האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

הבחירות לראשות הבתים לשנת הגובלין 24 נפתחו! פרטים נוספים בפורומי הבתים

דרושים פרופסורים, בטאים ומעצבים לשנה״ל הגובלין 2024!

קפיצה לעמוד (305) [1] 2 3 ... אחרון »

Onishi Sumi פורסם ב: Mar 2 2024, 21:13 PM

תגובות: 22
צפיות: 1781
שמורה :)
כל השאר- אני נותנת לכם עד סוף השבוע להתקדם או שאוריד את השמירה.
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9950214

Onishi Sumi פורסם ב: Feb 15 2024, 14:21 PM

תגובות: 22
צפיות: 1781
אוניסף, נעמי, נעמה, שקד - לצערי לא הראתם התקדמות כלל אז אני מורידה את השמירה.

נטע - השמירה נשארת, אבל כתבתי לך בפרטי מוקדם יותר היום מה צריך להיות מתוקן.

קלישה - בעיקרון, מקבלת. אני מרגישה שחסר לי עוד פסקה על בית היתומים ואיך היו החיים שם, אפילו עוד קצת על הסיבה שבגללה הגיעה לבית יתומים... גם המראה שלה לא תואם בכלל את מחוז 11, אז אם יש איזה סיבה (תוצאה של רומן עם אוכף שקט, אולי? משהו בסגנון?) זה יהיה נחמד אם תוסיפי את זה. חסר לי גם עוד קצת פירוט אחרי גיל 12, אולי עוד על העבודה בשדות... שוב, אני מקבלת, אבל אני אשמח אם תוסיפי עוד קצת מידע.

טליה, הדס, אלכס, קיי - השמירה נמשכת. טליה, המון זמן לא התקדמת, אני משאירה את השמירה רק כי את באמת ממש קרובה לסיום הטופס ואני רוצה שתסיימי. אם לא תתקדמי תוך שבוע אאלץ להוריד.

ואם אפשר לצמצם בגוונים של הכחול, כולם בינתיים על אותם גוונים
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9938458

Onishi Sumi פורסם ב: Feb 11 2024, 19:28 PM

תגובות: 38
צפיות: 831
QUOTE (קלישה מהלכת @ Jan 29 2024, 18:36 PM)
חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר
האיש, ג'קס, מקשיב בשקט בזמן שאת מדברת, וכשהוא עונה הפעם, הוא מסתכל ישר אליך. העיניים שלו חומות.
"זה הגיוני," הוא אומר בשקט. "הרבה מתחילים ככה. לחוש יצוגים אמפירים לתנודות לא גשמיות בתודעה של אנשים סביבם. אלאס קוראת לזה "הילות". זה קורה באופן טבעי לאנשים שמדחיקים את היכולות שלהם, או שלא מקבלים מענה ראוי להם. את בטח מתפתחת מוקדם, או בעלת קיבולת מנטלית גבוהה מהרגיל." הוא נעצר שוב וחושב. "את חשה רק יצוגים של רגשות, או של מושגים מופשטים אחרים?"

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר
אני מסתכלת על האיש - ג'קס - ומחכה לתשובה. כשהוא עונה, הוא מסתכל ישר אליי. העיניים שלו חומות, וזה מרגיע אותי באיזה שהוא מקום. זאת אומרת, זה מחשבה מוזרה, אבל זה גורם לי לחשוב על העיניים של האחים שלי. אני קיבלתי את הגוון הכחול הבהיר, אבל אחים שלי הרבה יותר כהים ממני, כולל בצבע העיניים.
"זה הגיוני," הוא אומר בשקט. "הרבה מתחילים ככה. לחוש יצוגים אמפירים לתנודות לא גשמיות בתודעה של אנשים סביבם. אלאס קוראת לזה "הילות". זה קורה לאנשים באופן טבעי לאנשים שמדחיקים את היכולות שלהם, או שלא מקבלים מענה ראוי להם. את בטח מתפתחת מוקדם, או בעלת קיבולת מנטלית גבוהה מהרגיל."
הוא נעצר וחושב, ואני לא מספיקה לומר משהו לפני שהוא ממשיך. "את חשה רק יצוגים של רגשות, או של מושגים מופשטים אחרים?"
אני שותקת ובוחנת את השאלה. יש לי עוד אלף שאלות בתגובה, כמובן. מי זאת אלאס? איך אני יכולה להדחיק משהו שבכלל לא ידעתי שיש לי? איזה מענה יהיה מענה ראוי לכוחות האלה?
דבר אחד מעודד אותי, העובדה שהוא אמר שיש לי קיבולת מנטלית גבוהה מהרגיל. זה הדבר היחיד בכל מה שהוא אמר עד כה שנשמע לי הגיוני.
"האמת, אני לא בטוחה," אני מודה. "אני חושבת שרק רגשות. לא חשבתי על מושגים מופשטים אחרים, אז... יכול להיות שפשוט לא הייתי במודעות. אולי מעכשיו אשים לב לזה יותר."
אני שותקת, ותוהה אם אני רוצה לשאול עוד שאלות. האם הוא יענה אם אשאל מי זו אלאס? ההרגשה אומרת לי שלא, אבל אני לא יודעת.
"אפשר לשאול מי זו אלאס? או שאני אדע אחר כך?" אני שואלת בסופו של דבר. מה כבר יקרה אם אשאל?
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9935532

Onishi Sumi פורסם ב: Feb 3 2024, 13:32 PM

תגובות: 22
צפיות: 1781
טוב, ראשית כל, מזל טוב לקאלאדין שהתקבל למ"ת. תודה שהיית סבלני עם כל ההערות שלי :) זה אומר שיש לנו עכשיו ארבעה נרשמים. ברגע שיש לי שש, אני אוכל לפתוח את המ"ת. אני לא מתכננת לחכות למי שלא יראה התקדמות משמעותית בטופס שלו.

אוניסף - עדיין מחכה להמשך טופס ושינוי של הדברים שהערתי עליהם. אם את צריכה עזרה, אני כאן.
נטע - כנ"ל. עדיין יש הרבה דברים לשנות בטופס על מנת שאוכל לקבל אותו. אם את צריכה עזרה, מוזמנת לפנות בפרטי.
אלכס, קלישה - איזה כיף לראות שהתחלתן, מחכה להתקדמות.
קיי, טליה, נעמה, נעמי, שקד - עדיין לא הראתם התקדמות מעבר להתחלה הראשונית. מקווה שתראו התקדמות בקרוב, חלקכם כבר קרובים לסיים טופס ואני אשמח לראות טפסים מלאים :)

הדס - שמורה.

לכל מי שרוצה להירשם אבל לא בטוח לגבי המחוז \ רוצה מחוז שמישהו כבר נרשם אליו - אפשר להירשם למקומות שמורים, פשוט מי שיסיים את הטופס ראשון, יתקבל. אי אפשר להירשם למקומות של כאלה שכבר קיבלתי
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9928110

Onishi Sumi פורסם ב: Jan 11 2024, 10:18 AM

תגובות: 38
צפיות: 831
QUOTE (The Muse Of Nightmares @ Dec 28 2023, 19:48 PM)
חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר
האיש מושך בכתפיו. "אכן."
שוב משתררת שתיקה, והוא כבר מתחיל לעלות לך על העצבים. האם הוא מבין את השאלות שלך ובוחר לא לענות עליהן, או שהוא בכלל לא מסוגל להבין אותן? האם הוא מנסה להרגיז אותך?
"קוראים לי ג'קס." הוא חוזר לדבר פתאום. "אני כאן לעזור לך להסתגל. אנחנו בדרך כלל שומרים על החדשים לפני שאנחנו בטוחים שהם הסתגלו, כי אנחנו לא יודעים מה הם יעשו. הם שלחו אותי לעזור לך, כנראה כי הם חשבו שאנחנו... דומים." זווית הפה שלו מתעקלת בהבעה שמבהירה מה דעתו בנושא. הוא מטלטל את ראשו. "שקט." הוא אומר, ומסתכל אל החדר הריק סביבכם. "שקט. שקט. שקט."
הערה: ג'קס הוא לא שם אוראלי, למרות שקשה לשייך אותו לתרבות ספציפית, או לפחות לכזאת שמוכרת ללילו. היא רק יודעת לזהות שאוראלי הוא לא.

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר

האיש שותק שוב, ואני נושמת עמוק ומנסה להיות כמה שיותר מאופקת. האינסטינקט הראשוני שלי הוא להניח שהוא יודע את התשובות לשאלות, אבל בוחר לא לענות לי. הוא חושב שזה מצחיק? לפחות מישהו מאיתנו משועשע.
ואולי הוא סתם טיפש, אני חושבת לעצמי. אני יודעת שזה מתנשא מצידי- אבל הוא ממש עובד קשה כדי לעצבן אותי, ממה שנראה. מכיוון שאני לא רואה סיבה שהוא יחליט להיות סתם מעצבן, האפשרות השניה והמתבקשת היא שהוא פשוט לא מבין את השאלות שלי בכלל. ואז הוא טיפש.
"קוראים לי ג'קס." הוא חוזר לדבר פתאום. "אני כאן לעזור לך להסתגל. אנחנו בדרך כלל שומרים על החדשים לפני שאנחנו בטוחים שהם הסתגלו, כי אנחנו לא יודעים מה הם יעשו. הם שלחו אותי לעזור לך, כנראה כי הם חשבו שאנחנו... דומים." זווית הפה שלו מתעקלת בהבעה שמבהירה מה דעתו בנושא.
אני פותחת את הפה כדי לשאול בערך אלף שאלות, אבל סוגרת אותו כדי לארגן את המחשבות שלי. אני צריכה לחשוב על מה שהוא אמר רגע.
ג'קס זה לא שם מאורליה. זה אומר שיכול להיות שאני לא באורליה עכשיו בכלל, או ש... או שהוא הגיע ממקום אחר לאורליה. אני חושבת שאני מקווה שזו האפשרות השניה.
עכשיו השאלה למה הכוונה בלהסתגל, ומה בדיוק חדש בי. באופן ברור, מישהו חושב שאני מסוכנת- הוא אמר שצריך לשמור עליי עד שאסתגל, כי הם לא יודעים מה אעשה. מי זה הם? חדשה בתור מה?
כמו כן, ברור לחלוטין שהוא לא שמח שאנחנו דומים בעיניהם. אבל זה בסדר, גם אני לא.
הוא מטלטל את ראשו. "שקט." הוא אומר, ומסתכל אל החדר הריק סביבכם. "שקט. שקט. שקט."
אני לא רוצה להפריע לו לנהל שיחה עם דברים לא קיימים בחדר, אז אני שותקת. אם אנחנו דומים באמת, מי יודע, אולי תכף גם אני אתחיל לדבר לדברים שאף אחד אחר לא רואה.
אני מנסה לחזור אחורה בזיכרון לדברים שאני יודעת, וזה מחזיר אותי להרגשה המוזרה שלי מאז היום שהרגשתי לא טוב והתעלפתי.
"זה קשור ליום שהתעלפתי באירוע משפחתי ומאז דברים התחילו להיות שונים." אני מציינת, יותר לעצמי מאשר אליו.
"מאז אני רואה... אני לא יודעת להגדיר את זה. אני מרגישה מתי לאנשים יש רגשות חזקים. כאילו, אני מרגישה שאני יכולה להרגיש את הרגשות של אנשים, כאילו הם... לא רק רגש, אלא ממש משהו גשמי." אני מסבירה, וזה נשמע הרבה פחות הגיוני וחכם מהמילים שאני בוחרת להוציא מהפה בדרך כלל.
"זה קשור לזה?" אני ממשיכה, אבל אני מאד בספק שאקבל תשובה נורמאלית.
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9906594

Onishi Sumi פורסם ב: Jan 10 2024, 13:50 PM

תגובות: 22
צפיות: 1781
סורי על הדיליי חבריי היקרים, לצערי נדבקתי לי בקורונה. אניוואי, נמשיך

אוניסף - היי! התחלה טובה אבל יש כמה אי דיוקים שנובעים לדעתי מהעובדה שלא קראת את הספרים, אני מניחה. קודם כל לא מדובר ב"ממלכה", פאנם היא מדינה. אין טלפונים, ולכן כל הסיפור עם הטלפון אינו הגיוני. כמו כן, אם האב שבר את המפרקת, הסיכויים שהוא מת במקום... דיי גדולים. פרט לזה, יש עוד כמה דברים שפשוט לא הגיוניים - באיזה מרתף הוא חי? איך בדיוק הוא הסתדר 4 שנים? למה אמא שלו ניסתה להרוג אותו? חסרים לי פרטים, המון פרטים למען האמת. הרקע מאד רץ וחסר בו חלקים משמעותיים. זה או לשנות את הרקע קיצונית, או להוסיף עוד פרטים כדי שיהיה יותר ברור. אתה יכול לשלוח לי הודעה בפרטי כדי שנחשוב יחד איך אפשר למצוא את הפשרה בין הרקע שאתה רוצה לעשות, לרקע שגם הגיוני לעולם. כמו כן, רמת העושר של המשפחה מאד לא הגיוני, והייתה אולי קצת הגיונית אם היה מדובר עכשיו במחוז קריירה. הייתי משנה למחוז 3, הוא מאד דומה למחוז 5 מבחינת עבודה והוא עשיר יותר משמעותית. כרגע, עם הרקע הנוכחי, לא אוכל לקבל. אבל יש עם מה לעבוד, ואני מאמינה שתוכל לערוך בצורה טובה ואוכל לקבל אותך. מקווה שלא נפגעת :)

אלכס - היי! אם לא תערכי בקרוב אצטרך להוריד את השמירה לצערי.

יולי - היי! קודם כל, כל הכבוד. הצלחת לכתוב טופס מרשים בלי לקרוא את הספרים.
המראה מצויין, אין הערות.
אופי טוב, אבל לא היית רוצה להוסיף לה כמה תכונות חיוביות? כמעט כל מה שתיארת הוא תכונות שליליות, ואני בטוחה שיש לדמות שלך גם תכונות חיוביות. הייתי שוקלת להוסיף כמה דברים חיוביים לגביה
רקע - כמה אי דיוקים קטנים שנובעים מזה שלא קראת את הספרים. קודם כל, לציין שהאח מנהל רשת של מכוניות בקפיטול, כי אחרת זה לא הגיוני. זאת אומרת, ייצור כלי הרכב יכול להיות במחוז והמפעל יכול להיות במחוז, אבל הכל הולך לקפיטול. שימי לב גם שזה משהו שבדרך כלל יותר מתאים למחוז 6, שאחראי על תחבורה. אולי הייתי משנה למשהו אחר שהוא לא מכוניות. בהמשך לכך, אין גם אוטובסים. לברוח אומר ממש לנסות לצאת מהמחוז ברגל או לקפוץ לרכבת נוסעת מהקפיטול למחוזות האחרים, וזה, טוב, פחות אפשרי. אבל זה בכל מקרה הכיוון שהלכת אליו, רק לשנות קצת. בנוסף הייתי מזכירה מידי פעם ברקע מאיפה כל הכסף הזה למורות פרטיות ואומנות וכאלה. זה אפשרי במחוז 1, אבל שוב, צריך הרבה כסף.
אחרי שתתקני את הדברים הקטנים הללו תשלחי לי הודעה ואקבל אותך. כל הכבוד! טופס מצוין.

קס - מחכה להמשך

קלישה - עד כה הכל טוב, מחכה להמשך

נטע - פירטתי לך בפרטי מה את צריכה לשנות ומה לא הגיוני בטופס. מחכה לתשובה שלך

טליה - עד כה מצוין, רק מחכה שתסיימי.

קאלאדין - היי! סך הכל טופס ממש טוב, אבל יש אי דיוקים קטנים בגלל שלא קראת את הספרים. קודם כל, האימונים לקראת משחקי הרעב הם בתוך המחוז, לא בקפיטול. צריך לשנות בהתאם. גם אין משטרה, אוכפי השקט הם המשטרה. שאר הטופס קצת מותח את גבולות ההיגיון, אבל אני מרגישה שהוא עדיין מסתדר יחסית עם הקאנון ואוכל לקבל את זה ברגע שתשנה את הדברים הקטנים שדיברתי עליהם. גם, נקודת ההתחלה היא שהוא נבחר למשחקים, והם לא יכולים לדעת אם הוא נבחר עד שזה קורה.

