Secret Santa||אשכול המתנות

[Farseer]

אז...
שנה אזרחית חדשה! מה שלומכם?
אבל לא הזה עסקיננו, אנחנו עוסקים במשהו הרבה יותר חשוב מהשנה החדשה, אנחנו עוסקים במתנות.
זוכרים את הסנטות הסודיות שלנו? אז הינה הם כאן עם המתנות, מתנה לכל משתתפת מהממת.
מוכנים לקרוא?
אבל רגע רגע, לפני שאתם רצים לקרוא כמה חוקים:
בנות, סנטות מהממות שלנו, אתן מוזמנות לספר מי אתן ואיך היה לכתוב את הבקשה של השניה.
כל השאר, אתם מוזמנים לתבב או לכתוב דברים נחמדים על הקטעים כמו איזה קטעים מהממים אבל אני ממש ממש לא רוצה לראות שום דבר לא נחמד או פוגע.
הבנו את החוקים?
אוקיי? אוקיי.
שימו גיטרות!!!
כי הינה הקטעים:



המתנה של שקד:

התיישבתי ברגלי הצרות על המעקה של הקומה ה12. אף פעם לא פחדתי מתעופה, או מגבהים. דברים כאלו רק נתנו לי נקודת מבט נוספת להסתכל על העולם. באביב, אני נוהגת לבוא לשם כדי להביט מלמעלה בפריחה עם שלל הצבעים. בסתיו, נשירת העלים מהפנטת אותי, וכל צבעי החום! אבל היום היה יום קיץ פשוט, והמטרה שלי היתה שונה. היום, מצאתי את עצמי בוהה ברייב, (קיצור של רייבן) בכנפיו השחורות והנהדרות, עיניו השחורות גם כן שליבי יכל לטבוע בתוכם. הוא דיבר במרץ עם היילה, ציפור שיר צייצנית שוויצרית עם הורים עשירים מהאיזור שלי. באותו רגע נתקפתי קנאה, ומיהרתי לעוף משם בבכי דמעותי מטפטפות ומרטיבות את הכנפיים הלבנות שלי. אני עולה לאדן חלון אחרת בבניין אחר, רחוקה יותר. אני רק רוצה להתרחק ממנו עכשיו. אני יושבת שם, בוהה בשקיעה המדהימה, שפורסת שלל גוונים של אדום וורוד בשמיים. אני בוהה בה מדמיינת את היילה ורייב יושבים ומביטים בה, עד שאני מרגישה מגע בכתפי. אני מתחילה להרים את ראשי, ומבחינה בנוצה שחורה אפורה שצנחה על כתפי. רייב. הוא היה חייב לבוא עכשיו? הוא נעמד לידי, ואני שמה לב שגם עיניו השחורות דומעות. הוא ראה אותי. תמיד. גם כאשר חשבתי שאני בורחת מהכל. "יין" הוא אומר לי "את היונה הכי יפה שפגשתי מעודי" אני מסמיקה קצת, דבר שבולט על עורי הלבן. שנינו ממשיכים להביט בשקיעה עד שהיא שוקעת לגמרי, ואנחנו יורדים למטה. וכמו בתזמון מושלם, מכונית דורסת אותנו בקול צווחני. וחוץ מזה לא שמעתי.

המתנה של לולה:

תמיד תהיתי איך זה יהיה למות.
מה עושים, מה חושבים, מה מרגישים באותו רגע. אני בכלל אשים לב שזה קורה? שרגע אחד אני פה, וברגע שלאחריו כבר לא? וכמובן, מה בכלל קורה לנו כשאנחנו מתים?
כששיתפתי את יעל במחשבות האלה, היא התאפקה שלא לצחוק לי בפרצוף- לא שזה עבד לה. התהיות שלה בנושא היו אחרות- למה לעזאזל ילדה בת שבע עשרה חושבת על הדברים האלה. והאמת? באותו רגע, גם אני לא ידעתי להסביר למה.
עכשיו אני כבר יודעת.

אני מביטה באיטיות למטה. חתיכות עור קרועות בבטני חושפות את איבריי הפנימיים לעיניי כל, מתבוססים בשלולית דם סמיכה. המון של אנשים מקובץ סביבי במרחקים שונים. שני אנשים מנסים לחבוש את הפצע - לא בהצלחה יתרה, לפי גלי הכאב והדם שממשיך לזרום ממני כמו נהר. אנשים נוספים עומדים סביבי, מפחדים לגשת, וחלקם מנסים להרגיע את הנהג האומלל שהתנגש בי. אני מנסה ללחוש לאיש שלידי שיאמר לנהג שזו לא אשמתו, אבל הקול לא יוצא מגרוני- רק חרחור חלוש.
צלצול קבלת הודעה חדשה נשמע מכיוון הטלפון שלי. העובדה שהטלפון עדיין מתפקד מפתיעה אותי כשלעצמה, ואני מסתכלת באיטיות על הצג הקטן שנמצא כמה סנטימטרים מפניי. זו הודעה מיעל, בטח שואלת איפה אני או מוודאת שזכרתי לקחת את מחברת כימיה.
אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות כשאני מבינה שכבר לא ניפגש ללמוד כימיה ביחד. לא היום, אולי לא אף פעם.
גל כאב נוסף מציף אותי. אמבולנס מגיע, ופרמדיקים מעלים אותי על אלונקה.
שנייה לפני שהאלונקה עולה על האמבולנס, אני מסתכלת על השמיים. שמיים תכולים, נקיים, צלולים כאילו אפשר לשחות בהם. אולי אני באמת אשחה בהם?
העיניים שלי נעשות כבדות מרגע לרגע, ואני מרגישה את הכוח אוזל מגופי. אני נושמת נשימה אחרונה, ומסתכלת שוב על השמיים.
אז ככה זה מרגיש למות.



בהצלחה לכולם בשנה החדשה.
מחכות לראות מלא מלא קטעים ושירים חדשים.

[Sophie Foster]

תודהתודה!
מוות של דמות ראשית זה תמיד טוב, והתיאורים שלך היו ממש יפים!
תודה וזה מגניב להיות סנטה