האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

הבחירות לראשות הבתים לשנת הגובלין 24 נפתחו! פרטים נוספים בפורומי הבתים

דרושים פרופסורים, בטאים ומעצבים לשנה״ל הגובלין 2024!

קפיצה לעמוד (2) [1] 2  קפיצה לעמוד V    ( עבור להודעה החדשה ביותר שלא קראת )
הגב לנושא זה פרסם נושא חדש פרסם סקר

 אש וקרח || נגה
פורסם ב: Mar 2 2018, 14:11 PM
צטט הודעה




Fear Is Not My Master
****

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 1478
חרמשים: 79258
מגדר:female
משתמש מספר: 21885
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 23.02.2010


שם: אש וקרח
שם הכותב: נגה
שיפ: רמוס/ טונקס
דירוג: R (תיאורים של אלימות)
ז'אנר: מתח, דרמה
תקציר: אחרי הקרב במלחקת המסתורין, רמוס וטונקס נאלצים להתמודד עם האובדן הפתאומי של סיריוס, ועם סוד מטריד ששופך אור חדש על עברו שם חברם.
הערות: הפאנפיק מפורסם גם במערכת, אבל תרגישו חופשי להשאיר פה תגובות בונות. כמו שאתם יודעים, מקבלים על זה תגמולים (אשכול תמורות - פורום פאנפיקים).
*עריכה: השם של הסיפור שונה (:


אשכבה


הלילה הקיצי היתדפק בכבדות על חלונות הזכוכית הצרים שהקיפו את החדר העגול. מכשירים כסופים נקשו בשלווה באפלוליות, ועל המדפים הספרים התנשאו כמו חומה חשוכה. הטירה הייתה שקטה – התלמידים יצאו הביתה לחופשת הקיץ באותו הבוקר – והצליל היחיד שנשמע במשרד שבראש המגדל היה פצפוץ הגחלים שבערו באח.
זאת הייתה האשכבה של סיריוס בלק, והיו שם רק שני אנשים. אנדרומדה טונקס, מוכת אבל ממותו של בן דודה, סירבה להגיע. את הארי דמבלדור החליט שלא להזמין, עוטף אותו בכפפות משי שחנקו אותו. השניים שחיכו במשרדו של המנהל היו רמוס לופין ונימפדורה טונקס.
רמוס ביקר במשרד המנהל פעמים רבות במהלך השנים. זה היה המקום בו דמבלדור בישר לו שיתאפשר לו ללמוד בהוגוורטס, ולשם הוא וחבריו זומנו לפחות פעם בשנה בשל הצרות שהם עוללו בבית ספר. שם הוא גם קיבל את ההזדמנות שהוא חשב שמישהו כמוהו לעולם לא יוכל לקבל, להיות מורה בהוגוורטס.
אך הוא מעולם לא חשב שהוא יגיע לשם בנסיבות האלה. לא כדי להיפרד מהחבר האחרון השלו, הנצר האחרון מהשנים המתוקות והיפות בחיו.
הוא ישב בכיסא שמול שולחן העבודה, במקום בו ישב לצד חבריו פעמים רבות כל כך והקשיב למילות התוכחה והנזיפות של המורים בעודו מנסה בכוח לא לצחוק. הוא היה רוצה קצת מהצחוק הזה עכשיו. הוא רצה להאמין שזה מה שסיריוס היה רוצה.
טונקס עמדה מול האש. היא הסתכלה לתוך הלהבות, שקועה עמוק במחשבות, ידה מכסה את פיה בתנוחה מכונסת. מאז שהיא השתחררה מבית החולים וקיבלה את הבשורה שסיריוס נהרג בקרב היא זנחה את צבעי השיער הבוהקים. כעת שיערה היה חום ומתולתל, בעל מראה פרוע וכמעט מדובלל, וכל הצבע כמו נשטף מעליה.
שניהם הסתובבו כשהדלת נפתחה. דמבלדור צעד פנימה, זונח את הצעד הקליל האופייני שלו לטובת הליכה מלאת תוכחה.
"אני מתנצל שחיכיתם," הוא אמר ברמז של לאות ותפס את מקומו מאחורי שולחן הכתיבה שלו. "היו לי עניינים דחופים בלונדון. אני שמח לראות שהחלמת, נימפדורה."
טונקס הנהנה ואילצה חיוך קטן. בעיני רמוס זה נראה כאילו ההחלמה תיקח עוד הרבה זמן.
"אני מצטער שאני מוכרח להיות כל כך בוטה, אך עלינו לגשת לעיקר," דמבלדור אמר, פורש את ידיו על השולחן. "אם תועילי לשבת, נימפדורה."
טונקס התרחקה מהאח באיטיות והתיישבה בכיסא שלצד רמוס.
"בראש ובראשונה אומר שאני משתתף בצערכם," דמבלדור פתח בקצרה. טונקס הנהנה שוב. רמוס היה קפוא. המצב היה כל כך מוזר, כל כך סוריאליסטי, שלרגע הוא היה מוכרח לתהות האם כל זה רק חלום רע.
"סיריוס היה אדם טוב, וזה מצער שאין באפשרותנו לערוך לו הלוויה ראויה," דמבלדור המשיך. "נושא חפותו עדיין לא נפטר, אך עדיין יש עניינים בהם יש צורך לטפל. היות ואתם שני האנשים הקרובים ביותר לסיריוס, אני מרגיש שעדיף שאתם תטפלו ברכוש שהוא השאיר מאחור. מישהו צריך ללכת לכיכר גרימולד ולבדוק האם סיריוס השאיר אחריו צוואה."
לרמוס הייתה תחושה שדמבלדור יבקש ממנו את הבקשה הזו, אבל הוא קיווה שהוא טועה. הוא לא רצה לחזור לכיכר גרימולד ולהתמודד עם הזיכרונות. עדיין לא.
כנראה מחשבותיו ניכרו בפניו, כי עניו של דמבלדור נצצו ברוך ואהדה כשהוא אמר, "אני מבין שאתם עדיין מתאבלים, אבל העניין לא סובל דיחוי. כידוע לכם, אם צוואתו של קוסם לא ממומשת תוך שלוש- עשרה ימים מיום פטירתו כל רכושו עובר לקרוב משפחתו המיידי."
"בלטריקס," טונקס אמרה בשקט, מסתכלת על נעליה בעודה הוגה את שמה של דודתה, והרוצחת של סיריוס.
"בדיוק. העדיפות הראשונה של המסדר כרגע היא למנוע מגברת לסטריינג' לקבל בעלות על כיכר גרימולד מספר שתיים- עשרה, שכן שמור שם מידע שיכול לחשוף את המסדר ולסכן את החברים."
"אבל, אדוני," טונקס אמרה פתאום, קרועה בין תקווה לעייפות. "איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא באמת... כלומר, שהוא מת? לא מצאו גופה."
"זה נכון," דמבלדור אמר בסבלנות. "ואני לא שולל את האפשרות שאנחנו עוד נופתע מגורלו של סיריוס, אם כי עדיף שלא לטפח תקוות שווא. הקסם והחיים תמיד ישובו ויפתיעו אותנו. אבל את צריכה להבין שהדלת דרכה סיריוס נפל היא חפץ עתיק מאד שמוביל אל מקום מחוץ לעולם שלנו. חוקרי מחלקת המסתורין מאמינים שהיא מובילה אל עולם המתים, והם מעולם לא הצליחו להשיב דבר שאבד דרכו..."
רמוס טמן את פניו בידיו בתשישות. הוא שמע את ההסבר הזה לפחות חמש פעמים בשלושת הימים האחרונים. דמבלדור השתתק.
נשמעה נקישת זכוכית רכה וכוס עם מעט וויסקי אש ריחפה לעבר כל אחד מהם במצוותו של המנהל. רמוס לקח את הכוס שלו והסתכל בלהבה העמומה שבתחתיתה. כמה פעמים הוא צפה בסיריוס יושב ומסתכל לתוך המשקה שלו בדיוק ככה?
"לזיכרו של סיריוס בלק," דמבלדור אמר, מרים את הכוס שלו. "איש טוב, וחף מפשע."
רמוס גמע את המשקה בלגימה אחת. כשהוא הוריד את הכוס טונקס מצמצה בעיניה כדי להרחיק את הדמעות.
"אדוני, אנחנו יכולים לדבר?" רמוס שאל, בעיקר כדי להפיג את הדממה הכבדה והחונקת שהשתררה אחרי הפרידה.
"כמובן," דמבלדור אמר. "אם תוכלי לסלוח לנו, נימפדורה."
טונקס קמה בלי להתווכח ויצאה מהמשרד, מותירה את רמוס לבד עם דמבלדור.
"אדוני, מה בנוגע להארי?" הוא שאל ברגע שהיא יצאה.
"הארי חזר אל הדודים שלו הערב," דמבלדור השיב בטון של אדם שהיה מוכן לשאלה. "שם הוא ישאר, לפחות למשך השבועות הראשונים של החופשה."
"למה הוא לא יכול להישאר עם הוויזלים, או עם מישהו אחר מהמסדר?" רמוס שאל בניסיון נואש לשנות את ההחלטה שהמנהל קיבל מזמן. "הוא כבר לא ילד. והוא לא צריך להיות לבד עכשיו."
"אני מבין איך אתה מרגיש," דמבלדור אמר, למרות שרמוס לא היה בטוח שזה נכון. "אבל בימים אלה הארי נמצא בסכנה יותר מאי פעם בעבר. אני לא אקח את הסיכון הזה."
"אני מבין," רמוס אמר וקם. הוא ידע שכך השיחה תסתיים, אבל הוא הרגיש מחויב לנסות. אם לא בשביל הארי, אז בשביל סיריוס. "רק... אתה תשגיח עליו?"
"זה מה שתמיד עשיתי," דמבלדור השיב בשמץ עצבות. עוף החול שלו נחת על השולחן מולו והוא לטף את ראשו בערגה.
רמוס הנהן. נראה שדמבלדור אוגר בתוכו הרבה חרטה. אולי הם היו יותר דומים משהוא חשב.
"לילה טוב, אדוני."
הוא יצא מהמשרד אל האפלוליות הקרירה של המסדרון. טונקס חיכתה לו, נשענת על הקיר שליד הדלת.
"אתה רוצה ללכת לשם עכשיו?" היא שאלה מתוך החשכה.
"עדיף לסיים עם זה וזהו," רמוס הסכים, והם החלו ללכת בשתיקה.
בעודם צועדים רמוס הפנים לראשונה את עומק השינוי החד שחל בטונקס. השתיקה המעיקה שהשתררה ביניהם גרמה לו להבין כמה בעבר היא הייתה פטפטנית ועליזה, לא נותנת לרגע לחלוף מבלי להעיר הערה שנונה או לשאול שאלה מתחשבת. במחשבה לאחור היא הייתה האדם היחיד שהצליח לגרום לו לצחוק מזה זמן מה; אך כעת לא היה זכר לחיוך הקונדסי שלה.
הוא התלבט האם לומר משהו, ולבסוף החליט לשתוק. הוא לא היה במצב לנחם אף אחד, אפילו לא את עצמו.
הם התעתקו והופיעו למרגלות המדרגות של כיכר גרימולד מספר 12. לא היה ירח, ומנורות הרחוב העמומות לא הצליחו להילחם באפלת הלילה, כאילו אפילו הבית התעטף באדרת שחורה של אבל.
בפנים כמה עששיות פזורות האירו את המבואה באור שמנוני. היה שם קר, אפילו שהלילה היה חמים.
"אתה חושב שקריצ'ר עדיין פה?" טונקס שאלה.
"אם כן, כדאי לו מאד להתחבא," רמוס השיב בטון אפל.
הם עלו בדממה אל הקומה הרביעית, שם היה החדר של סיריוס. בעודם נכנסים, רמוס הבין לראשונה שאפילו שהוא התגורר בכיכר גרימולד בשנה האחרונה, הוא מעולם לא ביקר בחדר הזה.
ממבט ראשון לא היו שם הפתעות. החדר היה מבולגן בצורה חיננית, ופוסטרים של נערות בבגדי ים ואופנועים כיסו את הקירות, זכר לנעוריו המרדניים של סיריוס בבית. לרגע רמוס התחיל לתכנן איך להקניט על סיריוס על המצב העגום של חדרו, לפני שהידיעה שהוא לא יראה אותו יותר החזירה אותו למציאות.
"מאיפה מתחילים?" טונקס שאלה בשמץ יאוש. לרמוס לא הייתה תשובה.
הם החלו בעבודתם בשתיקה. טונקס פנתה אל שולחן העבודה העמוס מכתבים ועיתונים ורמוס ניגש אל השידה שלצד המיטה. פותח את המגירה, הדבר הראשון בו הוא הבחין היה ספר בלוי שנשא את הכותרת, 'הנווד וצילו', מאת ניטשה.
רמוס לקח את הספר, בוחן את הכריכה והדפים הבלויים משימוש, ופתאום חש פיק בירכיים. הוא התיישב בכבדות על המיטה המבולגנת של סיריוס, כאילו הכאב שבחזהו הפך לכבד מידי בכדי שיוכל להמשיך לשאת אותו.
"הוא קרא את ניטשה," הוא פלט, המום מהגילוי הלא צפוי.
"מה אמרת?" טונקס שאלה.
"לא ידעתי שהוא קורא פילוסופיה," רמוס הסביר, געגוע וחרטה עמוקים מציפים אותו כמעט עד חנק. "הוא היה החבר הכי טוב שלי, ובקושי הכרתי אותו..."
דממה קודרת השתררה במשך כמה שניות קצרות, לפני שרעש חבטה הקפיץ אותו וידו נשלחה אל שרביטו. טונקס הפילה את הקופסא לתוכה היא אספה את המכתבים של סיריוס והם התפזרו ברחבי החדר. היא כרעה על הרצפה והתאמצה לאסוף אותם כשעל פניה הבעה של כאב.
"תני לי," רמוס אמר, ניגש לעזור לה. "בדיוק יצאת מבית החולים, את בכלל אמורה לנוח – "
"אני בסדר," טונקס אמרה בחדות מתגוננת, ממשיכה לאסוף את המכתבים.
רמוס הרגיש שבריר של חיוך חולף על פניו. טונקס תמיד הרגישה צורך להוכיח את עצמה בפני חברי המסדר האחרים, שכן היא הייתה החברה הכי צעירה. לפחות בזה היא לא השתנתה.
"יש לחש בשביל זה," הוא אמר, משתדל שלא להישמע משועשע.
טונקס הסמיקה במבוכה. לרגע היא נראתה כאילו היא מנסה לחשוב על תירוץ, אך לבסוף היא התייאשה וצנחה על הרצפה כשהיא אוחזת בבטנה וחורקת את שיניה בכאב.
רמוס הניף את שרביטו והניירות נאספו בסדר מופתי בתוך הקופסא. לאחר מכן הוא הציע לטונקס את ידו. היא היססה לרגע קצר, אך לבסוף לקחה אותה ואפשרה לו לעזור לה לקום ולשבת על המיטה.
"אני אלך להרתיח מים, אנחנו כנראה נהיה פה כל הלילה," רמוס אמר בניסיון כמעט לא מודע לעודד אותה איך שהוא. "איך את שותה את התה שלך?"
"עם וויסקי?" טונקס השיבה בעייפות, פניה חיוורות מכאב.
גיחך חמק מבין שפתיו של רמוס. טונקס נראתה מעט מרוצה.
"כבר מגיע," הוא אמר ופנה לעבר הדלת, כשהוא דרך על משהו קשה. הוא הסתכל תחת נעלו ומצא מפתח זהוב בעל צורה משונה, קשור בחוט גס. הוא כנראה נפל מהקופסא, והלחש של רמוס לא פעל עליו משום מה.
הוא הרים את המפתח בסקרנות, בוחן את הפיתוחים הזהובים המוזרים שעיטרו אותו, ואז הבחין בפיסת קלף שהייתה קשורה בחוט. ליבו החסיר פעימה.
"מה זה?" טונקס שאלה.
"פתק," רמוס השיב, לא מאמין שזה באמת קורה. האם סיריוס השאיר אחריו מילים אחרונות?
"מה כתוב בו?" טונקס האיצה בו במתח.
רמוס התיישב על המיטה לצידה ופרש את הקלף כך שגם היא תוכל לקרוא. כתב ידו החפוז של סיריוס כיסה את הקלף:

ירחוני,
עוד מעט אנחנו הולכים למשרד הקסמים
ייתכן שאני לא אחזור, ויש דברים שאתה צריך לדעת
יש דברים שמגיע להארי לדעת
רציתי לספר לו
אבל אתה קורא לי עכשיו, יוצאים לדרך
אין זמן להסביר
אתה כבר תבין
אני מצטער


בתחתית הקלף, מתחת למסר, סיריוס שירבט בזריזות את המילים, חדר עבודה.
"אני לא מבינה," טונקס אמרה. "הוא ידע שיקרה לו משהו?"
רמוס לא ידע מה לומר. נכון לעכשיו היו לו הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.
"יש רק דרך אחרת לגלות," הוא אמר, חוזר להתרכז שוב במפתח. "את יכולה ללכת?"
טונקס כבר הייתה על הרגליים ובדרך החוצה. רמוס הלך אחריה בתחושות מעורבות.
חדר העבודה, שהיה ממוקם בקומה השלישית, היה עוד חדר בבית בו רמוס לא ביקר. סיריוס דאג שהחדר תמיד יהיה נעול, ורמוס ושאר דיירי הבית כיבדו את הרצון שלו ולא נכנסו לחטט (למרות שמולי רמזה רמיזות עבות שהיא מעוניינת להעביר גם אותו טיהור). אך כעת המפתח שהתאים לחור המנעול הזהוב והחינני שבדלת השחורה היה בידו של רמוס.
המפתח הסתובב במנעול בקלות, ובצליל נקישה הדלת נפתחה. בפנים היה חדר רחב ידיים ומחוסר חלונות, עם תיקרה גבוהה ומקומרת מעוטרת דוגמאות של קיסוסים חסונים. הרצפה הייתה מכוסה שכבות של שטיחים יקרים, והקירות היו מחופים מדפי עץ אלון שהכילו רבבות של ספרים. באחת הפינות ניצב גלובוס גדול שגולף משלל זנים של עץ בגוונים שונים.
מול האח עמדו שתי כורסאות בלויות ושולחן עבודה עצום עם רגליים מגולפות בצורת כלבי צייד העומדים על המשמר, ומעליה ניצב דיוקן של איש רזה וחמור סבר לבוש גלימה מהודרת, זה בהה באוויר במבט קודר.
"מי זה?" טונקס לחשה לרמוס.
"זה אבא של סיריוס, אוריון בלק," הוא השיב בלחישה, זוכר את האיש השקט והמאיים מנעוריו. הדיוקן של אדון בלק כנראה שמע אותו, כי עניו הקרות נעו והסתכלו הישר בו. אך הוא לא אמר דבר.
השניים בחנו את החדר, אובדי עצות. כנראה שסיריוס העריך את התבונה של רמוס יתר על המידה, או שהוא שכח להשלים את שובל פרורי הלחם שלו, כי הם לא מצאו בחדר שום דבר יוצא דופן. דיוקנו של אוריון בלק צפה בהם כל אותה העת, ואם הוא ידע משהו על מה שסיריוס רצה לספר להם, הוא שמר את המידע לעצמו.
"זה בזבוז של זמן," טונקס אמרה ביאוש וסובבה את הגלובוס בקוצר רוח. ברגע שהיא נגעה בו הוא השמיע צליל נקישה וחריץ דק הופיע סביבו, כאילו הוא היה תיבה.
"לא עשיתי שום דבר," היא אמרה במהירות בעוד רמוס ניגש לבחון את תיבת הסתרים.
"אולי יש חפצים קוסמים בבית שמגיבים רק לבני המשפחה. זה בטח בגלל שאת נצר למשפחת בלק," הוא אמר.
"תלוי את מי אתה שואל," היא השיבה, מציצה לעבר הדיוקן. "אני פותחת את זה."
"כבר הגענו עד פה," רמוס הסכים. לרגע הוא כמעט שכח את האובדן והרגיש כאילו הוא וטונקס שוב צוותו יחד למשימת מסדר, בסופה הם יחזרו למפקדה ויספרו לסיריוס על ההרפתקאות שלהם מעל כוסית וויסקי.
"הינה זה בא," טונקס אמרה ופתחה את התיבה.
אור כסוף הציף את החדר. בתוך הגלובוס נחה קערת אבן מהודרת בתוכה צף ערפל כסוף, וסביבה ניצבו בתוך מתקן משוכלל תריסר מבחנות שהכילו את אותו הערפל הערטילאי.
"הוא רצה שאני אראה את הזיכרונות שלו," רמוס אמר, קרוע בין רתיעה לציפייה.
אם היה משהו שסיריוס רצה שהוא יראה הוא לא עמד לזלזל בבקשה האחרונה שלו, אבל המחשבה על הקשיים והסבל שסיריוס עבר בחיו הרתיעה אותו. הזיכרונות שיקפו את החשש שלו; בשונה מזכרונות אחרים, הייתה להם ליבה שחורה דקיקה, כמו חוט של כאב שנשזר לאורך השנים.
"אתה הולך לעשות את זה?" טונקס שאלה בסקרנות גלויה.
רמוס היסס אך לבסוף הנהן. הוא ניגש אל ההגיגית, בתוכה עדיין צף הזיכרון האחרון בו סיריוס הסתכל. רמוס הניח שזה מקום מתקבל על הדעת להתחיל ממנו.
"נתראה אחרי זה," הוא אמר לטונקס וטבל את פניו בערפל הכסוף.
הוא נפל בתוך ענן כבד, מוקף כתמים שחורים מימיים, כמו דיו שנמרח מעל קלף. במהרה רגליו מצאו קרקע מוצקה וכתמי הדיו זלגו על העולם סביבו ויצרו את צורתם של עצים דקים ותמירים שצמחו על צלע של גבעה סלעית. הערפל הכסוף נסוג וחשף שמש בהירה של סוף החורף, זו זרחה במרכז השמיים הצלולים והניסה את הצללים.
גבר גבוה וגרום עמד בגבו אל רמוס, גילמתו הבלויה תלויה על גופו בריפיון ושיערו השחור קשור בחוט גס על עורפו. רמוס הרגיש מדקרת כאב בליבו. סיריוס כבר לא היה בן החיים, ובכל זאת הוא עומד שם מולו, כל כך מוחשי ואמיתי.
הוא נע קדימה, מרחף בקלילות בתוך הזיכרון, ובשמץ חשש הסתכל בפניו של חברו. מוסתר למחצה מאחורי ענף נמוך, סיריוס עקב בעניו הכסופות אחר דבר מה, על פניו שבריר של חיוך מעורב בכאב עמוק. הוא לא היה מסוגל לראות את רמוס, אבל רמוס ראה אותו בחדות ובברור. הוא היה כל כך אמיתי שהוא התפתה לשלוח את ידו ולגעת בו.
קול צחוק גרם לו לקרוע את מבטו מחברו המנוח ולהסתכל לאחור. הארי, רון והרמיוני עשו את דרכם במורד הגבעה, צוחקים ומדברים בקול, לא מודעים לכך שסיריוס משגיח על צעדיהם.
מה הוא רצה שרמוס יראה פה? אולי הוא לא התכוון שהוא יראה דווקא את הזיכרון הזה, שום דבר שהיה שווה לציין לא התרחש שם. אך בדיוק כשהוא שקל לחזור לחדר העבודה, סיריוס נמתח כמו ועניו התמקדו בדבר מה בין העצים.
רמוס הסתובב. בהתחלה הוא לא ראה דבר, אך לאחר כמה רגעים הוא הבחין בה; דמות לבושה גלימה כהה, עטויה ברדס, נעה בין העצים בדממה. לולא סיריוס הבחין בה רמוס לא היה שם לב אליה בכלל. היא נעה בזהירות אך בכוונה בכיוון בו הארי והחברים שלו הלכו.
פתאום רמוס הבין שסיריוס נעלם, וכלב שחור גדול חלף על פניו בזנב ואוזניים מתוחות, צועד לעבר הזר. הוא התחיל לרחף בעקבותיו. כעת לא היה ספק שהזר מתחקה אחר צעדיהם של הילדים, לא מודע לנוכחותו של הגרים המאיים שעקב אחריו, מדביק אותו במהירות אך בדממה.
רון נעצר וכרע כדי לקשור את שרוך נעלו. הזר נעצר באחת, מסתתר מאחורי עץ קרוב. הוא היה קרוב אליהם, קרוב מספיק כדי לפגוע. שרביטו הופיע בידו.
"תיזהר!" רמוס קרא, שוכח שהם לא יכולים לשמוע אותו. הארי, רון והרמיוני המשיכו לשוחח, לא מודעים לסכנה.
הזר הרים את שרביטו ביד יציבה –
הכל קרה כל כך מהר שרמוס בקושי הספיק להבין מה קורה. הגרים התנפל על הזר במיומנות של טורף, מפיל אותו בדממה בין שני סלעים גדולים תוך שהוא חושף את שניו באיום. הארי השתתק והסתכל לכיוון הרעש, אבל לא ראה כלום.
הזר פתח את פיו לצעוק – פניו היו צעירות וחיוורות – אך לפני שהוא הספיק להשמיע קול ולחשוף את מיקומו בפני הילדים, שניו הגדולות של הגרים ננעצו בצווארו בעוצמה.
דם ארגמני התפרץ מתוך עורקיו, אך לועו של הכלב מנע ממנו לזעוק את הכאב והאימה שניבטו מעניו. רמוס יכול היה להרגיש את הנוזל החם על פניו –
הוא מעד לאחור בבלבול ואימה ומצא את עצמו על השטיח בחדר העבודה. הוא מישש את פניו ביד רועדת בעוד טונקס רוכנת מעליו בדאגה. פניו היו יבשות, בלי טיפה אחת של דם. זה היה רק זיכרון של משהו שקרה מזמן.
"מה ראית?" טונקס שאלה במתח.
עדיין מוכה הלם ממה שראה, רמוס סיפר לה הכל.
"הוא עשה את זה כדי להגן על הארי," הוא אמר בסיום הסיפור, כשהיא נראתה מזועזעת לנוכח מעשיו של סיריוס. "האיש הזה ניסה לפגוע בו, זה היה ברור. הוא היה מוכרח להיות אוכל מוות. אבל..."
קולו גווע. סיריוס עשה את הדבר הנכון בכך שהוא הגן על הארי, בכך לא היה ספק. אבל האם באמת היה צורך להרוג את האיש הזה? האם סיריוס בכלל היסס לפני שהוא לקח את חיו?
"הוא רצה להתוודות," טונקס אמרה, כורעת על השטיח לידו. "אבל זה עדיין לא מסביר איך הוא ידע שיקרה לו משהו במחלקת המסתורין..."
טעם מר מילא את פיו של רמוס. הוא חשש ממה שיראה בזיכרונותיו של חברו המנוח, אבל הוא לא ציפה למשהו כזה.
"בואי נצא מפה," הוא אמר, חש רתיעה פתאומית מהחדר. הם עזבו את ההגיגית של סיריוס מאחור ורמוס נעל את הדלת בעזרת המפתח הזהוב, מטמין אותו בזהירות בכיסו.
הוא החל לנוע ובמהרה מצא את עצמו בטרקלין. הוא התיישב על אחת הספות והשעין את מצחו כנגד מפרקי אצבעותיו. ראשו היה ריק ממחשבות, והוא לא הצליח להפסיק לראות את שיניו של הכלב ננעצות באכזריות בגרונו של האיש הצעיר.
טונקס שילחה סילון של אש לעבר האח והיא נדלקה בפרץ פתאומי של אור חם. באור הבהיר רמוס הבחין שהיא שוב נראית מאד חיוורת, כמעט שברירית, ושהיא רועדת קלות. מבלי לחשוב על כך יותר משבריר שנייה הוא זימן את הז'קט שלו מהחדר של סיריוס וכיוון אותו לכסות את כתפיה. היא נתנה קפיצה קטנה, הסתכלה עליו לרגע, והפנתה את מבטה בעודה מודה לו בקול חרישי.
הם ישבו בטרקלין בשתיקה זמן שהרגיש כמו שעות. לאן שמחשבתו של רמוס פנתה, הוא לא היה מסוגל להתנער מהידיעה שסיריוס היה אשם, רק לא בפשע שיוחס לו. הוא הרג אדם. נכון, הוא עשה את זה מתוך רצון להגן על הארי, אך האם הכוונה מכפרת על הפשע? רמוס לא היה בטוח.
הוא לא ידע כמה זמן הוא היה שקוע במחשבות. כשהוא נזכר שגם טונקס שם הוא גילה שהיא נרדמה על אחת הספות, מכודררת ועטופה במעיל שלו.
ליבו נצבט ברחמים. לא, אלה לא היו רחמים. גם לא בדיוק חמלה. הוא שוב חשב על מה שסיריוס עשה, לא מצליח להוציא את התמונות מראשו. ניחם אותו לדעת שבני אדם יכולים לחוש אהבה כל כך גדולה שהם יהיו מוכנים להרוג בשבילה.
הוא זימן שתי שמיכות. אחת מהן הוא פרש מעל טונקס, זו נעה מעט ופלטה אנחה שקטה של שלווה. את השנייה הוא פרש מעל עצמו בעודו נשכב על ספה סמוכה, ובהה בתקרת הטרקלין בלי לישון.

