חום ועוד חום, פאנפיק מאת hogsmede7

[hogsmede7]

הלילה הקיצי היתדפק בכבדות על חלונות הזכוכית הצרים שהקיפו את החדר העגול. מכשירים כסופים נקשו בשלווה באפלוליות, ועל המדפים הספרים התנשאו כמו חומה חשוכה. הטירה הייתה שקטה – התלמידים יצאו הביתה לחופשת הקיץ באותו הבוקר – והצליל היחיד שנשמע במשרד שבראש המגדל היה פצפוץ הגחלים שבערו באח.
זאת הייתה האשכבה של סיריוס בלק, והיו שם רק שני אנשים. אנדרומדה טונקס, מוכת אבל ממותו של בן דודה, סירבה להגיע. את הארי דמבלדור החליט שלא להזמין, עוטף אותו בכפפות משי שחנקו אותו. השניים שחיכו במשרדו של המנהל היו רמוס לופין ונימפדורה טונקס.
רמוס ביקר במשרד המנהל פעמים רבות במהלך השנים. זה היה המקום בו דמבלדור בישר לו שיתאפשר לו ללמוד בהוגוורטס, ולשם הוא וחבריו זומנו לפחות פעם בשנה בשל הצרות שהם עוללו בבית ספר. שם הוא גם קיבל את ההזדמנות שהוא חשב שמישהו כמוהו לעולם לא יוכל לקבל, להיות מורה בהוגוורטס.
אך הוא מעולם לא חשב שהוא יגיע לשם בנסיבות האלה. לא כדי להיפרד מהחבר האחרון השלו, הנצר האחרון מהשנים המתוקות והיפות בחיו.
הוא ישב בכיסא שמול שולחן העבודה, במקום בו ישב לצד חבריו פעמים רבות כל כך והקשיב למילות התוכחה והנזיפות של המורים בעודו מנסה בכוח לא לצחוק. הוא היה רוצה קצת מהצחוק הזה עכשיו. הוא רצה להאמין שזה מה שסיריוס היה רוצה.
טונקס עמדה מול האש. היא הסתכלה לתוך הלהבות, שקועה עמוק במחשבות, ידה מכסה את פיה בתנוחה מכונסת. מאז שהיא השתחררה מבית החולים וקיבלה את הבשורה שסיריוס נהרג בקרב היא זנחה את צבעי השיער הבוהקים. כעת שיערה היה חום ומתולתל, בעל מראה פרוע וכמעט מדובלל, וכל הצבע כמו נשטף מעליה.
שניהם הסתובבו כשהדלת נפתחה. דמבלדור צעד פנימה, זונח את הצעד הקליל האופייני שלו לטובת הליכה מלאת תוכחה.
"אני מתנצל שחיכיתם," הוא אמר ברמז של לאות ותפס את מקומו מאחורי שולחן הכתיבה שלו. "היו לי עניינים דחופים בלונדון. אני שמח לראות שהחלמת, נימפדורה."
טונקס הנהנה ואילצה חיוך קטן. בעיני רמוס זה נראה כאילו ההחלמה תיקח עוד הרבה זמן.
"אני מצטער שאני מוכרח להיות כל כך בוטה, אך עלינו לגשת לעיקר," דמבלדור אמר, פורש את ידיו על השולחן. "אם תועילי לשבת, נימפדורה."
טונקס התרחקה מהאח באיטיות והתיישבה בכיסא שלצד רמוס.
"בראש ובראשונה אומר שאני משתתף בצערכם," דמבלדור פתח בקצרה. טונקס הנהנה שוב. רמוס היה קפוא. המצב היה כל כך מוזר, כל כך סוריאליסטי, שלרגע הוא היה מוכרח לתהות האם כל זה רק חלום רע.
"סיריוס היה אדם טוב, וזה מצער שאין באפשרותנו לערוך לו הלוויה ראויה," דמבלדור המשיך. "נושא חפותו עדיין לא נפטר, אך עדיין יש עניינים בהם יש צורך לטפל. היות ואתם שני האנשים הקרובים ביותר לסיריוס, אני מרגיש שעדיף שאתם תטפלו ברכוש שהוא השאיר מאחור. מישהו צריך ללכת לכיכר גרימולד ולבדוק האם סיריוס השאיר אחריו צוואה."
