מלעצמו פתאום קיבל את המטלה הזו, שעיקרה לדאוג לבן דודו הפריק שלא ייפול או ישבור את העצמות.

השניים סיימו מהר את התפנות הבוקר, ואז דאדלי עזר להארי לרדת בזהירות במדרגות. הם התהלכו לאט לעבר המטבח, והארי התיישב מול דאדלי בשקט. תוך מספר שניות התמלאו הצלחות בביצים מטוגנות, בייקון ופירות עסיסיים. הייתה זו ארוחת בוקר שאותה הארי לא הכין, והיה לו מותר להנות ממנה. חיים אחרים לגמרי ממה שחווה רוב ילדותו.

User Posted Image

אוונג'לין הייתה עובדת סוציאלית בשנות העשרים המאוחרות לחייה, פניה רכות וידידותיות; הייתה לה סבלנות אין קץ, ואפשר לומר שהיא לקחה את הארי תחת חסותה.

היא ישבה מול הארי ליד שולחן הסלון, והחלה פורשת קלפים לפניו, כל אחד מהם מציג תמונה מצוירת. היא הצביעה על תמונה שמראה טרקטור. "אתה יכול לומר לי מה זה, הארי?"

מצחו של הילד התקמט בריכוז וידיו על השולחן התקמצו לאגרופים קטנים. "ק–קטור. רקטור–"
"טרק–..." ניסתה וואני לעזור לו.

"–טרקטור", הוא הצליח להשלים את המילה המתוסבכת וחיוך קטן עלה על שפתיו. הוא הצליח לבטא מילה ממש קשה היום. וואני סימנה 'וי' על תקשורת תקינה. הדבר הבא שעליה לבדוק הוא יכולת ההבנה של הילד.

"למה אנחנו משחקים את המשחק הזה, הארי?" היא שאלה בידיעה שפטוניה עומדת על המשמר מהמטבח ומקשיבה להם. הארי הֵישיר אליה מבט, והיא המשיכה בשאלותיה. "למה אנחנו בוחנים את הדיבור וההבנה שלך?" היא שאלה, "אתה זוכר?"

הילד מצמץ, והשיב בקול רצוץ, "בגלל..." הוא פלט באיטיות, "ראש שלי," הוא תופף באצבע זעירה על מצחו, "...לא בסדר. מילים–..." הוא המשיך, מתרכז, "–...לא יוצאות. קשה."

"נכון מאד," השיבה וואני, "קשה לך לדבר בגלל פגיעה בראש. אבל אתה מבין אותי טוב היום, נכון?" בתשובה לשאלה הארי הנהן.
"אתה זוכר איך קוראים לבעיה שלך?" היא המשיכה לשאול.

"שַׁ... שַׁתֶּקֶת," השיב הארי, עיניו מחפשות קלף צבעוני במיוחד, "מ...מבין. לא מדבר. קשה."

אוונג'לין חייכה אליו בעצב. "זה בסדר," היא אמרה, "לאט לאט."
היא שלפה מתיקה נייר לבן ומסרה אותו להארי. "תכתוב בבקשה 'תפוח'."

ביד רועדת ובהססנות, הארי בהה בנייר למשך שניות ארוכות, עד שהחל לשרבט. התוצאה הייתה פחות מוצלחת ממה שקיוו שניהם, ובכתב יד מעוגל ומקושקש התנוססה המילה 'תפואח' על הנייר הריק. אנחה רפה בקעה מפיה של אוונג'לין, שהשתקפה בתסכול של הארי. הוא הבין ברגע שמסר לה את הנייר שאיית את המילה לא נכון, ומשך בשיערו בתסכול. "טעות. קשה לכתוב," הוא פלט ברוגז, שכוון בעיקר אליו עצמו, "אות מותרת. מיותרת!" הוא תיקן מיד.

"זה בסדר, הארי," עודדה אותו ווני.

ממרחק מה, בחנה אותם פטוניה עת שהעבירה מטלית לחה על השיש. אם לומר את האמת, כל המצב הזה תסכל אותה, והיא חששה שתשתגע.

