הקטע של שיר: הלכתי אל דוד בכעס. ממש לא יכולתי להאמין שהוא לא מסכים לצרף בסך הכל עוד ילד אחד לקבוצה. ידעתי איך זה מרגיש כשלא מקבלים אותך וכשמרחיקים אותך, וזה היה לי מאוד לא נעים. יכולתי לדמיין איך הוא ירגיש כשישמע שלא מצרפים אותו ודוחים אותו מהקבוצה, לא רציתי שהוא יפגע. הגעתי אל דוד, אבל לפני שפתחתי את הפה נשמתי עמוק ואמרתי ברוגע בניסיון לא להישמע עצבנית - הרי לא כדאי סתם לריב איתו, אפשר קודם לדבר בהיגיון. "למה אתה לא מסכים? הרי כולם הסכימו חוץ ממך ואין טעם לא להסכים" אמרתי. דוד פונה אלי ואומר בזלזול "פשוט לא בא לי שהוא יצטרף."
כאן זה כבר מעלה לי את העצבים. הרי אם הייתה לו סיבה הייתי יכולה להבין והיינו מסדרים משהו, אבל הוא סתם החליט שאין לו כוח אליו. אני מרגישה את הזעם עולה לי לראש ולפני שאני מספיקה לעצור את עצמי טון הדיבור שלי משתנה בבת אחת. "אבל הוא חברותי, ולאף אחד בקבוצה אין בעיה איתו חוץ ממך!"
"אבל לו יש משהו נגדי. הוא לא חברותי אליי!" אמר דוד בכעס, ואני מקמצת אגרופים בזעם. אני שונאת כשעושים את זה – מפלים ילד בגלל סיבות שטותיות ולא אמיתיות. גם אם לדוד הייתה סיבה אמיתית, והילד באמת לא נחמד אליו, אני כבר נכנסתי לעמדה שלי.
"יהיו עוד המון ילדים בקבוצה, תן לו להצטרף! אם לא תתן לו אני לא אבוא!" אמרתי בכעס ושילבתי ידיים, אולי כדי שלא אתנפל עליו באגרופים שלופים. למה אני תמיד מאבדת ככה שליטה?
"את לא תחסרי לי אם לא תבואי" אמר דוד.
הרגשתי כל כך זועמת שפשוט הסתובבתי משם והלכתי. רק רציתי להתרחק ממנו, ומכל הבעיה הזו.

הקטע של אפי: לא רציתי לצרף אותו. אתם יודעים איך זה יוצא, בסוף מקבוצה טובה ואיכותית נכנסים כל המסכנים והדפוקים והורסים את הקבוצה
לכן לא רציתי להכניס אותו. אבל כששיר הגיעה אליי ואמרה "למה אתה לא מסכים? הרי כולם הסכימו חוץ ממך ואין טעם לא להסכים", ברגע הראשון הייתי בשוק מזה שבכלל אכפת לה, הרי לא צריך לספר לנו מה שיר - שלמרות שהיא בגיל 15 - עשתה לאנשים בחיים שלה.
לא ידעתי ממש מה להגיב אז פשוט אמרתי מה שעלה לי בראש "פשוט לא בא לי שהוא יצטרף."
ואיך לומר כנראה שזה לא כל כך עזר, זה היה נראה שהיא עוד יותר מתעצבנת, ולא בכיון לחשוב בהגיון מה זה יעשה לקבוצה שלנו - קבוצה שהולכת פעם בחודש לסרט, קבוצה שנהנית ממנגלים ביחד, אנחנו גרים אחד ליד השני, כיף לנו אחד עם השני.
אז למה להרוס את זה עם עוד אחד? למה?!
אבל שיר לא חשבה כך, היא התרגזה והדיבור שלה השתנה ברגע. "אבל הוא חברותי, ולאף אחד בקבוצה אין בעיה איתו חוץ ממך!"
פה כבר התעצבנתי, איזה חברותי, ואיזה בלבולי מוח? "אבל לו יש משהו נגדי. הוא לא חברותי אליי!" כבר ממש צעקתי.
אולי היא נבהלה לרגע מהצעקה שלי ואולי לא, אבל היא נשארה בעמדת תקיפה והמשיכה בכעס. "יהיו עוד המון ילדים בקבוצה, תן לו להצטרף! אם לא תתן לו אני לא אבוא!"
ועכשיו היא רוצה לעשות לי מצפון שבגללי הקבוצה תתפרק, אני לא אתן לה את זה "את לא תחסרי לי אם לא תבואי".
היה נראה שהיא נעלבה, רציתי להתנצל אבל היא פשוט הלכה משם...
לא רציתי שככה זה יקרה... באמת שלא...