הודעה זו נערכה ע"י לונגה ב Mar 7 2018, 09:47 AM


--------------------
נגה// לשעבר מנהלת פורום פאנפיקים ומערכת הפאנפיקים// מסדר מרלין// כותבת


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Mar 4 2018, 00:22 AM
צטט הודעה




אני ואתה נשנה את העולם!
******

פרטי משתמש
קבוצה: גריפינדור
הודעות: 7163
חרמשים: 2052
מגדר:female
משתמש מספר: 65434
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 02.01.2018


נגה, הפאנפיקים שלך יפים כ"כ ומדוייקים ברמה מדהימה. אני מאוד אוהבת לקרוא אותם.

אין לי שום הערות. אהבתי מאוד לקרוא ואני חושבת שהצגת את הרגשות והתחושות של הדמויות בצורה מצויינת. היה לי מעט חסר האזכור של המפתח בהתחלה. לא מתואר איפה רמוס מצא אותו.

תמשיכי לכתוב, ואני אמשיך לקרוא בע"ה (:


--------------------
אביטל (:

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Mar 16 2018, 15:04 PM
צטט הודעה




Fear Is Not My Master
****

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 1478
חרמשים: 79258
מגדר:female
משתמש מספר: 21885
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 23.02.2010


אביטל - תודה על התגובה הנפלאה ^^


מראות

טונקס התעוררה לאור חיוור ומאובק של שחר. גופה אמר לה שהיא ישנה רק שעות ספורות, אך מוחה היה ערני לחלוטין.
היא שכבה על אחת הספות בטרקלין שבכיכר גרימולד מספר 12, עטופה בשמיכה ובמעיל של רמוס. זה היה מוזר, היא לא זכרה שהייתה לה שמיכה. אך מה שהיה יותר מוזר הייתה החמימות המנחמת שעטפה אותה, שהייתה קשורה איך שהוא לניחוח הזר- מוכר של המעיל.
היא זעה והסתכלה סביב. רמוס שכב ללא ניע על ספה סמוכה, שמיכה זהה לזו של טונקס מכסה את רגליו.
"את נוחרת," הוא אמר לכיוון התקרה בקול ברור.
"ככה אומרים," היא השיבה בצרידות ישנונית.
"היית יכולה להזהיר אותי," הוא אמר, ואז סובב את ראשו לעברה וחייך חצי חיוך.
טונקס חייכה בחזרה. חמימות הציפה את חזה, ופתאום, כמו סטירת לחי, היא הבינה כמה מה שמתרחש שם מוזר. סיריוס מת, והיא ורמוס לבד בבית שלו, ישנים בטרקלין ומדברים באור הבוקר. זה היה רגע מר- מתוק, אינטימי, מפחיד ונעים באותו הזמן.
היא חמקה ממבטן של העניים הזהובות, העניים שמהרגע הראשון עוררו בה חוסר נחת, והתיישבה.
"אני צריכה לצאת לעבודה," היא אמרה לאחר הצצה חפוזה בשעון. "הם חוקרים את מה שקרה במחלקת המסתורין... אני צריכה להיות שם."
רמוס גם התיישב, מהנהן לדבריה בעודו מעביר יד על פניו ובשיערו המנוקד כסף בטרם עת. הוא נראה כאילו הוא לא עצם עין כל הלילה.
"אני אמשיך לחפש את הצוואה," הוא אמר בשמץ תבוסה.
כעת טונקס נזכרה באירועים המוזרים והמטרידים שהתרחשו בלילה שלפני; כשהיא התעוררה היא קיוותה שזה היה רק חלום. הגיע לרמוס שהיא תנסה לומר משהו מעודד, אבל המילים לא יצאו. בדרך כלל היא הייתה טובה בדברים כאלה, אבל משום מה, איתו זה תמיד היה יותר קשה. ועכשיו זה הרגיש בלתי אפשרי.
הם אף פעם לא דיברו על זה במהלך המשימות המשותפות שלהם, אבל טונקס ידעה היטב על הטרגדיות הרבות שרמוס חווה, והידע הזה גרם לה להרגיש קטנה. היא חשבה שהיא לעולם לא תוכל להבין איך הוא מרגיש, איך זה מרגיש לעבור שינויים מחרידים בכל חודש, איך זה מרגיש לאבד את כל החברים שלך ולחוות בגידה כמו שהוא חווה. אבל מאז מחלקת המסתורין היא התחילה להבין שאולי היא טעתה.
היא נפרדה מרמוס ויצאה מבלי לאכול או לשתות. בחוץ שרר שחר קריר ולח. הידיעה שהיא חוזרת למשרד הקסמים הדביקה אותה באותו הרגע, והיא נתקפה כאב חד בבטנה.
לוקחת נשימה מרשרשת, היא התיישבה על מדרגות הבית באיטיות. היא רצתה להגיד לעצמה שהכאב נובע מהפציעה, אבל היא ידעה שזה לא לגמרי נכון. האמת הייתה שהיא פחדה.
אומץ מעולם לא נמנה יחד עם התכונות החזקות שלה. עין- הזעם מודי תמיד אמר שהילאי טוב לא צריך להיות אמיץ, אלא חכם. אבל כרגע היא הרגישה שהיא לא אמיצה ולא חכמה, והאשמה שכרסמה בה בכל רגע של ערות גרמה לה להתחיל לשנוא את עצמה.
שנה לפני כן היא הצטרפה למסדר במלוא הרצינות והכוונה, אבל משהו קטן בתוכה עדיין האמין – או רצה להאמין – שכל זה רק משחק. הטובים נגד הרעים, מתחת לפני השטח, בלי שאף אחד נפגע. אך ככל שהזמן עבר האנשים שסביבה, אנשים שהיא התחילה להחשיב כחבריה, התחילו להיפגע. סטרנג'יס המסכן שנדון לחצי שנה באזקבן, ארתור שהותקף על ידי נחש לפני חג המולד, ועכשיו סיריוס...
אם היא רק הייתה מצליחה לנטרל את בלטריקס במחלקת המסתורין כל זה לא היה קורה. אם היא רק הייתה מצליחה להתחמק מהקללה שפצעה אותה, סיריוס עוד היה מתהלך בבית בפרצוף חמוץ ומנדנד לה שתשעשע אותו עם חוויות היום- יום שלה, אימא שלה לא הייתה מתאבלת, ורמוס לא היה נאנס לחשוף את סודותיו האפלים של חברו האחרון. איך היא יכולה להראות את הפנים שלה בלשכה, בידיעה שהיא לא הצליחה להכניע מכשפה שישבה ארבעה עשרה שנים באזקבן?
פתאום היא הרגישה משהו שהיא הרגישה רק לעיתים רחוקות מאד – זעם. זעם על הכישלון שלה, זעם על סיריוס שהלך ונהרג והשאיר אותם להתמודד עם פשעי העבר שלו, אבל יותר מהכל, זעם ושנאה יוקדת כלפי בלטריקס לסטריינג'.
מקבלת החלטה, טונקס קמה על רגליה והתעתקה.
היא הופיעה מול בית מפואר שניצב זקוף על צידו של הר סחוף רוחות. קירות האבן החסונים היו צבועים כחול אפרפר, ואדני החלונות והמשקופים היו מעוטרים במסגרות אבן כבדות עמוסות עיטורים גוטיים. משני צידי השביל שהוביל אל הדלת הראשית הייתה פעם גינה, אך שנים של הזנחה הפכו אותה לרצועת אדמה טרשית מנוקדת שיחים שוטים.
כשהיא הייתה ילדה קטנה, אימה של טונקס לקחה אותה למקום הזה.
"כאן אני גדלתי," אנדרומדה אמרה לה כשהן צעדו במורד אותו השביל, יד ביד.
טונקס, שאז עדיין הסכימה שיקראו לה נימפדורה, הביעה את דעתה ואמרה שהמקום מרגיש מאד בודד. מאז שהיא זכרה את עצמה היא חיה עם הוריה בעיר, והיא לא הייתה יכולה לדמיין איך זה לחיות במקום המבודד הזה.
"לא הייתי בודדה," אימה אמרה לה ברכות. "אני והאחיות שלי, קיסי ובלה, היינו מבלות ביחד מהבוקר עד הערב. אבל היום לא גר כאן אף אחד."
כעת טונקס פסעה על אותו השביל בצעד מדוד, מחזיקה את שרביטה היטב בתוך כיסה.
כשבלטריקס לסטריינג' ושאר האסירים ברחו מאזקבן, בית הוריה היה המקום הראשון בו ההילאים חיפשו אותה, במחשבה שזה יהיה המקום אליו היא תחזור לאחר מאסר של ארבע עשרה שנים. אך החיפוש לא הניב תוצאות, וההילאים המשיכו את החיפוש במקום אחר.
אך לאחר הלילה שלפני, טונקס התחילה לחשוב שיכול להיות שהם פספסו משהו. אם הבית הזה מכיל איזה שהם סודות, יכול להיות שהוא יחשוף אותם רק בפני בני משפחת בלק, כמו מקום המסתור של סיריוס. אם היה סיכוי כל שהוא למצוא את בלטריקס לפני שהיא תפגע באנשים נוספים ולהביא אותה לדין, הוא היה שם.
טונקס הגיעה אל דלת העץ הכבדה של בית. מעליה, תבליטי אבן בצורת מלאכים מקורננים לעגו לה במבטיהם. בפעם הראשונה בה היא ביקרה שם הדמויות האלה הפחידו אותה, אבל היום היא הבינה כמה הם היו מגוחכים.
לוקחת נשימה עמוקה כדי להירגע, כמו שקינגסלי לימד אותה, היא הניחה את ידה על ידית הכסף המסוגננת. היא בקושי הספיקה להתחיל לסובב אותה כשסדרת נקישות עמוקות העידו שחצי תריסר מנעולים אדירים נפתחו למגע ידה, והדלת נפתחה.
היא נכנסה למבואה אפלולית בצעד דרוך, סוקרת את סביבתה בזריזות. בכל רחבי הקומה הווילונות היו מוסטים על החלונות, והרהיטים היו מכוסים יריעות פשתן כהגנה מפני האבק.
ליד דלת הטרקלין הפתוחה לרווחה ניצבה מראה. טונקס הבחינה בהשתקפותה ברגע שהיא נכנסה ולרגע היא נבהלה.
מתחת למראה, על שולחן דקיק, עמדו סדרה של תמונות ממוסגרות. יודעת שזה מסוכן, ובכל זאת לא מוכנה לוותר על ההזדמנות, טונקס הדליקה אור בקצה שרביטה ובחנה את התמונות מקרוב.
שלוש בנות יפות השיבו לה מבטים רציניים מתוך המסגרות. אנדרומדה, הבוגרת, נתנה לה חיוך מאופק. האחת הקטנה, נרקיסה, הרימה זרוע לבנה כדי לסוכך על פניה העדינות מפני האור שטונקס כיוונה אליהן. בלטריקס, האחות האמצעית, סקרה אותה במבט יהיר תחת ריסיה השחורים הארוכים, ולבסוף חייכה חיוך אכזרי.
טונקס בחנה את התמונה של אימה ואחיותיה מקרוב ואז הרימה את מבטה. דמותה שבמראה הייתה דלה וחיוורת, שיערה המדובלל וחסר הצבע מזדקר סביב פניה כמו שיח קוצני. היא עצמה את עיניה וניסתה להרפות. כשהיא פקחה את עיניה אישה בעלת תלתלים בגוון חום עמוק ועניים שחורות גדולות הסתכלה עליה בחזרה. יותר מכולן היא דמתה דווקא לבלטריקס, עם פנים רזות ועפעפיים כבדים. לא טונקס, אלא נימפדורה, כמו שהיא נראתה מתחת לצבעים והתחפושות.
היא הניחה את התמונה והמשיכה בסריקה. היא הרגישה חשופה בדמותה האמיתית, ובאותו הזמן הרבה יותר בטוחה בעצמה, כאילו היא באמת הייתה בת בית ולא זרה.
היא העבירה את ידיה על גבי ארונות הספרים המאובקים והפסלים, אבל הם לא חשפו בפניה את סודותיהם. לאחר שהיא חיפשה היטב בכל הקומה הראשונה היא עלתה במדרגות הצרות אל הקומה השנייה, מגיעה אל מסדרון חסר חלונות שמשני צידיו דלתות רבות. איפה שהוא באפלה עלה קול בכי חלוש.
טונקס התקרבה אל הצליל בצעד זהיר. במצב רגיל היא בוודאי הייתה מועדת באפלה, אבל היא לא נפלה, נמשכת אל הצליל העצוב. הבכי בקע מתוך אחד החדרים, מאחורי הדלת היחידה שהייתה פתוחה. היא האירה לתוכו.
דמות שישבה על המיטה קפצה על רגליה כשהאור שטף את החדר ושלחה את ידה אל כיס גלימתה השחורה.
"אקספליארמוס!" טונקס קראה בקול יציב והשרביט של יריבתה התעופף לפינת החדר.
מובסת, הדמות פשטה את ידיה והסירה את ברדסה באיטיות. קרני האור נפלו על פניה שטופות הדמעות של נרקיסה מאלפוי.
"איך את מעזה לבוא לפה?" היא רשפה.
"אני הילאית," טונקס השיבה. "אני מחפשת את בלטריקס לסטריינג'."
"תועבה חצוית דם," נרקיסה המשיכה בזעם. "אין לך זכות להיות פה!"
טונקס הבינה שהיא יודעת מי היא, למרות שהיא לא הצליחה להבין איך היא מזהה אותה. היא לא הראתה את הפנים האמיתיות שלה לאף אחד מאז שהיא הייתה נערה.
"איפה בלטריקס?" היא שאלה, מתאמצת לשמור על קור רוח מול האישה שהייתה דודתה, אותה היא ראתה לפני כן רק באלבום התמונות הישן שאימא שלה לקחה איתה כשהיא עזבה את הבית הזה.
"כבר חקרו אותי בנושא," נרקיסה ירקה בתשובה, צונחת על המיטה בכבדות. "כבר אמרתי שאני לא יודעת איפה היא מסתתרת. עכשיו, תעזבי."
היא מחתה דמעות באלגנטיות במטפחת לבנה. טונקס הנמיכה מעט את שרביטה.
"אני מצטערת על מה שקרה לבעלך," היא מצאה את עצמה אומרת. היא לא הייתה יכולה שלא לרחם על האישה הזו, שבעלה נשלח לאזקבן אחרי הקרב במחלקת המסתורין.
"אני לא צריכה את הצער שלך," נרקיסה החזירה בגאווה קרה.
מבינה שאין טעם לנסות להוציא מידע מהאישה הנסערת, טונקס פנתה לאחור. אבל היא לא יצאה מהבית, אלא המשיכה לחקור את הקומה.
הדלת הסמוכה הובילה גם היא אל חדר שינה, אך בניגוד לחדר הקודם, הוא היה עמוס סממנים אישיים. אלומת האור נפלה על מיטת אפיריון שחורה ממנה השתלשלו שרשראות קריסטלים נוצצות, ועל שולחן איפור עם מראה מפוארת. על גבי השולחן נחה מסגרת כסופה.
טונקס ניגשה לבחון את התמונה מקרוב. לקחו לה כמה רגעים להבין על מה היא מסתכלת. כשהתמונה הפכה להגיונית הבלבול שלה הפך לתדהמה.
בתמונה נראו נער ונערה בגיל ההתבגרות המוקדם, שניהם בעלי שיער שחור ופנים יפות. התמונה נראתה כאילו מישהו קרע אותה לשניים ומאוחר יותר הדביק אותה בחזרה, כך שקרע עמוק הפריד בין הדמויות.
הנערה, בלטריקס בצעירותה, עמדה כשזרועותיה כרוכות בקלילות חיננית סביב כתפיו של הנער, מחייכת אל המצלמה בשובבות. הנער הניח את ידו על מותנה והסתכל לעבר המצלמה בחוסר עניין כובש.
זה היה סיריוס בצעירותו, לפני שאזקבן לקחה את החן שלו, אך בעניו בערה אותה האש שטונקס הכירה.
"זה נכון מה שאומרים?" קולה של נרקיסה נשמע מאחוריה, כמעט מצליח להבהיל אותה. האישה עמדה בפתח החדר, שרביטה נח בידה ברפיון. טונקס רצתה להאמין שהיא לא טיפשה מספיק כדי לנסות לקלל אותה.
"מה אומרים?" היא שאלה בזהירות, צופה בידה של נרקיסה מזוית העין.
"שבלה הרגה אותו," נרקיסה אמרה, ולשבריר שניה קולה רעד. "שהיא רצחה את סיריוס."
"זה נכון," טונקס השיבה, בוחנת את תגובתה של דודה.
נרקיסה נראתה נגעלת, ואז הקלה שטפה את פניה. "העולם יהיה מקום טוב יותר בלעדיו."
המילים לחצו על נקודה רגישה בליבה של טונקס.
"הוא היה חף מפשע, את יודעת," היא פלטה, חשה דחף להגן על מעט הכבוד שנשאר לסיריוס. "הוא לא רצח את כל האנשים האלה."
"הו, בן הדוד שלי היה כל דבר חוץ מחף מפשע," נרקיסה אמרה בהדגשה.
טונקס השתהתה לפני שהיא דיברה. לא יכול להיות שנרקיסה מדברת על מה שקרה בזיכרון שרמוס ראה, הרי זה התרחש אחרי שסיריוס ברח מהכלא והוא מעולם לא הואשם ברצח האיש ההוא.
"אולי לפני שאתם כולאים אנשים כמו בעלי," נרקיסה אמרה ברעד. "תלמדו להכיר טוב יותר את בני הברית שלכם."
היא הרימה את ידה. טונקס נכנסה לעמדת התגוננות, אבל נרקיסה לא ניסתה לתקוף אותה. רק המגירה בשידה שלצד המיטה השמיעה צליל נקישה ונפתחה לרווחה.
מבלי להוסיף מילה, נרקיסה כיסתה את ראשה בברדס והלכה. טונקס התפתתה לרוץ אחריה, אבל תוכן המגירה משך אותה. בפנים נח רק חפץ אחד – יומן כרוך בכריכת עור שחורה. היא בדקה אותו בקפדנות, ולאחר שהשתכנעה שהוא לא נגוע בקסם אפל היא הרימה אותו ודפדפה. כל דפי היומן היו שחורים כמו פחם, וריקים מתוכן.
טונקס יצא אל המסדרון, היומן עוד בידה, ורצה אל הדלת הראשית. אבל נרקיסה נעלמה.
היא השפילה את מבטה אל היומן. קול בראשה, שהיה דומה להפליא לקולו של עין- הזעם מודי, נזף בה על המחשבה לקחת את החפץ הזה בחזרה אל כיכר גרימולד ולתת לרמוס להסתכל עליו. זו הייתה יכולה להיות מלכודת. אבל מצד שני, עין הזעם גם תמיד לימד אותה לסמוך על תחושות הבטן שלה, והבטן שלה אמרה שנרקיסה מאלפוי בסך הכל מתאבלת על החיים שהיא איבדה, ולא רוצה לפגוע באף אחד.
במחשבה הזו, טונקס טמנה את היומן בכיס גלימתה והתעתקה בחזרה לכיכר גרימולד.
ריח נעים של תבשילים קיבל את פניה כשהיא נכנסה למפקדה. היא פנתה אל המטבח, כשהשתקפותה הלא- מוכרת במראה שבמבואה קלטה את עינה. שיערה עדיין היה סמיך וארוך ופניה נשאו את התווים של משפחת בלק. אך לפני שהיא הספיקה לשנות את הופעתה רמוס הגיח מהמדרגות המובילות אל המטבח.
"חזרת מוקדם," הוא אמר לה.
טונקס הופתעה. "איך ידעת שזאת אני?"
"אני לא יודע. פשוט ידעתי," הוא השיב. הוא הסתכל עליה, ופתאום נראה מהורהר, כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. "ככה את נראית באמת?"
טונקס הנהנה, ומשום מה הרגישה כל כך נבוכה שהיא הסיטה את מבטה.
רמוס אמר, "את רעבה? הכנתי ארוחת צהריים."
נזכרת שהיא לא אכלה מאז היום שלפני, טונקס ירדה בעקבותיו אל המטבח. הניחוח מעורר התיאבון כמעט השכיח ממנה את מה שהתרחש מוקדם יותר, והיא אכלה את הארוחה שרמוס הכין ברעב.
"מצאת את הצוואה?" היא שאלה, בעיקר כדי לטשטש את העובדה שהיא טורפת את האוכל שלה.
"שום דבר," רמוס השיב בשמץ קודרות. ביחס לטונקס, הוא לא נראה רעב במיוחד. "יחסית למישהו שידע שהוא הולך למותו, סיריוס לא עשה הרבה סידורים."
"אולי קריצ'ר לקח את זה," היא הציעה בניסיון לעודד אותו מעט.
"אחרי כל מה שהוא עשה, לא הייתי אומר שזה בלתי אפשרי," רמוס השיב. "אבל לא מצאתי את זה בכוך שלו. בכל אופן, אם הוא נמצא בבית, הוא עדיין מתחבא."
טונקס הנהנה והתאמצה לבלוע חתיכה שלה תפוח אדמה לוהט.
"שמעת ממישהו מהמסדר?"
"שום מילה," רמוס אמר, דוחף עצם של עוף סביב צלחתו. "עין- הזעם אמור להגיע לבדוק שכשפי ההגנה עדיין תקינים, אבל חוץ מזה כלום. כאילו כולם התפזרו ברוח."
טונקס לא ידעה מה עוד לומר. הייאוש שלו התחיל להשפיע עליה, ותיאבון שלה נחלש.
רמוס כנראה שם לב לשינוי במצב הרוח שלה, כי הוא שינה את הנושא ואמר, "לא אמרת לי מה את עושה פה כל כך מוקדם. אל תגידי לי שכבר תפסתם את וולדמורט."
טונקס צחקקה.
"עדיין לא, לצערי," היא אמרה. נזכרת במשקל העודף שבכיס גלימתה, היא הוציאה את היומן השחור ודחפה אותו לעבר רמוס. "ראית פעם משהו כזה? אתה מבין בדברים האלה יותר ממני."
רמוס קימט את מצחו בזמן שהוא בחן את היומן, מדפדף בין הדפים השחורים הריקים.
"זה ספר נשמה," הוא אמר בהשתאות. "שמעתי על חפצים מהסוג הזה, אבל אף פעם לא ראיתי אחד במציאות... איפה מצאת את זה?"
"בבית שאימא שלי גדלה בו," טונקס השיבה. רמוס הסתכל עליה, אבל לא התעקש לחקור מה היא עשתה שם. "מה זה ספר נשמה?"
"זה חפץ עתיק, ואפל מאד," רמוס הסביר. "אף פעם לא ראיתי אותו בפעולה, אבל הוא אמור להכיל את החולשות של קוסם ולאפשר לו להעצים את כוחות הקסם שלו."