לרמוס הייתה תחושה שדמבלדור יבקש ממנו את הבקשה הזו, אבל הוא קיווה שהוא טועה. הוא לא רצה לחזור לכיכר גרימולד ולהתמודד עם הזיכרונות. עדיין לא.
כנראה מחשבותיו ניכרו בפניו, כי עניו של דמבלדור נצצו ברוך ואהדה כשהוא אמר, "אני מבין שאתם עדיין מתאבלים, אבל העניין לא סובל דיחוי. כידוע לכם, אם צוואתו של קוסם לא ממומשת תוך שלוש- עשרה ימים מיום פטירתו כל רכושו עובר לקרוב משפחתו המיידי."
"בלטריקס," טונקס אמרה בשקט, מסתכלת על נעליה בעודה הוגה את שמה של דודתה, והרוצחת של סיריוס.
"בדיוק. העדיפות הראשונה של המסדר כרגע היא למנוע מגברת לסטריינג' לקבל בעלות על כיכר גרימולד מספר שתיים- עשרה, שכן שמור שם מידע שיכול לחשוף את המסדר ולסכן את החברים."
"אבל, אדוני," טונקס אמרה פתאום, קרועה בין תקווה לעייפות. "איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא באמת... כלומר, שהוא מת? לא מצאו גופה."
"זה נכון," דמבלדור אמר בסבלנות. "ואני לא שולל את האפשרות שאנחנו עוד נופתע מגורלו של סיריוס, אם כי עדיף שלא לטפח תקוות שווא. הקסם והחיים תמיד ישובו ויפתיעו אותנו. אבל את צריכה להבין שהדלת דרכה סיריוס נפל היא חפץ עתיק מאד שמוביל אל מקום מחוץ לעולם שלנו. חוקרי מחלקת המסתורין מאמינים שהיא מובילה אל עולם המתים, והם מעולם לא הצליחו להשיב דבר שאבד דרכו..."
רמוס טמן את פניו בידיו בתשישות. הוא שמע את ההסבר הזה לפחות חמש פעמים בשלושת הימים האחרונים. דמבלדור השתתק.
נשמעה נקישת זכוכית רכה וכוס עם מעט וויסקי אש ריחפה לעבר כל אחד מהם במצוותו של המנהל. רמוס לקח את הכוס שלו והסתכל בלהבה העמומה שבתחתיתה. כמה פעמים הוא צפה בסיריוס יושב ומסתכל לתוך המשקה שלו בדיוק ככה?
"לזיכרו של סיריוס בלק," דמבלדור אמר, מרים את הכוס שלו. "איש טוב, וחף מפשע."
רמוס גמע את המשקה בלגימה אחת. כשהוא הוריד את הכוס טונקס מצמצה בעיניה כדי להרחיק את הדמעות.
"אדוני, אנחנו יכולים לדבר?" רמוס שאל, בעיקר כדי להפיג את הדממה הכבדה והחונקת שהשתררה אחרי הפרידה.
"כמובן," דמבלדור אמר. "אם תוכלי לסלוח לנו, נימפדורה."
טונקס קמה בלי להתווכח ויצאה מהמשרד, מותירה את רמוס לבד עם דמבלדור.
"אדוני, מה בנוגע להארי?" הוא שאל ברגע שהיא יצאה.
"הארי חזר אל הדודים שלו הערב," דמבלדור השיב בטון של אדם שהיה מוכן לשאלה. "שם הוא ישאר, לפחות למשך השבועות הראשונים של החופשה."
"למה הוא לא יכול להישאר עם הוויזלים, או עם מישהו אחר מהמסדר?" רמוס שאל בניסיון נואש לשנות את ההחלטה שהמנהל קיבל מזמן. "הוא כבר לא ילד. והוא לא צריך להיות לבד עכשיו."
"אני מבין איך אתה מרגיש," דמבלדור אמר, למרות שרמוס לא היה בטוח שזה נכון. "אבל בימים אלה הארי נמצא בסכנה יותר מאי פעם בעבר. אני לא אקח את הסיכון הזה."
"אני מבין," רמוס אמר וקם. הוא ידע שכך השיחה תסתיים, אבל הוא הרגיש מחויב לנסות. אם לא בשביל הארי, אז בשביל סיריוס. "רק... אתה תשגיח עליו?"
