החטיפה | אור, לאתגר יום קצר, יום ארוך.

[Zuko]

אאאא טוב!!!
כמה הערות לפני שתקראו את הדבר המזעזע הזה
1. אני אף פעם, בחיים שלי, לא כותבת דברים מקוריים. הפעם האחרונה שכתבתי משהו מקורי היה ב-2011 וזה לא היה משהו.
2. אני לא מרוצה מהסוף ולא מהכותרת. אבל שיהיה ¯\_(ツ)_/¯
3. כל התאריכים והימים זה תאריכים אמיתיים כאילו. לא המצאתי ימים, הלכתי ללוח שנה ובדקתי את הימים אז. לא יודעת למה אני מציינת את זה, אם בא לכם לדעת הינה פיסת מידע.
4. אני… לא אוהבת את זה. אבל נקשרתי לאמיליה מאוד.
ו… זהו.
תהנו??

====

12/06/86, יום חמישי, 16:20

השוטרים הגיעו מאוחר מידי.
אמיליה מעולם לא אמרה את דעתה על לובשי המדים בקול רם; זה מעולם לא היה הכרחי מבחינתה. הם לבשו מדים, ואף שבנה בן השש רצה להיות שוטר, תמונתו כלובש מדים מעולם לא עלתה כנגד עיניה.
למעשה, שום דבר לא עלה כנגד עיניה כאשר פתחה את דלת דירתה הישנה והמלאת אבק בתל אביב, מביטה בזוג לובשי המדים שעמדו שם.
בן ובת, שאת השמות שלהם תזכור במוחה לנצח.
דרור ויערה.
הבחור, דרור - שבאותו אחר הצהריים בחודש יוני נהפך להיות אויבה הגדול ביותר, ויערה - הבחורה עם השיער השחור והעיניים הכחולות.
"כן?" היא בהתה בהם בבלבול הולך וגובר. שום דבר לא נראה לה לא כשורה - ירין הלך לעמית, החבר הכי טוב שלו, לאחר הצהריים.
בשעה שש אמור להיות לו חוג כדורסל במתנס.
יערה העיפה מבט בדרור שנעץ בה מבט חסר סבלנות, כמשדל אותה לדבר.
"מה קרה?" הפחד תקף אותה לרגע. שני שוטרים שעומדים בדלת ביתך בשעה ארבע ועשרים אחר הצהריים זה אף פעם לא סימן מבשר טובות.
"אנחנו מצטערים." דרור היה זה שדיבר, קולו שקט ושקול; כאילו הוא שוקל את המילים הבאות.
"אנחנו באמת מצטערים." היה כל מה שהצליחה לשמוע.

21/06/86, יום שישי, 11:55
"מה זאת אומרת הם לא מצאו אותו?" אחותה, נעמה, נעצה באמילה מבט.
אמיליה נעצה את מבטה בחלון, מתנדנדת הלוך ושוב בכיסא הנדנדה הישן. ירין אמר לה פעם שילד שבר את המרפקת בגלל שהוא התנדנד, לפחות זה מה שהמחנכת שלו בכיתה א’ אמרה כשהוא עשה את זה.
"אמיליה." נעמה ניסתה שוב, גבותיה מתכווצות בדאגה. "איפה ירין? מה השוטרים אמרו לך?"
אמילה מצמצה בעיניה, והסיטה את מבטה מהחלון המאובק. "היום יום אמצע הקיץ." אמרה לבסוף, בקול חלש.
"מה?" נעמה שאלה, כמאבדת את סבלנותה. היא בדיוק חזרה מטיול אחר הצבא שלה בתאילנד, בכדי לגלות שהאחיין שלה נעלם כבר שבוע.
הוא והחבר הכי טוב שלו נעלמים מעל שבוע. האבא של עמית אשם בחטיפה.
"ככה הוא קרא לזה." אמילה אמרה, ממצמצת בעיניה ומחזירה את מבטה אל החלון. "היום החם ביותר בשנה, יום אמצע הקיץ."
נעמה נשכה את שפתיה בעצבנות קלה. "זה לא משנה מה ירין קרא ליום הזה. מה השוטרים אמרו לך?"
אמילה בהתה בה, כשדמעות יורדות על לחיה, כנראה מתחושת התסכול שחשה.
היא תמיד בכתה במצבים שבהם כעסה, או חשה תסכול, או חוסר אונים.
וחוסר אונים היה כל מה שהרגישה עכשיו.
"הכל משנה." אמרה בקול חנוק מדמעות, ואז הסיטה את מבטה מפני אחותה.
לנעמה לא היה שום דבר להגיד על זה, היא לא ידעה איך לשנות את דעת אחותה או לנסות להגיע אליה.
אחרי הכל, ירין היה כל עולמה. ואיך אפשר להגיד ולנחם אישה שכל עולמה מתמוטט כנגד עיניה?

24/06/86, יום שלישי, 13:43
השוטרים תמיד מדברים. זה כל מה שאמיליה מצליחה להבין כשהם מושיבים אותה בעדינות וממלאים לה מים בכוס חד פעמית.
"אנחנו חושבים שהוא עזב את הארץ." דרור אומר לה ויערה לוחצת את ידה בחום, בעיקר כדי לנחם.
"אבא של עמית?" היא שאלה בקול רועד, למרות שניסתה לשמור על קולה יציב.
"כן." יערה אומרת לה בעדינות, עיניה הכחולות מביעות אמיפתיה.
היא תמיד הייתה הנחמדה מבין השתיים, אמיליה חושבת לעצמה.
"לאן?" הקול שלה רועד, והיא לא בטוחה שהיא יכולה לעמוד בזה. איך לעזאזל בן אדם מבוגר הצליח לברוח מהארץ עם שני ילדים בני שש? ולמה דווקא הבן שלה?
"ארצות הברית." דרור אומר בהיסוס. "לפי רשות האוכלוסין, הוא עלה על טיסה למיאמי בשלוש אחר הצהריים ב-12 לחודש."