עד לפני ארבעה חודשים חייה נוהלו על מי מנוחות. היא הייתה נשואה למנכ"ל מצליח, גידלה ילד לתפארת ונאלצה להשלים עם קיומו של הפריק הקטן בבית, ילד מאוס ושנוא שלא רצתה מעולם. הוא היה קם מדי בוקר להכין למשפחה ארוחת בוקר, לבצע את מטלות הבית כדי להרוויח את לחמו (מה הוא חשב לעצמו, הזאטוט הזה, שלא יצטרך לשלם על עגמת הנפש של עצם קיומו בעולם הזה?), לנסות להיראות פחות ככל הניתן ולא להרגיז אותם. ואם הוא היה ילד טוב או שלא הסתבך במעשים נלוזים, הוא קיבל תגמול יקר של ארוחה פעם ביומיים. הוגן בסך הכל. אם התרשל באחת המשימות, מחבת על הראש או הצלפת חגורה היו באות לדאוג שלא יחזור על הטעות.

עד לפני ארבעה חודשים כולם השלימו בברכה עם השגרה הזו, אך בבוקר אחד קרס עולמם. פטוניה פקדה על הילד להכין את ארוחת הבוקר מהר יותר, שיחדל להתעצל; ורנון, שגם כך היה במצב רוח רע עקב הלוואה לעסק המקדחות שנדחתה, הרים את קולו עד שפניו הפכו סגולות. הזאטוט הגועלי, במקום לציית לדודו ולכבד אותו, הלך להטיס צלחות באוויר ומסביב למטבח, עיניו מתרחבות כשהבין ששוב עשה "מעשה רע" בלתי שהתכוון. זה לקח מספר שניות, אך מיד לאחריהן ורנון איבד שליטה. הוא תפס את הילד בצווארון חולצתו, השליך אותו אל הקיר בעוצמה כזו עד שגופו רטט ונפל על הרצפה כמו בובת סחבות, והחל להכות אותו בחוזקה. ורנון היה אחוז טירוף, ופטוניה הייתה צריכה פיזית לנתק אותו מהילד, ששכב ללא תזוזה על רצפת המטבח.

בכל מקרה אחר הם היו זורקים את הארי לארון שלו ומחכים עד שיתעורר, אבל משהו בפטוניה, דחף בלתי מוסבר, הביא אותה להתעקשות שהפעם יש לקחת את הילד לבית החולים, או שימות בו במקום.

הנסיעה לשם הרגישה כמו נצח, ולאחר בדיקה ראשונית הארי הופנה מיד לטיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם. הוא פקח עיניו רק כמה ימים לאחר מכן, והתעורר ילד אחר לגמרי. גופו היה אטי ולא שיתף פעולה, הוא נראה מנותק מהמציאות ולא יכול היה לדבר.

הרופא הנוירולוג הצביע על תוצאות בדיקות ה־MRI וְ־C.T מוח של הארי, והסביר את העניין לדודתו. "האחיין שלך סובל פגיעה נוירולוגית קשה בחלק הקדמי של המוח," הוא אמר, "החבטה גרמה לקצר עצבי באונה השמאלית, שהיא אחראית על היכולת המוטורית והשפתית שלו," הוא הצביע על האזור בתמונת הרנטגן. "הפגיעה הזו מתאפיינת בקושי התמצאותי ברמה מסוימת, אבל בעיקר קושי שפתי. זו הסיבה שהוא לא מדבר כמו שצריך כרגע. קוראים לזה אפאזיה. שַׁתֶּקֶת."

הוא אז התחיל להסביר לה את משמעות הדבר. הארי יתקשה להשלים משפטים שלמים ובעלי היגיון בימים הקרובים. הוא לא יאמר דברים ברורים או הגיוניים, למרות שההבנה שלו לא נפגעה. הוא יתקשה בקריאה וכתיבה, יחליף מלים מסוימות באחרות, ויצטרך שיחזרו בפניו על דברים מספר פעמים. הצליעה, הם אמרו, היא כתוצאה מהפגיעה המוחית שספג ויכול להיות שתישאר איתו לצמיתות.

הרופאים לא ידעו להסביר מדוע חבטה זו כמו שספג באותו בוקר גרמה לפגיעה חזקה שכזו, אבל הם אמרו שיש אינדיקציה לכך שהילד ספג טראומה עצבית בראש עוד בהיותו תינוק. הם הצליחו לאתר 'קצר עצבי' נוסף באונה השמאלית, אך לא ידעו להסביר ממה נוצר הקצר הזה. ייתכן שהפגיעה הנוספת שחווה היא זו שהביעה לקריסה נוירולוגית וכתוצאה מכך לאפאזיה שלו.