"מה זה אומר, להכיל את החולשות שלו?"
"את יודעת ששימוש בקסם תלוי ברגשות," רמוס אמר בשמץ התלהבות, כאילו הוא שוב מלמד התגוננות מפני כוחות האופל בהוגוורטס. "רואים את זה בעיקר אצל ילדים שלא יודעים לשלוט בכוחות שלהם עדיין. רגשות יכולים להעצים את הקסם, אבל גם להחליש אותו. זאת הסיבה שרוב האסירים באזקבן מאבדים את היכולות שלהם לאחר מאסר ממושך – רגשות כמו חרטה, אשמה וגעגוע יכולים להחליש קוסם. ספר הנשמה קיים כדי להתגבר על המחסום הזה. במובן מסוים, הקוסם מעביר לתוכו את החרטות והפחדים שלו, וזה הופך אותו לחזק יותר."
טונקס הסתכלה בספר השחור שבידיו של רמוס. הוא נראה כאילו הוא בולע את האור סביבו.
"אני חושבת שהוא שייך לבלטריקס," היא אמרה.
"זה נשמע הגיוני," רמוס אמר בקודרות. "לפי הביצועים שלה במחלקת המסתורין לא נראה שאזקבן החלישה אותה. אולי להפך."
"אפשר להשמיד את זה?"
"אני לא יודע. אם היא השאירה את זה מאחור זה כנראה קשה מאד, אם לא בלתי אפשרי," רמוס אמר בטון מהורהר. "אבל... אני יודע שיש דרך לראות מה יש בתוכו. לראות את הזיכרונות של הבעלים שלו."
"בן הדוד שלי היה כל דבר חוץ מחף מפשע..."
"אולי יש שם רמז לאיפה היא מסתתרת עכשיו," טונקס אמרה, דוחקת את קולה של נרקיסה מאלפוי מחוץ למחשבותיה.
"אולי. שווה לבדוק," רמוס אמר, לא בלי שמץ של התרגשות. משאיר את הכלים המשומשים על השולחן, הוא יצא מהמטבח בצעד מהיר. טונקס מיהרה אחריו.
הוא עלה במדרגות ונעצר מול דלת חדר העבודה. בעזרת המפתח הזהוב שעוד היה תלוי סביב צווארו, הוא פתח את הדלת.
בפנים שררה שעת לילה תמידית, שכן לא היו שם חלונות, ונרות נצחיים האירו אותו באור מרצד. רמוס הניח את הספר על שולחן העבודה והחל לחטט במגירות, כל זה תחת מבטו המבקר של אוריון בלק. לבסוף הוא מצא את מבוקשתו – מבחנת זכוכית צלולה.
טונקס צפתה בו בסקרנות בעודו מקרב את קצה שרביטו אל היומן. הוא מלמל מילות לחש שהיא לא הכירה, וכשהוא הרחיק את שרביטו שובל של ערפל שחור עקב אחריו. לפקודתו, הערפל נע ושקע בתוך המבחנה. היומן נותר שחור משחור.
"אף פעם לא ראיתי זיכרון כזה," טונקס אמרה, צופה בערפל השחור מתערבל במבחנה כמו ענני סערה זועמים.
"הוא נגוע בהרבה קסם אפל," רמוס אמר. הוא ניגש אל ההגיגית של סיריוס, שעוד עמדה גלויה בפינת החדר. הוא הוציא מתוכה את הזיכרון בו הוא צפה בלילה שלפני ומילא אותה בזיכרון של בלטריקס. הילה של אור אפל עלתה ממנו.
"כמה אתה מעריך שזה מסוכן?" טונקס שאלה. על פני השטח של הערפל נעו צללים לא ברורים, שברי זיכרון.
"זה בהחלט לא בטוח," רמוס השיב. "אם אני לא חוזר – "
"על מה אתה מדבר? אני נכנסת לשם," טונקס קטעה אותו, מבינה שהוא מתכוון לצפות בזיכרון בלעדיה.
"זה יכול להשתבש במאה דרכים שונות," רמוס אמר, כמו תמיד, מתעקש לחשוב שהיא צריכה את עזרתו. "אי אפשר לדעת עם קסם אפל."
"אני צריכה להזכיר לך שאני הילאית?"
"בסדר," רמוס הסכים לאחר הטיעון הזה. "שנינו ניכנס לשם."
"בסדר," טונקס הדהדה, לא מציינת את העובדה שהיא יודעת לדאוג לעצמה. "מוכן?"
רמוס הנהן.
כאילו הוא היה מסוגל לחוש בכוונת שלהם, הזיכרון בלע אותם ברגע שהם התקרבו אליו. הוא הקיף אותם והתפוצץ באור שחור, מכלה את קירות חדר העבודה וחושף שמי לילה בהירים. הם עמדו על מדרון הר, בין הבית בו אימה של טונקס גדלה וקצהו של יער צפוף.
דמות עטויה ברדס חצתה את האחו שנמתח שבין הבית ליער. ידיים חיוורות ואלגנטיות בצבצו מתוך השרוולים הרחבים, ושיער שחור סמיך גלש מתוך הברדס. טונקס הרגישה שהיא נמשכת בעקבותיה על ידי חבל בלתי נראה, רמוס לצידה.
הדמות התקרבה אל שולי היער, מגבירה את צעדיה עוד ועוד, כאילו היא הייתה צריכה לעצור את עצמה שלא לרוץ. ברגע שהיא הייתה מוגנת במחסה העצים היא הציצה לאחור, אל הבית החשוך, והוציאה את שרביטה.
"לומוס."
אור בהיר נדלק בקצה השרביט, נופל על גזעי העצים החלקים. באור ניתן היה לראות את פניה של בלטריקס מתחת לברדס. היא הייתה צעירה, בת שש עשרה או שבע עשרה, עדיין לא נגועה בטירוף של אזקבן.
"את מאחרת."
למשמע הקול העמוק שפתיה היפות של בלטריקס נמתחו בחיוך מרוצה, כמעט נלהב. היא הסירה את הברדס ופנתה לעבר הנער שצץ מאחורי גזע עץ סמוך – סיריוס.
"אני מצטערת," בלטריקס אמרה במתיקות. "הייתי צריכה לחכות שקיסי תלך לישון."
סיריוס סקר אותה. גם הוא היה נער, מלא כעס וחשדנות כלפי העולם. בניגוד לבת דודתו הוא היה לבוש בפשטות, במכנסי ג'ינס ומעיל עור.
"התגעגעתי אליך," בלטריקס אמרה פתאום. "עבר הרבה זמן מאז שדיברנו בפעם האחרונה."
"מה?..." רמוס מלמל בתדהמה לצד טונקס.
"אני לא יכול להישאר," סיריוס אמר, מתנהג כאילו הוא לא שמע אותה. "עזבתי את כיכר גרימולד, אחת ולתמיד. באתי רק כדי להיפרד."
"עזבת?" בלטריקס הדהדה בפגיעות. "אני לא מבינה. לאן אתה הולך?"
"אני אשאר אצל חברים, לפחות להמשך הקיץ הזה," סיריוס השיב, מציב חומה קרירה כנגד הפגיעות שלה. הוא הסתכל בכל דבר חוץ מאשר בה בזמן שהוא דיבר. "החלטתי. אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה."
"דודה וולבורגה ודוד אוריון ינשלו אותך," בלטריקס אמרה כלא מאמינה.
"הם כבר עשו את זה," סיריוס השיב.
בלטריקס ניסתה להסתיר את ההלם והאכזבה שלה, אך הרגשות חמקו בין הסדקים שבמסכה שלה. היא הנדה בראשה, מסרבת לקבל את המצב.
"איך יכולת לעשות את זה?" היא שאלה, זעמה מתגבר בקצב מתמיד. "בלי תואר יורש משפחת בלק אתה כלום. זה אומר – זה אומר שהם יבטלו את האירוסים."
רמוס השמיע קול חנוק של הפתעה. טונקס הסתכלה בו ואז בסיריוס ובלטריקס הצעירים. זה לא ייתכן. לא ייתכן שהיה זמן בו הרוצחת והקורבן היו מיועדים להינשא.
"אולי זה עדיף ככה," סיריוס השיב בקול ריק. רק הדרך בה הוא הסיט את מבטו העידה שהוא לא אדיש לחלוטין. "אנחנו בני דודים, אנחנו לא אמורים להיות ביחד. זה לא נכון."
יציבתה של בלטריקס התקשחה, פניה מתכסות לאט בדוק של קרח שגרם לה להיראות הרבה יותר דומה לבלטריקס של ההווה.
"זה אף פעם לא הפריע לך קודם," היא אמרה בטינה. "מה השתנה? יש לך מישהי אחרת? מישהי בהוגוורטס?"
סיריוס לא השיב. לאחר שבריר שנייה של שתיקה הוא סב והחל להתרחק.
"אתה הבטחת!" בלטריקס קראה אחריו, והוא נעצר. "נדרת נדר, שתעמוד לצידי תמיד. לא משנה מה יקרה."
"היינו ילדים," סיריוס השיב בקוצר רוח. "דברים השתנו מאז. זה כבר לא משחק."
"זה אף פעם לא היה משחק," בלטריקס אמרה בקול מסוכן. "ואיפה אתה תגור עכשיו?"
"אצל ג'יימס," סיריוס השיב מבלי להסתכל עליה.
בלטריקס השמיעה קול של קוצר רוח רוויה שנאה.
"פוטר. אתה יודע שהוא לעולם לא יבין אותך. אתה מנסה כל כך להיות דומה לו, אבל זה לא מי שאתה. זה רק עניין של זמן עד שהוא יבין מה אתה באמת."
מבלי לספק תגובה, סיריוס התחיל ללכת ונעלם בין העצים. מאחוריו, בלטריקס נותרה לעמוד לבד, רועדת בזעם עצור.
נחשול של עשן שחור הפתיע את טונקס מתוך החשכה והיא נסחפה מתוך היער. כשהעשן התפוגג היא ורמוס עמדו ברחבה מרוצפת אבן ביום צח של תחילת האביב. מעל החצר התנשאו הכתלים האדירים של הוגוורטס.
שלושה נערים עמדו לבדם ברחבה. השעה כנראה הייתה שעת ארוחת הערב, כי לא היה שם איש מלבדם.
במרכז עמד נער רזה וגבוה בעל שיער שחור פרוע ומשקפיים, שהיה כה דומה להארי שלטונקס לא היה ספק שזהו ג'יימס פוטר. נראה שהוא מנסה להפריד בין חבריו, שהיו שקועים בריב.
סיריוס, מבוגר רק במעט מאשר בזיכרון הקודם, עמד בזרועות משולבות והבעה חתומה מול רמוס הצעיר, שדיבר אליו בכעס. צעיר בעשרים שנים מאשר בהווה, רמוס שבזיכרון היה נמוך ורזה יותר, מדי בית הספר נחים על גופו ברפיון נערי, ובשיערו החום לא נראה זכר לפסים הכסופים שהשנים רקמו בו.
טונקס הסתכלה לעבר רמוס מההווה, שעמד לצידה. עניו התרוצצו בין דמותו הצעירה לבין דמויותיהם של חבריו המתים, פניו מחווירות ולסתו מתהדקת. טונקס לא הייתה מסוגלת לדמיין איך זה מרגיש לאבד אנשים כל כך קרובים, ואז לראות אותם שוב בלי אזהרה, עומדים מולה, נושמים ומדברים.
לא יודעת איך עוד אפשר לספק נחמה במצב כזה, היא הניחה את ידה בעדינות על אגרופו המהודק של רמוס. להקלתה ולהפתעתה, הוא הרפה את ידו תחת אחיזתה, מאפשר לאצבעותיה לחמוק בין אצבעותיו ולהתהדק סביבן.
"זה לא היה מצחיק," רמוס הצעיר שבזיכרון אמר לסיריוס בקול קשה. "זה היה מעשה אנוכי, ואכזרי. לא חשבתי שזה מי שאתה."
סיריוס עשה פרצוף לא מתעניין. ג'יימס הסתכל בין חבריו בדאגה ואמר, "אתה קצת מגזים, ירחוני. זאת הייתה רק – "
"מתיחה. כן, שמעתי," רמוס שבזיכרון השיב בקור, לא מסיר את מבטו מסיריוס. "מתיחה שהייתה יכולה להיגמר במוות. אם לא היית מגיע ברגע האחרון ועוצר את סנייפ הוא היה אדם זאב עכשיו, או שהוא היה מת, והדם שלו היה יכול להיות על הידיים שלי."
ג'יימס שתק, מסתכל בסיריוס במן תחינה שיעזור לו לעזור לו. אבל סיריוס לא דיבר, עומד כמו חומה מול האשמותיו של רמוס שבזיכרון.
"למה עשית את זה, סיריוס?" רמוס שאל, הכעס מפנה את מקומו לרגע וחושף פגיעות ובלבול. "למה שלחת את סנייפ לשם, כשידעת שברגע שהוא יגיע לסוף המנהרה אני אחכה לו שם, בצורת זאב? אתה שונא אותו כל כך שאתה מוכן להרוג אותו?"
סיריוס עדיין לא דיבר. מנקודת מבטה, טונקס יכלה לראות את התמונה המלאה. בזמן ששלושת החברים התווכחו בקולות מהוסים בפינת הרחבה, בלטריקס צפתה בהם כשהיא מוסתרת בצללי משקוף הדלת המובילה אל החצר. לא נראה שהם מבחינים בנוכחותה.
באותו הזמן, נערה נוספת יצאה מדלת אחרת ופסעה לעבר שלושת הנערים. היא הייתה נערה יפיפייה, בעלת עור צח מנוקד נמשים עדינים ושיער אדמדם ארוך שגלש כמעט עד מותניה. זוג עניים ירוקות, ייחודיות, עזרו לטונקס לזהות אותה כמי שעתידה להיות לילי פוטר.
"למה אתם לא בארוחת הערב?" היא שאלה את הבנים. רמוס, שעדיין לא קיבל תשובה, הידק את שפתיו. ג'יימס נראה מעט אשם אך הצליח להסתיר זאת מאחורי חיוך. סיריוס נותר קריר ואדיש.
"מה קורה?" לילי שאלה בשמץ דאגה.
"זה שום דבר," רמוס הצעיר השיב בקול נמוך. הוא חטף את תרמילו, שהיה זרוק על הרצפה לרגליו, והתרחק לכיוון המדשאות.
"הוא בסדר?" לילי שאלה, מסתכלת בו מתרחק.
"חילוקי דעות מוסריים," סיריוס אמר פתאום בקול יציב. לילי הסתכלה עליו בבלבול.
"הוא בסדר גמור," ג'יימס אמר והניח יד על גבה, מכוון אותה בחזרה פנימה לאחר מבט מתוח אחרון לעברו של סיריוס. "בואי נלך לאכול משהו, אני גווע."
לילי אפשרה לו להוביל אותה, אך לא לפני שהיא נתנה בסיריוס מבט אחרון של חשש מעורב בסקרנות. הוא השיב לה מבט מוזר, אותו טונקס לא הצליחה לפענח.
הזוג נכנס לצל הטירה. רגעים ספורים לאחר מכן בלטריקס יצאה ממחבואה והתקרבה בקלילות ודממה אל סיריוס, שעוד עמד מבלי לזוז והסתכל במקום האחרון בו חברו ואהובתו היו.
"באת לזרוע מלח על הפצעים?" הוא אמר מבלי להסתובב כשהיא הייתה במרחק נגיעה ממנו.
"אולי," היא השיבה בשובבות, מתהלכת מאחוריו בשלווה מסוכנת, כמו פנתרה משחרת לטרף. "אמרתי לך שזה רק עניין של זמן עד שהם יבינו מה אתה באמת."
סיריוס המשיך לעמוד ללא ניע, אך צל שחלף על פניו העיד שהוא לא אדיש למילים שלה.
"למה באמת עשית את זה?" בלטריקס התגרתה. "תחסוך ממני את ההיתממות, אני כבר יודעת מה עוללת לסוורוס המסכן."
סיריוס הסתכל לעברה בהפתעה, אך כמעט מייד הסיט שוב את מבטו, מבין שחשף את עצמו.
"זה מה שאת רוצה, לסחוט אותי? לסחוט את רמוס?"
ידו של רמוס התהדקה סביב ידה של טונקס בעוצמה כמעט מכאיבה.
"תעשה לי טובה," בלטריקס השיבה בגלגול עניים. "מצידי החבר שלך יכול להיות טרול בתחפושת. אני לא עומדת לספר לאף אחד. זה לא שווה את הזמן שלי."
בלטריקס נעה ונעמדה מולו. ההבעה המתגרה שעל פניה התחלפה במשהו רציני, כמעט אפל.
"אז למה עשית את זה?" היא שאלה שוב, בקול שקט.
סיריוס ניסה לעזוב את השיחה וללכת, אבל היא עמדה בדרכו בנחישות.
"אני יודעת למה עשית את זה," היא אמרה במהירות. "אתה לא יכול לחיות עם המחשבה שסנייפ, חצוי הדם העלוב הזה, משתלב טוב יותר ממך בעולם אליו אתה נולדת. אתה שונא את זה שיש לו את הדבר היחיד שלך אין. אז עשית את מה שתמיד לימדו אותך לעשות – מחצת אותו. או שלפחות ניסית, עד שפוטר שלך התערב."
סיריוס נע כדי לעבור אותה. כשהיא המשיכה לנסות לחסום את דרכו הוא הדף אותה בתקפות, אך לא בכוח, והתרחק במהירות, עניו קפואות ופניו אפורות כמו אפר.
"הדם שלך שחור, סיריוס," בלטריקס קראה אחריו, צופה בו עוזב אותה שוב. "אתה לא יכול לברוח מזה!"
הזיכרון השתנה שוב. שמש קיצית בהירה זרחה בזיכרון השלישי, שופכת אור על גן מלבלב מלא קוסמים ומכשפות מהודרים.
"זאת החתונה של לילי וג'יימס," רמוס אמר בקול שקט.
הזוג המאושר רקד במרכז הגינה בה התקיים האירוע, מוקף בני משפחה וחברים ששלחו להם חיוכים קורנים. לילי הייתה זוהרת בשמלת הכלה הלבנה שלה, וכשבעלה הטרי לחש באוזנה והיא צחקה, הצליל מילא את האוויר החמים במגינה של פעמוני כסף.
טונקס סקרה את קהל המוזמנים, וכמעט מייד מצאה את סיריוס. מבוגר בשנים ספורות מאשר בזיכרון הקודם, הוא היה נאה מתמיד בגלימת טקס מהודרת בצבעים כחול וזהב. הוא צחק בקול בתגובה למשהו שמישהו אמר והתחיל להתרחק משאר האורחים בחיוך קורן.
"לאן אתה הולך, רך כף?" קול גברי גבוה נשמע מאחוריו והוא נעצר. בחור שמנמן בגלימה מיושנת עמד שם, מחזיק בידו צלחת עמוסה כיבוד. עניו הצרות, אפו הקטן ושיערו הדליל נתנו לו מראה של עכברוש. ביחס להופעה המרשימה של סיריוס הוא נראה עלוב עוד יותר.
טונקס הטתה את ראשה לעבר רמוס. "זה – ?"
"פיטר," הוא השיב בשלווה כפויה. "זנב תולע."
סיריוס שלף חפיסת סיגריות ושקשק אותה בחינניות.
"זה יום יפה," הוא הוסיף.
"נכון," זנב תולע השיב, מגניב מבט כמעט עורג לעבר לילי וג'יימס.
"נתראה עוד מעט," סיריוס אמר והמשיך בדרכו בצעד קליל. אם הוא היה מודע לאופן המוזר בו הגבר השני צפה בו מתרחק, הוא לא הראה סימן לכך.
הוא נעצר בצל גפן עתיק שהסתיר אותו מעיני אורחי החתונה ולקח סיגריה. הוא קירב אליה את שרביטו כדי להדליק אותה ולפתע עצר. רק אז טונקס הבינה שהוא לא לבד. כצפוי, בלטריקס ארבה לו בין הגפנים.
היא השתנתה מאז הזיכרון האחרון. כל שמץ של תמימות או ייצר שובב נמחק מהופעתה, ובמקומם הופיעה הילה אפלה; העשן השחור של הזיכרון כמו דבק בה. היא הייתה יפיפייה ומסוכנת, שיכורה מכוח.
"אסור לך להיות פה," סיריוס אמר לה בקול מהוסה, נאבק להסתיר את המתח שלו מנוכחותה.
"אני מתחתנת," בלטריקס פתחה ואמרה, ולמרות כל העוצמה והביטחון החדשים שלה, לשבריר שנייה היא הייתה שוב נערה פגיעה ומלאת תקווה.
שמץ של רגש חלף על פניו של סיריוס ונעלם. טונקס לא הצליחה לפענח האם זו הייתה דחייה או קנאה.
"מי הגבר בר המזל?" הוא שאל בקור רוח.
"רודלפוס לסטריינג'."
"זה יפה," סיריוס אמר בעוקצנות, מדליק את הסיגריה בנונשלנטיות. "באמת תהיתי מתי הוא יתחיל להרביע אתכם כמו כלבי שעשועים."
שרביטה של בלטריקס היה בידה. סיריוס הפיל את הסיגריה, אבל בקושי הספיק לזוז והיא כבר נטרלה אותו. ללא שרביט, הוא היה נתון לרחמיה.
"אני תוהה אם תקרא לעזרה," היא לחששה בקול מסוכן. "או שתעדיף למות מאשר לתת להם לגלות את האמת עליך."
סיריוס עמד בקיפאון מוחלט, מסתכל בעיניה באומץ.
"אין שום דבר לגלות," הוא אמר ביציבות.
בלטריקס חייכה חיוך מרושע. טונקס נזכרה בבלטריקס מההווה, בה היא נלחמה במחלקת המסתורין, והגיעה להבנה שהיא לא תמיד הייתה ככה. היו זמנים בהם היא הייתה נערה תמימה ומאוהבת, לפני שוולדמורט נכנס לחיים שלה.
"אפילו עוד לא אמרתי לך למה באתי," היא אמרה בקול מתנגן. מתקרבת אליו בצורה מסוכנת, היא לחשה בקול שקט, "טוג'ור פור."
סיריוס החוויר. הוא לא נרתע מקרבתה של בלטריקס, אך רעד חלוש, כמעט בלתי נראה, חלף בו.
"לא," הוא קרקר בשיברון.
"הו, כן," בלטריקס אמרה בשביעות רצון, מעבירה את קצה שרביטה על פניו המגולחות. "בוא ניגש ישר לעניין. במה אתה בוחר?"
סיריוס השפיל את עניו, ואז הסתכל לתוך הגפן. מבין הענפים היה אפשר לראות בברור את לילי וג'יימס מפטפטים עם רמוס. לצידם עמד זנב תולע כשהוא שקוע בגמיעת המשקה שלו.
סיריוס נמתח ועשה מאמץ לעמוד זקוף. הוא כבר לא רעד, אך הצבע לא חזר לפניו, נשטף יחד עם החיוך הזוהר והצחוק המתגלגל.
"טוג'ור פור," הוא אמר בטון אפל.
פניה של בלטריקס נמתחו בחיוך עצום. היא צחקה, צחוק נלהב של חדווה. לא היה בו שמץ רוע, רק להט חסר מעצורים. הצליל היה כל כך עוצמתי ורווי רגש שהוא הכה גלים בזיכרון והדף את טונקס מתוכו בתוך נחשול שחור, מגרש אותה ומשאיר אותה עם יותר שאלות מאשר תשובות.