נעמה - עד כה הכל טוב

רונית - הכל מצוין, רק משהו קטן ובאמת טכני. הדמויות מדברות אנגלית אחרי הכל, ובאנגלית אין מגדר במילים כמו אני עייף \ עייפה וכאלה. אז צריך לחשוב על משהו אחר. אחרי שתשני את זה, אוכל לקבל את הטופס.

נעמי ושקד - מחכה לטופס המלא!
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9905949

Onishi Sumi פורסם ב: Jan 1 2024, 20:04 PM

תגובות: 22
צפיות: 1781
רונית- עד כה מצוין, שמורה
נעמה- איזה כיף שנרשמת! שמור
טום- בעיקרון, אני מקבלת את הטופס ואתה רשום :) אבל בכללי, אני מרגישה שחסר לי איפה עוד תכונות אופי. אם תרצה להוסיף אתה מוזמן, אבל זה לא חובה. חשיבה יפה על סיפור רקע :)
קאלאדין- אני לא זוכרת אם נתתי לך מידע על המחוז בהודעה פרטית. תשלח לי עוד אחת אם לא כתבתי
כל השאר- מחכה להמשך
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9900434

Onishi Sumi פורסם ב: Dec 30 2023, 13:55 PM

תגובות: 22
צפיות: 1781
אוניסף- התחלה טובה של מראה, אבל צריך הסבר לדברים היקרים שמתוארים גם ברקע. זאת אומרת, הדמות צריכה להגיע ממשפחה מאד עמידה כדי להרשות לעצמה דברים כאלה.
יולי- התחלה טובה, אם כי אולי הייתי שוקלת להפוך את המראה של הדמות למעט פחות "עשיר". זאת אומרת, נכון שמחוז 1 הוא המחוז הכי עשיר בפאנם, אבל הוא עדיין לא הקפיטול. או שלא תלך עם בגדי מעצבים, או שיהיה הסבר ברור ברקע מאיפה העושר של המשפחה. את לא חייבת לשנות, רק לתת את ההסבר ברקע. פרט לזה לא חושבת שיש לי הערות כרגע :)
קיי- מצוין, מחכה להמשך

נטע-
היי! מה שלומך? קודם כל, רציתי לשאול, האם קראת את הספרים?
לצערי כרגע אני לא יכולה לרשום אותך, כיוון שבטופס יש דברים משמעותיים שאני לא יכולה לקבל.
ראשית כל, כל הטופס כתוב ללא סימני פיסוק כלל, מה שממש מקשה על הקריאה. נסי לקרוא את הטקסט שאת כותבת בראש, ולשים לב איפה את עושה עצירה, היכן את מסיימת משפט וכדומה, ובהתאם להוסיף סימני פיסוק. זה מאד, מאד קשה לקרוא ככה, וממש הקשה עליי להבין את הטופס.
המראה פחות או יותר בסדר, אבל יש לי כמה הערות. קודם כל, אם היא ממחוז 12 הסיכוי שיש לה גישה לאיפור או למקלחת פעמיים ביום היא פחות או יותר פריבילגייה שאין לאף אחד במחוז, ככה שזה פחות מתאים. בנוסף, לא הגיוני ששאר הילדים צוחקים על הבגדים והמראה שלה, כי זה המצב של כולם במחוז 12. מדובר במחוז הכי עני מכל המחוזות, וגם אלה שחיים "יותר טוב" מאחרים (כלומר גרים יותר באיזור המרכזי) עדיין לבושים בבגדים יחסית פשוטים וישנים במראה שלהם. האדם היחיד שאולי יש לו פריבילגייה לבגדים חדשים באופן תמידי, הוא הילדה של ראש העיר. או שתמצאי הסבר לדברים שפחות עובדים במראה, או שתשני.
האופי לא רע בבסיסו, אבל יש גם שם אי דיוקים. אין מכוניות במחוז 12, האדם היחיד שיש לו מכונית ככל הנראה הוא ראש העיר, לרוב אין את הפריבילגייה הזו. כרכרות עם סוסים, אולי. בהמשך לכך, החלק עם האיפור שדיברתי עליו לפני כן.
הרקע מאד לא ברור. קודם כל, את יכולה לומר שהאב מת מסרטן הדם, אבל לדמות אין מושג את זה- רופא הוא גם פריבילגייה שאין להם במחוז. סביר להניח שמבחינת הדמות, האב מת ממחלה שהיא לא יודעת מה הוביל אליה או מה בדיוק קרה בה. בהמשך לכך, למה האם עזבה? איך היא בדיוק זוכרת לעשות מחווה לאבא, אם האם עזבה כבר בגיל שש? יותר הגיוני שהאמא הייתה עושה מחווה יחד איתה, ואחרי שהיא עזבה המסורת הלכה יחד איתה. כמו כן, הייתי מציינת כבר מההתחלה שיש לה אחות תאומה, כי זה מגיע קצת משום מקום.
בכלל לא הבנתי מה קרה עם הבחור שהוביל לחרם. זה כתוב לא ברור, ושוב, בהתחשב בזה שהמצב של כולם במחוז 12 פחות או יותר דומה, זה גם פחות הגיוני שהיה עליה חרם בגלל המצב הכספי. על האופי השתלטני יכול להיות שיהיה חרם, אבל שוב, לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה שהוביל לזה. ובכלל, תחשבי לעצמך, למה שתלך למשחק בו היא עלולה למות כדי לנקום בילדים אחרים? להפך, מבחינתם זו תהיה ברכה אם היא תלך למשחקים ולא תשרוד. המוטיב של הדמות צריך להיות יותר חזק ומובן מזה.
איך אחותה למדה להיות טובה בקליעה למטרה? למה הכוונה בקליעה למטרה בדיוק? אליפות ארצית לא תהיה להם בפאנם, למחוזות כמעט ואין קשר אחד עם השני בגלל השליטה המוחלטת של הקפיטול והרצון של הקפיטול לבודד כל מחוז בתוך עצמו.
חסר ברקע הסבר איך האחיות שרדו אחרי שהאמא עזבה והאבא מת. שתי ילדות בנות שש לא יכולות לגדל את עצמן, זה פשוט לא הגיוני ולא עובד. בנוסף, אומרים בספרים שילדים יתומים עוברים לבית היתומים של המחוז. הן עברו לבית יתומים? קרוב משפחה אחר לקח אותן? חסר הסבר נוסף.
כמו כן, חצי מהרקע הוא פשוט עוד אופי ולא באמת פרטי רקע. זה לא באמת עונה על הדרישה של כמות השורות.
אני ממליצה לך מאד פשוט לתכנן את הרצף בראש שלך. להכין לך מעין ציר, שמתחיל בלידה של הדמות ונגמר ביום שהיא נבחרת \ מתנדבת למשחקים. לציין בתוכו אירועים חשובים בנקודות זמן שאת קובעת לעצמך. אחרי זה, פשוט תעבירי את הכל לכתב. תכתבי פסקה על הלידה, על הילדות המוקדמת... אני ממליצה מאד לקרוא את ההתחלה של הטופס של קס שעושה את זה בצורה מצוינת, או לקרוא טפסים שהתקבלו מהמ"ת הקודם שפתחתי (חרמש) כדי להבין. אני גם ממש אשמח לעזור בפרטי אם צריך.
שימי לב שמחוז 12 הוא בעצם המחוז שיש לנו הכי הרבה מידע עליו בספרים. אם לא קראת, תחפשי באינטרנט או תכתבי לי בהודעה פרטית כדי שאפרט. אם את רוצה יותר חופש, הייתי מציעה פשוט לקחת מחוז אחר, עליו אנחנו פחות יודעים מידע. במקרה של 12 יש המון, המון מידע. תשתמשי בזה, זה ממש יכול לעזור לרקע. יש שם איזורי מגורים ומראה שמייחד אותם, יש הסבר מפורט על בתי הספר ועל החיים במחוז, יש הסבר על העבודה במכרות... תנצלי את המידע הקיים או שתבחרי מחוז אחר.
אני משאירה את השמירה, אבל כרגע לא יכולה לקבל אותך. מקווה שלא נפגעת

טליה- איזה כיף שאת נרשמת! שמורה
קאלאדין- התחלה טובה, אבל יש כמה דברים שתצטרך להסביר ברקע או לשנות. אקדחים זה אפשרי, אבל פחות נפוץ במחוזות. בגלל שמדובר במחוז 2, אני מאמינה שזו אכן יכולה להיות אופציה, אבל הייתי הולכת על משהו שהוא לא נשק חם כדי שיהיה הגיוני יותר. או לתת הסבר טוב לאיך יש לו גישה לאקדחים, או לשנות. אפשר לתת הסבר, כיוון שמחוז 2 הוא גם המחוז שמפיק את רוב אוכפי השקט של המחוזות, ואם המשפחה קשורה לתעשייה הזו של אוכפי השקט והוא מתאמן על מנת להפוך לאוכף שקט בעתיד זה מסביר את הגישה לאקדחים, אם כי לא לגמרי מסביר איך יש לו כאלה מחוץ לאימונים לקראת העבודה. בנוסף, אני חייבת לציין שהסיכוי שיהיה אקדחים בזירה הוא נמוך, אז אולי כדי לטובת הדמות שלך לשנות. אבל זו כבר בחירה שלך :) אני מקבלת אם יהיה הסבר הגיוני מאד לזה ברקע.
טום- התחלה מצוינת, שמור.

לנרשמים הבאים- עכשיו יש לי כמות דיי שווה מבחינה מגדרית. אם בא לכם "להשלים" זוגות ולקחת את המגדר שחסר בכל מחוז שכבר יש שמור אחד, אתם יכולים. אבל בתכלס, תעשו מה שבא לכם ומה שעובד. אני מופתעת שאף אחד עדיין לא לקח מחוז 4 :)
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9898585

Onishi Sumi פורסם ב: Dec 29 2023, 15:00 PM

תגובות: 22
צפיות: 1781
שמורים כולם
יולי- יותר מאשמח לתת לך עוד מידע בפרטי על מחוז 1. זה מחוז שדווקא יחסית יש עליו הרבה מידע בספרים.
הבאים שנרשמים- אני לא מכריחה, אבל אשמח לראות דמויות של מיועד ולא מיועדת
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9898424

Onishi Sumi פורסם ב: Dec 27 2023, 20:15 PM

תגובות: 22
צפיות: 1781
מ"ת זה נכתב על ידי חלי (Onishi Sumi) ומיועד לשימוש בקהילת Hportal בלבד. המ"ת מבוסס על סדרת הספרים "משחקי הרעב" והפריקוול "בלדה לנחשים וציפורי שיר". לא צריך להכיר את הספרים כדי להשתתף במ"ת, אבל אני מאד ממליצה.

מאושר על ידי עצמי כי יש לי את הסמכות לכך.

משחקי הרעב ה-72

"לפרויקט האחרון שלנו התחלקנו לזוגות, ואני עבדתי עם החבר הכי טוב שלי - קרסוס, כמובן. המשימה היתה להמציא עונש לאויב שיהיה כה קיצוני, שהוא לעולם לא יוכל לשכוח את העוול שגרם לך. זאת היתה מעין חידה, דבר שהצטיינתי בו, וכמו כל היצירות המוצלחות ביותר, פשוטה לחלוטין ביסודה. משחקי הרעב. הדחף המרושע ביותר, שמשווק בתחכום כאירוע ספורט. מופע בידור. הייתי שיכור, ואבא שלך דאג שאשתכר עוד יותר, ניצל את היהרות שלי כשהמצאתי עוד ועוד פרטים, הבטיח לי שזו סתם בדיחה פרטית. למחרת בבוקר, התעוררתי ונחרדתי ממה שיצרתי. התכוונתי לקרוע את ההצעה לגזרים, אבל איחרתי את המועד.
זה מעולם לא היה אמור להיות אלא תרגיל תיאורטי. ומי מלבד המפלצת הגרועה ביותר היה מיישם אותו? לאחר המלחמה, דוקטור גול שלפה את ההצעה שלי ואותי, והציגה אותי בפני פאנם כאדריכל משחקי הרעב. חשבתי שהעניין כה מחריד, שאין ספק שהוא לא ייושם... אבל טעיתי."
- על המצאת משחקי הרעב, מתוך בלדה לנחשים וציפורי שיר, עמוד 474-475.
--
לפני שנים רבות, קמה פאנם על חורבות המקום שנקרא אמריקה הצפונית. אחרי הבצורות, הסופות, האסונות, קמה הבירה הגדולה - הקפיטול, והוקמו שלושה-עשר המחוזות. כולם חיו באושר ובשגשוג עד אשר הגיעו הימים החשוכים - ההתקוממות נגד הקפיטול. שניים עשר המחוזות הראשונים הובסו, והמחוז השלוש עשרה הוחרב כליל.
"אמנת הבגידה" העניקה לנו חוקים חדשים שיבטיחו את השלום. כתזכורת לכך שלעולם אסור לנו לחזור אל הימים החשוכים, נוצרו משחקי הרעב.
חוקים חדשים חוקקו, ומשחקי הרעב הראשונים התקיימו, כעונש על ההתקוממות. בכל שנה, נציג ונציגה מכל מחוז נשלחים לקפיטול, שם הם מתחרים בשאר הנציגים עד אשר רק אחד מהם שורד. הם נכלאים בזירה, והמנצח היחיד הוא מי שנשאר או נשארת אחרונים.
זהו זמן לכפרה וזמן להעלת שלמי תודה.
משחקי הרעב מוצלחים, ומי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם.

הסברים

כפי שכולכם ודאי מנחשים, ברוכים הבאים למ"ת משחקי הרעב! השנה היא השנה ה-72, כלומר, לפני אירועי הספר הראשון בטרילוגיה והרבה אחרי בלדה לנחשים וציפורי שיר שכולכם בטח ראיתם בקולנוע. כמו בכל שנה, גם בשנה ה-72 למשחקי הרעב נבחרים 24 בני נוער מ-12 המחוזות. משחק התפקידים הזה, כפי שהבנתם, יעקוב אחריהם מהרגע שבו הם נבחרו ועד למותם או לניצחון שלהם בתום המשחק.
ומי אתם? אתם וודאי מבינים, אתם הם בני נוער שנבחרו או התנדבו להיות המתמודדים בשנה ה-72 של משחקי הרעב.
מה עוד יש לומר? מי ייתן והסיכויים תמיד יהיו לטובתכם, ונקווה שהטוב ביותר ינצח.

המחוזות

כל אחד מהמחוזות אחראי על ענף כלשהו של תעשייה. בדרך כלל, ככל שמספר המחוז נמוך יותר, המחוז עני יותר, כפי שהודגש מספר פעמים במהלך הספרים. בכל מחוז יש ראש עיר אשר מתפקד כאחראי על העיר, אך עובד תחת הקפיטול. כמו כן, בכל מחוז יש אוכפי שקט מטעם הקפיטול, שמטרתם היא, כפי שניתן להבין, לשמור על השקט. למי מכם שרוצה להרחיב, אני ממליצה מאד להשתמש בויקי-פאנדום על מנת לקרוא יותר על המחוזות השונים. הנה קישור ממנו תוכלו להגיע לכל מה שאתם צריכים.

לתזכורת:
מחוז 1 - חפצי מותרות.
מחוז 2 - אבן, כלי בנייה וכלי נשק.
מחוז 3 - אלקטרוניקה ומפעלים.
מחוז 4 - דיג.
מחוז 5 - חשמל.
מחוז 6 - תחבורה.
מחוז 7 - עץ ונייר.
מחוז 8 - טקסטיל.
מחוז 9 - דגנים ומלח.
מחוז 10 - בקר ובשר.
מחוז 11 - חקלאות.
מחוז 12 - פחם וכרייה.
לא בטוחים במשהו לגבי אחד המחוזות למרות הכל? זה ממש בסדר! פנו אליי בהודעה פרטית, אני לא נושכת ואין דבר כזה שאלות טיפשיות.

