יער מלא בפיות || סדרת אתגרים, מאושר כמובן

אני לא מצליחה למחוק את ההודעה!

חחח. אני כשראיתי שנוספה משימה מיד התחלתי לכתוב, ואז הייתי חייבת ללכת, ואיחרתי לאן שהייתי צריכה. כשחזרתי הביתה, הייתי בלחץ כי הייתי בטוחה שאני אסיים שניה אחרי מישהו אחר, אבל למזלי, אף אחד עוד לא הגיב.... סורי.... לאנורא

שלום לולה, וברוכה הבאה לפורום פאנפיקים!

אני שמחה על הפעילות האנפה שלך פה, אבל ההודעה שלך היא הודעת ספאם - כלומר, היא לא מתאימה ולא קשורה לנושא האשכול בו אנחנו נמצאים.

מכיוון שאת משתמשת חדשה תקבלי אזהרה בעל פה בלבד, אבל אם זה יקרה שוב נאלץ לתת לך אזהרה במד האזהרות.

לכל שאלה ותהייה את מוזמנת לפנות אלי בהודעה פרטית.

מוזמנים להמשיך את הסיור ביער הפיות (:

נתקלתם בעוף חול!

אחד מכם נפצע! ציפור עוף החול מסכימה לרפא אותו בתמורה לביצוע משימה. כיוון שהיא חוזרת מהעפר כל פעם מחדש, היא מבקשת מכם להחזיר דמות שמתה לחיים בעזרת קטע. במידה והקטע שלכם מכיל ספוילרים יש להזהיר מראש. על ביצוע משימה זו תזכו ב150 חרמשים וחמש נקודות בית.

מכיל ספויילרים. הקריאה היא על אחריותכם בלבד.

"סיריוס" התחנן הארי. "בבקשה. אני לא יכול להמשיך ככה יותר. אני לא יכול בלי אנשים קרובים אלי. בבקשה." הארי דיבר אל רוח הרפאים של סיריוס. הוא לא יכל היה יותר להיות ככה. הוא היה חייב להחזיר את סיריוס מהמתים, הוא רק היה צריך את הסכמתו של סיריוס, אבן החכמים הייתה כבר אצלו.
"הארי. אני מבין. אני מסכים. אבל אני כבר עכשיו אומר לך. אני לא אהיה אותו דבר כמו קודם. "הארי החזיר את סיריוס לחיים. הוא, הארי, היה כל כך הרבה יותר מרוצה. סיריוס הגשים את כל החלומות שלו. הוא עבר לגור עם סיריוס, ולא היה תקוע עם הדארסלים, הוא היה יוכל לאכול כמה שהוא רצה, הכל היה מושלם עם סיריוס.

לא זלגו לעוף החול מספיק דמעות בשביל לרפא את הפצוע. מסתבר שהלב שלו עשוי מאבן... לכן עליכם להחזיר לחיים דמות אחת נוספת!

מכיל ספויילרים


הארי ישב יחד עם רון והרמיוני על שפת האגם של הוגורוטס. זה היה בסוף שנתם הראשונה, כשהארי עדיין לא נחשף לכל כך הרבה סכנות. אך הוא ידע, שדור שונא אותו. דור היה תלמיד שבדיוק סיים את שנתו השלישית בהוגוורטס. הוא היה תלמיד מבריק, אך לא היה בנבחרת הקווידיץ' של סלית'רין. כן, לא תמיד חכמים הם דווקא משחקים קווידיץ'. הוא כל כך שנה את הארי בגלל שהארי נכנס לנבחרת הקוויידץ' בשנתו הראשונה, ודור כבר סיים שנה שלישית ועוד לא נכנס לנבחרת, למרות שידע לשחק. הוא שנא את הארי בכל נשמתו הסלית'רינית, ולנשמתו הסלית'רינית יש הרבה שנאה.

