סיפור בהמשכים|| פעילות

סיפור בהמשכים

פעילות


זהו זה, השעה הגיעה לאסוף ביחד את מיטב המוחות בפורטל וליצור את הפאנפיק האולטמטיבי!

(טוב, אולי זה לא יהיה הפאנפיק האולטמטיבי, אבל אני עדיין חושבת שנהנה).


רגע רגע, מה אנחנו הולכים לעשות?

כמו שמשתמע משם הפעילות, אנחנו הולכים לכתוב ביחד סיפור בהמשכים. זה עובד בצורה מאד פשוטה: אני אפתח את הסיפור עם קטע, המשתמש שיגיב אחרי יכתוב עוד קטע קצר מהסיפור, המשתמש שאחריו יכתוב עוד קטע, וכך הלאה, עד שיהיה לנו פאנפיק שלם.

אין הגבלה למספר הפעמים שניתן להשתתף בפעילות, אבל שימו לב שכל חלק בסיפור מוכרח להיות בין 50 לבין 200 מילים, וחייב להיות המשך ישיר של הקטעים שלפניו. כמו כן, אין צורך בבטא כדי לכתוב עבור הפעילות הזאת.


הממ... אנחנו חושבים שאנחנו צריכים תמריץ

אין שום בעיה! על כל השתתפות בסיפור בהמשכים שלנו תוכלו לזכות ב50 חרמשים או בנקודות בית אחת! כמו כן, המשתמש שיתבלט יותר מכולם בפעילות וישפיע הכי הרבה על הסיפור, יזכה בסוף הפעילות בבונוס של 500 חרמשים או 10 נקודות בית!

בהחלט שווה. לשימוש עתידי, כל משתתף מתבקש למלא את הטופס הבא בתגובה הראשונה שלו בפעילות. שמו לב, אין צורך למלא את הטופס בכל פעם שמשתתפים, רק בפעם הראשונה.

נכון לעכשיו הפעילות פתוחה עד ללא הגבלת הזמן, מהרו להשתתף ולהטביע את חותמכם בסיפור! כתיבה פוריה ומהנה!

רמוס פסע לתוך רציף תשע ושלושה רביעים כשהוא דוחף את המזוודה שלו בעגלה לפניו. עבר עליו קיץ ארוך, עם גירושיהם הקרבים של הוריו והשינויים הכואבים בירח המלא. אילולא עזרתם של חבריו, הוא לא היה בטוח שהוא היה שורד את הקיץ הזה.
הרציף, כמו רכבת האקספרס להוגוורטס, לא השתנו בכל שש שנות לימודיו של רמוס בהוגוורטס. אך באותו הבוקר, ביום הראשון של שנתו השביעית והאחרונה של רמוס בהוגוורטס, משהו שם היה שונה.

שם/כינוי: בחתימה ובצד
בית (לבעלי תפקידים):
תגמול בחרמשים/נקודות בית: חרמשים
ההמשך שלי לסיפור:
הדבר השונה היה שהוא לא ראה את חבריו. בדרך כלל הם חיכו לו ליד הרכבת או שהוא חיכה להם, אבל הפעם הוא לא ראה שם אף אחד מהם. יכול להיות שהם נכנסו בלעדי? הרי יש רק עוד דקה. הוא חשב לעצמו תוך כדי שהוא נכנס לרכבת לחפש אותם, ומצא אותם, את שלושת חבריו, ג'יימס, פיטר וסיריוס, אבל במקום שלו ישבה לילי במקומו.

שם/כינוי: בעברית
בית (לבעלי תפקידים): סלית׳רין
תגמול בחרמשים/נקודות בית: נקודות בית
ההמשך שלי לסיפור:
"יש פה מקום פנוי בשבילי?" שאל רמוס כאילו מתוך נימוס. הוא ניסה לרמוז להם שלילי תופסת לו את המקום.
לילי מיד נעמדה, אבל סיריוס מהר סימן לה לשבת ואמר לה, "אל תטרח, רמוס. אם לילי לא רצתה בחברתנו בשש השנים האחרונות, למה שאנחנו נתנחמד אליה פתאום?"
"מה, זה סוג של בדיחה לא מצחיקה?" שאל רמוס.
"לא, לילי, אני רציני," ענה לו סיריוס בכעס.
לילי נאנחה. "לילי, אני צריך לדבר איתך בחוץ," היא אמרה לרמוס והשניים יצאו מהתא.
"מהבוקר הם מתייחסים אליי כאילו אני רמוס ואליך כאילו אתה לילי," היא לחשה בבהילות, "וזה לא מצחיק!"
"זה לא מתאים להם," ענה רמוס, אלא שאז חברה של לילי עברה לידם ואמרה לרמוס, "לילי, את באה לתא שלנו?".
באותו רגע רמוס ולילי הבינו שזו לא סתם בדיחה של הקונדסאים, זה הרבה יותר גדול.