חוקי המשחק

כל החוקים הגלובאליים תקפים באשכול ההרשמה ובאשכול המשחק.
חוק השליטה – בשלב המשחק תוכלו לשלוט אך ורק על הדמות שלכם. זה מאד קריטי כאן! אתם לא יכולים להרוג דמות אחרת סתם ככה. אתם יכולים לכתוב "ניסיתי לכוון את החץ אל ___ בתקווה שיפגע", אבל לא להחליט שהדמות השניה נפלה על האדמה ומתה.
מה שאתם יודעים, הדמות לא בהכרח יודעת, וזה מאד קריטי במ"ת הזה. שימו לב בבקשה.
נא לא להגיב באשכול ההרשמה יותר מפעם אחת (אלא אם כן הטופס שלכם ממש ארוך ואתם צריכים עוד מקום). אם יש לכם שאלות או בקשות, תכתבו בבקשה הודעה פרטית. בבקשה, בבקשה אל תגיבו יותר מפעם אחת.
אם אתם לא פעילים, בבקשה תודיעו לי לפני. אחרת, אצטרך להרוג את הדמות שלכם או להשתלט עליה, וזה לא כיף לחכות ולחכות סתם.
לא מקללים או מתנהגים לשחקן אחר בצורה לא מכבדת מחוץ למשחק. במשחק יש לכם קצת חופש, אבל אל תגזימו.

הרשמה


שמירה לשבוע כל פעם, אם לא תראו התקדמות המקום יתפנה וכל אחד אחר יוכל לקחת את המחוז והמגדר שבחרתם. בואו נשתדל לא להגיע למצב לא נעים שאני צריכה לבחור בין שני טפסים שרוצים את אותו המקום...
מינימום שישה נרשמים.


CODE
[B]שם + כינוי:[/B] שלכם.
[B]שם הדמות:[/B]
[B]גיל:[/B] 12-18. תשתדלו לגוון, שלא יהיה לי מ"ת עכשיו שבו כולכם בני 16 או משהו.
[B]מחוז:[/B] לשים לב מה לקחו האנשים שלפניכם.
[B]מין ומגדר (אפשר להוסיף נטיה מינית):[/B] הדמויות נבחרות למשחקים ע"פ המין הביולוגי שלהן. אין לי בעיה שיגדירו את עצמם שונה מהמין בו נולדו, אבל את הקפיטול זה פחות מעניין לצערנו. שימו לב לא לבחור קומבינציה של מחוז ומין שמישהו אחר כבר בחר.
[B]מראה:[/B] מראה יכול להיות נקודת חוזק משמעותית כשזה מגיע לנותני חסות. לכן, תשתדלו לתאר את הדמות שלכם כמה שיותר בבהירות. לפחות 12 שורות.
[B]אופי:[/B] זה חשוב, כי על פי זה אקבל החלטות בניהול המ"ת והזירה באופן ספציפי. לפחות 15 שורות.
[B]רקע:[/B] החלק הכי קריטי. כל דבר מיוחד שכתבתם עליו במראה, צריך להיות מוסבר ברקע. כל דבר באופי, צריך להגיע מרקע מסוים. כל כישרון שאתם כותבים שיש לדמות שלכם, צריך להיות כישרון שהדמות רכשה במהלך החיים. הסעיף הזה מאד, מאד חשוב. לפחות 20 שורות.
[B]כישרונות מיוחדים:[/B] אם לדמות שלכם יש כישרונות כלשהם, כמו לדוגמא שימוש בנשק, רשמו אותם פה. לא תוכלו להוסיף כישרונות מאוחר יותר, אלא אם כן יהיה מדובר במשהו שהיא תרכוש תוך כדי ההתכוננות למשחקים.
[B]נבחר\התנדב:[/B]
[B]צבע לכתוב בו את השם שלכם:[/B] בלי לבחור חמש מאות גוונים של ירוק בבקשה
[B]סטטוס התקדמות:[/B] פה אתם יכולים לכתוב "סיימתי מראה \ באמצע הרקע" וכאלה כדי שלי יהיה קל לעקוב.
[B]הערות\הארות:[/B]


מקומות ורשומים
מחוז 1 (זכר) - טום, אייס רוזמארק | מחוז 1 (נקבה) - יולי, ספיר ווייט
מחוז 2 (זכר) - קאלאדין, סזת' גנדוס | מחוז 2 (נקבה) - שמור לאלכס
מחוז 3 (זכר) - | מחוז 3 (נקבה) - שמור לליה
מחוז 4 (זכר) - | מחוז 4 (נקבה) - שמור לנטע
מחוז 5 (זכר) - | מחוז 5 (נקבה) -
מחוז 6 (זכר) - | מחוז 6 (נקבה) - שמור לקיי
מחוז 7 (זכר) - שמור לטליה | מחוז 7 (נקבה) - רונית, ג'ורדן גרינסמית'
מחוז 8 (זכר) - | מחוז 8 (נקבה) -
מחוז 9 (זכר) - | מחוז 9 (נקבה) -
מחוז 10 (זכר) - | מחוז 10 (נקבה) - שמור להדס
מחוז 11 (זכר) - | מחוז 11 (נקבה) - קלישה, אגנס באום
מחוז 12 (זכר) - | מחוז 12 (נקבה) -

בהצלחה!
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9897395

Onishi Sumi פורסם ב: Dec 23 2023, 13:16 PM

תגובות: 38
צפיות: 831
QUOTE (The Muse Of Nightmares @ Dec 17 2023, 19:28 PM)
חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר
האיש ממצמץ פעם אחת, ואז פעמיים. הפעם לוקח לו יותר זמן לענות. נראה שהוא חושב על התשובה טוב טוב.
"אני... לא משוכנע שהבנתי את שאלתך." הוא אומר בנימוס, אבל מהסוג הקר, שרומז מי האשם בעניין.

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר
אני בוחנת את האיש בשעה שאני מחכה לתשובה, ומנסה לא להיראות יותר מידי כאילו אין לי סבלנות. נראה שכל דבר אצלו יכול לקחת גם שעה.
"אני... לא משוכנע שהבנתי את שאלתך." הוא אומר, ואני מתאפקת לא לגלגל עיניים. מה כל כך מסובך בשאלה שלי?
תנשמי, לילו. את שופטת אנשים, שוב. ובבירור האדם הזה חושב שאת זאת שלא ברורה מספיק.
"לא משנה," אני ממלמלת בסופו של דבר, למרות שזה מאד, מאד משנה.
"אתה יודע משהו על המקום שבו אנחנו נמצאים?" אני שואלת, זונחת את הדיבור המכבד בו אני בדרך כלל משתמשת. זה לא נראה שהאדם הזה מכבד אותי גם ככה, ובכנות, אני יותר מידי מודאגת כרגע כדי לדאוג מאיך אני נתפסת בפני האיש הזה - לשם שינוי.
אני תוהה אם כל זה קשור לאיך שהרגשתי מאז אותו היום. הכל הרגיש מוזר, וקיבלתי... תחושה כזאת מוזרה מהאנשים סביבי. יכול להיות שזה קשור למה שקורה פה עכשיו?
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9894991

Onishi Sumi פורסם ב: Dec 15 2023, 19:40 PM

תגובות: 38
צפיות: 831
QUOTE (The Muse Of Nightmares @ Dec 14 2023, 20:11 PM)
חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר
האיש לא מראה שהוא מקשיב לך בעודך מדברת, אבל ברגע שאת משתתקת הוא מגיב. הוא מעביר את עיניו מהקיר אליך בהבעת פנים שלא משתנה, ומשיב.
"אני זה שדיבר אליך." הוא אומר. יש משהו מוזר בצורת הדיבור שלו. קודם כל, יש לו מבטא קל שאת לא מכירה, ולא מצליחה לזהות עם שום מוצא אתני או תרבות; אבל יותר מכל, זה הטון שלו. הוא מדבר בנימה קבועה, אחידה, מבלי להטעים את המילים או לשנות את משקלן, מגלגל את כל הצלילים על הלשון באותו קצב יבש. הוא מטה את ראשו לרגע. "קוראים לי ג'קס," הוא אומר, ברשמיות שנשמעת משונה בסיטואציה שבה אתם נמצאים. "אני יודע איפה אנחנו נמצאים. וככל הידוע לי, זה לא חלום או הזיה."

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר
לא נראה שלאדון אכפת ממני יותר מידי, עד שאני משתתקת. רק אז הוא מפנה את המבט אליי, ואני נועצת בו את המבט שבבית הספר קוראים לו 'המבט של לילו' - קר, אדיש ולא מתעניין.
למעשה, אני מאד רוצה לשמוע מה יש לו לומר. זה נראה שהוא יודע יותר ממני על מה שקורה, ואני שונאת את זה. אבל הכלל הראשון שלי הוא לא להראות לאנשים אחרים שאני זקוקה לעזרתם או תלויה בהם, ולכן אני מעדיפה לנעוץ את המבט.
"אני זה שדיבר אלייך." הוא אומר, ואני מתעכבת בראש על הצורה שהמילים נאמרות יותר מאשר על המילים עצמן. קודם כל, יש לו מבטא שלא שמעתי עד עכשיו. האם הוא מאיזור אחר ולא מאורליה? יכול מאד להיות. קשה לדעת, בגלל שלאורליה אין מראה קבוע ואנחנו יכולים להיראות כמו, ובכן, כל דבר. לצערי, הידע שלי על מקומות אחרים ממש מועט מעבר לידע תיאורטי, ואין לי מושג איך אנשים משם אמורים להישמע. הטון שלו הוא הדבר הכי מוזר - נימה קבועה, אחידה בלי שום שינוי או הטעמה של משקל המילים, מעין גלגול של צלילים באותו קצב יבש. אני מכירה את הנימה הזו, כי אני משתמשת בה עם אנשים שאני ממש לא אוהבת. אבל אפילו אני לא נשמעת כל כך... יבשה, פשוט מתנשאת. בלהיות מתנשאת אני טובה, מה נעשה.
"קוראים לי ג'קס," הוא ממשיך ברישמיות מוזרה, אבל זה בסדר בעיני אחרי רגע כי רישמיות זה משהו שאני דווקא כן יכולה לעבוד איתו.
"אני יודע איפה אנחנו נמצאים. וככל הידוע לי, זה לא חלום או הזיה." הוא ממשיך, ואני לוקחת נשימה עמוקה ואיטית כדי לא להתפרץ עליו בשאלות. למה הוא יודע איפה אנחנו נמצאים ואני לא? אני לא אוהבת להיות האדם שלא יודע מה קורה סביבו.
איך הוא יודע את השם שלי? אני לא ידעתי את השם שלו לפני שהוא אמר אותו, ו... אני לא יודעת כלום על מה שקורה עכשיו, למען האמת, ואני צריכה לנשום עמוק שוב כדי לשמור על השלווה שלי.
"היכן אנחנו נמצאים?" אני שואלת אחרי זמן שמרגיש כמו נצח, אבל ככל הנראה היה רק דקה או שתיים. שוב, אני נכשלת להישמע בטוחה בעצמי ורגועה. אני נשמעת כמו ילדה קטנה ומפוחדת, שמשתמשת במילים גדולות שהיא לא מבינה. הייתי צריכה לומר איפה ולא היכן, זה היה נשמע פחות מטופש.
"איך אתה יודע את השם שלי, אבל אני לא יודעת את שלך?" אני מוסיפה לאט.
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9890641

Onishi Sumi פורסם ב: Dec 13 2023, 19:55 PM

תגובות: 38
צפיות: 831
QUOTE (The Muse Of Nightmares @ Dec 12 2023, 15:15 PM)
חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר
לילו.
לילו!
לילו?
לילו.
מישהו קורא לך?
המילים נמתחות סביבך, כאילו נוכחותן מטאפיזית, כאילו ביכולתך להחליט האם הן קיימות או לא. זה מרגיש כמו חלום. את מסתכלת על עצמך בסקרנות, בגלל שהזהות שלך נוכחת בצורת ביטוי משונה, כך שאת יכולה לראות את עצמך - אבל ההתגלמות שלך לא גשמית, לא בדיוק, יותר כמו הבנה, מופשטת, אבל עדיין קיימת. את חולמת? את חולמת.
לילו?
ליל -
הקול נמוג לאיטו, בערפול ערטילאי. את מנסה לתפוס אותו, אבל הוא חומק מבין אצבעותיך כמו עשן. האם הוא גם חלק מהחלום? או שזו המציאות? ואולי החלום הוא -
את פוקחת עיניים בבת אחת.
ומוצאת את עצמך במקום זר.
החדר גדול, ונקי, ורגיל, וחסר חלונות. יש בו שתי מיטות, אחת שעליה את יושבת, ועל אף שהן לא מוצעות, הן נראות נקיות וכמעט חדשות. הקירות לא מסוידים, אבל יש באוויר ריח של ניקיון. הכול שקט.
משהו קופץ ומדגדג אותך בקצה תודעתך בזמן שאת סורקת את החדר ומנסה לסדר את מחשבותיך המבולבלות ולהבין מה בדיוק קורה כאן. את מבינה מהו, לבסוף, כשעינך עוברות על המיטה השניה שבחדר. ורואות שגם בה יש אדם. הוא נראה בערך בן עשרים. יש לו שיער כהה ועור שזוף והוא מתבונן ישר קדימה, בלי לזוז, בלי למצמץ.

חלי / אורליה / לילו ווינצ'סטר

"לילו. לילו! לילו? לילו."
מישהו קורא לי, אני חושבת. לא, אני לא בטוחה. הכל כל כך נמתח, הכל כאן אבל לא כאן. אני מרגישה כמו בפעמים שאני מנסה להתעורר מחלום, אבל לא בטוחה לגמרי שאני בחלום. כאילו אני יכולה לשלוט על המילים הללו שנאמרות, אבל לא באמת. האם אני באמת כאן? אני חושבת שלא, אני חושבת שזה חלום.
הקריאות ממשיכות, אבל נמוגות ונעלמות ככל שאני מנסה לתפוס אחיזה במציאות. אני מנסה לאתר את בעל הקול, להסתכל עליו, אפילו להחזיק בו - אבל זה כמו לתפוס עשן.
אני פותחת את העיניים.
ברגע הראשון אני חושבת שאני בבית, חושבת שמולי שולחן הכתיבה הישן שבו אני יושבת שעות רבות כל כך אחר הצהריים, ולידי השטיח שאני כל פעם חושבת שצריך כבר לזרוק ואף פעם לא זורקת. אבל אחרי שאני נזכרת מי אני, ואיך נראה החדר שלי, אני מבינה שזה לא הבית. למעשה, אני לא יודעת איפה אני.
אוקיי, בלי פאניקה, דבר ראשון. בלי פאניקה. נבין איפה אנחנו, ואז פאניקה.
החדר גדול, ונקי, ורגיל, וחסר חלונות. יש בו שתי מיטות, אחת שעליה את יושבת, ועל אף שהן לא מוצעות, הן נראות נקיות וכמעט חדשות. הקירות לא מסוידים, אבל יש באוויר ריח של ניקיון. הכול שקט.
טוב, יכול היה להיות יותר גרוע. קודם כל, יכול היה להיות מסריח כאן. דבר שני, נתנו לי מיטה, מה שאומר שיש לי ערך כלשהו בעיניהם. בעיני מי? לא ברור לי, אבל מישהו כנראה חשב שיש לי ערך אם הוא לקח אותי מהבית. לקח? חטף? בזמן האחרון אני כל כך לא בטוחה מה קורה לי, שיכול להיות שבאתי ברצון ואני לא זוכרת בכלל. הכל השתבש מאז היום שהרגשתי לא טוב במפגש המשפחתי.
אני נושמת עמוק לאט ומנסה לסדר את המחשבות שלי, דבר שאני בדרך כלל טובה בו. אני כל כך מבולבלת, כל כך לא בטוחה איפה אני, שלוקח לי הרבה יותר מידי זמן להבין שיש אדם על המיטה השניה בחדר.
ברור שאת לא לבד, לילו. אחרת, מי קרא לך?
הוא נראה בערך בן עשרים. השיער הכהה שלו אפילו יותר כהה משלי, והעור שלו כהה, אבל משיזוף, לא כמו צבע העור שלי.
הוא מתבונן ישר קדימה, בלי לזוז, בלי למצמץ.
טוב, זמן לעשות רושם ראשוני טוב, לילו.
"שלום לך, אני לילו ווינצ'סטר. אתה זה שקראת לי, או שמדובר היה בפרי דמיוני בלבד?" אני שואלת. אני מנסה להישמע כמו שאני נשמעת בדרך כלל- מלאת ביטחון, אדישה, כאילו אני לא חוששת. אבל האמת שאני קצת חוששת, ועדיין לא התפקסתי לגמרי. הקול שלי יוצא מעט צרוד, וחלש, ואני לא אוהבת את זה.
אני מכחכחת בגרון בניסיון להחזיר לקול שלי את הגוון הרגיל שלו. "האם אתה יודע היכן אנחנו?" אני שואלת, למרות שאני קצת מרגישה כאילו אני מדברת לקיר, בהתחשב בעובדה שהבן אדם הזה אפילו לא ממצמץ או מסתכל עליי.
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9888968