דמות מקורית ששונאת את הדמות הראשית

טוב, המשימה הקודמת שעשיתי היתה לפני יומים, אז אני יכולה:
בשביל העוף חול- החזרת דמות נוספת לחיים

אזהרת ספוילר- פאנדום, נפילת הממלכות

"אני מצטערת!" צעקה לוסיה לג'ונאס. "הכל באשמתי!".
"זה בסדר," הוא ניסה להרגיע אותה.
דמעות זלגו מעיניה של לוסיה, והתגלגלו על לחיה.
"אני הערתי את קיאן, אני עזרתי לו להבעיר כפרים שלמים באש, אתה לא יכול לנסות לנחם אותי!" היא צעקה אליו בתגובה.
ג'ונאס היה על סף התמוטטות, "בבקשה, לוסיה, הרגעי, הכל טופל והכל בסדר!" הוא אמר לה.
לוסיה עצמה את ענייה והתיישבה על המיטה, נושמת עמוק.
לאחר שנרגע, וג'ונאס הלך, היא התקדמה אל ספריית הארמון- כשעלה בראשה רעיון. היא הקוסמת הגדולה והנסיכה לוסיה דאמורה, יש בידיה כח רב, היא תוכל לעשות מעשה חזק למען ג'ונאס.
היא המשיכה לרפרף בעניה אל הספרים, כאשר הגיעה לספרייה, עד שמצאה מה שחיפשה- כישוף אפל, העוזר להחזיר אנשים לחיים לאחר המוות. הרבה לא השתמשו בו, כי הוא דרש הרבה קסם, וכוח, אבל לוסיה רצתה להרגיע את עצמה, להרגיש שעשתה משהו בחיים שלה. הספר המדובר היה עבה, ירקרק קסום, ומלא אבק. לוסיה ניערה את האבק בקסם אוויר פשוט, פתחה את הספר- והתחילה לקרוא.
איך להחזיר מתים לחיים: הדרכת בני האלמוות, לאנשים חזקי כח.
לוסיה המשיכה לעיין וראתה קסם דם שדורש הרבה כח, היא לא הסהסה, ויצאה לגני הארמון עם פיגיון בידה. היא נשמה עמוק, ומלמלה: "ליסנדרה לא היתה צריכה למות" היא חתכה את ידה בפיגיון, והחלה לבצע את מה שאמרו בספר: לאחר כמה זמן, האדמה החלה לרעוד, כשמתחתיה החלה לעלות דמותה של ליסנדרה. האדמה נסגרה, וליסנדרה התעלפה. הדבר האחרון שזכרה ליסנדרה היה המוות שלה, ואז הפרצוף של הקוסמת לוסיה, שכרגע החזירה אותה מהמתים, יחד עם ג'ונאס- אהובה. היא הבינה לאחר כמה זמן, שג'ונאס ולוסיה נועדו להיות יחד, והיא לא תעצור את האהבה. היא בכלל לא ביקשה אחת כזאת. והנה היא- ליסנדרה, חזרה מהמתים, מאושרת , שמחה, לחיים טובים ושקטים.

כל הכבוד, עוף החול ריפא את חבריכם ונתן לכם ללכת! תוכלו כעת להמשיך בדרך, בהצלחה!

כן, אני יודע שכולכם יודעים. שמי נוויל, נוויל לונבוטום, הילד הגריפינדורי השכחן, מצבא דמבלדור. אומר לכם משהו? אתם צוחקים עלי? אני לא יודע, אבל זה התגובות שאני רגיל לקבל מאנשים. אולי יתחילו להעריך אותי יותר- אבל, אני עושה מה שאני יכול, ואף פעם לא מצליח: מנסה להיות טוב ומקובל כמו הארי, חכם כמו הרמיוני, או מצחיק כמו רון- אבל אף פעם לא הולך לי! סיוט מתחיל כל פעם מחדש כשאיזה סלית'ריני כמו דראקו צוחק עלי, וגורם לכל הבית ספר לצחוק עלי, או כשמורה כמו סנייפ מגלה ששעשיתי משהו לא טוב, ואז הוא מוריד לי נקודות מהבית, ואני מרגיש כל כך מובך! הקטע הכי מסייט בארוחת בוקר, זה כשאני מקבל ינשוף מסבתא שלי, אולי צווחן ואז כל הבית ספר שומע, או הכי נורא: כשהכדור זיכרון שלי, נהייה אדום. זה פשוט זוועה. אני מנסה להבין מה שכחתי, ואני פשוט לא מבין. אתם יודעים? תמיד כל בית ספר עושה ממני צחוק. אז תנסו להבין, ולהתחבר ואולי פעם הבאה אלה לא תהיו אתם?


