אקספוזיציה||Farseer, תבל

הא, אז התחשק לי גם לכתוב.
אין לי פנאי (נובמבר הוא חודש עמוס ממש מבחינתי אז קשה לי לסדר את הראש לכתיבה) לכתוב לאתגר האמיתי אבל אני כן אנסה לכתוב כמה שיותר. כמובן, לא לאתגר שלנו אבל כנראה שאני אקח מזה השראה אז במקרה הזה... האתגר הוא אקספוזיציה.
זה כנראה צריך יותר עריכה... מילא.
אם משהו לא ברור אני מאוד אשמח שתעירו, יש לי נטיה לכתוב לא ברור ולהניח שאני לא יודעת, הקורא קורא את המחשבות שלי בנוסף לטקסט...
-----------------------------------------------------------------------------


"אמה?" זיו הניחה יד על שכמה של אחותה.
אמה ישבה עם הגב לחדר, בשיכול רגליים על הרצפה. הסנטר שלה נתמך על אגרוף יד ימין ושיערה הקצר נישק בקצוות באורכים לא אחידים את כתפיה ועצמות לחיה. היא הפנתה את ראשה. שמש שקרנית קרה זרקה אור אפור על פניה והבליטה את הקמטים ששרטו זקנה טרם עת בצידי עינניה ומצחה. מתחת לעיניה המחסור והדאגה מרחו משיכות סגולות-אפורות.
"את בסדר?" זיו ירדה על ברכיה לצדה. היא העבירה את היד שנחה על שכמה לחפון סביב כתפיה של אמה ולגרור אותה לתוך חצי חיבוק.
"זה לא אמור להיגמר ככה," אמה לחשה.
"לא נראה לי שיש אמור."
"זה לא פייר."
זיו שתקה. היא נתנה לאמה לסובב את פניה חזרה לחלון.
הנוף בחוץ נדמה אפור מהרגיל. בנייני קומות מאובקים וסדוקים שחלונות שבורים פעורים בהם כמו עיניים עיוורות ומעל נצח של שמיים אפורים. השמש נתלתה בחוסר עונים בתוך האפור הזה, אפורה בעצמה דרך ענני האובך הנצחי שהשאירו אחריהן סופות החול.
זיו נאנחה והצמידה את פניה לעורפה של אמה. אחותה הגדולה זמזמה לעצמה בשקט המהום חסר טון.
"על מה את חושבת?"
אמה הפסיקה לזמזם.
"את חושבת שזה יפסיק מתישהו?"
"מה?" אמה שאלה.
"ה – " זיו סימנה בחוסר עונים סביבה. "הכל. האפור הזה."
"האבק ישקע בסוף." היא משכה בכתפיה. "ואנשים מתרבים. בפחות משלושים שנה אוכלוסיית העולם יכולה להכפיל את עצמה, בטח אחרי אסון כזה."
"את חושבת שזה יקרה?"
"אני לא יודעת, זיו. לא ידעתי שזה יקרה." אמה התנערה מידה של אחותה הקטנה שעדיין חגה סביב כתפיה. "למה זה מדאיג אותך עכשיו?"
"חשבתי שאולי על זה את חושבת."
"חשבתי איך להודיע למור שהבן שלה מת מחנק."
"אמה..." זיו קמה אחרי אחותה. "אני יכולה להודיע לה את זה." היא הלכה אחרי אמה מהחדר שמשמש אותן כסלון אל החדר שמשמש אותן כמטבח. "אני יודעת כמה את שונאת להודיע חדשות רעות."
אמה מילאה את הקומקום במים.
"אמה?"
אמה הוציאה תיון מהצנצנת על השיש.
"אמה?"
אמה הניחה את גב ידה על צד הקומקום ובדקה אם הוא מתחמם.
"אמה!"
אמה בדקה שני ספלים –
"אמה!" זיו תפסה במפרק ידה של אחותה והכריחה אותה להפסיק לסובב את הספלים באור. "את מתעלמת ממני."
"מה את רוצה זיו?"
"שתעני לי. למה זאת כזו בעיה?"
"אני לא יודעת!" אמה זרקה את שתי ידיה לאוויר בתנועה חדה. "אני לא יודעת. אבל זה לא פייר. הוא היה בן שתיים עשרה!"
"הוא לא היחיד שמת."
זיו לקחה את הכוסות מידיה של אמה והאחרונה צנחה על הרצפה ליד הקומקום וקברה את ראשה בין ידיה.
"אני לא חושבת על האחרים."
"מה זאת אומרת?"
"מתו מיליונים אם לא עשרות מיליון אבל אני יכולה לא לחשוב עליהם אבל אנחנו חיפשנו את יובל. אנחנו חיפשנו אותו! והוא מת מחנק."
"זאת לא הפעם הראשונה שהכרת מישהו שמת מאז הרעידה."
זאת לא. לאף אחת מהן זאת לא הייתה הפעם הראשונה וכנראה לא תהיה האחרונה.
