מרק ירקות / תהילה

לואי ישב על מדרגות הכניסה לביתו. הוא ישב כבר שעה, אולי שעתיים, אולי בעצם חמש דקות בודדות. עיניו היו תקועות על נקודה מסויימת בקרקע, ממוקדות באבן שמדי פעם התגלגלה מצד לצד בעקבות הרוח.
”לואי?“ הוא שמע את קולה של אחותו הגדולה והסתובב בפתאומיות. ”למה לא אמרת לי שחזרת?“
הילד בן השש הרים את עיניו לאחותו ומשך בכתפיו. ”אמרת לי אתמול שאת לא רוצה לראות אותי יותר.“
”אוי, לואי,“ היא התיישבה לידו על המדרגה, ”לא באמת התכוונתי לזה. הייתי עצבנית.“
הוא נשאר עם מבט זעוף.
”נו, בוא, הכנתי מרק ירקות.“
הוא התלבט לרגע, ואז נעמד בחיוך מפוייס. ”טוב,“ הוא אמר בקול מתוק ונכנס איתה לתוך הבית.
הבית הדיף ריחות של בישולים, אבל השקט שהתשרר בתוכו היה גרוע מכל. הוא היה מסודר, מסודר מדי. בסלון לא היו מפוזרים צעצועים ומכוניות שלואי שיחק בהם. על השולחן בסלון לא היו מונחות, פתוחות, מחברות עמוסות של הילי. השיש היה מצוחצח, הכלים היו במדיח, הכסאות היו מסודרים בקו ישר כאילו הם מחוברים לרצפה.
”לורה תחזור עוד מעט,“ הילי מלמלה, ”כדאי שתזדרז.“
”אני לא אוהב את לורה,“ לואי רטן, בוחש בכף את המרק בקערה שלו.
”שלא תעז להגיד את זה לידה!“ הילי אמרה בכעס, ואחזה את פרק כף ידו.
”תעזבי לי את היד,“ לואי אמר בקול בכייני, מנסה להשתחרר מאחיזתה.
”אתה שומע אותי?“ הילי המשיכה באותו הטון, ”לורה נותנת לנו מקום לגור בו, ואסור לך לדבר אליה ככה. ברור?“
”ברור, ברור,“ לואי ענה והצליח סוף סוף להשתחרר מידה. הוא המשיך לאכול בשקט.
הילי לקחה גם היא קערה ומזגה לעצמה מרק, מתיישבת על ידו. ”אני מצטערת, לואי,“ היא נאנחה, ”אני בסך הכל דואגת לך. לנו.“
לואי המשיך ללגום מהמרק בקול. ”זה בסדר, הילי,“ הוא ענה לה, ”את האחות הכי טובה בעולם.“
לואי היה ילד חכם. לא מסוג הילדים שמקבלים 100 בחשבון או אוריינות, אבל הוא ידע תמיד לזהות מתי לורה כועסת והצליח לגרום לה להירגע. הוא הבין מתי צריך לשתוק ומתי צריך לדבר, ותמיד הצליח לצאת בקלות מכל בעיה שנקלע אליה. הוא היה רק בן שש, אבל חכם יותר מרובם המוחלט של הילדים בגילו.
"אתה רוצה עוד?" הילי שאלה כשלואי סיים את כל הקערה, עד הטיפה האחרונה. הוא הנהן, והיא קמה ומזגה לו מנה נוספת. "איך היה היום בבית הספר?" היא שאלה כשהניחה מולו את הקערה.
"משעמם," לואי ענה, "המורה סוואנה מלמדת כל שיעור את אותו החומר."
"תשתדל ללמוד, טוב?" הילי אמרה בדאגה. היא כבר סיימה את קערת המרק שלה, והמשיכה לשבת מול אחיה הקטן ולהביא בו.
לואי והילי שמעו קול של מפתח ננעץ בחור המנעול. הילי מיהרה לחטוף את הכף והקערה מידיו של לואי ולהכניס למדיח.
לורה נכנסה, מפזזת במהירות על נעלי העקב שלה. היא הסירה במהירות את מעיל הפרווה המנומר שלה ונשארה עם שמלה מפונפנת בלבד. "מה זה הריח הזה?" היא שאלה בבוז, סותמת את אפיה עם שתי אצבעות משוחות בלק אדום.
"שום דבר," הילי מיהרה לומר.
לורה נעצה בה מבט חושד, אבל בין רגע מבטה עבר למכתב סגור שנח על שולחן המטבח. "מה זה המכתב הזה?" היא שאלה, מכוונת את השאלה להילי.
"בשבילך, גברתי," הילי מלמלה. היא מעולם לא העזה לפתוח מכתב שיועד ללורה, כי ידעה מה עלול לקרות לה.