נוויל קימט את המכתב בזעם. עוד דבר שהסלית'רינים יצחקו עליו, הוא לא חשב לרגע שהם יכבדו אותו. הוא קימט את המכתב וזרק אותו לאח. עדיף שאף אחד לא יחשוב שהוא פגוע. שאף אחד לא ידע. נוויל לונגבוטום הזדקף במקומו ושב אל חדרו במעונות הבנים. שום דבר לא יעזור.
---------------
"כתבו פאנפיק שדמותו הראשית היא נוויל"
סורי, נוויל

נ.ב:
אני אמורה לקבל תגמול על המשימה של עוף החול?

הם תמיד היו אויבים, מאז שנפגשו בפעם הראשונה בחנות הבגדים.
אבל משהו בו - בשיער השחור הפרוע והעיניים הירוקות הבורקות מתחת למשקפיו השבורים, משהו בו גרם לו קצת לחבב את הילד הזה.
אבל זה לא היה הגיוני בכלל שיאהב אותו, זה היה אסור.
הנצר למשפחת פוטר והנצר למשפחת מאלפוי. הם נועדו להיות אויבים, לא אוהבים.
וזה היה ברור שיגיע הרגע הזה שהם יפגשו ושנאה תחלחל בעורקיו.
אבל זה פשוט לא קרה, קרה הדבר ההפוך. הוא אהב אותו.
זה היה שונה ולא מקובל. אפילו אימו - האדם שאהב אותו יותר מכל, לא הייתה מקבלת את זה.
שני בנים. שני אויבים. שתי משפחות עם דעות שונות ומנהגים שונים. זה לא יכל לעבוד.
אבל בסתר, הוא אהב אותו בכל ליבו. ובכל פעם שירדה נקודה לגריפינדור - הייתה צביטה קטנה בליבו, והוא הבין שלעולם זה לא יקרה, ולעולם הם לא יוכלו להיות יחד.
----
זה אמור להיות אהבה לא שגרתית, (דראריייי 3>)