אין הודעות חדשות  Willis x Sevi | Lyli (עמודים 1 2 )
Onishi Sumi פורסם ב: Apr 14 2023, 10:52 AM

תגובות: 24
צפיות: 332
אני נעצרת בערך יחד עם הבנים, כשגם אני וגם הם מבחינים שסווי (שוב) בוכה.
"מה קרה?" ססיליוס שואל בטון מודאג, ואני מזיזה את העיניים מצד לצד בניסיון להחליט על התשובה הטובה ביותר. לא אמרתי להם כלום לגבי החרמש, כמובן. לא יכולתי.
חוץ מזה, זה לא התפקיד שלי. זה התפקיד של סווי, לספר להם איך שהוא רוצה ובצורה שהוא רוצה.
אני קולטת פתאום שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לדבר עם מאבל. מאבל תדע מה לעשות, וגם אם היא לא תדע, היא תדע איך לגרום לדברים להפסיק להרגיש... נוראיים כל כך, לא נכונים כל כך.
"סווי, הכל בסדר?" אחד מהם שואל, אני לא באמת מספיק בקשב כדי להבין של מי הקול. אני עוברת להסתכל על דומי, שגם נראה כאילו הוא רוצה להתחיל לבכות.
כל הסיטואציה הזאת נוראית ולא נכונה ואין שום דבר שיעזור לה, אין. אני עוברת להסתכל על המדרכה, וכדי להסיח את דעתי, מתחילה לחשוב על כל הדברים שהייתי מציירת עליה. זה דווקא עובד.
  פורום: שרשורים  ·  תצוגה מקדימה: #9679779

אין הודעות חדשות  Willis x Sevi | Lyli (עמודים 1 2 )
Onishi Sumi פורסם ב: Apr 8 2023, 14:28 PM

תגובות: 24
צפיות: 332
"אני אביא אותם." אני קובעת, מנסה כמה שיותר להישמע כאילו אני לא הולכת לבכות.
"אני יכול ג-" דומי מתחיל, אבל אני קוטעת אותו, "זה בסדר, תישארי עם סווי."
אולי זה מה שסווי צריך, לדבר עם דומי לבד. אני יודעת שאני חברה טובה, אין לי ספק בכלל, אבל לפעמים... לפעמים אני יכולה להיות יותר מידי.
אולי אם אני אשאר עם סווי הוא ירגיש שהוא חייב להגיד משהו, או להיות חזק, ואני לא רוצה בזה. אז אני הולכת לפני שמישהו יספיק להתנגד, להביא את הבנים בעצמי.
אני נותנת לדמעות להשתחרר רק כשאני במרחק בטוח. אני בוכה בלי קול - נדרש כל הכוח שעוד נשאר בי כדי לא להשמיע קול - ועד שאני מגיעה ליעד הדמעות נרגעות קצת. למזלי יש לי נייר בתיק, אז אני מנגבת את העיניים והפנים ומקווה שאני לא נראית כאילו בכיתי הרגע.
את שאר הפעולות אני עושה על אוטומט. הולכת, קוראת למי שצריך, הולכת חזרה. אני לא מבינה שחזרתי לסווי ודומי עם הבנים עד שאני קולטת שחזרתי למקום שהתחלנו ממנו.
  פורום: שרשורים  ·  תצוגה מקדימה: #9672762

Onishi Sumi פורסם ב: Apr 8 2023, 12:59 PM

תגובות: 91
צפיות: 1944
אחרי שזה נראה כאילו כולם סיימו לאכול, ג'והאנה קמה והולכת. אני בוחרת לצאת מנקודת הנחה שאני אמורה ללכת אחריה, אז אני הולכת-רצה אחריה ובטח נראית מטופשת למדי. היא לא אומרת כלום, אז אני מניחה שזה מה שהיא רצתה שנעשה.
היא נכנסת איתי לחדר שלא ראיתי עדיין ומתיישבת על הספה. אני מתיישבת גם, שוב מניחה שזה מה שהיא רוצה שאעשה.
"אני חושבת שיש לי אסטרטגיה לראיונות," אני מודה אחרי כמה דקות של השתיקה הכי נוראית בעולם. מוזר, עד עכשיו היה לי שיחה טובה איתה. אני חושבת שהעובדה שאני הולכת למות מאד בקרוב כנראה משפיעה.
"נו?" היא שואלת, ואני מנסה לא להסמיק מהעובדה שהיא נראית כאילו לא משנה מה אגיד, היא תגיד שזה מטופש ולא חכם.
"אני, אמ, כל החיים שלי הייתי שונה. במחוז שבע, בבית ספר, בכל מקום. חשבתי שאולי, אולי אני אוכל להציג את זה כאילו זו ההזדמנות שלי לבלוט, להיות שונה אבל בצורה טובה." אני מסבירה בשקט.
"הקפיטול בטח אוהב את העיניים שלך." ג'והאנה מציינת, ספק בקשר למה שאמרתי וספק בלי קשר.
"אז הם יאהבו אם אני אגיד שפה אני מרגישה כאילו מקבלים אותי יותר, לא?" אני שואלת.
היא שותקת.
ושותקת.
"הבעיה היא, שאת לא נראית כמו ילדה תמימה ומלאת תודה לקפיטול." היא אומרת, וצודקת. אין ספק שאני לא אצליח להיראות כאילו אני באמת מודה להם.
"אולי אני פשוט צריכה לשחק על הסיפור של סופי." אני ממלמלת, חסרת רעיונות לחלוטין. זה יכול לעבוד, הם אוהבים סיפורים מרגשים שכאלה.
  פורום: שרשורים  ·  תצוגה מקדימה: #9672749

Onishi Sumi פורסם ב: Apr 4 2023, 19:11 PM

תגובות: 91
צפיות: 1944
למחרת בבוקר אני מתעוררת מרעש מהמסדרון. ככל הנראה מדובר באחרים בקומה 7 עוברים, אבל אני שמחה על ההפרעה. ישנתי טוב - אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ישנתי טוב כאן. בלי חלומות על סופי, בלי חלומות על מותי המתקרב.
אולי השלמתי עם זה.
למרות זאת, אם אני כבר הולכת להתפגר, כדאי לעשות את זה על בטן מלאה. אני מתארגנת מבלי לחשוב באמת לעומק על הפעולות שלי, ומוצאת את עצמי בחדר האוכל לפני שהבנתי שצעדתי לשם כלל.
"בוקר טוב," אני אומרת לג'והאנה, שרק מזעיפה פנים. אני חוששת שהציון שלי לא היה טוב מספיק בשבילה, במיוחד שכשרונות נסתרים כמו אן פתאום הפכו לקצת פחות נסתרים. מצד שני, לי יש אסטרטגיה, וכולם יודעים מה אני מסוגלת לעשות. זה אומר שהם גם יודעים לא להתקרב.
מכיוון שאף אחד לא מדבר, אני מתחילה לערום אוכל על הצלחת שלי. טוב, לא לערום, אבל לנצל את העובדה שהאוכל כאן לא נגמר.
"אחרי האוכל נדבר על אסטרטגיה לראיונות?" אני שואלת, כשהשתיקה מתחילה להכביד עליי. ג'והאנה רק מהנהנת.
אולי היא עצובה כי היא יודעת שהסוף שלי קרב. זה בטח מדכא, לשלוח ילדים למותם כל שנה.
  פורום: שרשורים  ·  תצוגה מקדימה: #9670120

