דירוג R בערך, לא יודעת.
------------------------------------------------------------------
"תסתכל עליי", היא אמרה בייאוש. סירבתי.
"תסתכל עליי", היא התעקשה.
"אני לא מוכן לזה", סיננתי מבין שיניי.
"בבקשה", קולה נשבר, "זה רק להרים מבט".
"נו מה את רוצ-", אמרתי אחוז טירוף והרמתי את מבטי. עאלק רק להרים מבט.
היא היתה עם הלבשה תחתונה.
גופה היה מצומק ורזה.
זה כנראה מה שקרה לה אחרי שהיא לא אכלה בבית ספר.
ידייה היו מלאות בצלקות.
זה למה היא הולכת רק עם חולצות ארוכות.
"זה לא רק להרים מבט", אמרתי.
"מה עוד אני יכולה לעשות?", היא הסתכלה סביב כאילו תקווה קלושה חבויה על הקירות.
"לגבי מה?", אמרתי והתקרבתי אלייה בצעד אחד.
היא התרחקה, "אתה שברת אותי מבפנים! אתה חשבת שלא אכפת לי מזה!", דמעה בודדה בגדה בה וזלגה על לחייה.
"מה הקשר? עבר כל כך הרבה זמן!", צעקתי כלא מבין.
הזמן עובר, אבל צלקות בחיים לא!", היא צרחה בקולה השבור והצרוד מהסיגריות שהיא מעשנת בסתר.
"אתה קראת לי שמנה, אז לא אכלתי חודשיים!".
"מה?".
"החברה הכלבה שלך קראה לי מוזנחת, אז ביזבזתי את כל הכסף שנשאר לי בבית כדי לקנות איפור ובגדים!".
"לא, אל תמשיכי".
"אתם אמרתם לי שעדיף לי למות, נראה לך שאני לא מנסה?!", היא צרחה בכאב.
"די, תירגעי".
"יודע מה? היום אני אסיים את זה אחת ולתמיד!", היא אמרה והתלבשה.
"לא, אל תעשי את זה לעצמך", גררתי אותה לכיווני.
"תעזוב אותי, מפגר!", היא צרחה עליי, וזה אשכרה פגע בי.
כי רק היא יודעת שאני חולה באספרגר. אבל אחרי טיפולים רבים זה כמו התאדה לאט לאט.
אלו רק מילים.
היא עלתה לגג.
"בבקשה לא, תרדי משם", אמרתי ברוך.
"אני לא רוצה", גשם של דמעות ירד מעינייה.
והיא נפלה. היא נעלמה. היא מתה.
וכל זה רק כי היא אמרה לי להרים מבט.
למה הרמתי מבט?

ת"ב?