אולי נשאר | טהר, סיפור בהמשכים

[Glitch]

אולי נשאר

לאביטל ולחוי

מחיאות הכפיים הסוערות, שבקעו מרחוב מספר שבע, היו בסופה של הצגת סיום השנה בבית הספר הציבורי. הן היו יכולות להיות אפילו יותר מרשימות ממה שהן היו - אם רק לא היה מתרחש... איך אתאר לכם את זה? המקרה המביך.

אני לא אטרח להסתיר מכם שאני באופן אישי לא הצטרפתי למוחאים - בעיקר בגלל שהייתי עסוקה בבריחה במהירות הכי גבוהה שיכולתי מהמבט הרצחני, שעקב אחריי כל עוד הייתי בטווח ראייתו, ומהנערה שהייתה בעליו. אמנם היו עוד לא מעט מבטים מאשימים שהביטו בי, אך הוא היה החודר והשונא מכולם. וגם – אה- ניחשתי, שברגע שבעלת המבט תגיע אליי, הסיפור לא ייגמר בצורה הטובה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

אני מבטיחה לכם שמדאם בְּלוֹּה לא הייתה מאושרת במיוחד אם הייתה שומעת את רצף הקללות שפלטתי אל עבר כיתת ילדים – בטווח גילאי התשע – שבדיוק עברה בעצלתיים דרך דלת היציאה מהאולם.
ילד אחד הסתכל עליי במשך כמה שניות בתערובת של פחד והערצה, אך לבסוף הפחד ניצח - הילד רץ במהירות אל עבר חבריו האחרים והתחיל להתלחש אתם במהירות. לא שהיה אכפת לי, כמובן.

"מה הבעיה שלך?!"
קפאתי על מקומי.
"או, יש לי הרבה כאלו! על איזו אחת את בדיוק מדברת? " הסתובבתי אליה במהירות וניסיתי לחייך ולהיות הכי רגועה שיכולתי.
" כן, די ברור." עיוותתי את פני. "אבל גם עם... כל... כולך - איך יכולת לעשות את זה?!"

אומר לכם את האמת? די בקלות. אבל לפי מה שאני זוכרת משיעור נימוסים והליכות - זה לא הדבר הכי מומלץ לומר באותו הרגע.
"זה היה בצחוק."
היא גלגלה עיניים. "בטח. אבל למה להרוס לכולם? זו אשמתך שלא השתתפת."
צנפתי בבוז. "או, כן. אז גם באשמתי אני הולכת ולא רואה אותו, אוקיי?"
היא מיצמצה בהפתעה.
לפני שהיא תוכל להתעשת בחזרה ולומר משהו נוסף, הלכתי במהירות אל עבר דלת היציאה מהאולם; עדיין הספקתי לשמוע את הצעקה שלה: "את טיפשה אפילו יותר ממה שחשבתי! את יודעת שזה הסיכוי היחיד שלך לצאת מכאן!"

למרות שידעתי שהיא כבר לא בטווח שמיעה, צעקתי אליה – או אל הקירות – בחזרה: "כאילו שאני צריכה טובות ומלגות מטופשות!" באופן לא מאוד מפתיע, אם יורשה לי לציין, אף אחד לא ענה לי.
*
כשמדאם ססיל, המנהלת, החליפה מבטים מודאגים בפעם החמישית לארוחת הערב הזו עם שאר סגל המורים, הבנתי מיד שמתקרבות צרות. למעשה - הבנתי את זה כבר לפני חודשים. עם כל ההסתודדויות, הפנים שמתאמצות להסתיר חרדה ועוד שלל ההתהגויות המוזרות - היה ברור שמשהו גדול קורה. השאלה היא: מה?
רציתי לומר למישהו משהו על החשדות שלי, בעיקר בגלל שהיה נדמה שכל הילדים שבבית היתומים עיוורים מכדי לראות את הרמזים הברורים. אבל מדלן הייתה במרפאה, לאחר שטענה ששתתה חלב ממקור מפוקפק. וחוץ ממנה, כל אחד אחר שאדבר איתו, יסתכל עלי במבט מוזר ויטען שאני סתם פחדנית עלובה.
*
כאשר הסתיימה הארוחה לא הלכתי לחדר השינה, כמו שצוות המורים טרח והזכיר שוב ושוב; אלא התגנבתי בשקט אל מאחורי "הבניין האדום" – כפי שכינו אותו כל תושבי העיירה, ששימש בתור בית היתומים של העיר הקטנה. אל תחשבו, לתומכם, שהלכתי לשם בשביל להסתכל על הכוכבים, או על השקיעה ודברים מטופשים שכאלו.
רציתי רק לצאת החוצה. נשכבתי על הדשא ועצמתי עיניים. וכמו בכל סיפור – נרדמתי.