נכנסתי לתא של הקונדסאים, ושאלתי: "יש כאן מקום רק לאחד מאיתנו. אני או לילי. תבחרו, ועכשיו."
"רמוס, אני לא רוצה שתכעס, אוקי? אבל אני... אני מעדיף את לילי..." אמר ג'יימס בבושה. "זה, זה לא שיש לי משהו נגדך, אבל איחרת. אמרת שתבוא ברבע ל... ובאת בשתי דקות לפני אחת עשרה, וראינו את לילי ניגשת אלינו ושואלת אם אנחנו מסכימים שהיא תהיה איתנו בתא, ולא היה לי נעים לסרב, והיא איתנו כבר כמה זמן אז זה לא נעים. סליחה רמוס. "

רמוס ולילי ציפו לתשובה הזאת. הם ידעו שג׳יימס יהיה החוליה החלשה במתיחה, גם אם הקונדסאים שיתפו בה עוד כמה אנשים. חוץ מזה שזה היה שקר, לילי לא הייתה רוצה לשבת שם בשום מצב שבעולם, ואם ג׳יימס משקר לטובתה של לילי, אפשר לומר שהכל חזר לקדמותו. אז לילי התיישבה ברוגע איפה שישבה קודם, ואז ג׳יימס אמר בבלבול, "מה? אבל הרגע רציתי שלילי תשב פה!"
לילי מיד נעמדה. אם ג׳יימס מוותר על לשבת לצד לילי כל כך בקלות זה באמת אומר שמשהו פה לא בסדר. לרוע המזל, כשהגיעו להוגוורטס בסופו של דבר זה נהיה גרוע יותר — מקגונגל קראה לרמוס "המדריכה הראשית החדשה", וכשלילי ניסתה לעלות למעונות הבנות, המדרגות המובילות לשם הפכו למגלשה ואזעקה נשמעה.

כך התחיל הלילה המוזר ביותר בחייה של לילי. היא מצאה את עצמה במגורי הבנים של השנה השביעית, המומה ומבולבלת, בעוד הבנים צוחקים ומתבדחים ביניהם. האם יכול להיות שאיך שהוא היא ורמוס החליפו גוף? האם זה אפשרי בכלל?
היא הרהרה בכך כשלפתע פוטר התחיל להחליף בגדים. היא פלטה ציוץ ויצאה מהחדר במהירות, לכיוון המקום בו היו כל התשובות - הספרייה.

כמה שעות לאחר שלילי הייתה בספרייה, היא הבינה משהו. איכשהו, ג'יימס פוטר הצליח למצוא דרך להפוך את גופה לגופו של רמוס ולהפך, אבל לא, לא את גופה, גופה היה בדיוק אותו דבר. זה היה כאילו היא הפכה לבן והוא הפך לבת. זה היה לה כל כך מוזר, וגם היא הצליחה למצוא רק כישוף אחד שיכול לעשות את זה, אבל זה היה כישוף של בן אדם מבוגר, אין סיכוי שג'יימס פוטר יצליח לעשות את הכישוף הזה, אם כמה שהוא תלמיד מצטיין.

שם/כינוי:אפרים פוטר + אפי
בית (לבעלי תפקידים):רייבנקלו
תגמול בחרמשים/נקודות בית:חרמשים
ההמשך שלי לסיפור:
לילי המשיכה לחפש בין הספרים, כשלפתע ספר אחד שהיה רחוק צד את עינה. היא התקדמה לכיוון הספר,שהיה בחלק של הספרים האסורים.
לילי המשיכה ללכת תוך כדי שאומרת לחש העלמות, והוציאה את הספר מהמדף.
הספר צרח בקול ברגע שנגעה בו, והיא השתיקה אותו ברגע.
היא פתחה את הספר, וניסתה להבין מה משך את עינה.
היא הפכה את הספר, ואז מישהו מאחוריה הטיס אותה על עמודון הספרים שנפל בקול רעש גדול.
לילי ניסתה להדוף אותו, אבל זה היה מאוחר מדי.כל הספרים נפלו על לילי, פצע גדול נפער בראשה והיא איבדה את ההכרה.
רגע לפני שהתעלפה היא ראתה אותו...

שם/כינוי: שקד, דארת' היידר
בית (לבעלי תפקידים):
תגמול בחרמשים/נקודות בית: נקודות בית
ההמשך שלי לסיפור:
כשלילי פתחה את עינייה, היא הבחינה ברמוס עומד מעלייה במבט מודאג.
"איך את מרגישה?"
"אני בסדר," השיבה לילי ומיששה את ראשה. רמוס עזר לה להתיישב. "מה אתה עושה כאן?"
"ברחתי מהבנות," השיב רמוס כאילו זה היה מובן מאליו. "הן התחילו לרכל איתי על בנים. ידעת שאמילי חושבת שאני חמוד?"
במחשבה שנייה, אולי זה באמת מובן מאליו.
"טוב..." גמגמה לילי, מחפשת נושא שיחה אחר. "תגיד, ראית פה מישהו אחר?"
"לא, למה?" השיב רמוס במבט מבולבל.
"מישהו דחף אותי. זה מה שגרם לי להתעלף."
"אני לא יודע, לא ראיתי כלום. הי, מצאת פה משהו שיעזור לנו במקרה?"
"כן," השיבה לילי ונעמדה לאט. "את הספר... רגע, איפה הספר?" שאלה לילי והביטה ברמוס, שהביא בה בחזרה במבט מבולבל. לקחו לה כמה שניות לקלוט מה קרה.
לעזאזל. הספר נעלם. לקחו אותו.