"זה מה שתמיד עשיתי," דמבלדור השיב בשמץ עצבות. עוף החול שלו נחת על השולחן מולו והוא לטף את ראשו בערגה.
רמוס הנהן. נראה שדמבלדור אוגר בתוכו הרבה חרטה. אולי הם היו יותר דומים משהוא חשב.
"לילה טוב, אדוני."
הוא יצא מהמשרד אל האפלוליות הקרירה של המסדרון. טונקס חיכתה לו, נשענת על הקיר שליד הדלת.
"אתה רוצה ללכת לשם עכשיו?" היא שאלה מתוך החשכה.
"עדיף לסיים עם זה וזהו," רמוס הסכים, והם החלו ללכת בשתיקה.
בעודם צועדים רמוס הפנים לראשונה את עומק השינוי החד שחל בטונקס. השתיקה המעיקה שהשתררה ביניהם גרמה לו להבין כמה בעבר היא הייתה פטפטנית ועליזה, לא נותנת לרגע לחלוף מבלי להעיר הערה שנונה או לשאול שאלה מתחשבת. במחשבה לאחור היא הייתה האדם היחיד שהצליח לגרום לו לצחוק מזה זמן מה; אך כעת לא היה זכר לחיוך הקונדסי שלה.
הוא התלבט האם לומר משהו, ולבסוף החליט לשתוק. הוא לא היה במצב לנחם אף אחד, אפילו לא את עצמו.
הם התעתקו והופיעו למרגלות המדרגות של כיכר גרימולד מספר 12. לא היה ירח, ומנורות הרחוב העמומות לא הצליחו להילחם באפלת הלילה, כאילו אפילו הבית התעטף באדרת שחורה של אבל.
בפנים כמה עששיות פזורות האירו את המבואה באור שמנוני. היה שם קר, אפילו שהלילה היה חמים.
"אתה חושב שקריצ'ר עדיין פה?" טונקס שאלה.
"אם כן, כדאי לו מאד להתחבא," רמוס השיב בטון אפל.
הם עלו בדממה אל הקומה הרביעית, שם היה החדר של סיריוס. בעודם נכנסים, רמוס הבין לראשונה שאפילו שהוא התגורר בכיכר גרימולד בשנה האחרונה, הוא מעולם לא ביקר בחדר הזה.
ממבט ראשון לא היו שם הפתעות. החדר היה מבולגן בצורה חיננית, ופוסטרים של נערות בבגדי ים ואופנועים כיסו את הקירות, זכר לנעוריו המרדניים של סיריוס בבית. לרגע רמוס התחיל לתכנן איך להקניט על סיריוס על המצב העגום של חדרו, לפני שהידיעה שהוא לא יראה אותו יותר החזירה אותו למציאות.
"מאיפה מתחילים?" טונקס שאלה בשמץ יאוש. לרמוס לא הייתה תשובה.
הם החלו בעבודתם בשתיקה. טונקס פנתה אל שולחן העבודה העמוס מכתבים ועיתונים ורמוס ניגש אל השידה שלצד המיטה. פותח את המגירה, הדבר הראשון בו הוא הבחין היה ספר בלוי שנשא את הכותרת, 'הנווד וצילו', מאת ניטשה.
רמוס לקח את הספר, בוחן את הכריכה והדפים הבלויים משימוש, ופתאום חש פיק בירכיים. הוא התיישב בכבדות על המיטה המבולגנת של סיריוס, כאילו הכאב שבחזהו הפך לכבד מידי בכדי שיוכל להמשיך לשאת אותו.
"הוא קרא את ניטשה," הוא פלט, המום מהגילוי הלא צפוי.
"מה אמרת?" טונקס שאלה.
"לא ידעתי שהוא קורא פילוסופיה," רמוס הסביר, געגוע וחרטה עמוקים מציפים אותו כמעט עד חנק. "הוא היה החבר הכי טוב שלי, ובקושי הכרתי אותו..."
דממה קודרת השתררה במשך כמה שניות קצרות, לפני שרעש חבטה הקפיץ אותו וידו נשלחה אל שרביטו. טונקס הפילה את הקופסא לתוכה היא אספה את המכתבים של סיריוס והם התפזרו ברחבי החדר. היא כרעה על הרצפה והתאמצה לאסוף אותם כשעל פניה הבעה של כאב.