זיו נרעדה והצמידה את שפתיה לפס דק. הזיכרונה מהרעידה העביר צמרמורת בעמוד השדרה שלה שחשבה עליו.
השמש זרקה חום על הכל והאספלט במראה מעוותת זרק חזרה את מרבית החום דרך הסוליות של נעליה. חנן (לא היא נתנה את השם) משך ברצועה ויבב ונבח. נביחה מבוהלת נוספת והוא הסתמר כולו, פרוותו האדמונית הזדקרה לכל אורך גבו וזנבו הושפל לבין רגליו. הוא קרע את הקולר וברח. זיו זכרה את הדופק פועם באוזניה ואת הזיעה שצרבה את עיניה והדרך שהפכה להיבהובים קטועים מהמצמוצים הדחופים – נגד הזיעה ונגד הסינוור.
הם רצו החוצה מהמושב ולתוך השדות. הריאות שלה התכווצו והחזה שלה התעוות לשיעול חנוק. היא האטה לשלושה צעדי הליכה ונעמדה. ידיה נחו על ברכיה.
"חנן!" היא קראה לכלב.
מסביבה נמתחו השדות. המושב התאבך מאחוריה דרך ענני החום כמו תמונה לא ממוקדת. היא לקחה נשימה עמוקה והתיישרה.
"חנן! חנן!" זיו התחילה ללכת.
ואז הרעידה התחילה.
רטט רץ לאורך השדות ובמעלה כפות רגליה. מרחוק עצי ההדר בפרדסים קדו והתיישרו – קדו והתיישרו – בגל. רטט נוסף. זיו קרסה על ברכיה. היא מיהרה להכניס את ידיה מתחת גופה ולחזור לעמידה. רטט שלישי. השדות התקמרו והאדמה התבקעה. זיו חזרה לשכב על הקרקע.
רעש חזק של קריעה ושבירה. היא הניחה את כפות הידיים על אוזניה וכיסתה את פניה באיקס של זרועותיה. האדמה זעה תחתיה וזעה.
ואז...
שקט.
זיו הרימה את ראשה. השדות התייצבו, מבוקעים ושבורים. האדמה פעורה בסדקים שחורים כמו פיות לועגים. היא לקחה נשימה עמוקה והתיישבה. לאחר, נעמדה.
האדמה המשיכה לרעוד לפרקים. רעידות משנה קטנות שהפילו את מי מהעצים שעוד עמד ואת זיו.
"את רוצה תה?" אמה קטעה את הזכרון. היא עדיין ישבה על הרצפה.
"המים לא רותחים." זיו ניקתה את גרונה. "נרגעת?"
"זה לא הולך למצוא חן בעיני אף פעם."
"לפעמים אנחנו גם מצליחות." זיו הושיטה לה יד ומשכה אותה לעמידה. "לא כל פעם מסתיימת כמו יובל."
"מצאתי אותך," אמה מסכימה.
זיו לא יודעת מה אמה זוכרת מהרעידה. היא רק אמרה שהיא הייתה בבית ושהכל קרס – "בתים ישנים מפגרים..." – ושהיא יודעת שהמשפחה שלה מתה.
זיו חפרה במה שנשאר מהבית שלה עד שהציפורניים שלה נשברו ודם הכתים את כריות האצבעות וזלג בנהרות עצלים לאורך אמותיה. היא נרדמה רק כשהייתה מותשת כל כך שהעיניים שלה צרבו ושברי הקירות הותכו אחד לתוך השני בראיתה.
היא התעוררה מכאב פועם בכפות ידיה. האצבעות הפצועות התנפחו ונוזל שקוף זלג מהחתכים.
זיו העבירה ציפורן על אחת הצלקות העבות שנימרו את כריות אצבעותיה. היא נאנחה.
"אל תעשי את זה." אמה תפסה את ידה בין שתיים שלה. "אל תחשבי על זה."
"זה קצת קשה."
"אנחנו לא לבד."
"אבל תחשבי כמה כן. היה לנו מזל מטורף שמצאנו אחת את השניה."
"אני לא מאמינה במזל. נשארת איפה שידעתי שתיהיי, זה הספיק."
"היה לנו מזל שהכבישים היו מספיק עבירים ושהיה לך את המפתח של האוטו בתיק ועוד," – זיו משכה בכתפיה. "עוד מיליון דברים."
"ידעתי איפה את."
"עדיין יכולת להלכד באחת הסופות."
זיו עפעפה מהר, גשר אפה הרגיש גדוש וזוויות העיניה עקצצורק מהמחשבה. מה אם אמה הייתה נלכדת באחת מסופות החול ששיסעו את השמיים בימים והחודשים אחרי הרעידה? היא הייתה מסיימת כמו יובל – פה ואף מצופים מבפנים באבק וחול וריאות מלאות מדי בשביל לנשום.
הקומקום שרק גבוה.
"הא!" אמה זקרה גבה. "התה שלנו."