Onishi Sumi פורסם ב: Apr 2 2023, 22:02 PM

תגובות: 22
צפיות: 2042
שם + שם משתמש: חלי, Onichi Sumi
שם הדמות: לילו ווינצ'סטר (Lilou Winchester)
גיל: 15.
יבשת: אורליה.
מגדר: נקבה סיסג'נדרית (לאחרונה כתבתי הרבה יותר מידי דמויות ג'נדרקוויר ואני מנסה שיהיה גיוון לכל הכיוונים בדמויות שלי).
מיסטיקה: מאגיה, הגנה, חומציות הדם
מראה: בכור ההיתוך שהוא אורליה, לילו נראית בדיוק כמו אחד האדם. במדינות אחרות, אבל, יש סיכוי שהייתה בולטת. בסופו של דבר, היא פשוט שילוב של אימה כהת העור והעיניים ואביה הבהיר. אחיה הגדולים נוטים לצחוק שהיא שאריות של כל הצבע שהשתמשו בו בשבילם כיוון שבהירה מהם באופן משמעותי, אך היא עדיין, אובייקטיבית, הרבה פחות בהירה מאנשים מפרוסטברס לדוגמה.
ראשית, יש להתחיל מצבע העור של לילו. כפי שנאמר, היא בהירה ביחס לכהי עור אבל כהה ביחס לבהירי העור. האם מה שאמרתי הגיוני? כנראה שלא. בפועל, גוון העור שלה עונה להגדרה של חום "בינוני". כלומר, אדם שיראה אותה ידע לומר שהיא ממוצא כהה עור לפחות בצד אחד שלה, אבל ידע לומר גם שהצד השני ככל הנראה לבן. ליד האחים הגדולים שלה היא נראית כמעט חיוורת מרוב שהיא לא תואמת בצבעה אליהם, אך רוב הזמן זה לא מפריע לה. היא משקיעה זמן רב בבחירת בגדים מתאימים לצבע עורה; אחרי הכל, גברת צעירה כמוה צריכה לדאוג שהיא נראית כמו שצריך. נפרט על כך עוד בהמשך, אבל הנקודה היא שען השנים לילו למדה "לעבוד" עם גוון העור שלה ולמצוא דברים שמתאימים לה, גם אם זה אומר שהסטייל שלה שונה לחלוטין משל אימה.
שיערה של לילו קיבל מאפיינים דומים לצבע עורה, בערך. גם הוא, כמו צבע העור שלה, כהה אך לא כהה מאד. הוא לא שחור; הגוון שלו קרוב יותר לחום בינוני גם הוא, כשחלק יחשבו שהוא חום כהה וחלק יגידו שלא ניתן לקרוא לו כך. מבחינת טקסטורה, אבל, הוא קיבל את כל התכונות של שיער לאדם כהה עור; מתולתל, ובמקרה של לילו גם נפוח אבל לא מאד. זאת אומרת, לא סגנון אפרו אבל גם לא מרוסן לחלוטין. בדרך כלל, היא מבלה לפחות חצי שעה בבוקר רק בסידור שלו- היא פחות אוהבת לאסוף אותו, אבל בדרך כלל היא תאסוף חלק ממנו בסרטים לשיער על מנת שלא יפריע לה בעיניים או יגרום לה להיראות מרושלת. בדרך כלל היא תופסת את הצדדים שלו עם סרט מתאים באמצע, במעין חצי קוקו כזה, או עושה חצי קוקו בכל צד של הראש. בימים שהוא במצב רוח פחות טוב, היא תקשור את כולו בקוקו ואפילו תתאמץ לעשות צמה או שתיים. על אף שלא פשוט לטפל בו, היא משקיעה את הזמן הדרוש; על אף הנפח שלו הוא אף פעם לא יראה לא מסודר. כשהיא בבית, אבל, היא בדרך כלל נותנת לו פשוט להיות מפוזר וחופשי. השיער שלה מגיע בערך עד השכמות שלה, והיא מאמינה שאילו היה פחות מתולתל, היה מגיע עד האגן.
בשאר הפנים של לילו קיימים איזכורים נוספים למוצא המעורב שלה. קודם כל, העיניים שלה. העיניים של לילו, שנמצאות מתחת לגבות מסודרות להפליא אותן היא מסדרת לפחות פעם בשבוע עם חוט או שעווה, הן אפורות. לא כחולות, לא כחולות ואפורות יחד, פשוט עיניים אפורות עם ריסים ארוכים. העיניים הן החלק האהוב על לילו בעצמה, ופעמים רבות נאמר לה שאילו הייתה מרככת קצת את המבט החודר והספק-כעוס שלה, הייתה יכולה לסובב ראשים ברחוב. היא לא קונה את זה. סביר להניח שהעובדה שעיניה האפורות של לילו תמיד מסתכלות על הסביבה כאילו היא מאתגרת אותם לקרב או שופטת אותם מוסיפות לייחודיות שלהן. זה לא רק העיניים, זה המבט. ליד העין הימנית יש לה נקודת חן קטנה בצד, אך לרוב לא שמים לב אליה. צורת העיניים עצמה רגילה למדי; הן לא גדולות מידי, לא מלוכסנות מידי, לא עקומות בשום צורה. בימים מיוחדים, היא משתמשת במעט איפור שמדגיש את האפור של עיניה. בדרך כלל לא, אבל אם יש מפגש משפחתי מיוחד או משהו. היא הייתה שמחה להשתמש באיפור כל יום על מנת להסתיר את העיגולים השחורים שמופיעים מתחתיהן לקראת מבחן חשוב, אבל אימה אומרת שזה לא נאה ללכת עם איפור לבית הספר, ועלולים לקחת אותה לא ברצינות אילו תעשה זאת. לילו מאמינה לה.
שאר הפנים של לילו פחות מרגשות. האף שלה נאה למדי, למען האמת. ארוך וצר, מעט סולד. אמא שלה תמיד אומרת שהיא קיבלה את האף היפה של סבתא שלה. על אפה מפוזרים מעט נמשים, לא רבים במספר, שצצים החוצה בעיקר כשמסתובבת בחוץ; בתאורה של הפנים קשה לראות אותם. הם בצבע מעט כהה יותר מהעור שלה, וכך בולטים בעת הצורך. עצמות הלחיים שלה גבוהות ביחס לממוצע, והלחיים שלה לא שקועות אבל גם לא בולטות כלל. המצח שלה, בעיניה, מעט גבוה מידי. במציאות ניתן לומר שהוא לא קטן, אבל גם לא בדיוק גבוה. בכל מקרה היא בחיים לא תעשה פוני כדי להסתיר אותו; היא יודעת שסגנון השיער שלה לא מתאים לכך. האוזניים שלה לא מעניינות במיוחד ונראות פשוט כמו אוזניים, ויש לה חורים אך היא עונדת עגילי תליון שקיבלה בירושה מאימה רק באירועים מיוחדים. מכיוון שאין הרבה כאלה, רוב הזמן תראו אותה עם עגילי כסף פשוטים שנועדו על מנת לא לסתום את החורים.
הפה של לילו, אם נהיה כנים, הוא החלק היחיד שפוגע בפנים הכה אלגנטיות שלה. הוא פשוט... גדול מידי אם תשאלו את לילו. לא מבחינת השפתיים, העובי שלהן רגיל לחלוטין. אבל הוא רחב, וזה משהו שבולט לה כל פעם שתסתכל במראה. היא מסוג האנשים שאילו הם יחייכו זה יראה כאילו החיוך משתלט על כל הפרצוף שלהם, מה שחלק מהסביבה יגדירו כחמוד ולילו תגדיר כמזוויע. היא שונאת, באמת, בכל ליבה, את הגודל של הפה שלה. סביר להניח, בכנות, שהיא מעט מגזימה. אין ספק שהפה שלה מעט רחב, אך הוא ללא ספק לא רחב בצורה שהיא חושבת. בכל מקרה, השפתיים שלה קפוצות כמעט תמיד כחלק מהבעת הפנים הזועפת-שופטת שלה והיא לא מחייכת כדי שלא תחשבו על הפה הרחב מידי לפנים שלה. אבל אילו הייתה מחייכת, היה ניתן לראות כי היא שומרת מאד על בריאות השיניים שלה. השיניים שלה נקיות, ישרות, ונראות כמו פרסומת למשחת שיניים. ליד הפה, בצד השמאלי התחתון, יש נקודת חן נוספת שאינה בולטת במיוחד.
שאר הגוף של לילו תואם את התדמית האלגנטית-אך-שופטת שלה גם הוא. היא התברכה בגובה מוצלח למדי - בגיל 15 היא מתנשאת ל1.67 ס"מ, לא פחות ולא יותר. מבנה גופה רזה, עם קימורים "במקומות הנכונים", רגליים וידיים ארוכות וחזה שלעתים גורם לה להרגיש לא בנוח. היא שומרת על סגנון לבוש שתואם את אורליה, אך שמחמיא כמה שיותר למבנה גופה וצבע העור שלה. כאשר היא לא לובשת את מדי בית הספר, תראו אותה עם שמלה דקה יחסית, פשוטה אך גם מיוחדת. אימה, פופי, אוהבת לרקום ורוקמת על שמלות רבות שלה. לכן, שמלות פשוטות ועל שוליהן פרחים ועלים לא נדירות במיוחד. היא מקפידה מאד בצבעים- לא לבן, כן צהוב. לא ורוד, כן כחול. בעיקר כחול, אם אפשר, כי היא חושבת שזה מדגיש את העיניים שלה ומחמיא לה. לעיתים, כשהיא בבית, היא תלבש מכנסיים שהועברו ביד שניה ממישהו במשפחה, אך בדרך כלל היא לא מרשה לעצמה שכן היא חוששת שמישהו מבחוץ יגיע הביתה ויראה אותה לבושה "לא כמו ליידי", על פי המילים שלה. על ידה הימנית שעון פשוט (לא דיגיטלי כמובן), ועל ידה השמאלית צמיד פשוט שקיבלה בירושה מסבתא שלה, אם כי טכנית סבתא מעולם לא נתנה לה אותו אלא נתנה אותו לאמא שלה שהרשתה לעצמה לתת אותו לה. בניגוד לאחיה שמעוטרים בסימנים, שפשופים וצלקות מהעבודה בשדה לילו בעלת עור נקי מסימנים, והיא דואגת לשמור עליו כך. היא נועלת נעליים שמתאימות להליכה בעת הצורך, אך ככל הנראה לא יתאימו לריצת מרתון.
סך הכל, ללילו מראה נאה למדי, אם כי לא מסובב ראשים. כשמכירים אותה קצת לעומק היא מושכת יותר תשומת לב, אך בסופו של דבר- מדובר גם באופי ה... בולט, שלה. אם תשאלו אותה, היא לא יותר מילדה רגילה. או הייתה לפחות.
אופי: ראשית כל, לילו מעוניינת להבהיר; היא רק נראית כאילו היא שופטת אתכם. טוב, היא שופטת אתכם, רק קצת. המציאות היא, שהציפיות מלילו והמעמד אליו נולדה הם מה שהפך אותה לאדם שהיא היום. העובדה שהיא הבת היחידה והצעירה ביותר במשפחה של חקלאים שאינה מצופה לעבוד בשדה אלא להיות מלומדת השפיעה, ויותר מזה השפיעה העובדה שאימה מלומדת לשעבר שברחה מביתה לעבר חיים עם בעלה החקלאי. בהתאם לכך, גם הציפיות. סביר להניח שהדרישות מלילו הן אינן מוגזמות כפי שהיא מרגישה שהן, אך היא גדלה בתחושה תמידית שיש לה מה להוכיח. היא יודעת שבכל צעד שלה, יש לפחות מספר זוגות עיניים שמחכות לרגע שתוכיח שהיא לא טובה מספיק, שהיא ההוכחה שאי אפשר לערבב בין חקלאי למלומדת ולצפות שהילדה תהיה מלומדת מוצלחת. התפיסה שלה את הסביבה והאמונה שלה שכך חושבים היא ככל הנראה לא ראליסטית, אך יש אנשים שבאמת חושבים ככה. מדובר על הדרך הסובייקטיבית בעיקר שבה לילו מפרשת את המתרחש סביבה, כאשר מעט מזה הינו באמת הסיטואציה באמת. במילים אחרות, לילו היא מעין תוצאה קצת קיצונית של התנאים אליה נולדה והנסיבות.
לילו מציגה תדמית של אדם שיש לקחת ברצינות. זאת אומרת, לעולם לא תתפסו אותה לבושה ברשלנות, לעולם לא תראו אותה הולכת עם הראש למטה וסביר להניח שרובכם לא תרצו להיכנס איתה לוויכוח. היא דואגת לשדר אלגנטיות וכוח, בכל דבר שהיא עושה. בין אם זה המבט החודר, הלבוש המסודר להפליא או צורת ההליכה שלה. ללילו, כמובן, יש במה להתגאות; היא עובדת בצורה יוצאת דופן על מנת לרכוש כמה שיותר ידע, לדעת כמה שיותר דברים ולנצל את הידע שלה בסיטואציות. היא חכמה באופן טבעי, ללא ספק. אך, עבודה קשה והשקעה הפכה אותה למה שהיא. היא לוקחת ברצינות כל מילה שנאמרת בלימודיה, עושה את כל שיעורי הבית ולומדת בשעות הפנאי שלה. היא מקדישה את כל החיים שלה, במילים אחרות, להיות חכמה יותר. להיות טובה יותר. להיות אדם שאת הדעה שלו צריך לכבד. ומכיוון שהיא יודעת שאף אחד לא יכבד בחורה מרושלת, היא דואגת מאד לאיך שאנשים אחרים רואים אותה, ושומרת תמיד על גבה זקוף, טון דיבור שקט אך ברור, והתנהגות מנומסת להפליא. יש שיגידו שהיא מעלה הצגה; היא חושבת שזה פשוט האדם שגדלה להיות.
אז כפי שנאמר, לילו לא שופטת אתכם. רק קצת. היא פשוט חושבת כל כך הרבה על כך דבר, שכך זה נראה. העניין הוא, שלילו, על אף מה שרבים יחשבו, יודעת לקרוא אנשים בצורה עמוקה. היא יודעת לפרש הבעות פנים, יודעת לקרוא שפת גוף ולהבין את הנסתר. זה לא איזה שהוא כוח על; היא פשוט בחנה את סביבתה כל כך הרבה על מנת להתאים לסטנדרטים שלהם, שהיא למדה לקרוא אנשים בצורה יוצאת דופן. זה אולי החלק החזק בה ביותר, מעבר לכל הידע היבש שלה על דברים אחרים; יש לה אינטליגנציה ריגשית גבוהה למדי. היא לא עושה רושם כזה, כמובן, עם המבט הקר והעיניים החודרות. היא עושה רושם של בחורה שתדע לנהל שיחה עמוקה על פילוסופיה או לדון בבעיות מתמטיות, לא אחת שתדע לשאול בדיוק את השאלות הנכונות על מנת לעזור לאדם להבין מדוע הוא חסר שקט פתאום. בשיחה אחת על אחת איתה, כשקצת יותר מכירים אותה, מבינים שהיא רואה הכל. יודעת הכל. טוב, לא הכל. אבל היא יודעת מספיק. ולכן, היא יודעת כיצד להתנהג סביב אנשים. כמובן שיש מקרים בהם היא לא קולעת; מקרים בהם היא מוציאה את עצמה שחצנית, כשרק רצתה לגרום לצד השני לחשוב שהיא אדם שיש לכבד. מקרים בהם הצד השני חושב שהיא כועסת, בזמן שהיא חשבה שהשתלטה מספיק על הבעת פניה כדי שתראה חמלה. אבל רוב הזמן, היא יודעת לבחור כיצד להתנהג ליד אדם על מנת שיתפוס אותה בצורה החיובית ביותר, ולא יזלזל בה.
בפועל, רוב האנשים לא ינהלו שיחה שכזו עם לילו. רוב הזמן, היא מסתכלת על כולם במבט כה שופט וכעוס, שלא רוצים ממש להתקרב אליה. זה לא שהיא לא חברותית; היא לחלוטין מסוגלת ליצור קשרים חברותיים ולהיות אפילו חברה טובה, ויש לה את החברות שלה. אבל, רוב הזמן היא כל כך בטוחה שאנשים אחרים שופטים אותה, את מי שהיא והרקע שלה, שהיא לא יוצרת קשרים חברתיים או גורמת, מבלי כוונה, לאנשים אחרים לא לרצות ליצור קשר איתה. באופן אישי היא לא מרגישה בודדה, כיוון שכל מה שהיא רואה מולה זו המטרה שלה להיות מלומדת מצליחה ומעוררת כבוד. אבל אין לה חברים רבים, ולפעמים זה כן מפריע לה. כלומר, אילו צריך להסביר את זה במילים פשוטות, סביר להניח שאם אתם לא מכירים את לילו תחשבו שהיא אדם קר וכועס, שכל התרומה שהוא יכול להביא לשיחה זה מידע קונקרטי כמו דיון על סופרים מוכרים, היסטוריה של אורליה ודברים בסגנון. מי מכם שכן ינהל איתה שיחה מעמיקה יותר, יגלה שהיא יכולה להיות נחמדה, עדינה, ומבינה אנשים בצורה יוצאת דופן. הרוב פשוט לא מגיעים לשלב הזה. אין פלא שהחברות המועטות של לילו שומעות אנשים תוהים כיצד הן יכולות להסתדר עם "הבחורה המפחידה" שהיא. כל מי שמתמקד במבט הקר שלה ושפת הגוף שלה, שמשדרת גם היא קרירות לעיתים קרובות, לא יכיר אותה באמת לעומק לעולם. אלה שכן עוברים את השלב הזה, מגלים בחורה בעלת אינטליגנציה ריגשית גבוהה מהמצופה. לילו היא "צופה", במילים אחרות. היא יודעת לנתח התנהגות של אנשים, היא יודעת לנחש כיצד הם מרגישים ומדוע הם מגיבים בצורה מסוימת, אבל רוב הזמן היא שומרת את האינפורמציה הזו לעצמה ופשוט זוכרת אותה לצורך אינטראקציות עתידיות עם אותו האדם. לכן, הרוב כלל לא מבינים כמה היא יכולה ללמוד עליהם ממבט אחד בלבד.
חשוב להדגיש קצת איזה אדם... חדור מטרה, לילו. זאת אומרת, אפשר להבין את זה מכל מה שנאמר עד עכשיו, אך היא תעשה הכל, *הכל* בשביל המטרות שלה. איך נאמר? סלית'רין קלאסית. לא אכפת לה את מי היא תדרוס בדרך, לא אכפת לה מה יהיה הדבר שתצטרך לעשות כדי להשיג את המטרה שלה. רוב הזמן, המטרה שלה היא להיות הכי מצליחה בכיתה. הכי מלומדת. זאת שכולם מתפלאים ממנה. בגלל זה, היא יכולה להיראות לרוב האנשים כאדם שוויצרי למדי. היא תדאג שכולם ידעו שהיא הכי חכמה ויודעת הכי הרבה, לא משנה מה. באיזה שהוא מקום, לפעמים לילו מרגישה שהחוכמה שלה היא כל מה שיש לה - ואולי בגלל זה היא מבלה את זמנה בניסיון להדגיש לסביבה כמה חכמה היא. היא יודעת שאנשים רבים ככל הנראה לא סובלים אותה, ושאילו אחרים מתקרבים עליה רק על מנת להשיג דברים באמצעותה, כמו עזרה בעבודה. יש לה גם חברים אמיתיים, אך היא אדם חשדני מטבעה וגם בחברותיה הקרובות היא ככל הנראה תחשוד. טוב, רגע, זה לאחר כך. הנקודה היא, שלילו בעלת מוטיבציה פנימית בלתי נגמרת, תעשה הכל כדי להיות האדם שהיא שואפת להיות ומבססת את כל האופי שלה על ההישגים שלה. אם תשאלו אותה מה הדבר הכי מוצלח בה, היא תענה שהיא חכמה. היא תענה שהיא אינטיליגנטית ולומדת מהר. היא לא תזכיר אפילו את העובדה שהיא שאפתנית מאד ומוכנה לתת את כל כך כולה כדי להצליח, כי בעיניה זה לא שווה כמו השכל שלה. ויש לה שכל, ללא ספק. היא חכמה, כפי שנאמר, גם אם היא לא תדע לומר לכם אם היא חכמה באופן טבעי או שהפכה להיות כזו. העניין הוא, שההורים של לילו אכן ציפו ממנה להצליח, אך לא ככה. זאת אומרת, הם היו שמחים גם אם לא הייתה מקום ראשון בכל דבר אלא רק מקום שלישי. זה לא מפריע להם. הם רצו שתהיה חכמה ושיכבדו אותה, כמובן, אך היא פשוט... לקחה את זה לקיצון, נגיד את זה ככה. הם רק רוצים שתהיה מאושרת, אם תשאלו אותם. אבל בעיניה, אם היא לא הכי טובה, היא לא תהיה מאושרת לעולם. אין פלא שההורים שלה צוחקים הרבה שהם לא בטוחים איך יצאה להם ילדה כמו לילו, בהתחשב בזה שהיא לקחה את הציפיות ממנה והפכה אותם לכל האופי שלה, וגם הגזימה בהערכתה לציפיות אלו.