--------------------
נגה// לשעבר מנהלת פורום פאנפיקים ומערכת הפאנפיקים// מסדר מרלין// כותבת


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Mar 17 2018, 19:07 PM
צטט הודעה




אני ואתה נשנה את העולם!
******

פרטי משתמש
קבוצה: גריפינדור
הודעות: 7163
חרמשים: 2052
מגדר:female
משתמש מספר: 65434
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 02.01.2018


וואו. אין לי מילים. קראתי בנשימה עצורה כל מילה ומילה.
אין ספק שהפתעת הרבה בפרק הזה והשארת אותי במתח גדול מאוד, כך שאין לך ברירה אלא להמשיך במהירות (:
אהבתי מאוד. מחכה לקרוא את הפרקים הבאים!


--------------------
אביטל (:

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Mar 18 2018, 20:48 PM
צטט הודעה




ALL FOR THE GAME
*******

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 10428
חרמשים: 101767
מגדר:female
משתמש מספר: 41384
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 13.10.2012


זה מקסים. אני מודה, אני משפפת רמוסיריוס יותר מרמוס/טונקס, אבל זה כי מערכת היחסים שלהם בספרים פשוט הרגישה לי קצת חסרת ביסוס. כאן את מביאה את הבסיס הזה והדינמיקה ביניהם אמינה והגיונית אז אני יכולה לשפפ אותם. אני גם מאוד אוהבת את האופן שבו את כותבת את טונקס, לדעתי היא דמות שקצת בוזבזה בספרים וכאן את נותנת לה עומק בצורה נפלאה (הקטע עם המראה האמיתי שלה היה ממש מוצלח).
הכתיבה שלך, כרגיל, נפלאה ואת יודעת לכתוב עלילות מעניינות ומותחות וזאת עוד אחת כזאת. אני אוהבת גם את הרעיון הכללי והבחירה להתייחס לסיריוס ככה. מחכה להמשך! (אבל בבקשה תמשיכי גם את האויב האחרון)


--------------------

מיקה - לשעבר א. עדכונים ומערכת הפאנפיקים - כותבת ומציירת - כאן לפעמים
מנהלת הפורום לשנת 2016 - מוזיקת מטאל ורוק - החלקה על הקרח - All For The Game

User Posted Image
T"Thank you," he finally said. He couldn't say he meant thanks for all of it: the keys, the trust, the honesty and the kisses. Hopefully Andrew would figure it out eventually. "You were amazing."g
Nora Sakavic, The King's Men -


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 6 2018, 21:04 PM
צטט הודעה




Fear Is Not My Master
****

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 1478
חרמשים: 79258
מגדר:female
משתמש מספר: 21885
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 23.02.2010


תודה אביטל ומיקה על התגובות 3> זה נכון שרמוס/טונקס לא מקבל מספיק הסבר בספרים, זאת הסיבה שמאד חשוב לי ליצור סיפור אמין מאחורי הקשר שלהם.

זה לא הפרק הכי טוב שיצא לי לכתוב, אבל להתחשב במחסום הכתיבה הכבד שאני מתמודדת איתו אני חושבת שיצא בסדר.

קריאה מהנה (:

לא הכל אבוד

רמוס נפל מתוך הערפל השחור ומצא את עצמו שוב בחדר העבודה של אוריון בלק. טונקס נחתה לצידו ומייד מעדה ונפלה על השטיח. היא פלטה אנקת כאב והתגלגלה על הגב, אוחזת בצד גופה.
ההלם ממה שזה עתה ראה שיתק את רמוס במשך כמה רגעים. לבסוף, בתחושת יאוש מוחצת, הוא נשכב על השטיח לצד טונקס.
"אתה בסדר?" היא שאלה אותו.
"אני צריך לשאול אותך את זה," הוא התחמק.
"אתה יודע למה אני מתכוונת," היא התעקשה. רמוס הפסיק לנסות להעמיד פנים; העניים שלה היו שחורות וחודרות, דומות לעניים החומות שהיו לה בדרך כלל, ובכל זאת שונות ומלאות עוצמה.
"אני לא יודע," הוא אמר, מסתכל בפסיפס שעל התקרה. "אני לא יודע מה לחשוב. סיריוס תיעב את בלטריקס... או שזה לפחות מה שהוא גרם לנו לחשוב."
"פגשתי את נרקיסה מאלפוי היום," טונקס אמרה פתאום.
"בבית הישן של אימא שלך?" רמוס שאל בהפתעה. "מה היא עשתה שם?"
"היא בכתה," טונקס השיבה, בוחנת את התקרה בריחוק. "היא אמרה לי... היא אמרה שסיריוס לא היה חף מפשע."
רמוס פתח את פיו לומר שנרקיסה מאלפוי לא יודעת על מה היא מדברת – שהיא לא הכירה את סיריוס כמו שהוא הכיר אותו – אבל הוא עצר את עצמו. הוא כבר לא היה בטוח שהוא הכיר את סיריוס טוב כמו שהוא חשב.
"אני מצטערת," טונקס אמרה ברכות.
רמוס לא זכר מתי בפעם האחרונה מישהו ניסה לנחם אותו. בטח לא מאז שלילי וג'יימס נרצחו – הם תמיד היו האנשים היחידים שהוא חזקים וטובים מספיק כדי לגרום לו להאמין שהכל יהיה בסדר. פיטר אף פעם לא הצליח להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון, וסיריוס לא היה טוב בהבנה ותנחומים, במיוחד אחרי שאזקבן הפכה אותו למסוגר וקר מתמיד.
לרגע קצר הוא התפתה לאחוז בידה שוב, אך כמעט מייד התחיל לנזוף בעצמו על המחשבה. הוא לא היה צריך להרשות לה לנחם אותו קודם לכן, ועכשיו, כשהם היו שוב בעולם האמיתי, האפשרות הייתה מסוכנת עוד יותר.
הוא הטה את ראשו כדי להסתכל בפניה, לומר משהו כדי להפיג את המתח, ופתאום נהיה מודע לעובדה שהם קרובים מאד. קרובים מידי. הוא היה מסוגל לראות כל אחד ואחד מהריסים השחורים הארוכים שמסגרו את עיניה העצובות.
הוא היה יכול לנשק אותה ולהספיק לברוח, אם הוא רק היה מסוגל לזוז. אבל הוא היה משותק מרוב ציפייה ופחד לקראת הרגע הבלתי נמנע בו היא תחצה את הגבול והוא לא יוכל להמשיך להילחם בדחף –
רעש חבטה מחריש אוזניים שבר את הכישוף, וצעקותיה של גברת בלק הדהדו בבית. בתחושה מעורבת של הקלה והחמצה, רמוס קפץ על רגליו ומיהר החוצה כששרביטו בידו כדי לחקור את מקור הרעש.
במבואה עמד קוסם לבוש סחבות עם קרחת במרכז קודקודו הג'ינג'ית, זה קילל בקול בעודו מנסה לסגור את הווילונות על הדיוקן המצווח של גברת בלק.
"מנדנגוס!" רמוס אמר בקול.
מנדנגוס פליצ'ר הסתובב בחדות ונרתע בבהלה כשהבחין שרמוס מכוון אליו את שרביטו.
"אל ת'כוון אלי ת'דבר הזה!" הוא קרא, מרים את ידיו באוויר כאילו הוא חשב שרמוס עומד לקלל אותו בכל רגע. רמוס הניף את שרביטו ומנדנגוס קפץ, אפילו שרמוס רק השתיק את הדיוקן.
"מה אתה עושה פה, מנדנגוס?" הוא שאל את הקוסם המרופט, זה החליק את קדמת גלימתו הבלויה ונראה עצבני.
"מ'חפש מקום חמים לבלות ת'לילה, זה 'כל," הוא השיב.
לאחר רגע טונקס צצה לצידו של רמוס, בעיכוב שהבהיר שהיא חיכתה כמה רגעים לפני שהיא ירדה. עניו הקטנות של מנדנגוס סקרו את הופעתה החדשה והשונה בערמומיות. רמוס היה רוצה שהיא לא תראה כל כך סמוקה ואשמה.
"מה 'תם עושים פה, שניכם?" מנדנגוס שאל בחלקלקות.
"מחפשים את הצוואה של סיריוס," רמוס אמר, מרגיש פרץ של חוסר חיבה כלפי הקוסם השני. "עכשיו אתה תאמר לנו מה אתה עושה פה באמת. זה אמצע היום."
מנדנגוס פתח את פיו להשיב – ללא ספק חושב במהירות על עוד שקר פתלתל – כשבפעם השנייה באותו היום צליל חבטה ונפץ הרעיד את הבית. הפעם הרעש הגיע ממעלה המדרגות.
רמוס הסתכל לעבר טונקס, אבל היא נראתה מבולבלת לא פחות ממנו. מבלי להחליף מילה הם חזרו על עקבותיהם בריצה.
דלת חדר העבודה נשארה פתוחה בזמן שהם הלכו לחקור את מקור הרעש במבואה, וקולות נפץ אלימים נשמעו מבפנים. קריצ'ר, שהראה את פניו המכוערות לראשונה מאז מותו של סיריוס, כיוון את אצבעו הארוכה והמקומטת אל המבחנות שסביב ההגיגית וגרם להן להתנפץ אחת אחרי שנייה.
"תפסיק!" רמוס צעק לעברו. גמדון הבית נתן לו מבט של שנאה בעניו האדומות וניפץ מבחנה נוספת בעננה של ערפל זיכרון כסוף.
רמוס הניף את שרביטו בחדות וגמדון הבית מצא את עצמו מרחף באוויר מקרסולו, מתפתל ומכנה את רמוס בשלל שמות גסים.
טונקס מיהרה אל ההגיגית כדי לבחון את היקף הנזק.
"נשאר רק אחד," היא אמרה, אוחזת בידיה את הזיכרון האחרון ששרד.
"למה עשית את זה?!" רמוס הרים את קולו על גמדון הבית, מרגיש שהוא מתחיל לאבד שליטה. "כבר הרגת אותו, זה לא מספיק?!"
"בוגד בדם נאלח, קבל- קיבל מה שהגיע לו!" קריצ'ר קרקר בשנאה, עניו האדומות בולטות מחוריהן בזעם. "פושע מצחין, מפר שבועה רשע- מרושע – "
"מזה פה?" מנדנגוס קטע את נאום התוכחה של גמדון הביתה. הוא עמד בפתח חדר העבודה, בוחן את החלל החדש בסקרנות תעבת בצע.
מרגיש פרץ של שנאה וגועל כלפי חבר המסדר השני וגמדון הבית הסורר, רמוס סילק את קריצ'ר מהחדר בהינף שרביט חד. אז הוא טרק את הדלת בעוצמה בפניו החמדניות של מנדנגוס, אלה לא הראו שמץ של צער או חרטה מרגע שהוא נכנס לביתו של המנוח.
רמוס מיהר אל ההגיגית באמונת שווא שהוא יצליח להציל משם משהו, ורק אז הוא נזכר שגם טונקס שם, ושהיא הייתה עדה להתפרצות הלא אופיינית שלו.
"אני מצטער," הוא אמר בריחוק, בושה גואה בתוכו. זה היה החוק הראשון והכי חשוב שלו – לעולם לא לאבד שליטה ולהיכנע לזעם – והוא שבר אותו, דווקא לפניה.
"זה בסדר," טונקס אמרה, סלחנית ומבינה כתמיד. "עם כל מה שקרה בימים האחרונים, אני קצת מופתעת שזה לא קרה קודם."
הניסיון שלה לעודד אותו רק גרם לו להרגיש עוד יותר רע עם עצמו. היא לא ידעה שהוא לעולם לא היה מאבד שליטה, כי אפילו ברגעים הכי אפלים היה לו במה להיאחז. אבל עכשיו הוא התחיל להבין שכל מה שהוא ידע והאמין בו היה שקר, והוא מצא את עצמו מרחף בחלל בלי עוגן או כיוון.
הוא נשען על משענת הכורסא שמול האח, מבקש לחמוק ממבטה. מצד אחד הוא מאד היה רוצה שהיא תלך ותעזוב אותו לנפשו, ומצד שני הוא פחד מהרגע בו היא תלך, והוא שוב ישאר לבד. בכל פעם שהוא חשב שהוא ניצח את הבדידות היא חזרה להכות בו, מזכירה לו שזאת נחלתם של יצורים כמוהו.
"אולי אנחנו מפרשים את כל זה לא נכון," טונקס אמרה באופטימיות מעט מאולצת. "יכול להיות שזה לא נורא כמו שאנחנו חושבים."
היא מסרה לו את המבחנה עם הזיכרון האחרון. רמוס לקח אותה מבלי להרים את מבטו והסתכל בערפל שהתערבל בתוכה ביאוש מעורב בטינה.
"תקשיב," טונקס המשיכה, אפילו שהוא לא נראה נלהב מנקודת המבט שלה. "יכול להיות שסיריוס עשה משהו רע, משהו לא מוסרי, אבל... זה נראה קצת כאילו..."
היא היססה, אך לבסוף אמרה, "טוב, אנחנו יודעים שהוא היה מוכן להרוג כדי להגן על הארי, בגלל שהוא היה הסנדק שלו. אבל... מה אם הוא היה יותר מזה?"
רמוס הרים את מבטו, מבולבל. "מה את מנסה לומר?"
"אני אומרת ש... אם מסתכלים על זה מכיוון מסוים, זה נראה כאילו מה שסיריוס ניסה להגיד לך זה... שהוא בעצם אבא של הארי."
"מה?" רמוס בכנות לא האמין למשמע אוזניו. "איך את יכולה לומר משהו כזה?"
"טוב, אולי אתה לא שמת לב לרמזים, אבל אני כן," טונקס אמרה בנחישות, פניה מאדימות בהתגוננות. "בזיכרון הראשון בלטריקס שאלה אותו אם יש לו מישהי אחרת, אבל הוא התחמק מהשאלה. ובכל הזיכרונות האחרים הוא לא הפסיק להסתכל על לילי. זה נראה כאילו היה שם משהו עמוק יותר. וזה מסביר את הכל – "
"לא," רמוס השיב בנחרצות, קם על רגליו ומתנשא מעליה בגובהו. "זה לא מסביר כלום. את לא יודעת על מה את מדברת."
במילים אלה הוא יצא מחדר העבודה. למזלם של מנדנגוס וקריצ'ר, שניהם נעלמו מהאיזור.
מרגיש כאילו הדיוקנאות המשחירים והמסדרונות הצרים לועגים לו, רמוס פנה אל המבואה, עטה את גלימתו ויצא מהבית. רק כשהוא מצא את עצמו תחת השמיים העירוניים העמוסים אובך הוא הבין שהמבחנה עם הזיכרון האחרון של סיריוס עוד בידו.
הוא טמן את המבחנה בכיסו והחל ללכת, מתעטף בגלימה אפילו שהאוויר היה חם וכבד. הוא לא רצה לתת למילים של טונקס להדביק אותו, אבל לא משנה כמה מהר הוא הלך, הוא לא יכול היה למחוק אותן מזיכרונו.
הוא לא היה יכול להכחיש את העובדה שיש משהו בדבריה. ההסבר לפיו סיריוס היה אביו של הארי, ולא ג'יימס, באמת ענה על שאלות רבות. איזה עוד סוד סיריוס היה יכול לשמור מפניו ומפני הארי? האמת הייתה שהוא לא רצה לחשוב על האפשרויות.
אבל זה פשוט לא הסתדר. לא משנה לאיזה מסקנות טונקס הגיעה, הוא לא היה מוכן לקבל את העובדה שהוא לא הכיר את חבריו כלל. אם היה משהו שהוא היה בטוח בו מעבר לכל ספק היה שסיריוס אהב את ג'יימס כאילו היה אחיו, ושהוא לעולם לא היה עושה משהו שיפגע בו, בטח שלא לנאוף עם אשתו. לא היה אדם בעולם ששמח מהאיחוד של לילי וג'יימס יותר מסיריוס. ולילי – לילי לעולם לא הייתה בוגדת בג'יימס, בטח שלא עם החבר הכי טוב שלו.
ובכל זאת, הספקות החלו לעלות ברמוס בעודו צועד ברחובות המוזנחים של מזרח העיר. חבריו כבר שמרו ממנו סודות בעבר, האם הוא באמת היה יכול להיות בטוח שמה שהוא חשב שהוא ידע עליהם היה האמת?
הוא מצא את עצמו בסמטה מבודדת מלאה חבילות עיתונים לחות. מקבל החלטה, הוא ווידא שאין מוגלגים באיזור והתעתק. הוא הופיע במקום לא רחוק משם, בצילה של חורשה צחיחה במרכזו של פארק שומם בווינינגטון התחתית, סארי.
הוא החל לצעוד בשולי החורשה, מקפיד להתרחק מהמולת המשחק של ילדים שנשמעה בקרבת מקום. הוא בדיוק תהה אולי עליו לחכות לרדת החשכה לפני שיצא ממקום המסתור ויצעד במורד הרחוב המוגלגי, כשהוא הבחין בדמות צועדת בשביל סמוך.
הארי הספיק לגבוה מאז הפעם האחרונה שרמוס ראה אותו, אך בגדיו עדיין נחו בריפיון על גופו הרזה. ידיו היו טמונות עמוק בכיסיו בזמן שהלך, ומבטו היה מושפל אל נעליו. הוא נראה שקוע במחשבות עמוקות וטרודות, ורמוס הבין אותו לחלוטין.
הוא נע בין העצים בשקט, אך רק צליל זעיר של רמיסת עלים מתים הספיק כדי להקפיץ את הארי ולגרום לו לשלוח יד אל שרביטו בדריכות.
"זה רק אני," רמוס אמר במהירות ויצא מצל החורשה, לפני שהנער יספיק לעשות משהו שהוא יתחרט עליו.
המתח בכתפיו של הארי דעך מעט, אך הוא נראה רחוק מרגוע. הוא עשה ניסיון לחייך אל רמוס, אך הופעתו הייתה רוויה אשמה עמוקה.
"מה אתה עושה פה?" הוא שאל את רמוס בקול צרוד. "דמבלדור עדיין חושב שאני צריך שישגיחו עלי?"
"לא," רמוס השיב בשלווה. הוא כבר למד לא להתרגש מהדרמטיות של הארי. "רק באתי לבדוק מה שלומך."
"אה," הארי פלט בחוסר חן, נראה מעט נבוך. "טוב, אני בסדר."
"אני שמח לשמוע," רמוס אמר. הוא שמר על קור רוח למרות שהוא התחיל להבין שאין לו שום מושג איך לדבר עם הארי. הוא כבר לא היה הילד חסר הביטחון בן השלוש- עשרה שהיה זקוק לשיעורים פרטיים בהרחקת סוהרסנים; עכשיו הוא היה כמעט קוסם בוגר, והתלאות שהוא עבר בשנות נעוריו ניכרו בו.
הכאב שהשתקף בעניו, העניים של לילי, גרמו לרמוס לחשוב על סיריוס ועל הרעיון המטורף של טונקס. ברגע שהרעיון עלה בזיכרונו הוא לא הצליח להתנער ממנו, ובאור אחר הצהריים העמום הארי התחיל להיראות פחות ופחות דומה לג'יימס, ודומה יותר ויותר לסיריוס.
"אמ... אז מה איתך?" הארי אמר פתאום במבוכה, ורמוס הבין שהוא שכח לדבר.
"גם אני בסדר," הוא אמר. לא רחוק משם ניצב ספסל פיקניק מבודד. "אתה רוצה לשבת?"
הארי הנהן בחוסר ביטחון והם התיישבו על ספסל העץ בשתיקה מתוחה. רמוס התחיל להצטער שבא, אז הוא מיהר לשאול את הארי האם הוא כבר קיבל את ציוני הבגרות שלו. הארי השיב שעדיין לא, והשתיקה המעיקה חזרה.
מה הוא חשב שישיג בכך שיבוא לשם? ברור שהוא רק מביך את הארי, והנער לא היה מסוגל לתת לו את התשובות לשאלות שהטרידו אותו. הוא לא ידע שום דבר על הסוד של סיריוס... או שאולי הוא כן?
"הארי, יש משהו שרציתי לשאול אותך," רמוס פתח, לא בטוח איך הארי יגיב אם הוא יתחיל לדבר על סיריוס. "לפני ש... כלומר, אני רוצה לשאול אם סיריוס סיפר לך משהו מפתיע או מוזר, לפני שהוא נהרג?"
כפי שהוא ציפה, השאלה ערערה את הארי. הנער הרהר ולבסוף הנד בראשו, לא מצליח להסתיר את רגשותיו, אפילו שניסה בכוח.
"בפעם האחרונה שדיברנו... טוב, גם אתה היית שם. זה היה במאי, כשדיברנו דרך הפלו במשרד של אמברידג'," הוא השיב, מבטו שוב מושפל. הוא עצם את עניו בכוח ואמר, "אני מצטער, פרופסור. הכל היה באשמתי. סיריוס – זאת אשמתי שהוא מת."
"זאת לא הייתה אשמתך," רמוס אמר מייד. "וולדמורט ובלטריקס רצחו ללא רחמים הרבה לפני שנולדת."
המחשבה על בלטריקס ערערה אותו, אז הוא מיהר להוסיף, "התמודדת עם המצב בדרך הכי טובה שיכולת. לא הייתי מצפה ממך לשבת בחיבוק ידיים כשיש אפשרות שמישהו שאתה אוהב נמצא בסכנה... אתה דומה לאבא שלך במובן הזה."
הארי זייף חיוך. רמוס התרחט על דבריו מייד. נראה שהארי עוד לא סלח לג'יימס על התעלולים שביצע בנעוריו.
איך הוא היה מגיב אם היה שומע את התיאוריה של טונקס? האם המחשבה שסיריוס היה עשוי להיות אביו האמיתי הייתה משמחת אותו? רמוס לא היה בטוח. הדבר היחיד בו הוא היה יכול להיות בטוח היה שעצם הרעיון יסב לו כאב עצום, ושאם היה מישהו שהגיעה לו מנוחה מהכאב, זה היה הארי. הוא הבין שהוא לא היה צריך לבוא.
"למה אתה שואל?" הארי שינה את הנושא פתאום.
לקחו לרמוס כמה רגעים להיזכר על מה הוא מדבר.
"בלי סיבה," הוא שיקר, אוגר כוחות לעזיבה. "אני רק... מחפש סגירת מעגל, אני מניח. הסבר למה שקרה."
הארי הנהן, באופן מפתיע לא ממשיך לחקור. אולי הוא היה מסוגל להבין את רמוס טוב משהוא חשב.
"סיריוס אהב אותך מאד," הוא אמר את הדבר היחיד שהוא ידע בוודאות שהיה אמת. "אתה יודע את זה, נכון?"
רעד קל עבר בגופו של הארי, והוא הקשיח את כתפיו כדי לעצור אותו, כדי לא להראות חולשה. הוא הנהן בשתיקה אך בכנות.
בתחושת לאות פתאומית, רמוס קיבל החלטה לעזוב וקם על רגליו. עדיף שהוא יעזוב את הנער לנפשו, ולא יכביד עליו עם המשברים האישיים שלו.
"תודה שבאת," הארי אמר פתאום והפתיע את רמוס. "לא מבקרים אותי פה בדרך כלל," הוא הוסיף בטון מתרץ, מבלי ליצור קשר עין.
"שמחתי לעשות את זה," רמוס השיב בשלווה כפויה.
"זה טוב," הארי המשיך לדבר. "כמו בשנה שלימדת בהוגוורטס... נחמד לדעת שיש מישהו ששומר על הגב שלי."
רמוס היה כה המום מרגע הפתיחות הזה שהוא לא ידע מה לומר. הארי הציץ בו כדי לבדוק את תגובתו אך מייד חזר להתעסק בשרוך הנעל שלו באצבעות ארוכות וחבולות.
אז רמוס הבין – זה לא שינה מי היה אבא של הארי. זה לא שינה, כי הוא היה אדם בפני עצמו, עם רגשות ומחשבות וזיכרונות משל עצמו, ואף אחד לא יכול היה – לאף אחד לא הייתה את הזכות – לכפות עליו את המורשת שלו.
"אני תמיד אשמור על הגב שלך," רמוס מצא את עצמו אומר. בפעם הראשונה מאז שהוא פגש את הארי הוא יכול היה לומר בכנות שהוא מדבר אליו בגובה העניים, ולא אל הפעוט שהיה או אל רוחות הרפאים של ההורים שלו. "שמור על קשר."
"גם אתה," הארי השיב.
בתחושה מעורבת של הקלה והשלמה, רמוס חזר אל החורשה המבודדת והתעתק.
הוא חזר לכיכר גרימולד. השמש כבר שקעה, אבל אפילו האפלה הכבדה שבתוך הבית לא הצליחה להרתיע את רמוס, או לכבות את להבת הנחישות החדשה שהפגישה עם הארי ליבתה בו.
הוא טיפס במדרגות בחשכה, אוחז בזיכרון האחרון של סיריוס היטב בתוך כיסו. אם הארי היה אמיץ מספיק כדי להתמודד עם המציאות ועם האחריות שלו למה שקרה במחלקת המסתורין, גם רמוס היה יכול להתמודד עם האמת של חברו האחרון מבלי להישבר לרסיסים.
הוא עשה את דרכו אל חדר העבודה כשהוא הבחין בפס של אור מתחת לאחת הדלתות בקומה השנייה, שם היו ממוקמים חדרי האורחים. רעש עמום ומוזר עלה מבפנים.
"טונקס?" הוא אמר בקול שקט אך ברור. משום מה הוא לא חשב שטונקס תישאר שם לבד אחרי שהוא ילך, אלא תחזור לבית שלה.
"כן?" קולה עלה מתוך החדר.
רמוס פתח את הדלת והציץ פנימה בשמץ חשש. טונקס ישבה על המיטה ברגליים משוכלות, לבושה פיג'מה. היא חזרה לעטות את המראה הרגיל שלה, המסכה שלה, ושיערה החום- עכברי נח על כתפיה בגלים מדובללים ולחים. המחזה תפס את רמוס לא מוכן, ויחד איתו הגיעה ההבנה שהיא הייתה יפייפיה.
"אתה בסדר?" היא שאלה אותו.
הוא היה מסוגל רק להנהן. פתאום הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על מה שקרה לפני שמנדנגוס הפריע להם. הוא אמר לעצמו שהוא צריך להיות שמח ששום דבר לא קרה ביניהם. ככה הוא יכול לנצור את הזיכרון המתוק לעצמו, ובאותו הזמן לדעת שטונקס מוגנת. מוגנת מפניו.
הרעש העמום והמוזר נשמע שוב. הצליל בקע מכיוון ארון הבגדים, זה רטט קלות.
"מה זה?" רמוס שאל.
"מנדנגוס," טונקס השיבה בסלידה, בוחנת את קצהו של תלתל סורר. "תפסתי אותו מנסה לפלח גביעי בדולח מחדר האוכל."
רמוס חייך בעל כורחו. בתגובה גם טונקס חייכה בשמץ סיפוק.
"אני מצטער על מה שקרה מקודם," הוא אמר בדחף להתפייס איתה. "דיברתי בלי לחשוב."
"לא, אני מצטערת," טונקס אמרה מייד, פוכרת את ידיה. "אתה צודק. זה לא היה הוגן מצידי לומר דברים כאלה. לא הכרתי את לילי וג'יימס פוטר – בקושי הכרתי את סיריוס – "
"זה לא משנה," רמוס אמר, עוצר את ההתנצלות שלה. "זה לא משנה מה קרה. מה שהיה היה, והם כבר לא פה כדי לספר את הסיפור שלהם. יכול להיות שלעולם לא נדע מה קרה שם באמת, כנראה שקריצ'ר הרס את כל הזיכרונות החשובים... אבל מגיע לסיריוס שלפחות ננסה להבין מה הוא רצה לספר לנו."
הוא הוציא מכיסו את הזיכרון האחרון של סיריוס.
"את באה?"
טונקס חייכה חיוך רחב, וזה הרגיש כאילו השמש הפציעה מבין העננים. אושר מעורב בצער הציף את ליבו של רמוס – צער על הידיעה שהיא לעולם לא תוכל להיות שלו, ואושר על כך שהיא נמצאת שם, בחיים שלו, כדי להזכיר לו שלא הכל אבוד.