"תני לי," רמוס אמר, ניגש לעזור לה. "בדיוק יצאת מבית החולים, את בכלל אמורה לנוח – "
"אני בסדר," טונקס אמרה בחדות מתגוננת, ממשיכה לאסוף את המכתבים.
רמוס הרגיש שבריר של חיוך חולף על פניו. טונקס תמיד הרגישה צורך להוכיח את עצמה בפני חברי המסדר האחרים, שכן היא הייתה החברה הכי צעירה. לפחות בזה היא לא השתנתה.
"יש לחש בשביל זה," הוא אמר, משתדל שלא להישמע משועשע.
טונקס הסמיקה במבוכה. לרגע היא נראתה כאילו היא מנסה לחשוב על תירוץ, אך לבסוף היא התייאשה וצנחה על הרצפה כשהיא אוחזת בבטנה וחורקת את שיניה בכאב.
רמוס הניף את שרביטו והניירות נאספו בסדר מופתי בתוך הקופסא. לאחר מכן הוא הציע לטונקס את ידו. היא היססה לרגע קצר, אך לבסוף לקחה אותה ואפשרה לו לעזור לה לקום ולשבת על המיטה.
"אני אלך להרתיח מים, אנחנו כנראה נהיה פה כל הלילה," רמוס אמר בניסיון כמעט לא מודע לעודד אותה איך שהוא. "איך את שותה את התה שלך?"
"עם וויסקי?" טונקס השיבה בעייפות, פניה חיוורות מכאב.
גיחך חמק מבין שפתיו של רמוס. טונקס נראתה מעט מרוצה.
"כבר מגיע," הוא אמר ופנה לעבר הדלת, כשהוא דרך על משהו קשה. הוא הסתכל תחת נעלו ומצא מפתח זהוב בעל צורה משונה, קשור בחוט גס. הוא כנראה נפל מהקופסא, והלחש של רמוס לא פעל עליו משום מה.
הוא הרים את המפתח בסקרנות, בוחן את הפיתוחים הזהובים המוזרים שעיטרו אותו, ואז הבחין בפיסת קלף שהייתה קשורה בחוט. ליבו החסיר פעימה.
"מה זה?" טונקס שאלה.
"פתק," רמוס השיב, לא מאמין שזה באמת קורה. האם סיריוס השאיר אחריו מילים אחרונות?
"מה כתוב בו?" טונקס האיצה בו במתח.
רמוס התיישב על המיטה לצידה ופרש את הקלף כך שגם היא תוכל לקרוא. כתב ידו החפוז של סיריוס כיסה את הקלף:

ירחוני,
עוד מעט אנחנו הולכים למשרד הקסמים
ייתכן שאני לא אחזור, ויש דברים שאתה צריך לדעת
יש דברים שמגיע להארי לדעת
רציתי לספר לו
אבל אתה קורא לי עכשיו, יוצאים לדרך
אין זמן להסביר
אתה כבר תבין
אני מצטער

בתחתית הקלף, מתחת למסר, סיריוס שירבט בזריזות את המילים, חדר עבודה.
"אני לא מבינה," טונקס אמרה. "הוא ידע שיקרה לו משהו?"
רמוס לא ידע מה לומר. נכון לעכשיו היו לו הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.
"יש רק דרך אחרת לגלות," הוא אמר, חוזר להתרכז שוב במפתח. "את יכולה ללכת?"
טונקס כבר הייתה על הרגליים ובדרך החוצה. רמוס הלך אחריה בתחושות מעורבות.
חדר העבודה, שהיה ממוקם בקומה השלישית, היה עוד חדר בבית בו רמוס לא ביקר. סיריוס דאג שהחדר תמיד יהיה נעול, ורמוס ושאר דיירי הבית כיבדו את הרצון שלו ולא נכנסו לחטט (למרות שמולי רמזה רמיזות עבות שהיא מעוניינת להעביר גם אותו טיהור). אך כעת המפתח שהתאים לחור המנעול הזהוב והחינני שבדלת השחורה היה בידו של רמוס.