לורה התקרבה אל השולחן ונטלה את המכתב. היא קרעה את המעטפה בפראות שלא מתאימה לחזות הליידי שלה, והתחילה להעביר את עיניה בין השורות הצפופות. "מה זה צריך להיות?" היא פנתה ללואי.
לואי נעמד מיד, וידיו רעדו מעט. היה נראה שהוא יודע במה מדובר.
"זה מכתב מהגברת רוזלין," היא אמרה בכעס גובר, ופניה קיבלו גוון אדום, "היא טוענת שלא היית בשיעור שלה היום."
לואי התכווץ במקומו. "גברת וואלקר, המורה רוזלין אמרה לי בפירוש שלא אוכל להיכנס לשיעור אם לא אכין את שיעורי הבית," הוא מלמל בקול חלוש.
"ולא הכנת אותם?" לורה שאגה עליו.
"גברת וואלקר, זו אשמתי," הילי מיהרה להתערב, "שיחקתי עם לואי בזמן שהוא היה אמור לעשות את שיעורי הבית."
לורה העבירה את מבטה בניהם במשך כמה שניות, ואז הרימה את כף ידה וסטרה על לחייה של הילי. 
הילי קמצה את אגרופה, משתדלת להחזיק את הדמעות שאיימו לפרוץ.
"שלא תעזי לחזור על זה שוב," לורה סיננה והתרחקה משם, עולה במדרגות ומשאירה אחריה את קולות תיפוף העקבים.

לואי ישב על הספה בסלון. הילי וחברתה יצאו מחדרה של הילי מצחקקות, והפסיקו ברגע שהבחינו בלואי. "אז נמשיך מחר את העבודה בהיסטוריה?" החברה שאלה.
"בטח," הילי ענתה בחיוך זורח. הן החליפו בניהן מבטים כמה שניות, ואז נעמדו ליד הדלת. "אז ביי," הילי אמרה.
"להתראות," החברה ענתה. לואי לא היה בטוח אם הוא דמיין או שבשנייה שהסיט לרגע את מבטו חברתה הספיקה לתת לה נשיקה חטופה על הלחי. 
הדלת נסגרה והילי חזרה לסלון, יותר מרחפת מהולכת.
"מי זאת הייתה?" לואי שאל, סוגר את ספר החשבון שלו.
"זה לא עניינך," הילי מלמלה.
"את יודעת מה החברים שלי אומרים?" לואי אמר בהיסוס, "הם אומרים שאת מהבנות האלה ש- נו- אוהבות בנות במקום בנים."
לואי יכל להישבע שהילי הסמיקה. "קוראים לזה לסבית," היא מלמלה, "למה החברים שלך חושבים את זה?"
"טדי אמר שאח שלו, קייל, ראה אותך ואת סאמר קנדי מתזדמזות בהפסקה."
"אומרים מתמזמזות," הילי תיקנה אותו, "וזה לא נכון."
"סאמר זו החברה הזאת שהייתה פה, נכון?" לואי שאל, "אני בטוח שזו היא."
"למה אתה כל כך בטוח?" הילי שאלה בזלזול.
"כי הסתכלת עליה כמו שאמא הסתכלה על אבא," לואי אמר בפשטות.
"אל תזכיר את אמא ואבא," הילי סיננה, ויחסה הפך ברגע לקריר, "בטח לא ליד לורה."
"את מתחמקת," לואי חייך, "אני יודע שאת מאוהבת בסאמר קנדי. ואת יודעת? זה בכלל בכלל לא אכפת לי. היא נראית חמודה. את חושבת שהיא תביא לי שוקולדים? טדי אמר שחברה של קייל כל הזמן מביאה לו שוקולדים כשהיא באה."
הילי חייכה. "אני אגיד לה להביא לך שוקולדים בפעם הבאה."
"ידעתי שאת חברה שלה!" לואי הכריז בהתלהבות.
"חברה של מי?" הקול של לורה נשמע מאחוריהם, תקיף כהרגלו.
"גברת וואלקר," הילי אמרה בהפתעה, ונעמדה מאחורי הספה, "מה את עושה פה כל כך מוקדם?"
לורה התעלמה משאלתה. "של מי את חברה, הילי?" היא שאלה בחדות.
"של אף אחד," הילי מלמלה, מפוחדת.
"מעניין," טון הדיבור של לורה הפך תקיף ממשפט למשפט, "הייתי ממש בטוחה ששמעתי את לואי אומר שיש לך חברה."
"גברת וואלקר," לואי אמר בשקט, "אל תכעסי על הילי, אפילו לי היא לא סיפרה שיש לה חברה."
גבותיה של לורה הורמו בבת אחת. "אז יש לך חברה!" היא אמרה בכעס, "אני לא מאמינה!"
הילי השפילה את מבטה לרצפה.