--------------------
נגה// לשעבר מנהלת פורום פאנפיקים ומערכת הפאנפיקים// מסדר מרלין// כותבת


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 12 2018, 22:52 PM
צטט הודעה




אני ואתה נשנה את העולם!
******

פרטי משתמש
קבוצה: גריפינדור
הודעות: 7163
חרמשים: 2052
מגדר:female
משתמש מספר: 65434
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 02.01.2018


פרק מקסים גם כן! אני ממש שמחה שמחסום הכתיבה לא מנע ממך לפרסם אותו (:(ומאחלת לך שהוא יעבור בהקדם.)
אהבתי מאד את נקודת המבט של לופין - זה היה אמיתי ונוגע כל כך, נאמן לצדדים של לופין ועם זאת מאיר בו צדדים מרתקים נוספים.
עם כל פרק בפאנפיק טונקס ולופין עולים דרגה בתהליך המשותף שלהם וזה ממש מדהים לקרוא את זה.
אז, כמו תמיד, אני מסיימת בכך שהכתיבה שלך מעולה ותמשיכי בקרוב (:


--------------------
אביטל (:

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Jun 10 2018, 17:28 PM
צטט הודעה




Fear Is Not My Master
****

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 1478
חרמשים: 79258
מגדר:female
משתמש מספר: 21885
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 23.02.2010



אני יודעת שעבר המון זמן. מקווה שבכל זאת לא שכחתם את הסיפור הזה (:


ממנטו מורי


טונקס היססה לפני שהיא נכנסה לחדר העבודה של אוריון בלק. מהיום בו היא הצטרפה למסדר היא ורמוס הסתדרו מצוין, ועבדו ביחד בטבעיות, כאילו הם עבדו ביחד מאז ומעולם. היה טוב לדעת שיש מישהו שהיא יכולה לסמוך עליו. אבל כמו כל דבר, גם את זה היא הצליחה להרוס.
למה היא הייתה חייבת להתנהג כמו נערה טיפשה וחולת אהבה? היא לעולם לא הייתה נותנת למשהו כזה לקרות עם מישהו שהיא עבדה איתו במשרד הקסמים, אז למה עם רמוס זה היה שונה? מה היא חשבה לעצמה כשניסתה לנשק אותו?
היא הצדיקה את ההתנהגות שלה כרגע של חולשה. מותו של סיריוס והביקור בבית בו אימה גדלה כנראה ערערו אותה.
היא לקחה נשימה עמוקה ונכנסה. רמוס עמד מעל ההגיגית והסתכל לתוכה בריכוז, גלי האור הכסופים של הזיכרון משתקפים על פניו. הוא שמע אותה נכנסת ושלח לה חיוך, כאילו כדי לומר שהכל בסדר, ושהיא לא צריכה לדאוג מפניו.
היא חייכה בחזרה. לא, זה לא היה סתם רגע של חולשה.
"שנלך?" רמוס שאל, מחווה אל ההגיגית.
"בוא נסיים עם זה," טונקס השיבה, אפילו שהיא לא באמת הרגישה ככה. היא לא באמת רצתה שההרפתקה שלהם תסתיים, לא משנה כמה כאב היה בה.
הם צללו לתוך הזיכרון ומצאו את עצמם באותו החדר, בו לא היה יום ולא לילה. שום דבר לא השתנה שם במרוצת השנים, מלבד הדיוקן שמעל האח. בזיכרון הוא הציג את ארבעת בני משפחת בלק חמורי הסבר, וולבורגה ואוריון בלק ושני ילדיהם.
"ויקטוריה, נון פראדה. ממנטו מורי."
אוריון בלק עמד מאחורי שולחן העבודה שלו, ידיו משולבות מאחורי גבו, מדקלם את המילים הלטיניות בקול עמוק וקודר.
בצד השני של השולחן ישבו שני ילדים שחורי שיער, לבושים גלימות קוסמים קטנות ונוקשות. הילד הצעיר יותר עקב אחרי אביו בעניים כהות ומרותקות בעודו מדבר, אך הילד המבוגר יותר – אי אפשר היה לטעות בעניו הכסופות של סיריוס – נראה שקוע במחשבות, לא מקשיב לניאום.
"ניצחון, ללא פשרות. זכור את המוות," אוריון בלק אמר. "אלה המילים שהרומאים היו לוחשים באוזני המצביעים הדגולים שלהם. גאווה ועושר הם בני חלוף, בעוד הכבוד הוא בן אלמוות. זכרו – שם משפחתנו ועושרנו מאבד כל חשיבות בהיעדר כבוד."
רגולוס בלק הקטן הנהן בקשב. סיריוס נראה פחות נלהב. טונקס ניסתה להעריך בן כמה הוא בזיכרון, והחליטה שהוא נראה בן עשר או אחת- עשרה, ממש בתחילת דרכו בהוגוורטס.
"אתה לא מקשיב, סיריוס," אוריון נזף בבנו הבכור.
"אני כן מקשיב," סיריוס השיב בשמץ כעס ילדותי. "אני פשוט לא חושב שהחיים נועדו כדי לבלות אותם במחשבה על המוות."
טונקס ציפתה שאוריון ישיב לבנו בחומרה, אבל הוא רק בחן אותו בדממה.
"סלח לנו, רגולוס," הוא אמר לבסוף.
רגולוס הציץ באחיו בשילוב של חשש וקנאה ועזב את החדר. סיריוס נותר לשבת בגוף מתוח, ידיו הקטנות חופנות בכוח את גלימתו היקרה.
"פרו פמיליה מורי," אוריון אמר. סיריוס חשק את שיניו ושתק.
"מה הוא אומר?" טונקס לחשה לרמוס, אפילו שהבן ואביו לא היו מסוגלים לשמוע אותה.
"שהוא... צריך למות למען המשפחה שלו," רמוס לחש בתשובה.
"אין פלא שהוא ברח," טונקס מלמלה.
"וולו, נון וולאו," אוריון המשיך בלטינית. "דולס את דקורום אסט."
"אני לא בטוח מה זה אומר," רמוס אמר. "אני חושב שהוא מנסה לומר לו שזה בסדר שהוא מפחד..."
אוריון ניגש אל סיריוס, שישב במבט מושפל, והניח את ידו על ראשו. רעד קל שבקלים עבר בגופו של הילד, אך הוא נותר לשבת ללא תנועה.
"סיריוס הוא הכוכב הבהיר ביותר בשמיים," אוריון אמר. "בימי חייך נועדת למעשים גדולים. זכור שעליך למות, אך אל תחיה בפחד."
נקישה על הדלת קטעה את דבריו הרי הגורל של אוריון. גמדון בית זעיר בעל עניים בוהקות נכנס לחדר העבודה וקד לאדוניו קידה עמוקה.
"אדונילי, הלורד הגע- הגיע," הוא הודיע בקול צייצני.
"תודה לך, קריצ'ר," אוריון אמר, ולראשונה קולו איבד מעט משלוותו.
גמדון הבית קד בשנית ועזב. פניו של סיריוס הקטן הפכו לחיוורות כמו שלג.
"זה הזמן," אוריון אמר לו. "אתה מוכן. זכור, טרוג'ס פור."
"טרוג'ס פור," סיריוס השיב בקול קטן.
הדלת נפתחה פתאום. מישהו עמד בפתח, אבל טונקס לא הצליחה לראות דבר מלבד גלימה שחורה ארוכה שהגיעה עד הרצפה; הזיכרון נקרע לגזרים סביבה וזרק אותה בחזרה להווה.
היא מצאה את עצמה על השטיח בפעם השנייה באותו היום. רמוס עמד בגבו אליה מעל ההגיגית, מסתכל לתוכה, כאילו הוא לא נע מאז שהיא נכנסה לחדר.
"מה אתה חושב שזה היה?" טונקס שאלה אותו, למרות שהיא חשבה שהיא יודעת מה זה היה.
"כנראה שאנחנו לעולם לא נדע," הוא השיב והתחיל להחזיר את הזיכרון האחרון למקומו. טונקס ידעה שהוא חושב את אותו הדבר כמוה, אבל מפחד שאם הוא יהגה את המילים, הן יהפכו לאמיתיות.
אבל היא לא לחצה עליו לשתף. היא לא רצתה שהוא יתפרץ עליה שוב, ובעצם גם היא לא רצתה להאמין שמאחורי הזיכרון הזה חבויה האמת שסיריוס רצה לספר להם. היא לא רצתה להאמין שהדמות שנכנסה לחדר העבודה של אוריון בלק לפני כל כך הרבה זמן הייתה לא אחרת מאשר הלורד וולדמורט.

הם בילו את שארית הלילה בחיפוש אחר הצוואה של סיריוס. אחרי שהם הפכו את החדר שלו ולא מצאו אותה, הם עברו לבדוק בחדר בו בקביק גר עד לפני שבוע, אבל לא מצאו שם הרבה יותר מעצמות עכברים וקש מעופש.
"בואי נמשיך מחר, כבר מאוחר," רמוס אמר כשהם עמדו במסדרון שמחוץ לחדר. "לילה טוב," הוא הוסיף, כמעט מהר מידי, ונעלם באפלוליות שבמדרגות.
בתחושת הקלה פתאומית, טונקס נשענה על קיר המסדרון ואחזה בראשה. היא לא שמה לב כמה המתח ששרר ביניהם הכביד עליה עד עכשיו. למה היא הייתה חייבת להרוס את הדבר הטוב היחיד שהיה לה בחיים? למה היא לא הייתה יכולה להסתפק בחברות שהייתה להם? למה היא הייתה חייבת לרצות יותר, דווקא באותו הרגע?
היא חזרה אל החדר בו היא נעלה את מנדנגוס, ומצאה אותו ישן על רצפת הארון, ראשו טמון בגלימה ישנה. היא החליטה להשאיר אותו שם עד הבוקר והשתרעה על המיטה הצרה. אבל במהרה היא הבינה שהיא לא תהיה מסוגלת – ושהיא גם לא רוצה – לישון. יותר מידי דברים קרו באותו היום מכדי שהיא תוכל פשוט לישון. בטח גם רמוס עוד היה ער, שוכב במיטתו ומהרהר בכל מה שקרה. לשבריר שנייה היא תהתה אם הוא חושב עליה, אך מייד סילקה את המחשבה ונזפה בעצמה. מטומטמת.
היא קמה מהמיטה וירדה למטבח. היא עשתה את זה בעיקר בגלל שהיא הייתה רעבה, אבל גם כי היא קצת קיוותה שבשלב מסוים גם רמוס יתייאש מהניסיון לישון וימצא אותה שם. אבל אחרי שהיא כבר סיימה לאכול וכבר הייתה בכוס התה השנייה שלה והוא לא הופיע, היא וויתרה.
עדיין לא מוכנה ללכת למיטה, היא הכינה עוד כוס תה ויצאה לנדוד בבית. מי יודע, אולי היא תצליח לתפוס את קריצ'ר ולהוציא ממנו מידע על המיקום של בלטריקס, בהנחה שיהיה לה מספיק כוח להרים את השרביט שלה.
היא הגיעה אל חדר האוכל, בו הם לעולם לא השתמשו כי על קירותיו היו תלויים דיוקנאות חטטניים. מלבד השולחן המגולף שבמרכז החדר, לא היו בו רהיטים מלבד סדרה של ארונות תצוגה ריקים. המחזה היה מעציב. הם גרמו לה לחשוב על מה שאוריון בלק אמר לבניו כשהם היו ילדים – ממנטו מורי. זכרו שהכל בר חלוף.
למרות העצבות שהתעוררה בה, טונקס לא הסיטה את מבטה מהמדפים הריקים. הם גרמו לה לחשוב על כל הסודות החבויים בבית הזה, על כל החפצים שהם לא הספיקו למצוא ולטהר לפני שסיריוס נהרג. אם סיריוס אסף את זיכרונותיו ושמר אותם, יכול להיות שיש עוד בן בית שאימץ את ההרגל הזה בימי חי? יכול להיות שיש עוד זיכרונות מאותם ימים היכן שהוא בבית, רק מחכים שמישהו ימצא אותם?
היא חשבה על הילד הקטן בעל העניים הכהות שהביט באביו בהערצה בעוד זה מרצה לו ולאחיו על כבוד ומוות. רגולוס בלק. יכול להיות שגם הוא שמר את זיכרונותיו בבית לפני מותו? ואם היא בכל מקרה לא מתכוונת לישון הלילה, לא כדאי שהיא לפחות תנסה לחפש אותם?
מקבלת החלטה, היא זנחה את ספל התה והחלה בטיפוס אל הקומה הרביעית, שם שכנו חדריהם הישנים של האחים בלק. בדרך היא חלפה על פני הדלת הסגורה מאחוריה רמוס ישן. היא התלבטה, רק לרגע, האם לקרוא לו לבוא איתה. היא מייד החליטה שלא והמשיכה בדרכה. עדיף יהיה שהוא ישן, לפחות עד שהיא תמצא משהו. הירח המלא היה בעוד יומיים (היא התחילה לעקוב אחרי מחזור הירח זמן קצר אחרי שהיא ורמוס התחילו לצאת למשימות ביחד), והוא היה זקוק למנוחה.
היא הגיעה אל הקומה הרביעית, ובהתעלמות מהאזהרה שעל הדלת – 'הכניסה אסורה ללא אישורו המפורש של רגולוס אקטוריוס בלק' – נכנסה לחדר הימני.
לבקשתו של סיריוס, בקיץ שעבר מולי פסחה על חדרו של אחיו בסבב הניקיונות של הבית, וזה היה כלל לא כתוב שאסור לאף אחד להיכנס אליו ללא רשות. לא שמישהו היה מעוניין בכך. כמו כל החדרים בבית, זה בטח היה עוד חלל מאובק וקודר.
אבל בפועל, זה לא היה המצב. ברגע שטונקס פתחה את דלת החדר אש נמוכה נדלקה באח, והנרות שהיו פזורים מסביב התעוררו לחיים, כאילו הם מקבלים אותה בברכה. בניגוד לשאר החדרים בבית, החדר הזה נשמר במצבו המפואר המקורי, עם שטיחים מהודרים ו-ווילונות קטיפה נקיים מדוקסיות, מיטת עץ ממורקת, סדינים מגוהצים ומדפי ספרים נקיים מאבק. כל אלה נתנו תחושה שדייר החדר רק יצא לזמן וקצר, ושהוא כבר ישוב.
טונקס סגרה את הדלת ברכות אחריה והחלה לבחון את חדר השינה. שולחן הכתיבה שעמד בפינה היה מצוחצח למשעי, כאילו הוא אובק ממש באותו היום, והמגירות שלו לא הכילו דבר מלבד גליונות קלף חלקים, כסתות דיו ועטי נוצה. גם ארון הבגדים, שהיה מלא גלימות כהות שהדיפו ריחות נעימים, לא הניב שום תוצאות כשטונקס חיטטה בתוכו.
היא ניסתה לחשוב. היא ידעה שרגולוס בלק היה בן 18 כשהוא נעלם והורכז כמת. איפה נער בן 18 יכול להחביא את הזיכרונות שלו? הצעד הבא שלה היה לחפש מתחת למזרון, אבל לא היה שם דבר.
בתחושת אכזבה היא התיישבה על המיטה וסקרה את החדר במבטה. על השולחן שליד המיטה נח ספר, כאילו רגולוס בלק הניח אותו מידיו בלילה הקודם, בכוונה להמשיך לקרוא אותו הלילה. המחשבה העבירה צמרמורת קלה בגבה של טונקס. היא הרימה את הספר.
'האצולה של הטבע: שושלות הקוסמים', היה שמו של הספר. לא מופתעת מבחירת חומר הקריאה, טונקס התחילה לדפדף בספר. מתוך הדפים, נפלה על ברכיה פיסת קלף.
בתחושת ניצחון, היא יישרה את פיסת הקלף הישנה. על גביה, בדיו שחורה ודהויה, היה כתוב:
רגולוס,
אתה לא חייב לעשות את זה. אני יודע שאני כבר לא שם, אבל שבועה זו שבועה, ואני אקיים את שלי. זאת הייתה העסקה, אתה זוכר? זה משהו שאני צריך לעשות, לא אתה. התפקיד שלך הוא לחייך בנשפים, להתחתן עם איזה מכשפה אומללה ולהביא ילדים מגעילים.
אני יודע שאני אח גדול די מחורבן, אבל אף פעם לא ביקשתי ממך שום דבר עד עכשיו. אל תצטרף אליו. אם לא בשבילך, אז בשבילי.
ממנטו מורי.
ס.