"מאלפוי." בירך רון את עמיתו הבלונדיני בהינד ראש "מה מעשיך במשרד שלי?" רון היה הילאי- כן, הילאי, תחת פיקודו של הארי במשרד. דראקו המבריק והחד התקבל בקושי למשרד בגלל עברו המפוקפק ומילא במסירות את התפקיד הזוטר שלו במחלקת ההילאים. רון לא הבין מה יש לממזר המתנשא מבית הספר הישן שלהם לחפש כאן, במשרדו של אחד ההילאים הבכירים ביותר. "היוצרות התהפכו, וויזלי," הוא אמר בשקט וחייך חיוך שלא הגיע לעיניו "עכשיו אתה זה שנותן לי פקודות, אתה בתפקיד הבכיר..." קולו גווע לאיטו והוא הביט ברון במבט עצוב, לא מריר אלא משלים עם המצב. "כן..." רון חייך אל דראקו בחזרה חיוך מנומס, אך ההתרגשות בקרבו גאתה- לא כל יום האויב המושבע שלו מילדות מגיע אל המגרש הביתי שלו ונותן לו הזדמנות יקרה מפז לנצח אותו שוב. רון רצה להביס את דראקו, למחוץ אותו כמו חרק, להשיב לו על כל שנות ההתעללות שעבר בהוגוורטס בגללו. הוא שילב את ידיו בהבעה מאיימת ורצינית, כדי להוסיף להצגה. "למה עשית את זה, מאלפוי?" רון שאל והתקרב לשולחן עליו ישב דראקו בפוזה נינוחה. "כל ההצקות הקטנות שהורידו לי את הביטחון... כל ההתבדחויות על חשבוני... מה יצא לך מזה?" שאל רון. עכשיו זו לא הייתה סתם התנצחות- רון באמת רצה לדעת. "טוב... קינאתי בך," אמר דראקו וגירד את עורפו. שיערו הבלונדיני היה מסודר למשעי על קרקפתו, הוא היה מטופח ומסודר כולו, פרט לזיפים דקיקים בני יום שעיטרו את שפתו העליונה, נמשכו ללחייו וניקדו את סנטרו. לא היה שום זכר לילד האכזר שהתנהג כמו בריון מפונק בתקופת היסודי, או לנער שהצטרף לארגון רצחני. רון שמר על הבעת פנים חתומה- הוא לא רצה לתת לאויבו את העונג שבלראות אותו מופתע, אבל התחושה נדלקה בתוכו בפתאומיות. "הייתי ילד בודד- לא היו לי קרובי משפחה בגילי, או חברים שהתאימו למעמדי, לפי דעתם של הוריי. הייתי משחק לבד באחוזה הריקה ותוהה למה אין אף אחד שיהיה איתי. הוריי האכילו אותי, קילחו והלבישו אותי, אבל הם לא דאגו לנפש שלי. גדלתי להיות מתנשא וגזען כמותם, איך רצית שאגיב כשאראה בוגד דם שיש לו הכל?" הוא משך בכתפו בהיסח דעת ורון גמע עוד צער גדול בדרך לשולחנו. עכשיו, מטרים ספורים הפרידו בין הזוג המוזר- בעל המשרד העומד מול העובד הזוטר שיושב על השולחן. "הכל?" רון צחק צחוק מריר "בקושי היה לנו כסף לארוחות ערב, וכל שנה בהוגוורטס אמא החווירה כשראתה את הכסף לספרים!" עכשיו, הוא חשב לעצמו, הוויזלים כבר לא היו מושא ללעג כמו קודם- ביל עבד בתפקיד בכיר בגרינגוטס, צ'ארלי הפך לשם גדול בקרב מגדלי הדרקונים וספרו השני יצא לאור שבועות מספר קודם לכן. בנוסף, אסור לשכוח את חנות הטריקים שג'ורג' ופרסי ניהלו, את רון עצמו, שקיבל תפקיד בכיר בלשכת ההילאים ואת ג'יני- הרודפת המפורסמת מקבוצת ההרפיות מהוליהד. המשפחה חיה כעת ברווחה והכספות בגרינגוטס לא היו ריקות יותר. "אתה אמור לדעת יותר מכולם, וויזלי. כסף זה לא הכל בחיים." דראקו הפתיע את רון וקטע את הרהוריו באחת. "יש גם משפחה, וחברים אמיתיים שתומכים בך- ואת כל אלו לא היה לי." אמר דראקו ורון מצא את עצמו מתעניין בדבריו של הבלונדיני. "אז... למה? למה להתאכזר אליי? ואל הארי? ואל הרמיוני?" שאל רון, קולו נשבר באמצע. הוא התקרב צעד נוסף לעבר השולחן, וכעת פניהם היו במרחק סנטימטרים ספורים בלבד כשדראקו ענה: "טוב, זאת הייתה הדרך היחידה שיכולתי לקבל ממך תשומת לב..." הוא גיחך, רכן קדימה בקלילות של חתול ונישק את רון נשיקה קצרה על השפתיים. הזיפים של דראקו התחככו בלחי החלקה של רון, שעוד לא הספיק לעכל את מה שקרה כשדראקו התנתק ממנו. עיניו האפורות פגשו בעיניו של רון, וזה השיב לדראקו מבט נחוש, לא מעז להיות הראשון שמתיק את מבטו ומסיים את התחרות. לבסוף, דראקו השפיל את עיניו. "רק רציתי שתדע." לחש ויצא מהחדר, גלימותיו מתנופפות מאחוריו כמו דגל.
------------------------------------------
טוב, זה היה אמור להיות לאתגר הפיה. פשוט שיניתי את הסוף למשהו רומנטי והנה- קיבלתם אהבה לא שגרתית.

נתקלתם באיש זאב!

איש הזאב מאיים עליכם! כדי להינצל ממנו יש עליכם לגרום לו לזכור שהוא גם בן אדם. כדי לעשות זאת, עליכם לכתוב פיקצר מנקודת מבט של איש זאב. על ביצוע משימה זו תזכו ב250 חרמשים.