ברגע שהבינו את פשר הפגיעה הגיעו שוטרים ועובדי משרד הרווחה לבית, ולקחו את ורנון באזיקים, לאחר שנאבק בהם בטענה שלא עשה שום דבר לא בסדר, ושהפרחח הקטן קיבל את המגיע לו. מאז נעצר ורנון ולא ראו אותו עוד בווינינג הקטנה. אותו היום היה סטירת לחי רגשית לפטוניה דארסלי, שהבינה כי לביתה ייכנס כעת ילד בעל צרכים מיוחדים, ושעליה לדאוג לו ולנסות להכיל את קיומו בבית. בלי מכות, בלי התפרצויות, בלי נזיפות והתעמרות מילולית. היא חשבה שזו תהיה משימה בלתי אפשרית כמעט, אך כשהארי חזר הביתה היא קיללה את עצמה על הרגש הזר שקונן בבטנה לפתע – חמלה. היא חשה לפתע חמלה אמיתית וניצוץ של חרטה על כך שהביאה את אחיינה למצב הזה.

לא אהבה, כי היא לעולם לא תוכל לאהוב אותו, אבל היא כן הרגישה חרטה מעטה. פטוניה דארסלי, על כל חסרונותיה, לא הייתה מפלצת; היא לא רצתה לחשוב בכלל מה יקרה ברגע שיתחילו להגיע הודעות מהפריקים האלה. היא לא הייתה נאיבית עד כדי כך שתאמין שהם שכחו את הילד ולא יחזרו בשבילו.

כשסיימה לנקות את המטבח היא תהתה לעצמה מה דאדלוש עושה עכשיו. הילד המקסים שלה התנהג מעבר למצופה בחודשים האחרונים. הוא כבר לא יילל על געגועים לאביו ולא הציק להארי אלא לעתים רחוקות. הוא אפילו הסכים לעזור במקרים מסוימים כשהארי הזדקק לתמיכה פיזית ושתק על כך שהילד ישן בחדר הנוסף שלו. יכול להיות שעשה זאת מתוך פחד לאחר שגילה את חומרת המצב של בן דודו, פתיחת תיק ההתעללות בסקוטלנד־יארד והביקור התכוף של משרד הרווחה.

אם מדברים על משרד הרווחה, פטוניה התפנתה מחדש לבחון בעיסוקיהם של העובדת הסוציאלית והאחיין שלה. הם שיחקו ב"משחק הזיכרון", והארי שילב מלים רצוצות עם שפת סימנים אותה הצליח ללמוד בקושי, אבל אוונג'לין נראתה מרוצה מההתקדמות שלו. ככה זה, יום אחד יתקדם יפה, ולמחרת לא יצליח אפילו לבטא את שמו.

למרות שריחמה מעט על המצב אליו הגיע הילד, פטוניה כבר לא הייתה יכולה לחכות לרגע בו יבואו מבית הספר המשוגע הזה ויבקשו אותו בחזרה. היא כמעט גיחכה במחשבה על ההפתעה הבלתי צפויה שתחכה להם. זאת אשמתם, אחרי הכל. איש מהם לא טרח לבדוק אם הם רוצים או יכולים לדאוג לילד נוסף. זה לא כאילו מישהו מהפריקים האלה באמת התחשב בפטוניה אי פעם. שיבואו וייקחו אחריות על הילד הזה כבר. לפטוניה הספיקו ההתחמקויות שלהם.

היא לא יכלה לדעת כי מעל לונדון הדרומית התעופף אוח בוגר בדרכו לסארי, עיניו הזוהרות רחבות ולרגליו קשור מכתב בודד המיועד להארי פוטר.


--------------------
User Posted Image
User Posted Image
User Posted Image

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Feb 28 2018, 07:56 AM
צטט הודעה




Fear Is Not My Master
****

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 1478
חרמשים: 79258
מגדר:female
משתמש מספר: 21885
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 23.02.2010


לא ממש הבנתי אם זה אמור להיות פיקצר או פאנפיק ארוך, אבל אני ממש ממש מקווה שיהיו עוד פרקים. הרעיון ממש מעניין ואני מאד רוצה לדעת לאן תיקחי אותו.
חוץ מזה אין הרבה מה להגיד. את יודעת שאני אוהבת את הכתיבה שלך ואת הנושאים הרגישים והמרתקים שאת בוחרת לכתוב עליהם. רק מקווה שתמשיכי בקרוב (:


--------------------
נגה// לשעבר מנהלת פורום פאנפיקים ומערכת הפאנפיקים// מסדר מרלין// כותבת


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
0 משתמשים צופים באשכול זה (0 אורחים ו 0 משתמשים אנונימיים)
0 משתמשים:

אפשרויות נושא
הגב לנושא זה פרסם נושא חדש פרסם סקר

 


מממנים


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
8199 19092 19396 19819


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2024 - 2007