טונקס קראה את המכתב פעמיים, אפילו שכבר בפעם הראשונה היא הבינה מה היא קוראת. היא אף פעם לא הייתה טובה בהבנת מסרים נסתרים, אבל אחרי מה שהיא ראתה שעות ספורות קודם לכן, משמעות המכתב הישן כמעט סנוורה אותה.
היא חשבה על סיריוס, על השעות שהם היו מבלים יחדיו במפקדה אחרי ישיבות המסדר. יותר מפעם אחת הם מצאו את עצמם מדברים אל תוך הלילה עם כוסות וויסקי אש, מחליפים סיפורים ומתחמקים באלגנטיות מלדבר על אזקבן. גם רמוס היה שם, והם היו צוחקים ביחד ושוכחים את הקודרות של ישיבת המסדר.
בקיץ, חום האש שבאח היה גורם לסיריוס לגלגל את שרוולי חולצתו. לא היה לו אות אפל. ובכל זאת – שבועה זו שבועה, ואני אקיים את שלי. זה משהו שאני צריך לעשות... אל תצטרף אליו...
המחשבה שסיריוס הייתה אוכל מוות הייתה בלתי נתפסת, למרות כל הסימנים שהעידו על כך. הפגישות הסודיות שלו עם בלטריקס בצעירותם, הנאום שאביו נתן לו בילדותו – על איך יהיה עליו למות למען משפחתו – ועכשיו המכתב הזה, בו הוא מתחנן בפני אחיו שלא יהפוך לאוכל מוות, כי זה היה התפקיד שלו.
אבל זה פשוט לא היה הגיוני. אם הוא היה אוכל מוות, היה צריך להיות לו האות האפל. וגם אם הוא הצליח להסתיר אותו איך שהוא באמצעי קסם, גם סנייפ היה אוכל מוות, הוא היה אמור לדעת שגם סיריוס הוא סוכן כפול... או שאולי הוא ידע, אך שמר את המידע בסוד? אולי האמון שדמבלדור נתן בו היה מוטעה? אולי האמון שהוא נתן בסיריוס היה מוטעה?
ומה לגבי כל שאר הדברים שקרו? אם סיריוס היה אוכל מוות, האם זה אומר שכל הפשעים שיחסו לו היו נכונים? האם הוא באמת היה זה שבגד בלילי וג'יימס פוטר, והרג את כל המוגלגים האלה? ומה זה אמר על פיטר פיטגרו? האם הם היו שותפים לפשע?
טונקס ידעה שהיא צריכה להרגיש נבגדת, אבל משום מה היא לא הרגישה ככה. אולי היא פשוט עוד לא הפנימה את התפנית הזו. או שאולי, כמו שהמחשבות שניקרו בה אמרו, הסוד של סיריוס היה עמוק יותר, והיא לא הייתה מסוגלת לשפוט אותו כשהיא לא יודעת את כל האמת. בין אם הוא היה אוכל מוות ובין אם לא, סיריוס לא היה אדם רע. היא לא הייתה מסוגלת להאמין שהערבים שהם בילו ביחד היו בסך הכל הצגה. אולי היא הייתה תמימה, אבל היא לא הצליחה להפסיק לחשוב על האופן בו הוא הרג את האיש שניסה לפגוע בהארי, ואיך הוא הסתכל על לילי וג'יימס כשהם היו צעירים. היה שם משהו עמוק יותר, גם אם רמוס סירב להאמין בכך.
היא חשבה על רמוס וחשה דקירה בליבה. איך היא תבשר לו את הבשורה הזאת? היא לא רצתה להיות זו שתספר לו את האמת המרה, אמת שתפגע בו ואולי אפילו תשבור אותו, ובאותו הזמן היא ידעה שהיא חייבת לספר לו מייד.
היא לקחה את המכתב וירדה בצעד נחוש במדרגות אל חדרי האורחים. אך כשהיא הגיע אל הדלת של רמוס היא היססה. המתח שנבנה ביניהם מאז הכמעט- נשיקה שלהם היה בלתי נסבל, ורק הפך לגרוע יותר בכל רגע שהם בילו ביחד. השהייה בחברתו של רמוס כבר לא הייתה פשוטה כמו שהיא הייתה לפני שסיריוס נהרג.
היא לא הייתה בטוחה שתוכל להיכנס לחדר הזה בלי לשפוך בפניו את ליבה. לספר לו איך היא הרגישה כאילו הוא וסיריוס היו החברים האמיתיים היחידים שהיו לה מזה זמן רב, ואיך היא קצת האשימה את עצמה במה שקרה לסיריוס, ואיך היא הרגישה כשהיא חזרה לכיכר גרימולד בצהריים וגילתה שהוא בישל בשבילה, איך זה הרגיש לאחוז בידו בתוך הזיכרון של בלטריקס. וסיריוס – סיריוס לא היה מי שהם חשבו שהוא.
היא הסתכלה שוב במכתב שבידה. ממנטו מורי, הדיו השחורה שעל הקלף הדהדה לעברה מתוך האפלה. זכור את המוות.
אומץ פתאומי מילא אותה. אם היה משהו שהיא למדה ממותו הפתאומי של סיריוס, היה שהחיים יכולים להסתיים בכל רגע. הם היו כל כך שבריריים – היא לא רצתה לבלות אותם במחשבות על מה אסור ומה מותר, ומה יכול היה להיות. יודעת שאם היא תעצור לחשוב על זה היא תשתפן, היא קימטה את המכתב באגרופה ופתחה את דלת חדרו של רמוס מבלי להקיש.
היא קיוותה שהוא יתעורר מהכניסה שלה, אבל הוא כנראה היה שקוע בשינה עמוקה מאד. היא הדליקה אור בקצה שרביטה כדי לא למעוד בחשכה והתקרבה אל מיטתו בצעד מדוד. הוא ישן במיטה צרה שעמדה ליד הקיר המנוגד לדלת, גבו מופנה אליה. היה משהו מאד מוזר, אבל גם מאד מסקרן, בלראות אותו שוכב ככה ללא ניע, בשלווה.
"רמוס?" היא לחשה במתח.
הוא התעורר מייד והסתובב לעברה בעניים מצועפות. הוא נראה צעיר מאד בשיער סתור והבעה מבולבלת, וזה נסך בטונקס ביטחון מחודש.
"מה קרה?" הוא שאל, מתחיל להישמע מודאג. טונקס הבינה שהיא עומדת בחדר שלו בפיג'מה, באמצע הלילה.
בצעד נועז היא התיישבה על המיטה שלו.
"ממנטו מורי," היא אמרה ונישקה אותו.


--------------------
נגה// לשעבר מנהלת פורום פאנפיקים ומערכת הפאנפיקים// מסדר מרלין// כותבת


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Jun 10 2018, 21:14 PM
צטט הודעה




רוצים עתיד יפה יותר
******

פרטי משתמש
קבוצה: אחראית פעילויות ופרויקטים
הודעות: 9947
חרמשים: 2147236317
מגדר:female
משתמש מספר: 52249
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 03.05.2015


האא הסוף כזה מתוקקקקק
אוקיי כן
זו הייתה מנת המתיקות היומית בשבילי
ועכשיו, לתגובה: זה פרק ממש מקסים! אני לא יודעת אם הגבתי לך על הפאנפיק הזה בעבר (אני חושבת שלא, אז הפתעה! אני גם קוראת אותו), ואני אני ממש אוהבת את רמוס וטונקס שלך. לא רק פה, אלא בכללי- את כותבת אותם בצורה מאוד מציאותית, שממש אחד חסרה ממש בספרים אבל מצד שני מרגישה כאילו זה תמיד היה שם ותמיד היה חלק מהדמויות שלהם.
הממ, הסיפור הזה עם סיריוס עדיין מרגיש לי קצת מוזר. הוא לא אוכל מוות (אני מקווה), אז מה כן היה שם? סיבוך משפחתי כלשהו, ככל הנראה. והוא כנראה כן הכיר את וולדמורט. אבל מה הייתה ההתחייבות הזאת שלו? אני מניחה שניאלץ לחכות ולראות. וגם לראות מה תהיה התגובה של רמוס, מסכן. אם היו מעירים אותי באמצע הלילה כדי לנשק אותי הייתי מחטיפה למי שעושה לי את זה סטירה. אבל זה סתם כי אני עייפה.
בכל אופן, זה פרק מקסים ואני מחכה להמשך (:


--------------------
שקד ✧ אישה חזקה ועצמאית

User Posted Image

!Happy International Women's Day


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Jun 15 2018, 14:50 PM
צטט הודעה




Fear Is Not My Master
****

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 1478
חרמשים: 79258
מגדר:female
משתמש מספר: 21885
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 23.02.2010


תודה שקד על התגובה הנפלאה (: הדברים יתחילו להתבהר מאד בקרוב.

יצר הרע

כשרמוס התעורר בבוקר שלמחרת, הוא חשב שזה היה רק חלום. גופו, שהיה מתוח ותשוש לפני הירח המלא, הרגיש כבד כמו עופרת. במאמץ רב הוא הצליח לחדש את הקשר בין מוחו הישן- למחצה לגופו, ורק אז הבין שהוא לא לבד.
טונקס נחרה לצידו בשלווה. היא תפסה חלק נכבד מהמיטה הצרה בה הוא ישן, דוחקת אותו אל הקיר. בשנתה היא חזרה לעטות את המראה האמיתי שלה, ושיערה הערמוני היה מפוזר על הכרית שלו.
אם הוא לא היה מוצא אותה שם, הוא כנראה היה ממשיך להאמין שמה שקרה בלילה היה חלום. באותו הרגע זה הרגיש כמו חלום. היא נישקה אותו, וזה הרגיש כמו שהוא דמיין שזה ירגיש, אבל לא כמו שהוא ציפה. זה בלבל אותו. זה היה חייב להיות חלום, כי הוא אף פעם לא דמיין איך זה ירגיש לנשק אותה, אבל זה בדיוק מה שהוא עשה.
הם כנראה נרדמו זמן קצר לאחר מכן. הוא לא זכר איך היא נכנסה למיטה, אבל הוא חשב שהוא זוכר אותה מחבקת אותו, ואותו מחבק אותה בחזרה, לפני שהתשישות הכניעה אותו בשנית.
הוא כל כך חשש להעיר אותה שבהתחלה הוא לא העז לזוז. הוא שכב שם, מסתכל באור הבוקר הקלוש אובד בתוך הקשרים שבשיערה, וניסה לחשוב על מה הם ידברו כשהיא תתעורר.
מה יקרה עכשיו? האם המבוכה ביניהם תהיה כל כך גדולה שהם לא יוכלו להמשיך לעבוד ביחד? או שאולי היא תתנהג כאילו שום דבר לא קרה? הוא לא היה בטוח מה יהיה גרוע יותר.
הייתה גם אפשרות שלישית, אבל הוא לא הרשה לעצמו להרהר בה. זה היה אכזרי מצידו אפילו לחשוב על זה. הוא היה מבוגר ממנה בהרבה, והוא היה אדם זאב – מערכות היחסים שלו בדרך כלל לא שרדו הרבה אחרי שבת הזוג שלו הבינה עם מה יש לה עסק, לא משנה כמה סבלנית ומקבלת היא ניסתה להיות. הוא לא האשים אותן.
טונקס התהפכה ופנתה לכיוונו. הוא ניסה להיצמד כמה שיותר לקיר כדי לתת לה מרחב. היא עדיין ישנה, אבל היא הפסיקה לנחור, שפתיה נפערות קלות.
זה היה קרוב מידי, אינטימי מידי. הוא נגע בעדינות בכתפה כדי להעיר אותה. זה לקח כמה רגעים עד שהיא מצמצה לעברו בעניים שחורות.
"הי," היא אמרה בצרידות. רמוס חיפש את המבוכה בחיוכה המנומנם.
"הי," הוא השיב. ההבעה המסופקת שלה גרמה לתחושה מדגדגת להופיע בחזהו. הוא לא הרגיש את התחושה הזו כבר הרבה, הרבה זמן.
הוא ידע ששום דבר לא קרה ביניהם מעבר לנשיקה, אבל כדי להפיג את השתיקה ביניהם הוא התחיל לשאול, "אנחנו – ?"
"לא," טונקס השיבה במהירות. "אני חושבת שלא."
רמוס הנהן כנגד הכרית והרגיש מטומטם. למה הוא מתנהג כמו ילד? הוא צריך להגיד לה כאן ועכשיו שמה שקרה בלילה לא יוכל לחזור על עצמו, לא יוכל להוביל לשום מקום... אבל קול בתוכו, שבעבר היה נשמע כמו ג'יימס וכעת נשמע יותר כמו סיריוס, אמר לו להפסיק לחשוב כל כך הרבה ופשוט לעשות את מה שמרגיש נכון.
ותראה לאן זה הוביל אותך, הוא אמר לסיריוס בליבו.
"אני צריכה לספר לך משהו," טונקס אמרה ברצינות, והכישוף השברירי שאפף אותם נשבר. אירועי היום שלפני, השבוע שלפני, ארבע עשרה השנים שלפני, חזרו להציף את מחשבותיו של רמוס. הוא התיישב בניסיון לנער אותן מעליו, כאילו הן היו עננת דבורים.
טונקס הושיטה לו פתק מקומט שהיה טמון בכף ידה. הוא לקח אותו בחוסר רצון – הוא היה לח, אחרי שבילה את כל הלילה בכף ידה – אבל הוא לא יישר אותו.
"מה זה?" הוא שאל בשמץ חשדנות.
"כדאי שתקרא בעצמך," טונקס השיבה. היו רחמים בקולה.
"אני לא רוצה," הוא אמר, יודע שזה נשמע פחדני, והחזיר לה את הפתק. "אני לא רוצה לדעת מה סיריוס ניסה לספר לי. האמת, מה שהיא לא תהיה – אני לא רוצה לדעת אותה."
לרגע טונקס נראתה כאילו היא עומדת להתווכח, אבל ברגע האחרון שמטה את כתפיה והנהנה בהבנה. שניהם ידעו שהוא כבר יודע את האמת, לכן הוא העריך את זה במיוחד שהיא לא כופה עליו להתמודד איתה.
"אחרי שלילי וג'יימס נרצחו," הוא מצא את עצמו מספר לה. "לקח לי הרבה מאד זמן לקבל את העובדה שסיריוס בגד בהם, בגד בכולנו. ואחרי שקיבלתי על עצמי את האמת הזאת זה הרגיש אפילו גרוע יותר, כי במשך שנים נזכרתי שוב ושוב בכל הדברים הקטנים שהוא עשה והיו אמורים לגרום לי לחשוד שהוא לא מה שהוא אמר שהוא. ואז הוא ברח מאזקבן, טוען שהוא חף מפשע, והיו לו הוכחות – פיטר היה בחיים, והוא הודה שהוא היה שומר הסוד ושהוא הסגיר את לילי וג'יימס לוולדמורט... ניסיתי להיות חשדן, לשאול את כל השאלות, אבל זה פשוט היה כל כך הגיוני, כל כך נכון, שלא הייתי מסוגל שלא להאמין שזו האמת. זה מה שרציתי להאמין במשך שתיים- עשרה שנה. וזה היה כל כך טוב לקבל אותו בחזרה... אזקבן אולי שינתה אותו, אבל בהרבה מובנים הוא לא השתנה בכלל... זאת הסיבה ש... אני רוצה לזכור אותו כחבר שהוא היה, ולא בתור... את מבינה?"
למרות חוסר היכולת שלו לבטא את עצמו, היא הנהנה, ומבט חטוף לעברה הבהיר לו שהיא באמת מבינה. היא חשפה שוב את פיסת הקלף המקומטת, אבל הפעם כדי להצית אותה בלהבה כחולה שכילתה אותה עד אפר.
שתיקה כבדה השתררה לאחר מכן. רמוס צפה בחלקיקי הקלף הבוערים נישאים באור הבוקר ונעלמים, ושאל את עצמו איך הוא ממשיך משם. לשמחתו, באותו הרגע טונקס נזכרה שמנדנגוס עדיין נעול בארון בחדר השני והלכה להוציא אותו. רמוס ניצל את ההזדמנות כדי להתלבש ולחמוק למטבח, בתקווה להרוויח קצת זמן עד הרגע בו הם יהיו מוכרחים לדבר על מה שקרה בלילה.
הוא היה מופתע, אבל גם קצת שמח, לראות את עין- הזעם מודי יושב במטבח ולוגם מהבקבוק האישי שלו.
"מתי הגעת?" רמוס שאל אותו, צופה בחוסר נחת בעינו המכושפת מתגלגלת בארובתה.
"לא מזמן," עין הזעם השיב, מסתכל עליו בעינו הטובה במבט שרמוס התקשה לפרש. "מה מנדנגוס ניסה לגנוב?"
"גביעי בדולח," רמוס השיב, לא שואל איך עין הזעם יודע שמנדנגוס פשע. "תה?"
"לא," עין הזעם השיב באופן צפוי. "מצאתם כבר את הצוואה?"
"עוד לא."
"כדאי שתמהרו," עין הזעם נהם. "בעוד תשעה ימים – "
"כיכר גרימולד תעבור לבלטריקס, אני יודע," רמוס קטע אותו בעצבנות. "אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים. דרך אגב, לא הייתה מזיקה לנו עזרה, תודה ששאלת."
עינו המכושפת של עין הזעם התמקדה ברמוס, והוא הביט בו בשתי עניו במבט מלא משמעות.
"אני מצטער," רמוס אמר, מתבייש בהתפרצות שלו.
"אל תצטער," עין הזעם אמר בתקפות עדינה, מפתיעה. "איבדת חבר קרוב, זמן מובן. לפחות סיריוס מת על הרגליים, בכבוד, כשהוא נלחם למען מה שהוא מאמין בו. זה הסוף הכי טוב שכולנו יכולים לקוות לו."
רמוס הנהן אבל פנה אל הכיריים כדי להסתיר את פניו. מה עין- הזעם היה חושב על הכבוד של סיריוס אם היה יודע את הדברים שרמוס גילה בימים האחרונים?
קינגסלי וטונקס נכנסו למטבח באותו הרגע – טונקס כבר כנראה סילקה את מנדנגוס – כשהם שקועים בשיחה רצינית על המתרחש במשרד הקסמים.
"כמה הילאים צריכים בשביל למצוא כמה אוכלי מוות?" טונקס התרעמה בזמן שרמוס הניח מולה צלחת עם טוסט וביצים. "אמרת שכל הלשכה מחפשת אותם, איך זה יכול להיות שאין אפילו קצה חוט?"
"אנחנו מתחילים לחשוב שהם יצאו מהארץ מייד אחרי הקרב במחלקת המסתורין, בידיעה שהם לא יוכלו להמשיך להתחבא מאחורי ההכחשה של משרד הקסמים," קינגסלי השיב באורך רוח, לוגם מהתה שרמוס הכין.
"אתם יודעים מי יכול לדעת איפה בלטריקס מסתתרת?" טונקס אמרה בחצי לחישה, לא נוגעת באוכל שלה. "קריצ'ר. אנחנו יודעים שהוא תקשר איתה, אולי אפילו נפגש איתה. צריך לקחת אותו למחלקה לפיקוח על חיות פלא, הם יוכלו לתחקר אותו."
"ולאפשר לו לספר להם על המסדר ועל כל הפעילות שלו? אני חושב שלא," עין הזעם אמר בקודרות.
"אבל אנחנו חייבים לעשות משהו," טונקס אמרה בקול, ואז בקול חלוש יותר הוסיפה, "הוא הרג את סיריוס."
רמוס חש צביטה בליבו, והלך להכין עוד טוסט כדי להעסיק את עצמו. שתיקה כבדה השתררה בחדר.
"מה? אתם לא מסכימים איתי?" טונקס שברה את השתיקה. "רמוס, אתה לא מסכים איתי?"
"כמובן שאני מסכים איתך," רמוס השיב בשלווה כפויה. "אבל מה היית רוצה שנעשה? שנענה אותו, נוציא ממנו את המידע הזה בכוח? אנחנו לא יכולים לעשות את זה."
טונקס נראתה כאילו היא רוצה להתווכח, אבל לבסוף וויתרה, מורטת את שיערה המדובלל וטועמת מארוחת הבוקר בחוסר רצון.
אחרי ארוחת הבוקר, כשעין- הזעם הודיע שהוא נשאר לחזק את כשפי ההגנה במפקדה וקינגסלי התנדב לעזור למצוא את הצוואה, רמוס הציע מייד להתפצל כדי לחסוך זמן. הוא נסוג אל חדר העבודה של אוריון בלק, אבל ברגע שהוא היה לבד הוא צנח בכבדות לתוך אחת הכורסאות שמול האח, לא טורח להתחיל לחפש. קרבתו של הירח המלא הפכה אותו לעצבני וחסר סבלנות, והוא לא היה מסוגל להמשיך להקשיב לשלושת ההילאים מדברים בלי סוף על המצוד אחר אוכלי המוות.
הוא רק רצה להיות לבד, ממתי זה היה פשע? אבל גם בחדר העבודה, אוריון בלק צפה בו במבט חמור סבר מדיוקנו שמעל האח.
"אתה בטוח יודע איפה הוא החביא את הצוואה," רמוס מצא את עצמו מדבר אל הדיוקן בעצבנות. "אני מהמר שאתה יודע על כל מה שקורה בבית הזה. לא אכפת לך שכל הירושה שלך תעבור לאישה שרצחה את הבן שלך?"
אדון בלק התמיד בשתיקתו, אבל רמוס חשב שהוא רואה שמץ של רגש חולף על פני הקנבס שלו.
נשמעה נקישה רכה על הדלת. הוא ידע שזו טונקס, אז הוא חיכה שהיא תחמוק פנימה בלי לחכות לתשובה. זה בדיוק מה שהיא עשתה.
"עם מי אתה מדבר?" היא שאלה בשמץ דאגה.
"איתו," רמוס השיב, מחווה אל הדיוקן, ופתאום הבין שהוא מחייך קצת. "הוא לא דברן גדול."
"הייתי אומרת שלא," טונקס השיבה במתיחות, סוגרת את הדלת אחריה בשקט. "רמוס, אנחנו צריכים לדבר."
רמוס הנהן בכבדות, יודע שהרגע הזה יגיע. הוא התכונן למפל השאלות שהיא עמדה לשאול אותו – האם למה שקרה אמש הייתה משמעות? מה זה אמר לגבי העתיד שלהם? האם יש לו רגשות אליה, או שהוא רק נכנע לצורך בנחמה שהגיע לאחר אובדן של חבר קרוב? – שאלות עליהן עדיין לא הייתה לו תשובה.
לכן הוא הופתע כשהיא התייצבה מולו באגרופים קמוצים ודרשה לדעת, "למה אתה מוותר על סיריוס בקלות כזאת?"
השאלה תפסה אותו כל כך לא מוכן שהוא לא ענה, רק בהה בה. זה היה רגע מוזר לחשוב שהיא יפייפיה, אבל משום מה המחשבה בחרה את הזמן הזה לתפוס את החלל הריק שבראשו ולהתגרות בו.
"תגיד משהו!" טונקס הטיחה בו, באותו הטון הנחוש בו דיברה מוקדם יותר במטבח. "איך אתה מסוגל פשוט לשכוח את כל מה שהוא הראה לך? הבקשה האחרונה שלך הייתה שתסלח לו – איך אתה יכול לסלוח לו אם אתה אפילו לא יודע במה הוא חטא?"
"שנינו יודעים במה הוא חטא," רמוס אמר. הוא לא רצה לומר את זה, אבל המילים השתוקקו לצאת ממנו מאז הערב שלפני, כשהם צפו בזיכרון האחרון של סיריוס.
"אנחנו לא," טונקס התעקשה. "אנחנו לא יודעים את כל הסיפור. אם היית קורא את המכתב שמצאתי אתמול היית יודע את זה."
"אז למה שרפת אותו?"
"כי אני מטומטמת!" טונקס הרימה את קולה בפתאומיות, מפתיעה ומבהילה את רמוס. "כי רציתי לרצות אותך! כי הייתי מסנוורת ולא ראיתי שאתה פחדן! למה לעזאזל אתה מחייך?!"
גם הוא לא היה בטוח למה הוא מחייך – זה בהחלט היה זמן מוזר לחייך בו. אולי הוא מתחיל לצאת מדעתו.
"עבר הרבה זמן מאז שהיה למישהו אכפת ממני," הוא אמר לה. זו הייתה האמת.
ההסבר העילג ומעורר הרחמים שלו השכיח את כעסה מייד. לחייה החיוורות עוד זרחו בוורוד בהיר, אבל כעת ממבוכה. היא צנחה לתוך כורסא סמוכה.
"סליחה שקראתי לך פחדן," היא אמרה לתוך ידיה.
"זה בסדר גמור," הוא אמר. "זאת האמת, אחרי הכל."
טונקס פלטה נחרת צחוק מובכת. רמוס רצה שהיא תזיז את היד שלה כדי שהוא יוכל לראות את עיניה, אבל היא לא עשתה את זה.
"אני עדיין חושבת שזה לא בסדר שאתה מוותר על סיריוס לפני שאתה יודע את כל הסיפור," היא אמרה ברצינות.
רמוס חשב במשך כמה דקות ארוכות איך להשיב לה. לבסוף, הוא החליט לעשות משהו שהוא עשה רק פעם אחת בחיו עד כה – לספר לה את הסיפור שלו.
"כשהייתי בן חמש כשהפכתי לאדם זאב. פנרייר גרייבק בכבודו ובעצמו – בטח שמעת עליו – חטף אותי מהמיטה שלי בליל ירח מלא, לקח אותי ליער ונשך אותי. אני לא זוכר את האירוע עצמו בכלל, אני יודע רק את מה שההורים שלי סיפרו לי. אבל יש משהו אחד שאני כן זוכר מאותו הלילה. אני זוכר שבפעם הראשונה, בגיל חמש, הבנתי שיש בעולם אנשים רעים. באמת רעים. הבנתי שהם שם, תמיד יהיו שם, לעולם לא יענשו על הפשעים שלהם, ושאין שום דבר לעשות בנידון.
"כשהייתי צעיר חשבתי שיש הפרדה ברורה בין אנשים טובים לרעים. אבל ככל שהתבגרתי הגבולות האלה הטשטשו יותר ויותר. את מבינה, אני לא מסוגל לשלוט בעצמי בזמן הירח המלא, אבל אני זוכר את המחשבות, הדחפים, שמניעים אותי כשאני זאב... בגלל זה אני יודע שגם בי יש רוע. אולי הוא היה שם תמיד, אולי גרייבק העביר אותו אלי כשהוא נשך אותי, אני לא יודע. זו הסיבה שלפני ארבע עשרה שנים הסכמתי לקבל את העובדה שסיריוס היה בוגד, וזו הסיבה שאני לא תולה הרבה תקוות בחפות שלו עכשיו. אני אפילו לא מאשים אותו... טוב, אולי קצת. אבל לא על שהיה בו רוע, אלא על כך שהוא לא הצליח לשלוט בו."
הוא לא העז להסתכל בטונקס בזמן שדיבר, אך כשסיים הוא הרגיש שהוא מוכרח. היא הסתכלה עליו בעניים החומות שלה – חום שוקולד, הוא חשב לעצמו – ודמעות אילמות התגלגלו במורד לחייה.
"אל תבכי," הוא אמר. הוא רצה לעשות הרבה יותר מזה, אבל כדי להשכיח את תשוקותיו רכן ואחז בידה. "זה היה מזמן."
"זה עדיין עצוב," היא מלמלה, מוחה את פנייה. "אז אתה חושב שכולם רעים? גם אני?"
"אולי לא את," הוא השיב ברכות. זה גרם לה לחייך. הוא רצה שהיא תשאל אותו אם הוא באמת חושב ככה, כדי שהוא יוכל לומר לה שהוא מעולם לא פגש אדם שהיה כל כך חזק, כל כך אמיץ, וגם כל כך מלא טוב. אבל היא לא שאלה, אז הוא רק הידק את אחיזתו בידה.
"מה היה כתוב במכתב?" הוא שאל, ספק כדי להפר את הדממה הטעונה וספק כי הוא באמת הסתקרן מעט.
טונקס עשתה כמיטב יכולתה לשחזר את תוכן המכתב הקצר שסיריוס כתב לאחיו לפני מותו.
היא צדקה – אולי הוא באמת מיהר לשפוט את פשעיו של חברו. הוא לא ידע את כל הסיפור, הוא כבר התחיל להפנים את העובדה שהוא כנראה לעולם לא ידע מה סיריוס באמת רצה לספר לו. אך למרות כל מה שראה בזיכרונות של סיריוס, כל הסודות שהוא הסתיר, ואפילו אותה פגישה מאיימת עם מי שהיה מוכרח להיות וולדמורט, טונקס הצליחה להדליק בליבו שביב של תקווה.
במכתבו סיריוס דיבר על שבועה. רמוס לא ידע באיזה שבועה מדובר, אבל הוא כן ידע שכאשר קריצ'ר השמיד את זיכרונותיו של אדונו ובכך מנע מרמוס וטונקס לגלות את הסיפור שלו, הוא אמר משהו שרמוס לא הצליח לשכוח, וכעת קיבל משמעות חדשה – הוא כינה את סיריוס מפר שבועה. ואם היה איזה שהוא שמץ של תקווה שכפיו של סיריוס היו נקיות, זו הייתה ההפרה של אותה שבועה.