וואו, הייתה לי צמרמורת לאורך הקטע. כל הרגשות האפורים האלה מאוד עברו בכתיבה.
העולם האפוקליפטי הזה מאוד מסקרן, ואני ממש סקרנית להמשך.
מעניין אותי לדעת בנות כמה הן. הן נערות או שהן נשים בוגרות?
דמיינתי את אמה בת 20+ ואת זיו נערה, אבל אולי אני טועה.

מאד, מאד, מאד התרשמתי. כפי שניתן היה לצפות, זה מדהים.
סגנון הכתיבה שלי מאד שונה, ולכן אני מעריכה את הסגנון שבו את כותבת אפילו יותר. מצד אחד השפה מלאה מילים שבדרך כלל אנחנו לא משתמשים בהן, מילים גבוהות, אבל הטקסט נגיש וקריא ומושך את הקורא לתוכו.
התיאורים שלך מדהימים כמו תמיד, יכולתי ממש לראות את האפור, להרגיש את הרעידה וההריסות שזיו חופרת דרכן.
האקספוזיציה ממלאת את המטרה שלה בדיוק - אין אירוע של ממש בקטע, אבל הוא מספר כל-כך הרבה.

את יודעת שאני באוטובוס וגרמת לי כמעט לבכות? זה לא יפה מצידך.

טוב את יודעת כמה אני אוהבת את הכתיבה שלך (את יודעת, נכון? כי אולי אני לא אומרת מספיק) ואממ אני קצת לא אובייקטיבית לגבי הדמויות כי אני לא הכי יכולה לא לאהוב אותן (הן מקסימות :( אני רוצה עוד קטעים שלהן) אז נראה לי שאני אגיב בעיקר כזה על התיאורים? צריך להעריך את התיאורים שלך, הם מקסימים ממש, באמת. מסכימה עם קס ואפריל שאפשר ממש לדמיין ואפילו להרגיש את העולם שאת מתארת דרך התיאורים, וגם את הרגשות של אמה וזיו (שוב, כמעט בכיתי).

זה תיאור ממש מקסים (אבל אונים זה עם א', גברת. אגב כמו שאת יודעת אני לא מתכוונת להעיר לך על, טוב, כל דבר שקשור ללשון כי את תתלונני עלי וכי אני מיואשת ממך. (סתם 3> 3> אבל כיף להציק לך ולפחות אין כאן מילה מומצאת בינתיים))

(לקח לי מלא זמן להעתיק את זה, הטלפון שלי החליט שלא בא לו.) (והיי, עכשיו התגובה שלי נראית ארוכה. אבל זה רק נראית ובעצם את זו שכתבה את כל החלק הזה, ככה שאת לא יכולה להאשים אותי בחפירות.) (ועכשיו את יותר יכולה כי אני חופרת בסוגריים. חזרתי לתגובה, ביי ביי סוגריים! סוגריים מרושעים שמפריעים לי להגיב.)
כל החלק הזה עם ריבוי הפעלים והשם של אמה כל פעם יצא ממש ממש מוצלח לדעתי (נכון יש לצורת הכתיבה הזו שם ואני לא יודעת אותו? נראה כמו משהו שיהיה לו שם), בעיקר עם הקטיעה בסוף.

אממ, האמת שהרגיש לי טיפה לא טבעי שהיא תודה בכזו ישירות שהיא יכולה לא לחשוב על האחרים? כאילו אולי זה אומר שהיא מרגישה מאוד בנוח עם זיו אבל לא יודעת, עדיין הרגיש לי טיפה מוזר שהיא תגיד את זה ככה בטבעי מתוך מצב רוח רע ולא אחרי שיחה מאוד ארוכה של לנסות להבין למה היא מרגישה ככה, בעיקר החלק של "מתו מיליונים אם לא עשרות מיליון". אני חושבת שאולי יהיה יותר הגיוני שזיו תגיד על המספרים ואז היא תגיד שהיא יכולה לא לחשוב עליהם ואת ההמשך? פשוט קצת מוזר נראה לי שהיא תגיד מיוזמתה שמתו כל כך הרבה אנשים אבל היא יכולה לא לחשוב עליהם, אפילו שזיו כן זו שפתחה את הנושא שהוא לא היחיד. אני חושבת שזה ישתפר גם אם פשוט תוסיפי "אני יודעת שמתו..." בהתחלה.
בכל מקרה, יש מצב שזו סתם אני, וגם מן הסתם זה לשיקולך.