"לסבית! בבית שלי ישנה לסבית!" לורה התחילה לצעוק בזעזוע, "אני פשוט לא מאמינה! אחרי כל מה שנתתי בשבילכם, זה מה שאני מקבלת בחזרה? הולכת ומתנשקת עם בנות?"
"זו רק בת אחת," הילי מלמלה בלי קול.
"אל תתחצפי!" לורה צרחה.
הילי ולואי השתתקו מיד ועמדו זה לצד זה, מפוחדים.
"עופי מהבית שלי," לורה אמרה להילי, נוקטת לעברה אצבע מאשימה, "אני לא רוצה לראות אותך כאן יותר."
הילי הרימה אליה את עיניה והביטה בה בתדהמה.
"שמעת מה אמרתי," לורה אמרה שנית, "צאי מכאן מיד."
"אני... אני לא נשאר בלי הילי..." לואי אמר בפחד.
הילי לקחה את כף ידו והחזיקה אותה. "לואי," היא אמרה והסתכלה לו בעיניים, "אתה צריך להישאר פה."
"אני לא רוצה," הוא התחיל לבכות, "אני רוצה לבוא איתך."
העיניים של הילי היו עצובות כל כך, אבל היא השתדלה לא להראות זאת ללואי. "אתה לא יכול לבוא איתי," היא התקשתה לבטא את המילים, "אני... אני מבטיחה לבוא לקחת אותך."
"לא," לואי נענע את ראשו, "לא, את לא יכולה ללכת," הוא ניגב את דמעותיו עם שולי שרוולו.
"אני אוהבת אותך, לואי," היא נתנה לו נשיקה על הלחי, "תחכה לי פה. אני אחזור."
לורה נעצה בשניהם מבט מזלזל ולא הנידה עפעף כשהילי סגרה אחריה את דלת הבית לקול בכיו של לואי.

בחדרו של לואי ישבו חמישה נערים, צוחקים ומפטפטים סביב הקישוטים הצבעוניים שהיו תלויים בחדר.
"אתה קולט?" מייסון מירפק את ליאו בחביבות, "אתה כבר בן 16!"
לואי חייך. "כן, נראה כאילו רק לפני רגע עוד היינו מעבירים בינינו חידודים בשיעור מלאכה."
לוק צחק. "ג'וש אף פעם לא ידע לחדד, תמיד הייתי צריך לחדד בשבילו."
ג'וש גלגל עיניים. "טוב, עכשיו אני כבר יודע."
"חברים, אני מזכירה לכם שאנחנו חוגגים היום עוד מאורע חשוב!" קולה החזק של סופי התנשא מעל כולם.
"כולנו זוכרים," לוק רטן, "את טוחנת בשכל כבר שבוע."
"אני אזכיר בכל זאת," סופי התעלמה ממנו, "היום אני ולואי שנתיים ביחד!"
"כן, כי סופי חשבה שאין מתנה יותר טובה להביא לו ביום הולדת מווידוי על אהבתה הניצחית אליו," מייסון גיחך.
סופי הסתכלה על מייסון במבט זועף.
"בייבי, את המתנה הכי טובה שקיבלתי," לואי חייך ונתן לה נשיקה על הלחי.
"אי אפשר יום אחד בלי הדביקיות הזאת?" לוק התלונן.
"תן להם, חבר בן 16 זה הרבה יותר מלהיב," ג'וש גיחך.
"טוב, טקס פתיחת מתנות!" סופי הכריזה ועברה להתיישב על לואי, "קדימה, לואי, תפתח."
"שלי קודם!" לוק קפץ.
לואי לקח את המתנה של לוק ופתח אותה. "הי, דיסק של נירוונה! תודה, אחי," הוא חייך.
"עכשיו שלי," ג'וש הצביע על קופסה מלבנית.
לואי קרע את עטיפת המתנה ופתח את הקופסה. בפנים היו המון ניירות גרוסים. "אתה צוחק עליי?" לואי נאנח בחיוך.
"תחפש את המתנה," ג'וש פקד.
סופי עשתה זאת במקומו, והתחילה לחפור בערימת הניירות. "מצאתי!" היא שלפה שני כרטיסים, "זה זוג כרטיסים להופעה של Kings of Leon."
"למה זוג?" לוק גיחך, "מי ילך איתו להופעה של הלהקה הזאת?"
"אני אלך איתו," סופי הוציאה לו לשון.
לוק צחק. "כן, הייתי צריך לנחש."
"אני מניח שזו המתנה שלך," לואי אמר למייסון, ופתח קופסה פצפונת. "זה... דיסק און קי?"
מייסון חייך בזחיחות. "עם כל התמונות, הסרטונים, וההקלטות הכי מפדחות שלך. צפייה נעימה."
סופי חטפה מידיו את הדיסק און קי. "זה משהו שהייתי רוצה לראות."