המפתח הסתובב במנעול בקלות, ובצליל נקישה הדלת נפתחה. בפנים היה חדר רחב ידיים ומחוסר חלונות, עם תיקרה גבוהה ומקומרת מעוטרת דוגמאות של קיסוסים חסונים. הרצפה הייתה מכוסה שכבות של שטיחים יקרים, והקירות היו מחופים מדפי עץ אלון שהכילו רבבות של ספרים. באחת הפינות ניצב גלובוס גדול שגולף משלל זנים של עץ בגוונים שונים.
מול האח עמדו שתי כורסאות בלויות ושולחן עבודה עצום עם רגליים מגולפות בצורת כלבי צייד העומדים על המשמר, ומעליה ניצב דיוקן של איש רזה וחמור סבר לבוש גלימה מהודרת, זה בהה באוויר במבט קודר.
"מי זה?" טונקס לחשה לרמוס.
"זה אבא של סיריוס, אוריון בלק," הוא השיב בלחישה, זוכר את האיש השקט והמאיים מנעוריו. הדיוקן של אדון בלק כנראה שמע אותו, כי עניו הקרות נעו והסתכלו הישר בו. אך הוא לא אמר דבר.
השניים בחנו את החדר, אובדי עצות. כנראה שסיריוס העריך את התבונה של רמוס יתר על המידה, או שהוא שכח להשלים את שובל פרורי הלחם שלו, כי הם לא מצאו בחדר שום דבר יוצא דופן. דיוקנו של אוריון בלק צפה בהם כל אותה העת, ואם הוא ידע משהו על מה שסיריוס רצה לספר להם, הוא שמר את המידע לעצמו.
"זה בזבוז של זמן," טונקס אמרה ביאוש וסובבה את הגלובוס בקוצר רוח. ברגע שהיא נגעה בו הוא השמיע צליל נקישה וחריץ דק הופיע סביבו, כאילו הוא היה תיבה.
"לא עשיתי שום דבר," היא אמרה במהירות בעוד רמוס ניגש לבחון את תיבת הסתרים.
"אולי יש חפצים קוסמים בבית שמגיבים רק לבני המשפחה. זה בטח בגלל שאת נצר למשפחת בלק," הוא אמר.
"תלוי את מי אתה שואל," היא השיבה, מציצה לעבר הדיוקן. "אני פותחת את זה."
"כבר הגענו עד פה," רמוס הסכים. לרגע הוא כמעט שכח את האובדן והרגיש כאילו הוא וטונקס שוב צוותו יחד למשימת מסדר, בסופה הם יחזרו למפקדה ויספרו לסיריוס על ההרפתקאות שלהם מעל כוסית וויסקי.
"הינה זה בא," טונקס אמרה ופתחה את התיבה.
אור כסוף הציף את החדר. בתוך הגלובוס נחה קערת אבן מהודרת בתוכה צף ערפל כסוף, וסביבה ניצבו בתוך מתקן משוכלל תריסר מבחנות שהכילו את אותו הערפל הערטילאי.
"הוא רצה שאני אראה את הזיכרונות שלו," רמוס אמר, קרוע בין רתיעה לציפייה.
אם היה משהו שסיריוס רצה שהוא יראה הוא לא עמד לזלזל בבקשה האחרונה שלו, אבל המחשבה על הקשיים והסבל שסיריוס עבר בחיו הרתיעה אותו. הזיכרונות שיקפו את החשש שלו; בשונה מזכרונות אחרים, הייתה להם ליבה שחורה דקיקה, כמו חוט של כאב שנשזר לאורך השנים.
"אתה הולך לעשות את זה?" טונקס שאלה בסקרנות גלויה.
רמוס היסס אך לבסוף הנהן. הוא ניגש אל ההגיגית, בתוכה עדיין צף הזיכרון האחרון בו סיריוס הסתכל. רמוס הניח שזה מקום מתקבל על הדעת להתחיל ממנו.
"נתראה אחרי זה," הוא אמר לטונקס וטבל את פניו בערפל הכסוף.
הוא נפל בתוך ענן כבד, מוקף כתמים שחורים מימיים, כמו דיו שנמרח מעל קלף. במהרה רגליו מצאו קרקע מוצקה וכתמי הדיו זלגו על העולם סביבו ויצרו את צורתם של עצים דקים ותמירים שצמחו על צלע של גבעה סלעית. הערפל הכסוף נסוג וחשף שמש בהירה של סוף החורף, זו זרחה במרכז השמיים הצלולים והניסה את הצללים.