--------------------
נגה// לשעבר מנהלת פורום פאנפיקים ומערכת הפאנפיקים// מסדר מרלין// כותבת


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Jun 20 2018, 20:18 PM
צטט הודעה




רוצים עתיד יפה יותר
******

פרטי משתמש
קבוצה: אחראית פעילויות ופרויקטים
הודעות: 9947
חרמשים: 2147236317
מגדר:female
משתמש מספר: 52249
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 03.05.2015


שוב, פרק מהמם. אהבתי שעשית את הקפיצת זמן הזו ועברת ישר לבוקר, רק מרמזת על התגובה של רמוס, בלי להיכנס לפרטים מדוייקים. זה נותן לנו לדמיין את זה איך שזה נראה לנו לנכון, וזה ממש נחמד.
רמוס יוצא ממש מתוק בפרק הזה. כמובן שהוא זה שיותר אכפת לו ממה שקרה, שמעניק לזה יותר משמעות, בזמן שמצד טונקס זה נראה כאילו כלום לא קרה. אני מחכה לראות איך תציגי את זה מנקודת המבט של טונקס, כי ברור לגמרי שכן אכפת לה מזה.
יש לי רק הערה קטנה-
QUOTE
כשהייתי בן חמש כשהפכתי לאדם זאב.

זה אמור להיות או "כשהייתי בן חמש הפכתי לאדם זאב", או "הייתי בן חמש כשהפכתי לאדם זאב". יש לך כ בשני המקומות, וזה לא משתלב ביחד.
חוץ מזה אין לי הערות, זה פרק מקסים ואני מחכה להמשך (:


--------------------
שקד ✧ אישה חזקה ועצמאית

User Posted Image

!Happy International Women's Day


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Jul 25 2018, 11:12 AM
צטט הודעה




Fear Is Not My Master
****

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 1478
חרמשים: 79258
מגדר:female
משתמש מספר: 21885
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 23.02.2010


תודה שקד, תיקנתי (:

ירח מלא


הצוואה התגלתה בצהרי היום השלישי לחיפושים. עין הזעם הבחין בה בעזרת עין הקסם שלו בתוך תא נסתר בשולחן העבודה הישן של אוריון בלק.
היא הייתה שם כל הזמן הזה, רמוס חשב בכלימה בזמן שהוא וטונקס היו בדרכם למסור את מגלית הקלף החתומה לדמבלדור. אם שניהם לא היו כל כך שקועים בעצמם ואחד בשני, אולי הם היו מוצאים אותה קודם.
"עבודה טובה," דמבלדור אמר להם כשהם עמדו במשרדו בשעת ערב מוקדמת, הצוואה החתומה של סיריוס בידו. הלילה בו התקיימה האשכבה הצנועה הרגיש רחוק כעת. "אני מקווה שהחיפוש עזר לכם להשלים עם האובדן."
"זה עזר," טונקס אמרה, להפתעתו המוחלטת של רמוס. איך שהוא, הם הגיעו להסכמה אילמת לעולם לא לספר את סודו האפל של סיריוס לאיש. "מה הצוואה אומרת?"
דמבלדור שבר את חותם השעווה ופרש את הקלף. מעיין במסמך לאור הנרות, הוא אמר, "סיריוס הותיר חלק קטן אך מכובד מהונו לגברת טונקס – אימך, נימפדורה – ולך, רמוס. אך המטיב העיקרי הוא הארי. סיריוס הוריש לו את שארית הונו, יחד עם כל שאר רכושו, ואת כיכר גרימולד מספר שתיים עשרה. אני אבקר את הארי בהקדם ואודיע לו על ההתפתחות. אני מודה לכם, רמוס, נימפדורה, על עבודתכם המסורה."
רמוס קיבל את תודתו של המנהל באשמה. הוא תמיד הרגיש אשם וכפוי טובה בחברתו של דמבלדור, אבל כעת התחושה הייתה מועצמת. הוא לעולם לא יידע שהאמון שהוא נתן בסיריוס לא היה מוצדק. הוא ימשיך להאמין בטוב שבאנשים, כהרגלו, לא מודע לאופן בו הוא נבגד.
הוא היה אוכל מוות. הוא היה רוצח.
אחרי הפגישה החפוזה עם דמבלדור הם חזרו לכיכר גרימולד, שם שררה אפלה שלווה של דמדומים, כאילו כמו בעליו, גם הבית הגיע למנוחה. הם נדדו אל הטרקלין, שהיה קריר כתמיד, ורמוס הדליק את האש באח.
"אתה חושב שיהיה להארי אכפת אם נישאר כאן עוד קצת?" טונקס שאלה, אבל באותו הזמן זימנה בקבוק וויסקי אש ושתי כוסות מהמטבח, כאילו הם כבר סיכמו שהם ישארו שם עוד לילה אחד.
"אני בטוח שזה לא יפריע לו," רמוס השיב, משאיר את הגלימה שלו על אחת הספות וצונח על השטיח מול האח. הוא הרגיש שילוב של השלמה ודיכאון מוחץ, והוא עוד לא היה מוכן לחזור לבדידות.
הם בילו את שארית הערב בשיחה ובשתיית וויסקי אש, כמו שהם נהגו לעשות יחד עם סיריוס. בזמן השיחה לאור האש רמוס נזכר בקיץ שעבר, בימים בהם טונקס בדיוק הצטרפה למסדר. הוא זכר שהוא נהג להשתעשע במחשבה שזה יוכל להיות נחמד אם סיריוס יצא מהחדר לרגע וישאיר אותו ואת חברת המסדר החדשה והכובשת הזאת לבד.
זאת הייתה פנטזיה שהוא ניסה לגרום לעצמו לשכוח. אולי אם הוא היה צעיר יותר, אם הוא לא היה מקולל, אם הייתה לו עבודה ראויה לשמה, אולי אז הוא ונימפדורה טונקס היו יכולים להיות ביחד. הם היו יכולים להיות זוג טוב, באותו עולם דמיוני.
אבל כעת המחשבות המתוקות והאסורות האלה שבו ועלו, מקשות עליו להתרכז בסיפור שטונקס סיפרה לו על ימיה באקדמיה להילאים.
"אתה לא מקשיב לי," היא אמרה פתאום, בשמץ נזיפה מעורבת בשעשוע.
"אני מצטער," רמוס אמר ולקח לגימה ארוכה של וויסקי.
"אתה חושב על סיריוס?" טונקס שאלה, חיוכה מתחיל לדעוך.
"לא," רמוס השיב מייד. הוא לא רצה לדבר על סיריוס, והוא לא רצה שהיא תפסיק לחייך. "חשבתי עליך."
טונקס חייכה אל תוך הכוס שלה, סומק וורדרד מופיע על לחייה. ייתכן שזה היה רק אשליה של הבהוב האש, אבל זה נראה כאילו שיערה מקבל גוון וורוד תואם.
"מה חשבת?"
"חשבתי ש... היינו יכולים להיות זוג טוב."
"היינו יכולים?" טונקס נראתה קצת נפגעת.
"כן, אם לא הייתי אדם זאב. אם הייתי צעיר יותר," רמוס השיב, אבל משום מה נראה שתשובתו מכעיסה אותה. "את לא מסכימה איתי?"
"לא," טונקס השיבה בנחרצות. "אתה חושב שאכפת לי מהדברים האלה?"
"צריך להיות לך אכפת," רמוס אמר, מעורער מתגובתה. "את מבינה שלא יכול להיות לך שום עתיד איתי? אני הופך למפלצת פעם בחודש, שלא לדבר על זה שאני לא יכול להחזיק עבודה – "
"אז מה?" טונקס נכנסה לדבריו בפתאומיות, מצליחה להפיל את הכוס שלה ולשפוך וויסקי על השטיח. היא התרוממה על ברכיה, כאילו היא הייתה מוכנה לזנק ולהילחם בו. "יש לי עבודה. עבודה טובה, יותר טובה משלך אי פעם תהיה. אני יכולה לדאוג לעצמי, אני לא צריכה איזה גבר שיפרנס אותי. זה באמת מה שאתה חושב עלי?"
רמוס פתח את פיו להשיב, אבל היא נכנסה לדבריו ברגש מתגבר.
"אל תקטע אותי! אולי אני מטומטמת שאני מרגישה ככה, אבל אחרי מה שקרה לסיריוס... הבנתי שהחיים יכולים להסתיים בכל רגע. המשפחה של אימא שלי אולי הייתה משוגעת, אבל הם צדקו בדבר אחד – אי אפשר לחיות באשליה שהמוות לא אורב בכל פינה. אפשר לחיות את החיים בפחד מפניו, ואפשר לנצל אותם עד תום, עם האנשים שאנחנו אוהבים... אוף, אני בטח נשמעת כל כך אידיוטית..."
היא נגעה בפניה, מנסה להסתיר דמעה שחמקה מזוית עינה. רמוס אף פעם לא ראה אותה בוכה. הם ישבו יותר קרוב משהוא הבין, והוא יכול היה לראות דמעה שנייה בזוית עינה, נוצצת לאור האש. הכאב שלה סקרן והעציב אותו.
"את לא," הוא אמר, לא יודע איך לנחם אותה, ונלחם בדחף לגעת בה. "את צודקת. כמובן שאת צודקת. אבל..."
אבל מה? הוא פגש את המוות יותר מידי פעמים בחיים שלו כדי להיות מסוגל להגיד בכנות שהדרך שטונקס הציעה לא הייתה הדרך היחידה לחיות. כשהוא היה צעיר גם הוא האמין בכך, כשהוא היה מוקף חברים טובים ובנות יפות שלא ידעו את הסוד שלו. אבל כבר לא היו לו חברים – ג'יימס היה מת כבר חמש עשרה שנה, פיטר בגד בהם באופן בלתי נסלח, וסיריוס...
לא נשאר לו אף אחד חוץ ממנה. ובאותו הרגע הוא הבין, בשילוב של התרגשות וכאב, שהיא אוהבת אותו. אולי היא האישה היחידה שאי פעם באמת אהבה אותו. הוא ניסה לחפש את ההיסוס בעיניה, את המתיחות בה אנשים היו מביטים בו לפעמים, כאילו הם פחדו שהוא יתנפל עליהם ויתקוף אותם בכל רגע. אבל המבט הזה לא היה שם. הייתה שם רק עצבות ואהבה.
"מה הבעיה?" טונקס שאלה, חיוך משועשע מופיע על השפתיים שלה, אפילו שהעניים שלה עוד היו רטובות. "הזאב בלע לך את הלשון?"
רמוס היה כל כך מופתע מההערה שהוא פלט נחרת צחוק. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא התבדחה על המצב שלו, כמו שג'יימס וסיריוס נהגו לעשות. זה מצא חן בעניו.
הוא רכן לעברה בזהירות, נותן לה הזדמנות להתחרט על ההצהרות שלה ולברוח מפניו. אבל היא לא ברחה, רק סגרה את המרחק ביניהם ונתנה לו לנשק אותה.

הפעם הם לא נרדמו, ולא היה דבר שהיה יכול לעצור את הלהט שהתגבר ביניהם, מוזן על ידי האש והאלכוהול.
הם עברו את הלילה האחרון שלהם בכיכר גרימולד עם מעט מאד שינה. אך כשהבוקר הגיע הם עדיין לא היו מוכנים לעזוב. הם עוד לא היו מוכנים לצאת אל העולם ולהתמודד עם המלחמה ועם המסדר. בינתיים, הם העדיפו להישאר במיטה של רמוס ביחד, לדבר ולצחוק ולהתעלס ולישון, כאילו הזמן עצר מלכת.
אך ככל שהיום חסר הדאגות שלהם הפך לערב, חוסר הנחת של רמוס הלך והתגבר. טונקס נרדמה כשראשה על חזהו – שיערה שוב היה בצבע וורוד מסטיק – נוחרת נחירות שקטות ושלוות. רמוס הקשיב לנחירותיה זמן ארוך, מחשבותיו נודדות, עד שהשמש התחילה לשקוע וצלליהם של הרהיטים הרעועים התחילו להתארך.
הוא לא יכול היה להמשיך להתעכב, הוא היה חייב לצאת לדרך. הוא יצא מהמיטה בזהירות, מנסה לא להעיר את טונקס, והחל להתלבש.
אך הניסיון שלו לתת לה להמשיך לישון כשל. היא התעוררה באנחה והסתובבה כדי להסתכל עליו מתלבש. רמוס חייך אליה. היה כל כך קל לאהוב אותה.
"לאן אתה הולך?" היא מלמלה בקול כבד משינה.
"ירח מלא הלילה," הוא השיב, מכפתר את חולצתו.
טונקס התיישבה במיטה, מהדקת את השמיכה לחזה כנגד הקרירות התמידית שבבית.
"בהצלחה," היא אמרה ופיהקה. "מצטערת, אני לא יודעת מה אומרים למישהו במצב כזה."
רמוס גיחך והתיישב על קצה המיטה כדי לנעול את נעליו. במקום לעשות את זה, דעתו הוסחה על ידי השפתיים שלה, שכמו שיערה, היו בצבע וורוד מסטיק מגרה. הוא נישק אותה.
"נתראה בבוקר?" היא שאלה כשהם התנתקו, שמץ חוסר ביטחון.
"כן. נתראה בבוקר," הוא השיב, יודע שהיא תהיה שם כשהוא יחזור מהלילה.
הוא הצליח לנעול את נעליו, נתן לה נשיקה אחרונה לפרידה, ויצא לדרכו.
הוא התעתק להוגסמיד, ובחסות הדמדומים עשה את הדרך הפתלתלה והמוכרת אל הצריף המצווח. בפעם הראשונה מזה זמן רב, הייתה לו תקווה בעודו עושה את דרכו אל המקום בו הוא נהג לעבור את השינוי הכואב שלו. הוא ניסה לא לחשוב על מה שיקרה ברגע שהירח יזרח, אלא על הרגע בו הוא יראה שוב את טונקס, ינשק אותה שוב, יריח את הניחוח שלה שוב.
הוא נכנס לצריף והלך אל החדר שלו, החדר בו הוא ראה את סיריוס בפעם הראשונה אחרי שתיים- עשרה שנים. הוא נעל את הדלת אחריו, פשט את בגדיו, אותם הוא הניח מקופלים בקפדנות בתוך הארון שהוא עצמו נהג להשחיט בזמן הירח המלא, והמתין בחשכה.
החדר הרעוע הכיל הרבה זיכרונות. בחשכה שבין שקיעת השמש לזריחת הירח, הזיכרונות כמו התעוררו לחיים לנגד עניו. הוא ראה את ג'יימס שרוע בנונשלאנטיות על המיטה עם הכילות הקרועות, מדבר על איך לילי התעלמה ממנו בשיעור שיקויים; את פיטר יושב בכורסא שהריפוד שלה זולג החוצה, צוחק מהבדיחות של חבריו, ברכו רוטטת בהתרגשות ומתח לקראת הבאות; את סיריוס עומד ליד החלון הדלוח, ממתין לזריחתו של הירח בעניים מחושבות וקרות כקרח, וברגע שהוא שם לב שרמוס מסתכל עליו הוא משיב לו חיוך מעודד...
כאב חד פילח את עמוד השדרה של רמוס כמו יתר בוערת. הוא החניק צעקה, מנסה להרפות את שריריו ולא להתנגד לשינוי. שריריו התחילו להימתח, פרווה בקעה מתוך נקבוביות עורו בתחושה מעקצצת ושורפת שגרמה לו לרצות לקלף מעצמו את העור שלו, גוגלתו התארכה תחת מלחציים בלתי נראות שכפו עליה בכאב את צורתה החדשה, אוזניו התארכו, פניו שינו את צורתן וגידלו שיער.
הכאב רק הלך והתגבר בכל רגע. רמוס ידע שזה לא יגמר עד שהשינוי יושלם, לכן הוא אפשר לעצמו לאבד הכרה, מזכיר לעצמו שזה כמו ללכת לישון. הוא רק צריך לשקוע בשינה טרופה, ואחרי לילה מלא סיוטים הוא יתעורר ושוב יהיה עצמו, והוא יראה שוב את טונקס, והכל יהיה בסדר...
הזאב ילל בתוגה. עבר הרבה מאד זמן מאז הפעם האחרונה בה הוא חש משהו שלא היה זעם. הוא נהם והתנפל על הדלת, משתוקק לפרוץ החוצה אל היער ולצוד, אבל העץ לא נכנע תחת טפריו. הוא נאץ בו את ציפוריו, כשלפתע חש שהוא לא לבד.
הוא סב בדריכות, מוכן להתמודד מול האויב החדש. קרן אור ירח שהצליחה לחמוק דרך החלון האירה את דמותו של כלב גדול. הזאב לא הצליח להריח אותו, אבל הוא ידע שהוא שם, מחכה לדבר מה. הוא נהם, כועס ומבולבל, אך הכלב לא נראה מאוים. הוא ישב במקומו בביטחון, זנבו מצליף כנגד הרצפה המאובקת בחדוות משחק.
הזאב התגנב לעברו בקלילות, מחכה לרגע בו יריבו יקפוץ ויברח, אבל זה לא קרה. הוא התכונן, נתן נהמה אחרונה, וזינק על הכלב. אך הוא נחת על רצפת העץ, והכלב כבר לא היה שם.
הוא סב בבלבול, תר אחר טרפו, וגילה שהוא מחכה לו ליד הדלת המושחתת, שכעת הייתה פתוחה לרווחה. בלי להשמיע קול, הכלב חמק מהדלת אל החשכה. הזאב דלק אחריו.
הוא רדף אחריו כל הדרך אל המנהרה, אך גם שם הוא לא הצליח ללכוד אותו – זנבו השחור תמיד קשקש לעברו ממש מעבר לפינה. פתאום אפו קלט ניחוח מתוק של יער, ולאחר רגע הוא זחל מתוך המנהרה אל האוויר הפתוח.
ירח גדול וכסוף עמד נמוך מעל צמרות העצים, מעורר בזאב דחף לפלוט יללה ארוכה ועוצמתית. הוא רחרח את סביבתו, את הדשא הרענן ואת ניחוח הקסם החריף. הכלב עשה את דרכו בדילוגים אל עבר היער, זנבו מקשקש בעליזות. בשילוב של הנאה וכעס, הזאב המשיך במרדף.
הוא רדף אחרי הכלב השחור כל הלילה. לעיתים הוא היה מאבד אותו בין העצים הצפופים, או שעקבותיהם של צבי או ארנבת היו מסיחים את דעתו מהמרדף, אך הכלב המוזר תמיד חזר להתגרות בו ולהוביל אותו עמוק יותר ויותר אל תוך היער.
הוא רץ ורץ, וגם כשזה הרגיש שהוא לא יכול להמשיך יותר, הוא המשיך הלאה, לא מוכן לאבד את טרפו. אך לבסוף ניחוח של צמחי מים הגיע לאפו, והוא היה מסוגל לשמוע את פכפוך הנהר הרבה לפני שהוא הגיע אל הגדה. הוא נעצר על שפת המים, רחרח את האוויר הלח ובחן את סביבתו. הכלב נעלם.
הזאב פלט יבבה חלושה, מצר על שאיבד את חברו. הוא היה רעב, אבל הוא היה תשוש מכדי לצוד. הוא שתה מהנהר, מצא מקום נוח בתוך שיח קרוב, ונרדם.


--------------------
נגה// לשעבר מנהלת פורום פאנפיקים ומערכת הפאנפיקים// מסדר מרלין// כותבת


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Jul 26 2018, 00:36 AM
צטט הודעה




אני ואתה נשנה את העולם!
******

פרטי משתמש
קבוצה: גריפינדור
הודעות: 7163
חרמשים: 2052
מגדר:female
משתמש מספר: 65434
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 02.01.2018


וואו, פרק מקסים ומעניין ביותר. אהבתי את התפנית החדשה שחלה ביחסים של טונקס ולופין - זה הרבה יותר מתאים ככה, כשהמתיחות נחלשה... גם הקטע של אדם הזאב בסוף היה מעולה!
כיף שסוף סוף פרסמת פרק נוסף, חיכיתי לזה המון זמן (:

הערה קטנה:
QUOTE
מקופלים בקפדנות בתוך הארון שהוא עצמו נהג להשחיט בזמן הירח המלא, והמתין בחשכה.

