"את דומה לי מידי..." "אבל אני שונאת אותך!", עם הסוררת

טופס:

שם:ליב
רקע:בעריכה
אופי:אופטימית,רבה בקלות,חכמה,
מראה:שיער חום חלק,עור בהיר עם נמשים עיניים ירוקות ומשקפיי ראיה שחורות
האופטימית/פסימית:אופטימית
המאומצת/לא מאומצת:מאומצת
אין הארות

שם: מאושרת.
רקע: גדלה עם הורים חרא שגידלו אותה חרא.
אופי: פסימית, מגיבה מהר, לא נלחצת בקלות, זאב בודד, די שונאת את עצמה.
מראה אפשר בתמונה: שיער שהיה חום כמו של אחותה אבל היא צבעה לשחור, היא שמה עדשות סגולות כהות במקום הירוקות שלה (היא גם לא רואה טוב, אז זה עדשות ראייה גם אבל היא לא מספרת את זה) לא תמצאו אותה בלי איפור מעושן ושחור.
האופטימית/הפסימית: הפסימית
המאומצת/הלא מאומצת:הלא מאומצת
הארות:מיאו
הן יהיו בפנימייה ביחד? איך זה יעבוד?
ותתחילי

(פנימייההה!...וכן בואי נעשה דמויות מהקהילה)

התעוררתי בפנימייה המגעילה שהחליטו להעביר אותי הפעם. מאז שגילו אותי אצל ההורים שלי, התחילו להעביר אותי לפנימייה לפנימייה. טוב... אני עדיין לא הייתי בפנימייה הזאת, זה היום הראשון שלי. אבל... הפנימיות האלו בדרך כלל זבל של דבר.

קמתי בחדר שלי..הפנימייה הזאת משעממת אין פה כלום מעניין! חשבתי

שמתי את העדשות שלי, התאפרתי באיפור הרגיל שלי, התלבשתי בגינס ארוך שחור לא צמוד וחולצה שחורה שמצויירת עליה גולגולת בגזרה של בנים. וידאתי שיש לי שביל בצד, ככה שהשיער שלי יסתיר לי חצי פנים. יצאתי מהחדר והתחלתי ללכת לכיוון חדר האוכל לארוחת בוקר.

הלכתי במסדרון לכיוון חדר ארוחת הבוקר עם הספרים שלי ונתקעתי במישהי

נפלתי. "מה את עושה מטומטמת?!" הרגשתי שנפלה לי עדשה. התחלתי למשש את הרצפה בניסיון לחפש אותה, רואה מטושטש ברמות.

"שיט..סליחה"אמרתי והרמתי את העדשה שלה ואז את הספרים שלי

המשכתי למשש את הרצפה, בלי לדעת שאת מחזיקה את העדשה. "אני שונאת את החיים שלי" ממלמלת.

"את בסדר?" מלמלתי בשקט

"נפל לי..." התלבטתי אם לספר לה. אני שונאת להגיד לאנשים שיש לי עדשות. "נפלה לי העדשה." לחשתי, ממש חלש.

"אבל..יש לך עיניים ממש יפות...את לא חושבת שחבל להסתיר אותן?"
לחשתי בחזרה

הסתכלתי לכיוון שלה והזזתי את השיער שלי, ככה שנגלה לפניה העין הירוקה שלי, חסרת העדשה, והעין הסגולה שלי. "ועכשיו, אני מניחה שאת רואה אותי וגם יותר טוב ממני, יש לך מושג איפה העדשה שלי?"