צריך לציין בכמה מילים את העובדה שלילו אדם חשדן למדי. בהתחשב בעובדה שהיא רוצה להיות הטובה ביותר, הרבה פעמים היא תחשוב שאנשים אחרים רוצים לחבל בכך. העובדה שהיא יודעת שיש אנשים שחושבים שהיא לא מסוגלת להגיע להישגים מסוימים כיוון שאביה ורוב משפחתה ממעמד החקלאים ואימה היא מלומדת לשעבר שנטשה את חייה בתור מלומדת על מנת להתחתן עם חקלאי משפיעה ביותר, והיא אדם שלא סומך. קרו כבר מקרים בעבר ששמעה כי לא תהיה מסוגלת להשיג שום דבר בעקבות הרקע שלה, ומקרים בהם בטחה במישהו רק כדי לגלות שהוא מוצא אותה נחותה ממנו או מעוניין להשתמש בה על מנת להשיג את המטרות שלו. גם היא כזאת, באיזה שהוא מקום. כאילו, היא משתדלת לא להשתמש באנשים אחרים כדי להשיג את המטרות שלה, אבל אם אין ברירה אין ברירה. הנקודה היא, שלילו חשדנית, וזה סיבה נוספת בעקבותיה אנשים מוצאים כי קשה להתחבר אליה. ברגע שקונים את האמון שלה, אבל, היא ככל הנראה תבטח בכם ב-90%. רק 90%, כי תמיד יש ספק.
חשוב לדבר גם על התכונות החיוביות של לילו. זאת אומרת, מעבר לעובדה שהיא חכמה, שמבחינתה זו תכונה חיובית. כאשר היא כן מתחברת לאדם, כפי שהוזכר, לילו הופכת להיות אדם כמעט שונה לחלוטין. היא עדינה יותר, היא רכה יותר, והיא רגישה יותר. כשמכירים אותה יותר טוב, מבינים שהיא בסופו של דבר, פשוט ילדה שמפוחדת לחלוטין מהאפשרות שלא יקבלו אותה. את הצדדים העדינים יותר בה ניתן לראות כאשר המשפחה שלה מעורבת; שלושת האחים הגדולים שלה, אמא שלה ואבא שלה הם כל העולם שלה, ואם יש אנשים שהיא תגן עליהם בגופה זה הם. גם החברות המאד קרובות שלה, אלה שחברות שלה מאז הילדות, חשובות לה בערך באותה המידה, על אף שניסיון העבר מלמד אותה שחברים לעיתים יכולים לתקוע סכין בגב. פרט לזה, ישנה העובדה שהיא יסודית ביותר. היא בוחנת את הסיטואטציה מכל הכיוונים, חושבת על דברים לעומק ושמה לב לפרטים הקטנים ביותר. זה משרת אותה כמובן בתחום האקדמי, אך היסודיות שלה שימושית גם בפני עצמה. בסופו של דבר, היא אדם טוב; אומנם היא מוכנה לעשות כמעט הכל כדי להשיג את הדברים שהיא רוצה, אבל רוב הזמן היא לא באמת פוגעת בפועל באחרים בניסיון. זאת אומרת, היא תטען כי היא מסוגלת, היא מאמינה שהיא מוכנה באמת לעשות הכל, אבל רוב הזמן הסיטואציה פשוט לא דורשת את זה. האם באמת עליה לפגוע באחרים כדי להיות התלמידה הטובה ביותר? לא, היא קודם כל תלמד קשה ותנסה להצליח בפני עצמה לפני שהיא תשקול אופציות אחרות, פחות מוסריות. סביר להניח כי אילו באמת היה עליה להקריב אדם אחר על מנת להתקדם בעצמה, זה לא היה כה כל לה כמו שהיא חושבת. היא כנראה הייתה עושה זאת, אבל זה לא היה מלווה בחוסר רגשות אשמה. עצם זה שהיא *מוכנה* לעשות הכל לא אומר שבפועל באמת תעשה.
חשוב להדגיש שללילו לחלוטין רואה את הדברים מאד בשחור ולבן. זאת אומרת, בזמן שבאורליה הדברים הם הרבה יותר גמישים ואפורים, היא לא כזאת. היא קיצונית, לכל כיוון. היא עסוקה במעמדות הרבה יותר מהאדם הממוצע, בעיקר כי היא באמת ובתמים בטוחה שהמעמד של ההורים שלה והרקע שלהם משפיע על איך שתופסים אותה. היא מודעת רק חלקית לעובדה שלאנשים אחרים לא אכפת מהדברים הללו כמוה, ושהיא יכולה להיות מלומדת נהדרת גם אם אבא שלה חקלאי ולרוב האנשים, לא אכפת. היא מסתכלת על אלה שכן אכפת להם, במקום על אלה שלא. וכך, ניתן לומר, היא בכל נושא בחייה. היא רואה את הדברים מאד דיכוטומית, וקשה לה לראות את המקומות בהם הדברים הם לא שחור ולבן אלא אפור או ורוד. קצת ראש בקיר, כמו שאחיה הגדול אוהב לומר. היא מכניסה את הדברים בעולם סביבה לתבניות, וקשה לה להסתכל מחוץ לקופסה בכל הקשור לכך. שיהיה ברור; כאשר מדובר בעבודה בבית הספר, היא יודעת לנסות לחשוב מחוץ לקופסה ולהשתדל לראות את האפור בין השחור והלבן. אבל בתפיסת החיים שלה, היא שומרת על הכל בתוך מסגרות, ולא באמת מבינה לחלוטין שהיא עושה זאת.
אותה נטייה להכניס הכל למסגרת הופכת אותה לאדם מאד מסודר. כל דבר בחיים שלה מתנהל על פי תבניות, סדר ותוכנית פעולה מראש. היא חושבת על כל צעד שלה מראש, וקשה לה להתגמש. יש לה רוטינה קבועה להתנהלות בבוקר, דרך קבועה ללמוד למבחן וכללים על פיהם היא מנהלת שיחה עם אנשים. היא מתייגת ומסדרת את כל הדברים בעולם סביבה לתוך תבניות ותיקיות בראשה, ואם משהו לא נכנס לתקייה ספציפית ואינה יודעת היכן למקם אותו- זה מלחיץ אותה. היא לא תראה זאת על פני השטח, כמובן, אבל היא זקוקה שהכל בחיים שלה יהיה לוגי ומסודר. התוצאה היא בעיקר טבלאות מאד יפות בחדר שלה עם צבעים רבים וסדר, ובחורה שהיית רוצה לעשות איתה פרויקטים. בפן החברתי, בדרך כלל, אנשים לא מכירים אותה לעומק כדי להבחין בנטייה הזו שלה. החברות הקרובות שלה, לעומת זאת, יודעות מתי לילו מתחילה להילחץ כאשר משהו לא מסתדר בראש שלה בדרך הנכונה, ויודעות איך להרגיע אותה בהתאם לכך.
לילו תטען שהיא מונעת מהרצון להצליח. בפועל, היא מונעת מהרצון שיעריכו אותה. שיסתכלו עליה בצורה חיובית. שיאהבו אותה. בסופו של יום, היא ילדה שרוצה שיאהבו אותה. היא רוצה שיכבדו אותה. היא רוצה שלא יסתכלו עליה ויחשבו על זה שהיא הבת של האם שברחה על מנת להתחתן עם חקלאי וזרקה את כל החיים הטובים שיכלו להיות לה לעזאזל. היא רוצה שיסתכלו עליה, ויחשבו על בחורה אינטליגנטית ששווה להיות לידה. שהיית רוצה לבלות איתה בזמנה הפנוי. לילו לא תגיד את זה בכל רם, אבל היא חרדה לחלוטין מהאופציה שלא יאהבו אותה. היא תשקר ותגיד שהיא רוצה להיות הטובה ביותר בכיתה, אבל עמוק בלב, מה שהיא רוצה באמת זה להיות אהובה. אבל אם תעלו את האופציה, היא תנעץ בכם מבט כל כך קר שהוא עלול לכאוב פיזית, אז בזהירות בבקשה.
רקע: לילו היא הקטנה מבין ארבעה אחים, והבת היחידה במשפחה. לפני שניכנס למשמעות של זה, חשוב להבין את הרקע ממנו מגיעה. אימה, פופי, הייתה ילדה טובה ממשפחת מלומדים שעתיד גדול היה צפוי לה. אבל כאשר את עיניה התחיל לתפוס מיכאל, חקלאי בן גילה עם העיניים האפורות היפות ביותר שראתה ושיער אדום כמו להבה, היא ידעה שזה יגמר רע. רע בשבילה, זאת אומרת. מעמדות הן לא עניין מאד גדול באורליה - יש חקלאים, יש מלומדים, יש עובדי כפיים ויש מעו לוחמים. זה לא ביג דיל, וכולם חיים בשלווה יחד. ישנם אנשים שאכפת להם ממעמדם יותר מאחרים, ולמשפחה כזו בדיוק נולדה פופי. בתור בת יחידה עם ציפיות גבוהות במיוחד מהוריה, היא ידעה שלא תוכל להתחתן עם אדם לא מלומד. ואולי זה מה שגרם לה, בגיל 17, לקחת את הדברים שלה בתיק קטן ולברוח עם מיכאל לאיזור מרוחק מעיר הולדתה באורליה, שם גרו קרובי משפחתו הרחוקים שיכלו לעזור עד שהשניים יקימו בית ומשפחה. הדבר היה שערורייה, מבחינת המשפחה של פופי. מבחינתם, היא לא קיימת יותר. נמחקה כאשר העזה לבחור בחירה שונה מהחיים הנועדו לה.
אבל הזוג הצעיר היה מאושר. עם חתונה אינטימית שעשו לאחר יום הולדת 18 ובית באיזור הכפרי, היה להם את כל מה שרצו לבקש. מיכאל המשיך לעבוד בשדות, בעוד פופי נשארה זמן מה בבית. לאחר שכמה מבנות המקום ראו את עבודות הרקמה והתפירה שלה היא התפרסמה בכישרון שלה, וביתם הפך למעין חנות של ריקמה, סריגה ותפירה של פופי. את בנם הראשון, אוגוסט, ילדה פופי בחודש אוגוסט של גיל 19 שלה. הבן השני, דני, נולד שלוש שנים לאחר מכן, כשפופי ומיכאל היו כבר בני 22 ואוגוסט היה בן 3. הבן השלישי, רופוס, נולד כשדני היה כבר בן 3 בעצמו, וכדי לא להמשיך עם כל המתמטיקה הזאת אסכם ואגיד שלילו, בת הזדקונים, נולדה כשרופוס היה בן חמש, דני היה בן 8, אוגוסט היה בן 11 וההורים המאושרים היו בני 30 כבר. בשלב הזה כבר היה להם כסף לא מועט בעקבות החקלאות והעסק הכבר לא כל כך קטן של פופי, שהפך לחנות גם מחוץ לבית. לילו נולדה לעולם בו שלושת אחיה הגדולים כבר עוזרים בשדה, ובעיקר, לעולם בו כולם מסתכלים עליה בעיניים נוצצות וכאילו היא הדבר הכי טוב שקרה לאנושות.
החיים שלה בתור תינוקת היו, כמובן, לא מרגשים במיוחד. מהסיפורים היא יודעת שהיא הייתה תינוקת סקרנית, שאהבה מאד לשמוע סיפורים לפני השינה ולרדוף אחרי החתול המשפחתי עם הרגליים השמנמנות שלה. מאז ומתמיד האח הקרוב ביותר אליה היה רופוס, שהיה הכי קרוב אליה בגיל (אם כי עדיין גדול ממנה בחמש שנים) וגם ראה את עצמו בתור האחראי עליה. את רוב שעות העירות שלה היא בילתה בהסתובבות בבית-חווה או באיזור הכפרי, ובגיל שנתיים כבר היה אפשר לראות אותה רצה ברחבי הכפר. כולם הכירו את הילדה של משפחת ווינצ'סטר, וכולם ידעו שצריך לשמור עליה כי היא הבת הכי קטנה שלהם וגם הבת היחידה. היא תעשה דברים גדולים, הם אמרו. היא מבריקה, והיא חכמה וסקרנית, והיא תהיה מלומדת גדולה וכולם יכירו את השם שלה. ההערות הללו ליוו את לילו כבר מאז שמסוגלת לזכור את עצמה. בתור ילדה, כמובן, היא לא ראתה בזה גורל נורא במיוחד. כל מה שהיא חשבה עליו בתור ילדה היה אוכל, חיות וטבע בערך. והאחים הגדולים שלה. אוגוסט בן ה-11 כבר עזר בשדה בשלב הזה, וגם לדני היה מותר לעזור קצת. רופוס בילה את רוב היום שלו בבית, שכן עדיין לא היה בגיל לבית הספר, ובהמשך כשלילו גדלה קצת בבית הספר ולאחר מכן בחווה גם. לומר שהאחים של לילו פינקו אותה בתור ילדה יהיה understatment, כי היא קיבלה באמת, בשיא הרצינות, כל מה שרצתה. לא במובן של דברים מוגזמים כמו "תקנו לי סוס פוני" כמובן, אבל היא הייתה אהובה והיו לה שלושה אחים גדולים וחזקים שישמרו על הגב שלה. המצב לא מאד שונה היום, אבל נגיע לזה בהמשך.
כשהייתה בערך בת שלוש הגיעה למסגרת גן, או משהו שאפשר לקרוא לו גן. בפועל זה היה בעיקר היא ועוד ילדים בסביבות הגיל שלה עם מישהי שדואגת להם, כולם מאותו הכפר. בגן היו המוני ילדים - שחורים, לבנים, אסיאתים, חצי חצי כמוה. היא לא הרגישה שונה במיוחד מאחרים באותה התקופה, וזה כיוון שבהחלט לא הייתה שונה. מה שאולי כן היה שונה הוא העובדה שכבר בגיל זה, היה ניתן לראות כי לילו חכמה במיוחד. בעוד שאר הילדים אהבו לרוץ ולשחק, גם היא אהבה, אך לעיתים רצתה לשבת ולהקשיב להקראה של סיפורים במקום. היא תמיד הייתה הילדה הנלהבת ביותר בשעת סיפור, ולפעמים הייתה רבה עם הגננת על שעת מנוחה כיוון שרצתה לשמוע עוד סיפורים וחשבה ששינה היא בזבוז זמן מוחלט. את החברות הכי טובות שלה לאותה התקופה, מרלין וטאניה, היא פגשה במהלך אחת ההפסקות במסגרת הגן והחיבור היה כמעט מיידי. טאניה הייתה ילדה ביישנית עם עיניים מלוכסנות ושיער כהה יותר משל לילו, ואילו מרלין הייתה לבנה כמו הבובות שלילו ראתה לפעמים בחלון הראווה בדרך הביתה. אבא של טאניה עבד בעבודת כפיים בעוד אמא שלה הייתה אשת אקדמיה, בזמן ששני ההורים של מרלין היו מלומדים, והיא עצמה הגיעה ממשפחה ארוכה של דורות על דורות של מלומדים. השלוש התחברו על סמך "היה לי כיף לשחק איתך בהפסקה", ומפה זו הייתה חברות לנצח. טוב, בערך, אבל נגיע לזה אחר כך.
אילו לילו צריכה להסתכל על חייה לאחור, הפעם הראשונה בה היא הבינה שהחוכמה שלה היא התכונה אותה היא רוצה שאחרים יזכרו הייתה ככל הנראה בסביבות תחילת כיתה א'. את כיתה א' היא התחילה שמחה ומאושרת, כאשר היא משובצת לאותה כיתה עם מרלין, טאניה, וחברים נוספים מהגן. ביום הראשון ללימודים היא הלכה כשיד אחת שלה מחזיקה ביד של אמא, והיד השניה ביד של רופוס, שהיה כבר בן 11 אבל למד באותו האיזור כמו לילו ונאלץ ללכת איתה יד ביד כי היא התעקשה והוא לא יכול לומר לה לא (כמו רוב האנשים בבית משפחתם, האמת). בימים הראשונים בית הספר לא היה שונה במיוחד מהגן, אך ככל שהימים עברו לילו הבינה שהיא מקבלת מחמאות, והרבה. על ההשתתפות שלה בשיעור, על הידע הרב שלה והמענה הנכון שלה לשאלות. מי שקיבלה הרבה מחמאות גם היא הייתה מרלין, שהייתה לא פחות חכמה מלילו ומלאת רצון להראות את הידע שלה גם היא. טאניה, בינתיים, ישבה ליד לילו בשקט וציירה במחברת שלה. באחד הימים - לילו לא יודעת לומר מתי במהלך השנה זה היה - קרה מקרה כיביכול סתמי למדי בו מרלין במקרה ענתה תשובה לא נכונה בשיעור מתמטיקה, ולילו הרימה את ידה מיד אחריה וענתה את התשובה הנכונה. ההרגשה הזאת, שהיא הצליחה יותר מאחרים, עוררה בה משהו ובאיזה שהוא מקום שיחקה תפקיד גדול במי שהיא הפכה להיות. פתאום, לילו הבינה שהיא לא רק חכמה, היא יכול להיות גם יותר חכמה מאחרים, מה שמביא לה יותר מחמאות. ועל פי המבטים המעט מקנאים של כמה ילדים בכיתה, זה עיצבן אחרים למדי, מה שגרם לה לרצות להתבלט רק יותר.
באיזה שהוא שלב, כבר בתחילת שנות בית הספר, לילו הבינה שאין לה יותר מידי חברים. זאת אומרת, היה לה את טאניה ומרלין, אבל הילדים האחרים... לא אהבו מאד את לילו. הסיבה האמיתית הייתה העובדה שהיא הייתה, מה שנקרא, know-it-all. הילדה שתמיד עונה, הילדה שתמיד מקבלת את תשומת הלב על החוכמה שלה. אף ילד לא אוהב את הילד הזה שיודע הכל, או הילד שמזכיר למורה שצריך לתת שיעורי בית. העובדה שבהפסקות היא העדיפה לשבת ולהמשיך לעבוד על החיסור והחיבור שלה או על הכתב שלה הוסיפה, כי היא לא בילתה אותם. היא הייתה מסתובבת ומשחקת מידי פעם עם טאניה ומרלין, כמובן, אך מתוקף העובדה שגם מרלין אהבה מאד ללמוד הרבה פעמים הן היו יושבות יחד בצד בזמן שכל השאר שיחקו וטאניה הייתה מסתכלת על הילדים האחרים ומתביישת מידי לגשת אליהם, מה שהוביל אותה להישאר עם החברות שלה. רוב הזמן זה לא הפריע יותר מידי ללילו - היא אהבה להיות הילדה החכמה, והיא באמת אהבה ללמוד. היא לא הייתה הילדה המעצבנת שמבקשת לדעת מה לגבי שיעורי הבית או עונה על כל השאלות כי היא רצתה להיות מעצבנת, היא הייתה מונעת, באמת ובתמים, מהרצון שלה לידע.
לילו הייתה בת שבע כשפגשה את ההורים של אימה, סבא וסבתא שלה, לראשונה. את הסבא והסבתא מצד אבא היא הכירה מצוין - הם היו גרים יחסית קרוב ומגיעים כל סוף שבוע. אבל עד כה, המוח שלה בכלל לא שקל את האפשרות שיש לה סבתא וסבא מהצד השני. זאת אומרת, היא ידעה כמובן שהם קיימים, הם חייבים להיות קיימים אחרי הכל, אבל היא לא חשבה עליהם בחיים שלה. אז כשחזרה יום אחד מבית הספר וראתה זוג אנשים שמשהו בפנים שלהם מרגיש מוכר אבל בו זמנית אין לה מושג מי הם, היא לא הופתעה כשאמא שלה אמרה בקול מתוח שמדובר בסבא וסבתא שלה. השניים הסתכלו על לילו כאילו היא צריכה להוכיח להם משהו, מה שהיה לא מאד נעים עבורה, אבל בו זמנית מתאים לה בדיוק. הרי, כל מה שהיא עושה כל הזמן זה להוכיח את עצמה. אז כמו הילדה המנומסת שהיא, היא התיישבה לידם והתחילה לענות על השאלות שלהם. כמה ימים היא לומדת בשבוע (למה שהיא לא תלמד כל השבוע, היא תהתה), כמה שעות ביום (למה שיום לימודים יהיה קצר משמונה שעות, היא תהתה), מה היא לומדת (מתמטיקה, שפה), איך הציונים שלה, מה המורים אומרים עליה. השיחה התגלגלה, עד שאפילו ללילו התחיל להיות קצת משעמם ורופוס קרא לה מהחדר שלו כדי ש"תעזור" לו במשהו. לילו כמובן קפצה על ההזדמנות, אך לא פיספסה את סבתה אומרת לסבה כי "אולי מהאחת הזאת דווקא כן יצא משהו".
בחדר, רופוס הסביר לה את הדברים, כפי שמסבירים לילדים. הוא הסביר לה איך אמא שלהם הייתה פעם אישה מלומדת, ואז היא התאהבה באבא ועזבה את החיים שהכירה כדי לחיות עם אהבת האמת שלה. במקום שזה יראה ללילו בת השבע כמו מעשה של אהבה, מעשה הרואי ומדהים, זה היה נראה לה... מטופש. לוותר על חיים שכאלה בשביל גבר? היא לא תעשה את זה בחיים. והאמירה הזאת, שאולי ממנה יצא משהו, זה גם אמירה שנשארה איתה להמשך חיה.