01/07/86, יום שלישי, 14:25
‏איך מחפשים שני ילדים בני שש בארצות הברית?
זו השאלה שמתנגנת במוחה של אמיליה כשהיא מכינה קפה בידיים רועדות במטבח של נעמה. היא לא חושבת שהיא מסוגלת להישאר בדירה שלה בתל אביב, היא לא חושבת שהיא יכולה להתמודד עם החדר הריק ועם תחושת המחנק שתוקפת אותה שהיא לבד.
היא מעולם לא ידעה או הייתה טובה בלהיות לבד.
"הם מחפשים אותו גם בארצות הברית, אמ." נעמה אומרת בעדינות, מביטה בגבה של אחותה בעיניים עייפות.
היא לא באמת יודעת מה לומר, או מה לעשות. זה לא שהיא ואמיליה היו קרובות, בהתחשב בעובדה שמעולם לא היו להן את אותן האימהות.
נעמה הייתה חלק מחלק ב’. אמילה תמיד תהיה חלק א’, ולמרות שיש בניהן רק כמה שנים הפרש - ברגע הזה נעמה מרגישה שיש בניהן הרבה יותר.
"ארצות הברית ענקית." אמיליה אומרת, ועוצמת את עיניה, כשהדמעות יורדות על לחיה.
"בזמן הזה הוא כבר יכל היה לעזוב את מיאמי, ולהגיע לניו יורק או לויריג’יניה."
"או שיכול להיות שהוא נשאר במיאמי." נעמה אומרת.
אבל היא לא מאמינה בזה, והיא יודעת שגם אמיליה לא.
ובכנות, היא כבר לא יודעת במה להאמין.

18/07/86, יום שישי, 10:05
בית הקברות היה הומה אדם. כל כך הרבה אנשים, שאמילה לא מצאה את עצמה.
זרועותיה של נעמה חיבקו אותה, רועדת מאחוריה אבל אוחזת אותה כאשר היא בכתה וצרחה בחוסר אונים.
את שני הילדים מצאו מתים בעיר בקליפורניה, האבא לא נמצא. כנראה הרג את עצמו אחרי שהרג את הילדים.
למשטרה לא היה תשובות, גם לא למשטרה בארצות הברית.
"אני מצטערת." נעמה לחשה לשיערה, מחבקת אותה בחוזקה כשצפתה בה מתפרקת.
אבל לא היה לאף אחד שום דבר אחד לומר. בכל מקרה, שום דבר שיגידו כבר לא ישנה לאף אחד.

===
ת"ב????

[Farseer]

טוב אור די דיברנו על איפה נעוצות הבעיות אז אני לא רואה טעם להעיר עליהן שוב. תשימי לב כשאת בונה עלילה לסגור חורים ולנסות לשמור על היגיון, כן, אפשר לתת הרבה גמישות כי זאת בכל זאת פיקציה אבל אמינות נותנת תחושה יותר חזקה לקורא.
רק בואי נבהיר את זה כאן לפני שאני נכנסת לתבב - הקטע טוב. אמרתי ברצינות שאמרתי שמבחינת קטע כאוסף מילים ומשפטים אין לי הרבה מה להעיר, את מתארת טוב ובלי למהר, הדמויות הראשיות שלך מעוצבות וגם מאוד אהבתי אותן ובכללי, זה באמת קטע מוצלח אבל אני פשוט חושבת שאת יכולה יותר (דרך אגב, גם על הקטע הזה ספציפית, אני חושבת שאם תערכי אותו זה יהיה מצויין כי הוא באמת מגניב והעלילה שלו קורעת לב ויכולה להיות מעניינת מאוד).
הו, רק דבר אחד קטן על העלילה - שימי לב שיכולת לתת פה עלילה מרתקת על החקירה וגם להמשיך אותה. זה מרגיש קצת טיזר לסיפור הרבה יותר רחב יריעה.
אז בקשר לדמויות - באמת שממש אהבתי את האחיות. הבעיה היא שלא ממש עיצבת את השאר. מה היה הקטע של שני השוטרים? רצית שיהיה להם אופי או שהם סתם היו ניצבים עם שורות? ואם כן, למה היא מרגישה כזו איבה כלפי אחד מהם? דרור לא עשה לה שום דבר דרסטי באופן מיוחד שידרוש את השנאה שלה. אם היא שונאת אותם בגלל החדשות וזה מתקשר אצלה בראש אליו דווקא זה כן דבר שכדאי לציין וגם כדאי להראות את זה בהמשך. זה פרט מידע משמעותי, בכללי, השוטרים יכלו להיות משמעותיים וקצת חבל לי שלא העמקת בזה.
אבל אבל, באמת שתיארת מצויין את האחיות והקשר ביניהן ואת אמיליה ואני באמת ממש מחכה לקרוא עוד קטעים שלך.
כן כן בואי לפה קצת, גברת מנהלת פורום פאנפיקים, שווה אצלנו.