גבר גבוה וגרום עמד בגבו אל רמוס, גילמתו הבלויה תלויה על גופו בריפיון ושיערו השחור קשור בחוט גס על עורפו. רמוס הרגיש מדקרת כאב בליבו. סיריוס כבר לא היה בן החיים, ובכל זאת הוא עומד שם מולו, כל כך מוחשי ואמיתי.
הוא נע קדימה, מרחף בקלילות בתוך הזיכרון, ובשמץ חשש הסתכל בפניו של חברו. מוסתר למחצה מאחורי ענף נמוך, סיריוס עקב בעניו הכסופות אחר דבר מה, על פניו שבריר של חיוך מעורב בכאב עמוק. הוא לא היה מסוגל לראות את רמוס, אבל רמוס ראה אותו בחדות ובברור. הוא היה כל כך אמיתי שהוא התפתה לשלוח את ידו ולגעת בו.
קול צחוק גרם לו לקרוע את מבטו מחברו המנוח ולהסתכל לאחור. הארי, רון והרמיוני עשו את דרכם במורד הגבעה, צוחקים ומדברים בקול, לא מודעים לכך שסיריוס משגיח על צעדיהם.
מה הוא רצה שרמוס יראה פה? אולי הוא לא התכוון שהוא יראה דווקא את הזיכרון הזה, שום דבר שהיה שווה לציין לא התרחש שם. אך בדיוק כשהוא שקל לחזור לחדר העבודה, סיריוס נמתח כמו ועניו התמקדו בדבר מה בין העצים.
רמוס הסתובב. בהתחלה הוא לא ראה דבר, אך לאחר כמה רגעים הוא הבחין בה; דמות לבושה גלימה כהה, עטויה ברדס, נעה בין העצים בדממה. לולא סיריוס הבחין בה רמוס לא היה שם לב אליה בכלל. היא נעה בזהירות אך בכוונה בכיוון בו הארי והחברים שלו הלכו.
פתאום רמוס הבין שסיריוס נעלם, וכלב שחור גדול חלף על פניו בזנב ואוזניים מתוחות, צועד לעבר הזר. הוא התחיל לרחף בעקבותיו. כעת לא היה ספק שהזר מתחקה אחר צעדיהם של הילדים, לא מודע לנוכחותו של הגרים המאיים שעקב אחריו, מדביק אותו במהירות אך בדממה.
רון נעצר וכרע כדי לקשור את שרוך נעלו. הזר נעצר באחת, מסתתר מאחורי עץ קרוב. הוא היה קרוב אליהם, קרוב מספיק כדי לפגוע. שרביטו הופיע בידו.
"תיזהר!" רמוס קרא, שוכח שהם לא יכולים לשמוע אותו. הארי, רון והרמיוני המשיכו לשוחח, לא מודעים לסכנה.
הזר הרים את שרביטו ביד יציבה –
הכל קרה כל כך מהר שרמוס בקושי הספיק להבין מה קורה. הגרים התנפל על הזר במיומנות של טורף, מפיל אותו בדממה בין שני סלעים גדולים תוך שהוא חושף את שניו באיום. הארי השתתק והסתכל לכיוון הרעש, אבל לא ראה כלום.
הזר פתח את פיו לצעוק – פניו היו צעירות וחיוורות – אך לפני שהוא הספיק להשמיע קול ולחשוף את מיקומו בפני הילדים, שניו הגדולות של הגרים ננעצו בצווארו בעוצמה.
דם ארגמני התפרץ מתוך עורקיו, אך לועו של הכלב מנע ממנו לזעוק את הכאב והאימה שניבטו מעניו. רמוס יכול היה להרגיש את הנוזל החם על פניו –
הוא מעד לאחור בבלבול ואימה ומצא את עצמו על השטיח בחדר העבודה. הוא מישש את פניו ביד רועדת בעוד טונקס רוכנת מעליו בדאגה. פניו היו יבשות, בלי טיפה אחת של דם. זה היה רק זיכרון של משהו שקרה מזמן.
"מה ראית?" טונקס שאלה במתח.