שאר הימים של לילו לא היו מרגשים במיוחד בגילאים האלה. היא המשיכה ללמוד ולהשקיע, המשיכה להסתובב עם מרלין (שבמבט לאחור כבר התחילה להראות סימני קנאה) וטאניה, ובילתה לא מעט גם עם האחים שלה, שעדיין פינקו אותה להחריד כמובן. הסבא וסבתא שהכירה לראשונה בגיל 7 החלו להראות את נוכחותם יותר ויותר; הם לא הגיעו כל שבוע, אבל הם היו מופיעים בכל חופש למספר ימים בבית וגורמים לאמא של לילו להפיל כל דבר שהיא מחזיקה ולהסתובב כאילו היא דורכת על אדמה מלאה באבנים. מבחינתם התנהגותם לנכדים, לא ניתן לומר כי היו אנשים אוהבים ומפנקים; הילדים עניינו אותם רק כאשר היה להם על מה לדבר בהקשר של לימודים, וככה לילו בעצם הפכה להיות המועדפת. כי אם יש משהו שלילו אהבה, זה ללמוד. וכעת היא ראתה שהלמידה שלה מזכה אותה בכבוד מצד סבא וסבתא שלה, באהבה, בהערכה. זה, ללא ספק, החל לעצב את האופי שלה שניתן לראות בערך 7 שנים לאחר מכן באופן ברור. היא החלה לגדול מסביב לתדמית שהתבקשה להציג, של התלמידה המצליחה והטובה.
דברים החלו להדרדר, אבל באמת להדרדר, כאשר הייתה לילו בסביבות גיל 9 עד גיל 10. על השנים שבין השנים הללו אין יותר מידי מה לדבר, כיוון שחייה היו משעממים במיוחד. אך לקראת גיל 10, קרה המקרה ששינה ללילו את החיים. במבט לאחור, לא היה לה מושג שכאשר אבא ואמא שלה הושיבו אותה לשיחה באחד הערבים, החיים שלה הולכים להשתנות. אבל הם כן, שכן מה שסיפרו לה אביה ואימה הפך את כל עולמה, על אף שלא היה קשור אליה באופן ישיר - אלא לרופוס, שהיה בן 14 כמעט 15 באותה התקופה.
רופוס התאהב. בחורה נחמדה ומתוקה שלומדת איתו בכיתה, אהבת האמת שלו לטענתו. עד כאן לא בעיה, פרט לעובדה ש... אותה בחורה מתוקה ונחמדה נכנסה להיריון, על אף גילה הצעיר. מבחינת לילו זה היה מאד מבלבל; היא חשבה שאנשים חייבים להתחתן כדי להביא ילדים. הוריה הסבירו לה שהיא חייבת להבין שהם לא כועסים על רופוס, וגם היא לא צריכה לכעוס. הם יתמכו בו, בחברתו ובתינוק העתידי. אבל מה שלילו צריכה להבין הוא, שאנשים הולכים לדבר. והרבה. בחור שמכניס בחורה להיריון בגיל זה זה תמיד סקנדל, במיוחד בכפר שבו כולם מכירים את כולם. כאשר השניים הציגו את הדברים בפני לילו היא לא הבינה למה זה אמור להיות עד כדי כך נורא, והלכה לישון כשהיא כמעט שוכחת מהשיחה הזו כאשר היא מנסה להירדם. המציאות הכתה בה, כמעט תרתי משמע, כאשר הגיעה לכיתה למחרת.
ביום למחרת, כאשר צעדה לכיוון הכיתה, היא יכלה לשמוע בקול ברור וחזק את השם שלה מוזכר ואת השם של אח שלה. המילים "- למה אפשר היה לצפות, כשגם אמא שלה הייתה מלומדת וברחה להתחתן עם חקלאי. זה מה שקורה כשמערבבים בין אקדמאים לפשוטי העם." צרבו על עורה כמו כוויה, ועל אף שהיא זיהתה את הקול בתת המודע שלה, זה לא מנע מהעיניים שלה להיפער בתדהמה כאשר נכנסה לכיתה וראתה את מרלין מדברת עליה כך עם חבורה של ילדים ממשפחות של אקדמאים. חשוב להבין, הרוב לא חשבו כמוה - טאניה לדוגמה נעצה בה מבט כאילו היא רוצה לתת לה סתירה. אבל המילים שאמרה מרלין, הצורה בה אמרה אותם, שינו את כל ההסתכלות של לילו על העולם לעד.
היא לא זוכרת איך היא הגיעה לכיסא שלה. היא לא זוכרת כמה זמן כולם שתקו והסתכלו עליה עד שהם החליטו להתנהג כאילו השיחה שהיא שמעה לא קרתה. היא כן זוכרת שהיא לא אמרה למרלין דבר. למעשה, היא לא דיברה עם אף אחד יותר בכיתה מאותו יום גורלי. היא פתחה את הפה שלה רק כאשר היה צורך לדבר למטרת לימודים, וניתקה את עצמה לחלוטין מבחינה חברתית, כולל מאלה שלא חשבו כמו מרלין ולא עשו לה דבר כמו טאניה. בימים הראשונים עוד היה אפשר לטעות ולחשוב שלילו פשוט לומדת לעכל את הסיטואציה, אך כשזה נמשך שבוע, ועוד שבוע, כבר היה ברור שלילו קיבלה החלטות לגבי האדם שהיא בוחרת להיות במסגרת בית הספר, ושיהיה קשה לשנות החלטות אלו.
עכשיו לילו הבינה למה ההורים שלה לקחו אותה לשיחה. עכשיו היא הבינה מדוע, על אף שהיא לא האחת שעשתה את המעשה כיביכול הנורא, יש אנשים שינצלו זאת לרעתה. המשפט שאמרה מרלין צף שוב ושוב בראש שלה, איך היה אפשר לדעת שזה מה שהולך לקרות כאשר עירבבו בין אימה האקדמית לאביה החקלאי. ולילו הייתה מלאה שנאה; כלפי רופוס, שהרס את שם המשפחה כך. כלפי אמא שלה, שבחרה לפני שנים לעזוב את העולם שהכירה בשביל אבא שלה. כלפי מרלין, שהסתובבה כאילו המקום שייך לה. כלפי כולם. אבל היא מיקדה את עצמה במה שחשוב - להוכיח שהיא חכמה יותר. את ההישגים האקדמאים שלה היא לא יכולה לזייף, ואי אפשר שלא להינות מהפרצוף הכועס של מרלין כאשר לילו קיבלה יותר ממנה במבחני האמצע.
אילו מסתכלים על הדברים בבית, ניתן לתאר זאת כך - לילו הייתה פצצה שמחכה להתפוצץ. היא ענתה לרופוס שניסה לדבג איתה רק במשפטים קצרים, ובשלב מסוים החלה להתעלם ממנו לחלוטין. היא סירבה להקשיב להורים שלה שניסו להבין למה היא מסרבת לדבר עם האח האהוב עליה. עם אחיה הגדולים היא כן דיברה, אך היה ניתן לראות שכל מה שהיא מעדיפה זה לחזור לחדר ולהיות לבדה. והחברה של רופוס, טוב, היא לא הייתה קיימת מבחינת לילו בכלל. כל פעם שהיא הגיעה עם הבטן הגדלה וגדלה שלה וההורים של לילו קירקרו סביבה ורק ניסו לעזור לה, לילו מצאה סיבה לברוח לחדר ולסגור את הדלת. היצור שלילו ככל הנראה הכי דיברה איתו באותם ימים היה החתול שלה, אם זה נחשב, וגם זה היה בעיקר שיחה במחשבות שלה. נקודת השבירה הגיעה בגיל 10 וחצי, כאשר התינוקת הארורה שהרסה את שם במשפחה נולדה.
אם עד עכשיו היה אפשר לייחס את ההתנהגות של לילו להתנהגות של גיל ההתבגרות המוקדם, כאשר רופוס והחברה שלו - היא לא חושבת שהיא טרחה לברר מה השם שלה, יש לציין - הגיעו עם התינוקת החדשה היה ברור לחלוטין שהבעיה היא התינוקת. כי בזמן שכולם הסתובבו סביבה, לילו הלכה לחדר והתנהגה כאילו היא לא שומעת כמה כולם מאוהבים בהורסת שם המשפחה הטוב שלהם. היא לא יודעת כמה זמן עבר עד שרופוס נכנס לחדר ואמר שהוא ישמח שהיא תבוא לראות את הילדה, אבל היא כן יודעת שבניגוד לאופי המאןפק שלה, היא לא הצליח לעצור את עצמה מלסנן בטון ארסי שהיא לא רוצה להתקרב לילדה הזו לעולם.
זה היה כבר יותר מידי בשביל רופוס. הוא כעס, ואמר ללילו שבמשך כל החודשים האלה היא התנהגה כמו מכשפה קטנה ושהגיע הזמן שהיא תסביר לו מה הבעיה. אז לילו אמרה לו מה הבעיה; בגללו כולם מסתכלים עליה ורק חושבים על הבחור שהולך להיות אבא בגיל 15. בגללו אנשים מפקפקים בעובדה שהיא יכולה להיות מוצלחת, חכמה. בגללו כל מה שאנשים רואים כשהם מסתכלים עליה הוא הבלגן שהוא יצר, ולא מי שהיא.
רופוס שתק הרבה זמן אחרי זה. בסוף הוא אמר שהוא מצטער, והוא יודע שהוא גרם להמון בלגן. זה לא שהוא התכוון לעשות את כל זה, היא יודעת. הוא רק רוצה שהיא תכיר את האחיינית שלה, ושתספיק להיות כעוסה כל כך. היא התלמידה הכי טובה בכיתה שלה, אם לא בבית הספר; את זה אף אחד לא יכול לקחת לה. אנשים ימשיכו הלאה, והכל יחזור להיות בסדר. הוא מבטיח.
זה לא באמת שיכנע את לילו, אבל היא הייתה מוכנה ללכת לראות את התינוקת, שלמען האמת הייתה חמודה אם מתעלמים מכל שאר הדברים. וככל שהיא חשבה על זה, אולי הוא צדק; היא באמת הייתה התלמידה הכי חכמה בכיתה שלה, ואולי באמת כל המבטים והתלחשויות היו רק בראש שלה. אולי היא זאת שהגזימה, כפי שניתן לצפות מילדה בת כמעט 11 שרואה הכל בשחור ולבן כמו לילו.
אבל הדברים לא נגמרו פה. כי כמה ימים אחרי, הופיעו הסיוט הגדול של אמא שלה; סבא וסבתא של לילו. לומר שהם כועסים יהיה understatement, בהתחשב בזה שאת הצעקות היה אפשר לשמוע בכל הכפר. השניים זעמו לחלוטין לגלות שאחד מהנכדים שלהם הוא אבא עכשיו, ושהוא והחברה שלו עוברים לגור עם התינוקת בבית ליד וקרוב לחווה של המשפחה. אחרי גל של צעקות, הסבתא היקרה חשפה את הסיבה האמיתית לביקור שלה- היא באה לקחת את לילו. הילדה טובה מידי, היא אמרה, והיא לא תיתן למשפחה המקולקלת הזו להרוס את הסיכויים שלה. היא תיקח את הילדה ללמוד במקום טוב יותר ולגור אצלם, וזה סופי.
אחרי זה היו עוד הרבה צעקות. אבל אחרי כל הצעקות הללו, לילו נכנסה לחדר ואמרה שהיא מוכנה ללכת. היא לא באמת הבינה כמה כואב היה לאמא שלה לשמוע את זה; כל מה שהיא חשבה עליו זה שיהיה לה הזדמנות להיות טובה יותר ולהתקדם מבחינה אקדמית, ושאולי להתרחק מהפרצוף של מרלין והעיניים העצובות של טאניה יעשה לה טובה. היא הבטיחה שזה רק לניסיון, ואם היא תרצה לחזור אחרי שבוע או שבועיים היא תבקש. בסופו של דבר, אחרי עוד קצת בכי, עוד קצת צעקות, עוד קצת הסכמים, הוחלט שיתבצע ניסיון ואילו לילו לא תחבב את הסידור, היא תחזור הביתה.
וככה לילו בת ה-11 עברה לגור עם סבא וסבתא, חוזרת למקום שאמא שלה ברחה ממנו. הימים הראשונים היו גוש של פרצופים ודיבורים ומקומות; אחרי שקצת התרגלה, החלה ללמוד בבית הספר הבכיר אליו שלחו אותה סבה וסבתה בכיתה חדשה. לא הפריע לה כלל שהצטרפה לאחר תחילת השנה, שכן היא לא הגיעה לכיתה על מנת לרכוש חברים. היא הגיעה על מנת להיות תלמידה טובה, ולשפר את היכולות הלימודיות שלה.
החיים עם סבא וסבתא היו שינוי רציני עבור לילו, במבט לאחור. בין אם היה מדובר בנוף, שהיה שונה מהנוף הכפרי אותו הכירה כל חיה. בין אם הרמה הלימודית, שהייתה, ולילו התביישה להודות בזה, באמת גבוהה יותר משל הכפר. לראשונה בחיה היא גילתה שלפעמים היא יכולה להתאמץ וזה עדיין לא יביא לה את הציון הגבוה ביותר, ושהמאמץ שלה בלבד לא מספיק על מנת שתהיה התלמידה הכי טובה בכיתה. בעוד זה יכול היה לייאש אנשים אחרים, במקרה של לילו בעלת האופי השאפתני, זה רק דחף אותה להשקיע יותר; לבלות יותר זמן בלמידה, ופחות זמן בדברים אחרים. העובדה שפחות או יותר לא היו לה חברים בבית הספר החדש מאד עזרה- אם אין אנשים לבלות איתם, אין אף אחד שמפריע להתרכז בלימודים. זו הייתה הסיבה שלא השתדלה יותר מידי ליצור חברויות חדשות בבית הספר, ובילתה את זמנה בהפסקות בלמידה ומעבר על החומר שזה עתה נלמד או שעתיד להילמד בשיעור הבא. זה לא שהיו לה אפס חברים לחלוטין; אם הייתה עבודה קבוצתית היא מצאה עם מי לעבוד, והיו כמה ילדים בכיתה שלה שהחליפה איתם מידי פעם ברכת שלום או דיברה איתם קצת בהקשר של הלימודים. אבל מחוץ ללימודים, לא היה לה אף אחד, וזה רוב הזמן היה בסדר לגמרי בשבילה. בסדר לגמרי, עד שלפעמים היא נזכרה בטאניה, ואפילו במרלין שהיא לא רצתה להיזכר בה. בסדר לגמרי, פרט לפעמים שסבא וסבתא אמרו לה שבשבת בערב היא יכולה לנוח, ושכדאי שתלך עם חברות לאן שהוא במקום להמשיך ללמוד. אבל לכל מי שישאל, הכל היה בסדר גמור.
לקח ללילו זמן להבין שהיא לא מאושרת. זאת אומרת, הרבה מאד זמן היא אמרה שהיא מאושרת לכל מי ששאל. אחרי זה היא כבר התחילה לגמגם, ולקראת הסוף היא כבר לא הייתה בטוחה בזה אפילו שהייתה אומרת זאת. לקח לה הרבה מאד זמן להבין שהיא שקעה כל כך בלימודים עד שבסופו של דבר, לא נשאר לה חיים מעבר לזה. בשנה הראשונה היא הייתה באמת שמחה ומאושרת, ואחרי חצי שנה נוספת היא כבר התחילה להרגיש כאילו משהו חסר. בסופו של דבר, בסיום השנה השניה שלה מחוץ לבית, בגיל 13, לילו הבינה מה חסר. כי במסיבת סוף השנה, מה שעניין אותה לא היה העובדה שסיימה בין המקומות הראשונים בכיתה וקיבלה תעודת הצטיינות, אלא שאמא שלה לא הייתה שם כדי לחבק אותה בסוף הטקס. שאבא שלה לא היה שם למחוא לה כפיים. אומנם לקח לה שנתיים, אך בסופו של דבר, לילו הבינה שהיא מתגעגעת לחיים הקודמים שלה.
ולכן, בקיץ של גיל 13, חזרה לילו לכפר. הפרידה מבית הספר לא הייתה קשה מידי עבורה - היא ידעה שהיא תתגעגע לרמה הלימודית, אבל לאנשים לא ממש - אבל הפרידה מסבא וסבתא הייתה קצת קשה יותר. הם לא היו אמא ואבא שלה, אבל היא אהבה אותם. ובכל זאת, הכל היה שווה בשביל החיבוק שקיבלה מאמא שלה כאשר הגיעה חזרה הביתה. היה נראה שכלום כמעט לא השתנה - האחים שלה עדיין עבדו בשדות, החדר שלה נשאר כפי שהיה לפני שעזבה. אוגוסט, אחיה הגדול שכבר היה בן 24, מצא לעצמו אישה נחמדה ועבר לגור קרוב לבית עם אישתו, שהייתה בהיריון. רופוס התגורר עם אותה בת הזוג, והבת שלהם, שכבר לא עיצבנה את לילו כל כך. דני, שהיה בן 19, עדיין גר בבית. זה כבר שימח את לילו, שפחדה שיהיה קצת מוזר עם אמא ואבא שלה לבד. את שארית הקיץ שלה היא הקדישה להתרגל מחדש לכפר, להסתובב בשלווה בחוץ ולהכיר מחדש דברים שהמוח שלה כבר הכיר.
כשחזרה לבית הספר לאחר הקיץ הדברים היו בתחילה מוזרים במעט. כולם זכרו אותה בצורה לא חיובית מאד לפני שעזבה, ולילו עצמה לא הייתה במצב רוח של להתחבר מחדש לאנשים או להיות, ובכן, חברתית. אבל, להפתעה הרבה, הייתה זו טאניה שניגשה אליה ואמרה שהיא שמחה שהיא חזרה. לפני שלילו הבינה מה היא עושה, היא מצאה את עצמה מתנצלת על כך שהייתה דיי מגעילה לטאניה ללא סיבה אמיתית לפני שעזבה, ובזמן שהבעיה האמיתית הייתה מרלין, שלילו לא ראתה מאז שחזרה לבית הספר. וככה, עם קצת תחושה שהן לא כלכך יודעות מה לעשות אחת ליד השניה אבל בכל זאת רוצות להיות חברות, לילו חזרה להיות חברה של טאניה והפכה להיות חברה של החברים החדשים של טאניה - בנות שהכירה עד כה יחסית עדיין בשם, ושכמו טאניה היו כולן בעיקר מאד נחמדות. לילו ללא ספק הייתה החכמה ביותר בחבורה הזו, והיא לא יכולה שלא לומר שזה לא עשה לה קצת נחמד בלב. מרלין, כך סיפרה טאניה ללילו, עזבה יחד עם המשפחה שלה כיוון שהאבא קיבל הצעת עבודה טובה כלשהי באיזור אחר של המדינה. למי אכפת, העיקר היא הייתה רחוקה מהפרצוף של לילו.
וזהו, השנתיים הבאות לא היו מסקרנות במיוחד. לילו המשיכה לבלוט בחוכמתה וליצור רושם שהיא הרבה יותר שחצנית ממה שהיא באמת, החבורה הקטנה שלה והיא הסתדרו סך הכל בסדר פרט לוויכוחים שקורים מידי פעם בין חברים, והכל היה פחות או יותר בסדר. כמות האחיינים של לילו התחילה להתרבות, כשחלקם נראים כמו העתקים של האחים הגדולים שלה ושלה ואילו חלקם נראים כאילו הם בכלל לא מאותה משפחה כמו לילו. והכל היה בסדר, פחות או יותר, עד היום שבו דברים התחילו להשתנות שוב. זה היה יום רגיל סך הכל- כל המשפחה הגדולה של לילו והיא יצאו לחגוג יום הולדת לאחיין כלשהו של לילו (היא מתנצלת, אבל יש המון מהם בשלב הזה ולפעמים היא לא זוכרת מה היום הולדת של כל אחד ובן כמה הוא) כאשר היא החלה להרגיש לא טוב ולהקיא. על פי הדיווחים, היא גם התעלפה. כל מה שהיא זוכרת זה שהיא לא יצאה מהמיטה כמה ימים ופיספסה בית ספר (מה שהכניס אותה מאד לחרדה אחר כך), וכאשר היא סוף סוף הצליחה לגרור את עצמי מהמיטה בלי להרגיש כאילו הראש שלה הולך לגרום לה להתנגש עם האדמה שוב, הכל הרגיש... מוזר. וכל האנשים נראו, איך נגיד, קצת אחרת. את מה שהיא ראתה היא יכולה הייתה להגדיר רק כהילות - לא דבר גישמי כמו קרן אור, אלא תחושה ברורה לגבי כל אדם שלא הייתה לה קודם. ההילות הללו רטטו ונאו בהתאם לשינויים ריגשיים, אך נכון לכרגע היא עדיין לא מבינה מה כל אחד מהם אומר ומה היא אמורה לעשות עם היכולת המוזרה הזו. וזהו, פחות או יותר.
מצב: סיימתי
צבע שבו אתם רוצים שאכתוב את הדמות שלכם: אני אשמח לIndianRed
שאלות/הערות/הארות/משהו שנון: ההודעת אבטחה הזאת בפורטל כל הזמן מוחקת לי חלקים מהטופס
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9667511

