אני לא ממש זוכר || סוז

אנשים מסביב קוראים לי ג'ו, למרות ש… טוב, אני לא ממש זוכר.
בכללי, הדבר הראשון שאני כן זוכר זה הכביש, ואיך שהוא היה קר ולח מהגשם שירד כנראה קודם לכן באותו יום.
למרות שאני לא בטוח אם ירד גשם, אין לי מושג איך הגעתי למקום, ואני לא יודע עם הבגדים שלי היו רטובים.
איכשהו זה לא ממש עניין אותי באותו רגע.
בהתחלה, הם היו קוראים לי ג'ון. ג'ון דו, משום מה. זה לא השם שלי, את זה אני כבר יודע. בערך שבוע אחרי הגיעה מישהי והסבירה לי ולכולם שהשם שלי הוא ג'ו תומאס, ושאני בן עשרים ושבע ושהשיער שלי לא באמת חום כהה, אלא שצבעתי אותו כי לא סבלתי אנשים עם שיער בצבע השמש.
כנראה שלי היה שיער בצבע השמש.
בכל מקרה, אנשים מסביב קוראים לי ג'ו, עכשיו לפחות. רק חסר עכשיו שעוד מישהו יכנס בכוח דרך הדלתות הכפולות ויצעק שלא, השם שלו זה לא מה שאתם קוראים לו, זה משהו אחר.
ככה זה קרה עם האישה שאמרה שקוראים לי ג'ו.
"אני צריכה לראות אותו."
"גברתי, אנחנו צריכים לדעת מה הקשר שלך לאלמוני לפני שניתן לך ל-"
"הוא לא אלמוני! אוקיי? אני מכירה אותו!"
"אנחנו צריכים עדות לזה לפני שניתן לך להיכנס."
"לא אכפת לי מה אתם אומרים."
ואז הדלת לחדר שלי נפתחה והאישה נכנסה, פניה נסערות והעיניים שלה בצבע הים בסערה. ירוק אפור. כהות נורא.
"ג'ו," היא אמרה בהקלה ורצה לכיווני, מחבקת אותי בחזקה. חיבקתי אותה בחזרה, למרות שלא ידעתי אם אני בדרך כלל מחבק אנשים או לא.
זה קורה לפעמים, במצב שלי.
קרה לי פעם שהביאו לי דייסה לארוחת בוקר, וכשניסיתי אותה הסתבר שהיה לה טעם יבש של משהו מוזר, ולא הסכמתי לאכול אותה יותר, ככה שהם הביאו לי תפוח, שמסתבר שדווקא היה נסבל לבלוטות הטעם שלי.
וקרה פעם שבטעות דחפתי מישהו מכל המדרגות, אבל לא בכוונה, פשוט כי לא ידעתי עד כמה הידיים הגדולות שלי חזקות.
"התגעגעתי אליך," האישה יבבה על הכתף שלי, וזה גרם לי לקצת מבוכה כי לא הכרתי אותה. הרחקתי אותה ממני, ובחנתי את הפנים שלה.
הן היו יפות. יפות נורא.
"מי את?" שאלתי, מנסה להסתיר את הבלבול שלי. הרגשתי שאם היא תראה שאני באמת לא זוכר אותה, זה יפגע בה. אבל מה אני יודע, אולי אני אוהב לפגוע באנשים.
"הו אלוהים," היא אמרה, וכיסתה את פיה בשתי ידיה. עוד יבבה נמלטה מפיה, "הו אלוהים."
חייכתי אליה חיוך מעודד, מנסה לומר לה שזה בסדר להציג את עצמה מולי, שאני אנסה לזכור אותה.
"אתה באמת לא יודע מי אני?" היא שאלה, ופניה נרגעו מעט, "לא משנה עכשיו. אתה צריך לדעת מי אתה."
ואז היא סיפרה לי על עצמי.
שקוראים לי ג'וזף, אבל שאני לא אוהב את השם אז אנשים קוראים לי ג'ו. שיש לי שם שני אבל שאני אף פעם לא מדבר עליו אז היא לא יודעת אותו. שהשם משפחה שלי הוא תומאס, ושיש לי אחות בשם קלרה שקטנה ממני בשמונה שנים.
ושאני אמור לאהוב אותה.
לא את קלרה, את זה הבנתי ברגע שהיא אמרה שהיא אחותי, אבל את האישה.
אני אמור לאהוב אותה, אבל אני לא יודע מי היא.
היא לא הייתה צריכה להגיד את זה, שאני אמור לאהוב אותה. ראו את זה על הפנים המאוכזבות שלה שהיא מצפה לרגש, להכרות ממני.
"קוראים לי ג'ו תומאס, אני בן עשרים ושבע, והשיער שלי רק צבוע לחום," אמרתי והסתכלתי על האישה בכל מילה שאמרתי, "אבל מי את?"
"אתה לא צריך לדאוג לזה עכשיו ג'ו."
"אבל אני רוצה לדעת מי את," דרשתי, "את יודעת עלי הכל, למה אני לא יכול לדעת עליך שום דבר?"
"אני לא יודעת עליך הכל ג'ו," היא התגוננה ונעמדה מהכיסא שישבה עליו, "אני יודעת רק מה שסיפרת לי."
"ולמה לא סיפרתי לך הכל?"
היא נאנחה ופלטה גיחוך, כאילו נזכרת בבדיחה ישנה.
"אתה אדם מלא סודות ג'ו," היא הסתכלה עלי פעם אחרונה, ויצאה מהחדר.