אם אני לא טועה, כותבים: "להשחית" ולא "להשחיט."

מחכה להמשך שלך, תעשי זאת בזריזות (:


--------------------
אביטל (:

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Aug 14 2018, 11:04 AM
צטט הודעה




Fear Is Not My Master
****

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 1478
חרמשים: 79258
מגדר:female
משתמש מספר: 21885
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 23.02.2010


אביטל - תודה רבה רבה על התגובה 3>

זה הפרק האחד לפני האחרון. קריאה מהנה. כמו תמיד, אשמח לתגובות בונות (:

דם סמיך יותר ממים


זה קרה רק פעמים בודדות, אבל היו פעמים בהן הזאב ישן ורמוס יכול היה להרגיש שהוא והחיה חולקים את אותו הגוף, כך שהחלומות החייתיים והפשוטים שלה היו בשבילו חלומות צלולים בהם הוא היה יכול לשלוט במתרחש. ברגעים הראשונים של החלום רמוס חשב שזה מה שקורה גם הפעם, אבל במהרה הוא הבין שמשהו שונה מתרחש בחלומותיו של הזאב.
הוא חלם על האולם הגדול. הוא צף בין הנרות המרצדים, מעל שולחנות הבתים העמוסים נערים ונערות נרגשים. טור של תלמידי שנה ראשונה השתרך מול שולחן הסגל, ואיך שהוא רמוס ידע שהוא עצמו נמצא בין הילדים האלה, ושזה היום הראשון של שנתו הראשונה בהוגוורטס.
הוא התמקד בשולחן גריפינדור. סיריוס בן האחת- עשרה ישב שם לבד, לא יוצר קשר עם אף אחד. בשולחן סלית'רין, כמה תלמידים מבוגרים יותר הסתכלו עליו והתלחששו. אגרופיו של סיריוס חפנו את גלימתו בכוח. רמוס היה מסוגל לחוש את הפחד שלו כאילו הוא היה שלו, ולשמוע את החששות שלו כאילו הוא לחש אותם באוזנו – למה הוא התמיין לגריפינדור ולא לסלית'רין? ומה זה אומר לגבי העתיד שלו?
הבאה להתמיין לבית גריפינדור הייתה ילדה יפה עם שיער ג'ינג'י ארוך. לילי הצטרפה אל יושבי השולחן המריעים, מחייכת חיוך נבוך ומקסים, והתיישבה מול סיריוס.
"גריפינדור הוא בית האמיצים, נכון?" היא שאלה אותו בניסיון לפתוח בשיחה. "אני כל הזמן מתבלבלת. אף פעם לא שמעתי על הוגוורטס ועל הבתים עד לפני כמה חודשים, כשקיבלתי את המכתב. אני לילי אוונס, דרך אגב," היא הציגה את עצמה, שולחת את ידה הקטנה מעבר לשולחן. "ואתה סיריוס, נכון?"
סיריוס התעלם מהמחווה הידידותית שלה, תוקע את מבטו בשולחן בעקשנות. לילי שלחה לו מבט של עלבון וסלידה ועברה לצפות בטקס בהפגנתיות.
רמוס צפה בבנות שלמדו איתו ועם חבריו בגריפינדור מתמיינות, והבא להתמיין אחריהם היה רמוס עצמו. תחושת חיבה יוצאת דופן הציפה אותו בעודו צופה בעצמו בגיל אחת עשרה, צנום ומפוחד, עושה את דרכו אל קדמת האולם כדי להתמיין. הוא זכר את הבלבול והחרדה שהוא חש אז – הוא מעולם לא היה מוקף בכל כך הרבה אנשים קודם – וכשהמצנפת צנחה והסתירה את עניו, הוא חש הקלה.
בשולחן גריפינדור הוא זכה ליחס לבבי מצד לילי, אבל כשהוא פנה במבוכה להציג את עצמו בפני סיריוס, לילי אמרה לו, "אל תטרח."
בין האחרונים להתמיין היו פיטר וג'יימס. רמוס המבוגר, שצפה במתרחש מלמעלה, ראה את ג'יימס הצעיר מעודד את פיטר, שנראה כאילו הוא עומד להתעלף מרוב מתח. עמוק בתוך החלום הוא חש געגוע אל חברו שמת בגיל צעיר כל כך.
פיטר נראה כאילו הוא עומד לבכות מרוב הקלה כשהוא התמיין לגריפינדור, ואחריו ג'יימס תפס את מקומו בביטחון אופייני ומוין גם הוא לגריפינדור כמעט מייד. פיטר התיישב מצידו השני של רמוס, וג'יימס התיישב ליד סיריוס, זה בהה בשולחן הסגל בריכוז. רמוס לא חשב על זה כבר שנים, אבל זה היה הרגע בו ארבעתם נפגשו בפעם הראשונה. ככה החברות שלהם התחילה. אבל רמוס לא זכר את סיריוס כל כך מסוגר ומפוחד.
דמבלדור קם להכריז על תחילת הארוחה, אבל לא נראה שג'יימס מקשיב. הוא הסתכל על סיריוס בסקרנות גלויה.
"אתה סיריוס בלק," הוא אמר ברגע שדמבלדור סיים לדבר והארוחה הופיעה על השולחן. "סיריוס בלק, היורש של משפחת בלק."
"כן," סיריוס השיב בביטחון, אפילו שהוא עדיין לא יצר קשר עין. האם הוא חושב על הצרחן שיקבל מהוריו בבוקר הבא?
"אני ג'יימס פוטר," ג'יימס אמר, מושיט את ידו.
"פוטר?" סיריוס ווידא, לפני שלחץ את ידו בשמץ היסוס.
"אה, אז איתו אתה כן רוצה לדבר?" לילי התרגזה מעבר השני של השולחן. תמיד היה לה מזג חם. "וממני זה בסדר פשוט להתעלם? זה בגלל שאני בת?"
סיריוס לא טרח להשיב, מעמיס אוכל על צלחתו כדי לשחק בו.
"אני חושב שאני מבין מה קורה כאן," ג'יימס אמר בדיפלומטיות אופיינית. "ההורים שלך בטח מוגלגים."
"כן, אז מה?" לילי השיבה בהתרסה.
"לא כל המשפחות טהורות הדם מקבלות קוסמים שההורים שלהם מוגלגים," רמוס הצעיר נידב בקול קטן.
"מה זאת אומרת? זה שההורים שלו קוסמים הופך אותו ליותר טוב ממני?"
"אל תהיי כל כך קשה איתו, גילי. את לא יודעת איך זה לגדול במשפחה טהורת דם," ג'יימס אמר.
"קוראים לי לילי," לילי סנטה והלכה לשבת עם הבנות האחרות. רמוס זכר את הרגע הזה, שהחל את היריבות המרה בין השניים.
"תודה," סיריוס מלמל כשהיא הלכה.
"אין בעיה. המשפחה שלנו לא כל כך מתייחסת לדברים כאלה, אבל יש לי קרובי משפחה די מחמירים," ג'יימס השיב בקלילות. "אבל אתה יודע, אתה לא חייב להיות חבר רק עם מי שטהור דם. כלומר, המצנפת שמה אותך בגריפינדור, אז אתה בטח בחור טוב."
סיריוס נראה כמתפתה להאמין לו.
"מה איתכם?" ג'יימס הפנה את השאלה אל רמוס ופיטר, מתחיל להעמיס אוכל על צלחתו. "אנחנו הולכים לישון באותו החדר במשך שבע השנים הקרובות, כדאי שנתחיל להכיר אחד את השני."
"אבא שלי קוסם ואימא שלי מוגלגית," רמוס אמר. הוא זכר כמה הוא שמח שהוא לא בן מוגלגים באותו הרגע.
"זה לא כל כך נורא, נכון?" ג'יימס אמר לסיריוס, מוציא אותו בכוח מתוך הקונכייה שלו. "ומה איתך, פיטר?"
"ההורים שלי קוסמים," הוא צייץ במהירות. "אבא שלי עובד במשרד הקסמים." בהמשך אותה שנה הם גילו שזה היה שקר. שני ההורים של פיטר היו סקיבים, הוא פשוט התבייש לספר להם את זה.
"אני חושב שאנחנו נסתדר מעולה," ג'יימס סיכם את הנושא, לוחץ על כתפו של סיריוס, זה נראה מבוהל ובאותו הזמן מעט נרגש מהמחווה. "מה אתה אומר, סיריוס?"
"כן," סיריוס השיב בביטחון פתאומי. הוא נתן מבט אחרון לעבר שולחן סלית'רין, ואז פנה להסתכל בשלושת חבריו החדשים. "אנחנו יכולים להסתדר."
החלום השתנה. רמוס, שהיה מסוגל לנוע בחלום בחופשיות, כפה על העולם סביבו להתייצב ולהיכנע לחוקי ההיגיון. הוא מצא את עצמו ברחוב חשוך עם מדרכה עירונית שחוקה. משני עבריו התנשאו בנייני דירות קודרים ומוזנחים, ומנורות רחוב דלוחות האירו את הלילה באור צמיגי, כמעט דביק.
קול פקיקה הפר את נהמת כלי הרכב המרוחקים שמלאה את הדממה. סיריוס וג'יימס הופיעו באמצע הרחוב, נראים נסערים ומותשים. גלימתו של ג'יימס הייתה קרועה, וסיריוס הרחיק את שיערו ממצחו המיוזע בעודו נושם בכבדות. הם נראו מבוגרים מכדי להיות תלמידים בהוגוורטס, אבל לג'יימס עדיין לא הייתה טבעת נישואין.
"אני חושב שיצאנו מטווח סכנה," סיריוס אמר בצרידות.
בתגובה ג'יימס קילל בקול, פרקי אצבעותיו מלבינים סביב שרביטו. הוא בעט בפח אשפה קרוב בזעם.
"הנחשים האלה!" הוא צעק. "חבורה של רוצחים מטונפים!"
"תרגע, קרניים, המוגלגים ישמעו אותך," סיריוס אמר לו בקול נמוך.
"הם רצחו את אדגר!" ג'יימס המשיך לצעוק, "והם רצחו את אשתו ואת הילדים שלהם! אפילו על הילדים הם לא ריחמו, רך- כף! והחיוך על הפנים שלה... בלטריקס... היא נהנית מזה, המפלצת הזאת..." הוא כינה את בלטריקס בסדרה של כינויים חמורים מאד.
סיריוס נראה מעט חיוור תחת השיער שנפל על פניו. "היא עדיין בת דודה שלי, קרניים," הוא אמר בקול טעון.
"אתה מגן עליה?" ג'יימס פלט בתדהמה, עניו קרועות. "אתה לא רציני, סיריוס. היא רוצחת. היא הייתה רוצחת אותי מבלי להניד עפעף, ו – לעזאזל, אני לא רוצה אפילו לחשוב מה היא הייתה עושה ללילי אם היא הייתה מניחה עליה את התלפיים שלה."
"אני לא אומר שמה שהיא עשתה לאדגר היה בסדר," סיריוס הרים את קולו, כמעט בהתגוננות. "אבל אתה צריך לדעת שאין לה הרבה ברירה. כל החיים שלה היא למדה שמוגלגים וילדי מוגלגים הם נחותים מקוסמים טהורי דם, ושהרג מסיבה ראויה זה לא פשע. מה היית רוצה שהיא תעשה, תתכחש למשפחה שלה?"
ג'יימס עדיין נראה המום ומבולבל. "זה מה שאתה עשית," הוא אמר בהדגשה, כעס חדש מבעבע ועולה מתוכו. "מה אתה מנסה לומר, שאתה חושב שלילי – אשתי לעתיד – נחותה מאיתנו?"
"לא," סיריוס אמר מייד, מתחמק ממבטו של חברו. "לא, אבל... אני עדיין חושב שאתה לא צריך לעשות את זה. דורות על גבי דורות של קוסמים, עוד מהימים של איגנטוס פראוול... אתה באמת מתכוון להרוס את כל זה עם... עם דם של מוגלגים?"
רמוס היה המום. הוא לא ידע שהשיחה הזו התקיימה לפני החתונה של לילי וג'יימס; הוא תמיד חשב שסיריוס היה הראשון לתמוך בנישואים שלהם. טונקס צדקה אחרי הכל, אולי לא היו לסיריוס רגשות אהבה כלפי לילי, אבל כן היה ביניהם מתח בעקבות המוצא שלה.
ג'יימס שתק. רמוס ציפה ממנו להתחיל לצעוק, לקלל את סיריוס או לנסות להכות אותו, אבל הוא לא עשה אף אחד מהדברים האלה.
"אני מצטער," סיריוס אמר בקול חנוק, מלא חרטה.
ג'יימס הסתכל בחברו זמן ארוך, הבעתו אטומה ובלתי ניתנת לקריאה. לבסוף הוא הנד בראשו באכזבה – אפילו רמוס חש צביטה של אשמה לנוכח המחווה הזאת – והתעתק.
החלום שוב השתנה, נושא את רמוס אל מקום חדש – סמטה צרה בין שני בניינים גבוהים. שוב עיר מוגלגית, אך הפעם השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, ומוגלגים נראו חולפים בעיוורון ברחוב שבקצה הסמטה, לא מבחינים באיש שדידה לאורך הסמטה בשיברון.
בקושי ניתן היה לזהות את סיריוס. בגדיו היו רטובות ומוכתמים בוץ, ושיערו היה פרוע והסתיר את פניו, שהיו לבנות כמו סיד. שפתיו היו נתונות בקו דק של זעם עצור, מוכתמות בטיפה של דם שלא היה שלו. בתוך החלום, רמוס נתקף תחושה חזקה שמשהו נורא עומד לקרות, והוא רצה לצעוק לחברו, להגיד לו להסתלק משם ולא להביט לאחור. אבל סיריוס לא יכול היה לשמוע אותו.
"סיריוס."
רמוס הסתובב יחד עם סיריוס למשמע הקול הגבוה והמוכר. זה היה פיטר, עומד באמצע הסמטה עם החיוך הנבוך שלו. הוא תמיד היה כל כך מתוח ומפוחד, אבל כעת הוא לא נראה מפוחד, רק נרגש.
"מה עשית?" סיריוס נהם בקול צרוד, נורא.
"זה עבד," פיטר אמר, לא מבחין או מתעלם ממצבו השבור של סיריוס. "אדון האופל השיג את מבוקשו. התוכנית שלך עבדה, סיריוס. האדון אמר שלא תאכזב – "
"האדון?" סיריוס צעק פתאום. "אתה... זה היית אתה! אתה העברת מידע מהמסדר לאוכלי מוות!"
"אבל ידעת את זה," פיטר אמר, כמעט בביישנות. "זה הכל היה חלק מהתוכנית של האדון. בגלל זה שכנעת את ג'יימס להפוך אותי ל – "
"שלא תעז לומר את השם שלו!" סיריוס צעק, מתנפל על פיטר בשרביט שלוף. "בוגד מטונף! אתה לא מבין?! לא רציתי לדעת איפה הם מסתתרים! לא רציתי להיות חייב לבגוד בהם! אבל אתה – "
לקחו לפיטר כמה שניות להבין שהוא וסיריוס לא באותו הצד, כפי שהוא חשב. אך ברגע שההבנה שקעה בראשו הקטן הוא עשה את המעשה הצפוי והחכם ביותר שהוא היה יכול לעשות, וברח מהסמטה.
סיריוס רץ אחריו. רמוס ניסה לעצוק לו לעצור, אבל המילים נבלעו בתוך החלום, כאילו הוא ניסה לדבר מתחת למים. הוא כפה על החלום לתת לו ללוות את סיריוס אל הרחוב, שם הוא התנפל על פיטר והפיל אותו בכוח לכביש. המכוניות הנוסעות נעצרו בחריקות בלמים כדי לא לדרוס אותם, והעוברים והשבים בהו במחזה בבלבול ותדהמה. סיריוס נפל למלכודת.
"אתה רצחת את לילי וג'יימס!" פיטר צווח, פחד וניצחון משתקפים בעניו המימיות. "אתה הייתה החבר הכי טוב שלהם, ואתה בגדת בהם! היית אוכל מוות כל הזמן הזה!"
האוויר פצפץ. רמוס ניסה לצרוח, אבל שום קול לא יצא; העולם התכסה ענן של אש, והייתה רק דממה.
הוא התעורר בחדר העבודה של אוריון בלק. לקחו לו כמה רגעים להבין שהוא עדיין חולם, לכוד בתוך זיכרונותיו של סיריוס. סיריוס עצמו ישב בשולחן העבודה, שקוע במכתב; זה היה סיריוס של אחרי אזקבן, מזוקן וקודר.
מאז הזיכרון הראשון בו רמוס וטונקס צפו, לא היו עוד זיכרונות מהימים של סיריוס אחרי אזקבן. מתוח ומסוקרן, רמוס התקרב אליו בריחוף והציץ במכתב מעבר לכתפו.
אני לא משרת אותו יותר. הנדר שנדרתי היה בחיים אחרים. נתראה מתי שהוא.
ס.

לפני שרמוס הספיק להבין את משמעות הפתק המוזר, סיריוס קיפל אותו באצבעותיו הגרומות וקרא לקריצ'ר.
"איך קריצ'ר יכול לשרת את אדונילי?" גמדון הבית התחנחן כשאפו כמעט נוגע ברצפה, ואז מלמל בשנאה, "מה החזרזיר כפוי הטובה הזה רוצה מקריצ'ר עכשיו?"
"אני צריך שתשלח את זה," סיריוס השיב, מתעלם מהעלבונות, ומסר לקריצ'ר את הפתק.
"למי קריצ'ר ישלח את המכתב, אדונילי?" גמדון הבית שאל בלעג גלוי.
"אתה יודע למי," סיריוס השיב בקול נמוך.
באותו הרגע נשמעה נקישה על הדלת והארי הציץ פנימה בהיסוס. הוא סקר את דמותו של סיריוס ואת קריצ'ר האוחז בפתק, לפני שסיריוס פקד על גמדון הבית להסתלק.
"מה זה היה?" הארי שאל, נכנס לחדר העבודה וסוגר אחריו את הדלת.
"שום דבר," סיריוס השיב בטבעיות, ולפני שהארי הספיק לחקור הוא חייך בחיבה ושאל, "מה שלומך, הארי?"
"אני בסדר," הארי השיב באופן לא משכנע, בוחן את החדר כשידיו בכיסיו. "אדון וויזלי חוזר היום מבית החולים..."
"אני מבין," סיריוס אמר, צונח לכורסא קרובה. "ואתה עדיין מאשים את עצמך במה שקרה לו?"
הארי מלמל משהו לא מובן, עוצר לבחון מקרוב את הדיוקן שמעל האח.
"מי זה?" הוא שאל את סיריוס.
"זה אבא שלי," סיריוס השיב, מסתכל גם הוא בדיוקן במרירות. "בניגוד לאימא שלי, הוא לא מדבר הרבה."
ההערה הצליחה להצחיק את הארי.
"נעים להכיר אותך, אדון בלק," הוא אמר לדיוקן בשעשוע.
"אני לא בטוח כמה זה נכון," סיריוס מלמל, יותר לעצמו מאשר להארי.
"למה?" הארי שאל.
"ובכן," סיריוס פתח בחוסר נחת. רמוס הבחין שמשהו מכביד על ליבו, אבל הוא לא היה בטוח שהארי רואה את זה. "בוא רק נגיד שאם זה היה תלוי בו, אתה לא היית נולד."
"אמרת שהוא לא היה אוכל מוות," הארי אמר בסקרנות, תופס את אחת הכורסאות.
"הוא לא היה," סיריוס השיב במהירות. "אבל הוא העריץ את וולדמורט על הרעיונות והיוזמות שלו. הוא העדיף להעלים עין מהאלימות והאכזריות שלו, ולראות רק את הטוב שהקרבה אליו תעשה למשפחה... הוא היה אובססיבי לטוהר הדם, והוא שנא מוגלגים וכל מה שקשור אליהם. כשהייתי ילד הוא היה אומר לי, סנגוס דנסו אסט אקווה. דם סמיך יותר ממים. זה היה קורה ממש בחדר הזה, שעות על גבי שעות של הרצאות על קסם ועל דם..." הוא העביר את מבטו על שולחן העבודה.
"אבל זה לא השפיע עליך," הארי אמר בנחרצות, מתחיל לשים לב שנסדקו במצב רוח קודר במיוחד. "לא האמנת לכל מה שהם אמרו לך. ברחת והצטרפת למסדר."
"נכון," סיריוס אמר בחיוך עקום. רמוס הכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת מתי הוא לא אומר את כל האמת.
"הארי," סיריוס התחיל לאחר כמה רגעים של שתיקה, במהלכה שניהם צפו באש שבאח. "אני... רציתי להגיד לך משהו."
הארי הסתכל עליו בשאלה. רמוס צפה בסיריוס שוקל את המילים בכובד ראש, והבין שהוא רוצה לספר להארי הכל – על אותו הנדר שכבל אותו למרותו של וולדמורט, על בלטריקס, על היחסים הטעונים שלו עם לילי, על התפקיד שהיה לו במותם של הוריו של הנער, על האופן בו הוא רצח בדם קר כדי להגן עליו – אבל הוא לא היה מסוגל. אחרי שהוא שמר על הסוד כל חיו, הוא לא הצליח למצוא את המילים לספר להארי את כל מה שקרה, את כל מה שעבר עליו. הוא פחד שהוא לא יבין, שהוא יסתכל עליו שוב כמו שהוא הסתכל עליו באותו הלילה בצריף המצווח, כאילו הוא רוצח מתועב.
"רציתי להגיד לך," הוא אמר, זונח את התקווה לחשוף את סודותיו. "שאתה האדם הכי חזק והכי טוב שאני מכיר. בכנות, אתה הגיבור שלי. וזה לא משנה מה וולדמורט זומם או איך אתה קשור לזה, כי אתה תנצח אותו. אתה תשתחרר ממנו, הארי, לפני שזה יהיה מאוחר מידי. אני מבטיח לך שזה אפשרי."
הארי השפיל את מבטו במבוכה, מתעסק בשרוכי נעליו בביישנות. "תודה," הוא מלמל חלושות, מנסה להסתיר כמה המילים משפיעות עליו. הוא לא ידע כמה ההבטחה של סיריוס כבדה, ומאיזה ניסיון הוא מדבר.
דיוקנה של גברת בלק נשמע צורח מהמבואה, קוטע את השיחה הטעונה.
"זה בטח ארתור והפמלייה," סיריוס אמר בטון סופי, קם על רגליו ונותן מבט אחרון בחדר. "שנרד?"
הארי הנהן, עדיין לא מסוגל לפגוש את מבטו של סנדקו, ופנה לכיוון הדלת.
"אתה יודע שאני אוהב אותך, נכון?" סיריוס אמר מאחוריו, שמץ תקווה בקולו.
"כן," הארי השיב בקצרה, מעביר את ידו בשיערו במבוכה כמו שג'יימס היה עושה, ואז ניסה להסתיר את הצלקת שלו מאחורי השיער. "אני יודע."


--------------------
נגה// לשעבר מנהלת פורום פאנפיקים ומערכת הפאנפיקים// מסדר מרלין// כותבת


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Aug 14 2018, 17:58 PM
צטט הודעה




מוגל


פרטי משתמש
קבוצה: רייבנקלו
הודעות: 6
חרמשים: 2906
מגדר:
משתמש מספר: 68452
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 14.08.2018


סיפור מצויין כל הכבוד על ההשקעה!
המשך כך

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
1 משתמשים צופים באשכול זה (1 אורחים ו 0 משתמשים אנונימיים)
0 משתמשים:

אפשרויות נושאקפיצה לעמוד (2) [1] 2  קפיצה לעמוד V 
הגב לנושא זה פרסם נושא חדש פרסם סקר

 


מממנים


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
8164 18908 18995 19399


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2024 - 2007