כשקמתי, כלום לא היה נראה שונה. פעמים רבות הלכתי לישון בחוץ, והשקט ששרר היה אופייני לשעת בוקר מוקדמת זו. התקדמתי, מטושטשת מעט, אל עבר הבניין האדום, ושפשפתי את עייני בשביל להוריד את קורי השינה, ואז ראיתי את זה: שער הכניסה היה פתוח לרווחה. זה מעולם לא קרה. בניגוד למה שכתוב בדרך כלל על בתי יתומים – מנהלת בית היתומים הזה אולי הייתה אישה רצינית, אבל בהחלט היה חשוב לה בטחונינו, והיא אף פעם לא שכחה לנעול את השער.

הלכתי לעברו במהירות, בשביל לראות מקרוב; 'יכול להיות שהשינה הלילה בחוץ הצילה אותי?'.
אבל השער לא היה נראה פרוץ, לפחות לא מבחוץ. המנעול היה שלם ולא היה נראה שניזוק באיזושהי צורה. הסתכלתי אל עבר המבנה הגדול: שום אור נרות לא קרן מבעד לוילונות, שריפרפו בשקט עם כל משב רוח. 'את סתם דואגת,' חשבתי לעצמי בתקיפות, 'אם לא קרה כלום עד היום, למה שדווקא היום...?'

אחרי דקה כבר עליתי במדרגות המובילות אל בית היתומים, וכשעברתי בדלת הכניסה הרחבה, פניתי הישר אל המדרגות הישנות והחבוטות המובילות למטבח. החושך ששרר שם הופרע בידי גחלים שבערו בקושי. לקחתי את הפמוט עם הנר, והדלקתי אותו בעזרתם.
"מה את עושה פה? איפה כולם?"
כמה דברים קרו באותו הרגע: קפצתי במקום בהפתעה, הסתובבתי במהירות והנר נפל, על הרגל שלי. במשך כמה שניות הסתכלתי על הזר, ואז הבנתי שהאש מעכלת את הנעל – ועמה – את הרגל שלי.

[Farseer]

אוקיי, מה?
זה נראה מגניב? נדמה לי? לא בטוחה? את כותבת טוב מחינה טכנית, יש תיאורים טובים ומשעשעים,יש דיאלוגים שנשמעים לא מופרכים וover דרמטיים ויש דמויות שיש להן אופי והן נראות כמי שיכולות להתפתח למקומות מאוד מעניינים אבל הרגת אותי, לא הבנתי כלום. יש באמצע הקטע כזו קפיצה במה שקורה שאיבדת אותי... זה מרגיש כאילו התערבבו לך שני קטעים, אחד על בחורה שהרסה איזה שהיא הופעה מאיזו שהיא סיבה לא ברורה (נשמע מעניין ומבטיח ואני מאוד סקרנית להבין מה קורה) והשני על בית יתומים? אני לא מצליחה להבין איך הם מקושרים זה לזה...
כאילו, אם זה פרולוג ופרק ראשון או משהו כזה תפרידי בינהם כי זה יוצא ממש מבלבל וכל אחד מהם בנפרד נשמע טוב ואני רוצה לקרוא אבל אני לא מצליחה להבין את השילוב בינהם וזה גורם לי להרגיש שפספסתי משהו ובולבלתי לחלוטין.
קיצר, זה באמת נשמע ממש מגניב (כל אחד מהקטעים האלו בנפרד) ואני רוצה להכיר את הדמויות ולהבין את העלילות כי הן לא נשמעות סטנדרטיות ומשעממות אלא ממש מיוחדות ומעניינות אבל אמ, אני חושבת שכדאי שתסדרי טיפה כי זה באמת ממש מבלבל...
בכל מקרה, מחכה לקרוא עוד דברים שלך.