אנשים מסביב קוראים לי ג'ו, למרות ש… טוב, אני לא ממש זוכר.
וחוץ מזה, לפני כמה ימים נכנס איש אחר, לא האישה היפה עם העיניים הנסערות. אדם מבוגר, אולי בן שישים, ואמר שקוראים לי וויליאם ג'ורג', אבל שזה שם זמני.
שבדיוק כמוני, הוא גם מלא סודות.
ושהוא צריך לדאוג שאף אחד, לעולם, לא ידע אותם.

[נכתב ב-11 במאי 2017]

---------
ת"ב?

הו וואו, זה קטע ממש מיוחד ומעניין, באמת אהבתי את הרעיון ומאוד ניהניתי לקרוא. אהבתי שכתבת את הקטע מנקודת המבט שלו (אין לי מושג איך לקרוא לו אז נסתפק ב"שלו") ושלא אמרת בשום שלב מי הוא באמת ומה קרה לו, אבל רמזת על זה המון. אז אם הבנתי נכון, הוא היה סוכן חשאי או עבד במוסד או משהו כזה ואז עבר תאונה? ואני מנחשת שהאישה היא חברה שלו והאיש בסוף הוא אבא שלו או מנהל הסוכנות/מוסד?בכל מקרה, כמו שכבר אמרתי, הרעיון באמת ממש נחמד וכתוב בצורה מצוינת. מה שכן, היו כמה שגיאות לשוניות ושגיאות הקלדה וכאלה שטיפה הפריעו לי. אני לא אעיר עליהם אחד אחד כרגע, כי אני מניחה שפשוט לא עברת על הקטע אז לא נראה לי שיש ממש טעם - אבל אני ממליצה לך לעבור עליו ולנסות לתקן את הדברים האלו, כי הם כן קצת הפריעו לקריאה לדעתי.חוץ מזה, חסרו לי קצת תיאורים של המקום עצמו שהוא נמצא בו - התיאורים שכן היו, בעיקר אלו של הדמויות, היו מצוינים, אבל אני חושבת שיהיה מצוין עוד יותר אם תוסיפי עוד קצת תיאורי מקום.

זה ממש שעשע אותי. בכללי התיאור של המחשבות והבלבול שלו היו מאוד טובים והוסיפו המון.

יכול להיות שאני טועה, אבל אני חושבת שהמילה המתאימה כאן היא 'הכרה' ולא 'היכרות'. אם את משנה את זה, לדעתי כדאי לך לשנות גם את ה'ממני' ל'כלשהי' - אני חושבת שזה יכול להסתדר במשפט יותר טוב.

כתבת בהתחלה שהאישה סיפרה לו שהשיער שלו צבוע לחום, וכאן הוא יודע את זה, אבל כשהיא סיפרה לו פרטים על עצמו לא כתבת שהיא אמרה גם את זה. זו בחירה שלך, אבל אני כן חושבת שכדאי לך להוסיף את זה גם בחלק שהיא סיפרה לו דברים.
פסקת הסיום מצוינת - ממש אהבתי שהיא מתחילה כמו הפסקה הראשונה, ובאופן כללי היא סגרה את הקטע בצורה ממש טובה שהשאירה מקום למחשבה.
בקיצור, זה באמת קטע מאוד נחמד ומעניין וניהניתי לקרוא, כבר אמרתי לך שאני אוהבת את הקטעים שלך. אני מצטערת אם פגעתי (וגם על החפירה), ממש לא התכוונתי לפגוע ואת באמת כותבת מוכשרת, וזו הסיבה לחפירות - אני יודעת שאת מסוגלת לתקן את הדברים הקטנים האלו ולהפוך את הקטע לטוב אפילו יותר. אני מחכה כבר לקרוא עוד קטעים שלך, אני ממש שמחה שהחלטת לפרסם ומקווה שתפרסמי עוד בקרוב.