המעבר כאן לזיכרון לא היה לגמרי ברור. אני יודעת שכתבת שהיא חושבת על הזיכרון שלה, אבל כן הייתה לי את ההתלבטות האם היא גם מספרת לנו אותו או שזה מה שקורה עכשיו. בשלב מסוים כבר היה ברור שזה זיכרון כי התחלת לתאר את הרעידה, אבל אני חושבת שכן כדאי שזה יהיה ברור כבר קודם כי זה כן קצת מבלבל.

הניסוח של המשפט הזה קצת מוזר לי, קצת נראה ככה כאילו הוא הסתמר בעקבות הנביחה? ואני מניחה שזו לא הכוונה שלך כי זו הנביחה של עצמו והוא הסתמר בגלל הרעידה שעמדה להגיע. קיצר אני חושבת שכדאי לך לעבור כאן קצת על הניסוח, אולי אפילו רק להוסיף 'אז' ("...ואז הוא הסתמר כולו"). ושקט, זה לא באמת משהו של לשון אז מותר לי להציק.
אגב תגידי, בכוונה לא הזכרת את המשפחה של זיו כשכתבת על הבית שלה? הם גם מתים, נכון? אני חושבת שאולי כן כדאי לציין כי זו בכל זאת האקספוזיציה של שתיהן (נכון?) ועל אמה כן ציינת. (אופס אם עוד מישהו קורא את התגובה הזו אז קצת עשיתי ספוילר? בערך. נבנה על זה שאף אחד לא קורא את החפירה שלי.)
ודם, רשע :( אני עדיין לא מאמינה לך שיש שם נוזל בין תאי ושהוא ממש זולג, אני חושבת שאת פשוט חצי פיה אז הגוף שלך עושה דברים מוזרים ואת מניחה שהם אנושיים. (אם עוד מישהו קורא את זה, אל תקחו אותי ברצינות. אני לא באמת מבינה בביולוגיה.)
הו ו ובמקום זיו, ממש הייתי בוכה בסוף :( היא צריכה חיבוק, תגידי לאמה שהיא צריכה חיבוק. וגם אני!
והסוף הסוף עם התה טיפה שעשע אותי ואני חושבת שזה אחלה סיום לרצף המחשבות השליליות הזה ובכללי לקטע. ייאיי, יש תה!

כמו שכבר ציינתי התיאורים שלך מקסימים, וגם כמו שהבנת נראה לי שנכנסתי לקטע קצת יותר מדי? אבל היי, זה טוב, זה אומר שהשגת את המטרה שלך תכלס. הכתיבה שואבת שכזו ובכללי נראה לי שזו ממש אקספוזיציה טובה לעולם שאת מתארת. הצלחת לכתוב את הקטע מעניין לקריאה אפילו בלי ממש עלילה והצגת יופי את הקשר של אמה וזיו (אפשר גם קטע שלהן לפני האפוקליפסה? בבקשה? אני מבקשת יפה ויש לי עיני כלבלב מתחנן מקסימות (לא, אני לא באמת יודעת לעשות את המבט הזה, אני יכולה רק לבהות בך בפרצוף עצוב עד שתסכימי. או להציק לך קרוב יותר ליום ההולדת שלי כי היי, זה עבד עם הדביבון! אבל יום ההולדת שלי רחוק אז אני אלך על לבקש יפה או לבהות בפרצוף עצוב. או גם וגם, אם צריך!)). למרות שאני די שמעתי על העולם לפני, נראה לי שההתרחשות באמת ברורה גם מהקטע (והתגובות של אפריל וקס מאשרות). תמשיכי לכתוב (את תעשי את זה בכל מקרה אבל עדיין) וגם לפרסם כאן כי למה לא (למרות שאני מקבלת את הקטעים בכל מקרה) ואת מוכשרת ממש ואני מחכה לקרוא עוד. הו, ומצטערת אם פגעתי בחפירה שלי (שחלקה שלך כי זה ציטוטים! אבל הם יפים יותר מהחפירות שלי), נראה לי שאת יודעת שהכוונה שלי היא אף פעם לא לפגוע בך. קטע מקסימי (וגם עצוב) ושוב, אקספוזיציה מצוינת לדעתי, גם לדמויות וגם לעולם.
3>

נ.ב. - קראת לקטע אקספוזיציה? באמת? ולסיפור בכללי תבל?