רמוס: "מה מו מי? איזה ספר?"
לילי: "מצאתי ספר על איך ג'יימס פוטר היה יכול לעשות כישוף כדי לעשות שיתייחסו אלי כאלייך ושייתיחסו אלייך כאלי. הבנת?"
רמוס *מקלל*: "איך הוא היה יכול לעשות את זה," אמר כשהוא סיים. "אני בחיים, אבל בחיים, לא אהיה חבר שלו יותר."
לילי *מופתעת מכמות הקללות שרמוס יודע* "באמת? ואיך תסביר לו את זה?"

שם/כינוי:אפרים פוטר + אפי
בית (לבעלי תפקידים):
תגמול בחרמשים/נקודות בית:חרמשים
ההמשך שלי לסיפור:
לילי הסתכלה על רמוס במעין מבט מוזר כזה, רמוס הסתכל עליה והגניב לה חצי חיוך, אך מיד התעשת ויצא מהספרייה לראות מי לקח את הספר. ומבלי לענות לה.
לילי ניקתה את עצמה מכל האבק שהיה על הספרים והרגישה שהיא טיפטיפה אוהבת את רמוס.
היא התכופפה כדי לשרוך את נעלה ופתאום היא שמה לב לחתיכת נייר ישנה.
לילי לקחה את הנייר והפכה אותו היו שם מספר שברי מילים בלתי מובנים, היא ניסתה לפענח את זה, אך ללא הצלחה.
היא יצאה מהספרייה, מחפשת את רמוס.
"היי מה קורה רמוס" היא שמעה מישהו קורא לה. היא התעלמה.
נמאס לי התעלול המעצבן הזה.היא חשבה לעצמה
היא הלכה לכיוון היער האסור בלי להשים לב, כשבראשה עוברת אותה המחשבה,
כשאני יתפוס את מי שעשה את זה הוא יתחרט.
פתאום היא תפסה שהיא באמצע היער האסור, קולות מוזרים נשמעו מסביבה. היה רעש עצום.
אך לפתע נהיה שקט וקור מוזר החל לטפס במעלה הרגליים שלה.
ואז היא שמעה את זה...

הרעגוג. הוא התקרב אליה לאט לאט. הפעם הוא היה לבד, בלי כל בניו ובנותיו וצאצאיו, אך זה נראה היה כאילו הוא הרבה יותר מסוכן מאשר מאה עכבישים קטנים בגודל של שעון.
לאחר שרמוס היה עם לילי בספרייה הוא רץ אל ג'יימס, המניאק הזה, הוא חשב.
"מה... מה שלומך...?" שאלה לילי את הרעגוג בפחד.

"טוב תודה, מה שלומך?" ענה הרעגוג, "זמן רב לא שאלו לשלומי וזה נחמד כל כך מצידך. תרצה להצטרף אליי לספל תה?"
אמנם השעה לא הייתה שעת תה, ולילי חששה שהיא תהיה הנשנוש המוגש לצד התה, אך היא פחדה לסרב להרעגוג. וכמובן, כבריטית, לילי לא הייתה יכולה לסרב לתה.
מפה לשם, בלב היער האסור, היא שתתה תה בחברת עכביש ענק.
"אתה לא מאמין מה קרה לי היום, מגוריאן סירב להשתתף במסיבת חדי הקרן כי בקביק הוזמן למסיבה גם הוא, ושניהם מסוכסכים מאז תקרית הת׳סטראלים המפורסמת. אז פירנזה פנה אליי כדי שאגשר ביניהם, אך הייתי עסוק כי סייעתי להאגריד לאסוף עצי הסקה מהערימה של הבוטראקלים. מה דעתך?"
"מרתק," אמרה לילי ולגמה מהספל, עדיין בפחד מהצבתות האימתניות של הרעגוג. מי היה מאמין שגם לעכבישי ענק יש צורך לקשקש על אירועי היום מעל ספל תה?

"אני ממש מצטערת, אבל כבר מאוחר, ואני רוצה ללכת לישון. תראה מה השעה! כבר אחת עשרה בלילה! אני אנסה לקום מחר בשעה חמש ולבוא לבקר אותך שוב, אתה נורא נחמד! קודם אני נורא פחדתי ממך בכלל זה שהאגריד אמר שאתה מסוכן, אבל עכשיו כשאני רואה אותך אתה ממש מתוק!" אמרה לילי לרעגוג.