עדיין מוכה הלם ממה שראה, רמוס סיפר לה הכל.
"הוא עשה את זה כדי להגן על הארי," הוא אמר בסיום הסיפור, כשהיא נראתה מזועזעת לנוכח מעשיו של סיריוס. "האיש הזה ניסה לפגוע בו, זה היה ברור. הוא היה מוכרח להיות אוכל מוות. אבל..."
קולו גווע. סיריוס עשה את הדבר הנכון בכך שהוא הגן על הארי, בכך לא היה ספק. אבל האם באמת היה צורך להרוג את האיש הזה? האם סיריוס בכלל היסס לפני שהוא לקח את חיו?
"הוא רצה להתוודות," טונקס אמרה, כורעת על השטיח לידו. "אבל זה עדיין לא מסביר איך הוא ידע שיקרה לו משהו במחלקת המסתורין..."
טעם מר מילא את פיו של רמוס. הוא חשש ממה שיראה בזיכרונותיו של חברו המנוח, אבל הוא לא ציפה למשהו כזה.
"בואי נצא מפה," הוא אמר, חש רתיעה פתאומית מהחדר. הם עזבו את ההגיגית של סיריוס מאחור ורמוס נעל את הדלת בעזרת המפתח הזהוב, מטמין אותו בזהירות בכיסו.
הוא החל לנוע ובמהרה מצא את עצמו בטרקלין. הוא התיישב על אחת הספות והשעין את מצחו כנגד מפרקי אצבעותיו. ראשו היה ריק ממחשבות, והוא לא הצליח להפסיק לראות את שיניו של הכלב ננעצות באכזריות בגרונו של האיש הצעיר.
טונקס שילחה סילון של אש לעבר האח והיא נדלקה בפרץ פתאומי של אור חם. באור הבהיר רמוס הבחין שהיא שוב נראית מאד חיוורת, כמעט שברירית, ושהיא רועדת קלות. מבלי לחשוב על כך יותר משבריר שנייה הוא זימן את הז'קט שלו מהחדר של סיריוס וכיוון אותו לכסות את כתפיה. היא נתנה קפיצה קטנה, הסתכלה עליו לרגע, והפנתה את מבטה בעודה מודה לו בקול חרישי.
הם ישבו בטרקלין בשתיקה זמן שהרגיש כמו שעות. לאן שמחשבתו של רמוס פנתה, הוא לא היה מסוגל להתנער מהידיעה שסיריוס היה אשם, רק לא בפשע שיוחס לו. הוא הרג אדם. נכון, הוא עשה את זה מתוך רצון להגן על הארי, אך האם הכוונה מכפרת על הפשע? רמוס לא היה בטוח.
הוא לא ידע כמה זמן הוא היה שקוע במחשבות. כשהוא נזכר שגם טונקס שם הוא גילה שהיא נרדמה על אחת הספות, מכודררת ועטופה במעיל שלו.
ליבו נצבט ברחמים. לא, אלה לא היו רחמים. גם לא בדיוק חמלה. הוא שוב חשב על מה שסיריוס עשה, לא מצליח להוציא את התמונות מראשו. ניחם אותו לדעת שבני אדם יכולים לחוש אהבה כל כך גדולה שהם יהיו מוכנים להרוג בשבילה.
הוא זימן שתי שמיכות. אחת מהן הוא פרש מעל טונקס, זו נעה מעט ופלטה אנחה שקטה של שלווה. את השנייה הוא פרש מעל עצמו בעודו נשכב על ספה סמוכה, ובהה בתקרת הטרקלין בלי לישון.

[לונגה]

שלום. ממש במקרה זה הפאנפיק שלי. קישור לפאנפיק.
לפרסם עבודה של משתמש אחר בשמך זו עבירה חמורה לא רק על חוקי האתר, אלא על חוקי זכויות יוצרים בכלל.
כרגע אני נותנת לך אזהרה בעל פה. אם שוב תנסה/י לפרסם פאנפיק של משתמש אחר בשמך תקבל/י אזהרה רשמית מהנהלת האתר. אם משהו לא מובן את/ה מוזמנ/ת לפנות אלי בהודעה פרטית.
ננעל.

הודעה זו נערכה ע"י לונגה ב Apr 21 2018, 11:59 AM