מייסון צחק, מרוצה מעצמו.
"מתנה מדהימה," לואי גלגל עיניים.
"טוב, עכשיו המתנה שלי!" סופי אמרה בהתלהבות.
לואי לקח את המתנה האחרונה שנשארה וקרע את העטיפה. זו הייתה חולצה עם תמונה של שניהם מתנשקים ועליה הכיתוב 'בנות, יש לי חברה'. לואי צחק בקול. "זה מדהים, סופ," הוא חייך ונתן לה נשיקה על הכתף.
"מאוד שימושי, הייתי אומר," לוק גיחך.
"רק רציתי לוודא שאתה רק שלי," סופי לחשה לאוזנו של לואי.
"אני רק שלך," לואי ענה בחיוך ונישק את סופי. הם התנשקו במשך דקות ארוכות.
"תשמרו את זה למיטה שלכם," ג'וש אמר בגועל. הם התנתקו וצחקו.
החמישה שמעו דפיקות על הדלת.
"זו לורה?" מייסון שאל בלחץ, "היא לא אמורה להגיע רק בשבע?"
"יכול להיות שהיא הקדימה," לואי מלמל.
"טוב, אני אלך אליה," סופי אמרה, "אותי היא מחבבת."
"אני חושב שכדאי שנלך," לוק הציע.
"אנחנו יכולים לצאת מהחלון," ג'וש הצטרף אליו.
"תירגעו, אני אסדר את זה," סופי נעמדה וניגשה לדלת. לואי הרגיש קצת לחוץ.
סופי פתחה את הדלת. זו לא הייתה לורה, והיא לא הכירה את האישה הצעירה שעמדה בפתח. "כן?" היא שאלה.
"זה הבית של לורה וואלקר?" האישה שאלה. היא נראתה בגילאי ה20 פלוס.
"כן," סופי ענתה בטון חשדני.
"מי את?" האישה שאלה. היא נשמעה מעט מפוחדת.
"אני... חברה של... מי את?"
האישה היססה. "אני יכולה להיכנס?" היא ביקשה.
סופי התלבטה לרגע, ובסופו של דבר פתחה עוד קצת את הדלת ונתנה לה להיכנס. האישה סקרה מסביבה את הסלון והתיישבה על הספה. "וואו, שום דבר לא השתנה," היא מלמלה.
"סליחה?" סופי שאלה בבלבול, מתיישבת לידה.
"אני מצטערת," היא חייכה בחביבות, "אני הילי. מי את?"
"הילי?" סופי שאלה בתדהמה, "את הילי?"
"אנחנו מכירות?" הילי נעצה בה מבט מבולבל.
סופי לא הצליחה לצאת מההלם. "אני - אני חברה של לואי," היא גמגמה.
"הוא כאן?" הילי נעמדה מיד.
סופי הנהנה. "לואי!" היא קראה.
אחרי מספר שניות ספורות, לואי ירד במדרגות הבית. "הי- הילי?" נשימתו כמעט נעתקה.
הילי רצה אליו וחיבקה אותו חזק. "לואי!" היא התחילה לבכות, "כל כך גדלת!"
"אני -" לואי לא הצליח לבטא את המילים, "אני לא מאמין שחזרת..."
הילי התנתקה מהחיבוק כדי להסתכל עליו. היא בחנה אותו מכף רגל ועד ראש. "הבטחתי," היא חייכה אליו באושר.
"באת לקחת אותי מפה?" לואי שאל בעיניים נוצצות.
"כמו שאמרתי," היא שילבה את אצבעותיה באצבעותיו. "מעכשיו לא תצטרך לפחד יותר. יש לנו דירה משלנו!"
לואי חייך, אבל לאחר רגע חיוכו נמחה. הוא הסתכל על סופי. "מה עם סופי?" הוא שאל בשקט.
"גם היא יכולה לבוא," הילי ענתה אחרי כמה שניות, "גם סאמר תגור איתנו. אני מבטיחה לך, הולכים להיות לנו חיים מדהימים."
לואי חייך. "כל כך התגעגעתי אלייך," הוא נאנח.
הילי חייכה בחזרה. "בוא," היא אמרה לו, "הכנתי לך מרק ירקות."

האמת שאני מאושר שיש פה שגיאת כתיב כי אחרת זה היה ספאם.
אגב השגיאה:

אני מניח שזה "ולהביט בו."
אוקי זה קטע מהמם מהמם מהמם מהמם ואם לא השגיאה הזו לא היו לי שום הערות. כמו כל מה שקראתי שכתבת עד עכשיו, זה כתוב טוב, מהנה וזה פשוט מושלם. קטע מהמם ממש, תמשיכי לכתוב!

תודה, ראיין, ממש כיף לשמוע :)
התגובה שלך לגמרי גרמה לי לחייך.