תמיד הייתי הילד הבודד. הזה שיושב בצד וקורא.
זה היה צפוי, והורי הזהירו אותי שזה מה שיקרה כשאגיע להוגוורטס.
אפילו כשמצאתי אותם, את ג'יימס וסיריוס ופיטר, גם אז נשארתי בודד. יושב בצד וקורא ספר.
כזה אני. אני לא אחד מחבורת ה"מגניבים", הרי איך אדם זאב יהיה מגניב?
הוא יכול להיות או מרושע - לנשוך ילדים קטנים ולשסע לגזרים אנשים, או לבחור להיות שקט ולהיעלם לתוך עצמו.
ואני לא מרושע. אז מה נשאר לי?
נכון מאוד. לשבת בצד, ולהיות שקט, ולהיבלע באדמה.
וכשגדלתי, יצאתי למסע נדודים, כדי להתרחק מהנורמה. להתרחק מהאנשים ה"רגילים", שברגע שמגלים את זהותי, אני מרתיע אותם.
להתרחק מהכל.
-----
למשימה של איש הזאב
*זה נראה קצר, זה בדיוק מאה מילים.

כל הכבוד, איש הזאב התמוגג ואישר לכם להמשיך בדרככם! תוכלו כעת להמשיך בדרך, בהצלחה!

"בואי, אוליב, יש אורחים!" צעקה אלי אמה מחדר המועדון. "מישהו" היא מלמלה אלי בפלרטטנות כשירדתי. "אמי, לא שוב!, תגידי לו, "לא"" אמה, חברתי הטובה ביותר, הנהנה בהססנות ופנתה אל הדלת, יוצאת מחדר המועדון. כמובן שאני ידעתי מי זה ה"מישהו" הזה. הוא מחזר אחרי כבר הרבה זמן, והאמת- אני לא מבינה מה הוא מוצא בי: רייבנקלואית עם שיער ג'ינג'י אדום מטולטל שנראה עומד למעלה כשאני מתעוררת בבוקר. יש לי עיניים חומות רגילות, וכל הגוף שלי מלא בנמשים. אני לא אוהבת את עצמי. המון פעמים, בעיקר בשנתי הראשונה, המון סלית'רינים צחקו עלי, עד שלמדתי להתמודד איתם. טוב, אני יותר חכמה מהם. חברתי הטובה אמה, מאוד מקובלת, ולפי דעתי יפה, אבל היא אומרת שלא, בכל אופן, יש לה שיער בלונדיני ארוך גלי, ועיניים אפורות-כחולות. בקיצור, אמה חזרה לחדר המועדון. "אוליב, למה את שונאת אותו?" היא שאלה אותי והתיישבה על כורסא בחדר המועדון כמצפה לשמוע סיפור ארוך. "הוא פשוט מעצבן! אני אוהבת מישהו אחר! הוא ילד מגעיל" הטחתי בה עלבונות לילד. "וחשוב מזה, הוא הארי פוטר" הגיתי את השם בלעג. אמה הנהנה לאט לאט. "בבקשה, תצאי רגע החוצה" היא אמרה לי, חייכתי. עוד מעט הוא כבר לא ירצה. ילד מגעיל. דלת חדר המועדון נפתחה בחריקה. מצאתי את עצמי מול ילד עם שיער שחור פרוע, צלקת מכוערת במרכז המצח, ועיינים ירוקות. הוא חייך אלי: "אוליב, בבקשה" הייתי על סף התפרצות זעם. "שלא. תעז" אמרתי לו ובאתי להכנס לחדר מועדון ריינקלו בהפגנתיות, כשנזכרתי למה בכלל יצאתי החוצה אל הילד. התקרבתי אליו אט אט, והחיוך על פניו התרחב. כמובן שהוא נמחק ברגע שנתתי לא בוקס באף ואמרתי לו להסתלק. שונאת. את. הילד. המעצבן. השוויצר. המעצבן. הזה. לא סובלת!! ברחתי לחדר. לפחות נפטרתי ממנו.


אתגר: דמות חדשה ששונאת את הדמות הראשית:) ביי הארי