Onishi Sumi פורסם ב: Mar 18 2023, 22:15 PM

תגובות: 91
צפיות: 1944
וואו, הייתי בטוחה שעברו גג שלושה חודשים מהתגובה האחרונה חח
--
אני מתהלכת בחדר, חושבת על האפשרויות שלי למרות שאני יודעת אותן. אני צריכה להגן על אן, אני צריכה לתת לקריירסטים הרגשה שאני בצד שלהם, אני צריכה לשרוד את מרחץ הדמים, אני צריכה וצריכה וצריכה... כל כך כרבה משימות, ואנחנו עדיין לא בזירה.
אני מתיישבת על הרצפה בשלב מסוים, בתקווה שהקור שלה יעורר אותי. לצערי, זה לא מאד מעורר. הרצפות בקפיטול חמימות - אני דיי בטוחה שהם משתמשים בחימום כלשהן בשבילן, שזה פשוט מטופש - ואני לא מרגישה שזה עוזר בכלל.
התןכנית שלי עם אן הייתה רעיון מטומטם. אם היא קיבלה תשע באימונים, היא חזקה. והיא תבגוד בי. היא פשוט הסתירה את הכישורים שלה, זה מה שקרה. הייתי צריכה להראות ליוצרי המשחק שאני יכולה לזרוק גרזן תוך כדי שאני מקפצת בין מכשירים או מטפסת, זה היה מרשים אותם. איך לא חשבתי על זה? האמת, אני בכלל לא בטוחה שאני יכולה לעשות את שניהם יחד. אולי היה עדיף לא לנסות מאשר לנסות ולהיכשל.
אני מנסה להקדיש מחשבה קצת למיועדים האחרים, אלה שהם לא אן ולא מיועדים קריירה. מייקל לא יהיה בעיה, ככל הנראה. הבחור מהמחוז של אן, סקוט... משהו בו מלחיץ אותי, למרות הגיל שלו. המבט הזה בעיניים, או לא יודעת מה. הניסיון להפוך אותו למושך אפילו שהוא בן 12. זה מזכיר לי קצת את פיניק אודייר, שכולם הזילו עליו ריר כאילו הוא לא ילד בן 14. המשחקים באותה שנה היו מזעזעים לצפייה במיוחד, למרות שאני בקושי זוכרת משהו.
הילדים מ-12 ככל הנראה לא יהיו בעיה, היא בת 12 והוא גדול אבל טיפש כמו נעל או לפחות נראה ככה. הפטפטנית הג'ינג'ית שאני לא זוכרת מאיזה מחוז היא - שש? לא יודעת - גם לא תהיה בעיה. יש את הבחור מחמש שנראה שאן התחברה אליו, אני צריכה לצאת מנקודת הנחה שיש מצב שאצטרך להצטרף אליהם כזוג אם הם יחליטו להיות ברית.
כל המחשבות הללו עושות לי כאב ראש. אני גוררת את עצמי למיטה שלי, בוהה בתקרה, ומנסה לחשוב על כיוון אחר. מה לגבי הראיונות? אני אדבר על אחותי בכנות, זה בטוח. אבל אני צריכה תדמית כלשהי, משהו שיזכרו אותו בגללו. אני שוקלת לדבר על העובדה שתמיד הייתי שונה, שהמשחקים הם ההזדמנות הראשונה שאולי אוכל לבלוט לטובה ולא לרעה. זה נשמע מזעזע, אבל זה מה שהקפיטול רוצה, לא?
איכס.
אני נושמת עמוק, ושוב נושמת עמוק, ושוב, ושוב, ואז מתחילה לספור את הנשימות שלי, ובסביבות החמישים, אני נרדמת.
  פורום: שרשורים  ·  תצוגה מקדימה: #9646734

אין הודעות חדשות  Willis x Sevi | Lyli (עמודים 1 2 )
Onishi Sumi פורסם ב: Jan 11 2023, 22:27 PM

תגובות: 24
צפיות: 332
אני הולכת - גוררת את הרגליים שלי, יותר נכון - אחרי סווי, דומי ורוגה, מחזיקה את כל התיקים שנשכחו מאחור והדברים שאף אחד אחר לא חושב כרגע לסחוב אבל צריך לקחת הביתה. בדרך כלל אני האחת שהולכת מקדימה, אם אפשר לקרוא לזה ללכת בכלל. מדלגת, מקפצת, מה שתרצו. בדרך כלל זו אני. אבל עכשיו השתיקה כל כך כבדה שאני מרגישה שהיא שוקלת יותר ממני, והגרון שלי מרגיש כאילו מישהו ממלא אותו בצמר גפן יותר ויותר מרגע לרגע.
אני מזהה את התחושות, כמובן. איך הט'אנדרהד קורא לזה? חרדה, התקפי חרדה. או איך שאני בוחרת לקרוא לזה, להרגיש כאילו נפלת מבניין לתוך הים ואז טבעת רק כדי לגלות שהכל התרחש בראש שלך.
אבל אני לא יכולה עכשיו. לא *עכשיו*. בבית אני יכולה. בבית אני אסתובב ואני אנסה להכניס יותר אוויר ממה שהריאות שלי מסוגלות לקלוט ואני כנראה אבכה ומאבל תחשוב שמשהו ממש רע קרה והיא תהיה צודקת, היא תהיה צודקת כי משהו נורא קרה.
אני מצטערת, אני יודעת שזה נורא אנוכי, אבל המחשבה של מה יקרה *לי* כשסווי ילך להיות חרמש זוחלת לתוך הראש שלי. על אף הדברים שלוחשות כמה בנות בכיתה כשהן חושבות שאני לא שומעת, סווי הוא לא פרויקט הרווחה שלי אן האדם שאני מחפשת להציל כאילו זה יתקן את עצמי. סווי הוא חבר שלי, והעולם בלעדיו מרגיש חסר צבע כמו הבגדים שאני לובשת.
אני עוברת להסתכל על המדרכה למקרה שהעיניים שלי יחליטו לבגוד בי. יחד עם התחושה של הצמר גפן בגרון, אני מרגישה גם את התחושה הלא נעימה של דמעות דופקות בדלת ומבקשות לצאת. לא, אתן לא יוצאות. לא עכשיו. אחר כך. סבלנות זה חשוב, וגם אתן תלמדו.
  פורום: שרשורים  ·  תצוגה מקדימה: #9567465

אין הודעות חדשות  Willis x Sevi | Lyli (עמודים 1 2 )
Onishi Sumi פורסם ב: Dec 3 2022, 14:56 PM

תגובות: 24
צפיות: 332
אני פחות או יותר מתמקדת בלהחזיק את סווי במקום בזמן שהוא עובר את התקף החרדה \ פאניקה \ היסטריה \ העולם חרב עליי שלו, ומרימה את הראש רק כאשר הוא מדבר.
"טוב, אני חושבת שמתוך כבוד צריך להסכים. לא?" אני שואלת. אין לי מושג איך זה עובד, כי מעולם לא חשבתי לרגע שאני אהיה אדם שיבחרו להיות חרמש. אבל סווי... זה כל כך אירוני שאולי זה מה שהיה צריך לקרות.
"זה לא אומר בהכרח שככה יראו החיים שלך. אתה יכול לנסות, ו... אולי לא תצליח להפוך לחרמש... ואולי תראה שזה כן בשבילך-" אני ממשיכה אבל נעצרת באמצע. איזה אמירה מטומטמת, וויליס.
"אני מבטיחה שאנחנו נשמור עליהם. על רוגה וכולם. ואנחנו נמצא דרך שתוכל עדיין להיות איתם בקשר, טוב? אנחנו נמצא פיתרון, אתה לא עוזב אותם." אני ממשיכה.
"אין חוק שאומר שלחרמשים אסור להיות בקשר עם המשפחה שלהם, אז לשוליות?" אני ממשיכה. באמת אין חוק כזה, בדקתי פעם. הם בוחרים לא לחיות עם המשפחה שלהם כנראה כי זה... טוב, מוזר מידי או משהו.
"בוא נתחיל מללכת הביתה." אני קובעת אחרי שתיקה קצרה, ומסתכלת מסביב.
  פורום: שרשורים  ·  תצוגה מקדימה: #9518191

Onishi Sumi פורסם ב: Sep 23 2022, 12:10 PM

תגובות: 28
צפיות: 1320
QUOTE (Happier Than Ever @ Sep 20 2022, 08:31 AM)
חלי, ליבי לוי, ספורט.
שמת את המזוודה במושב האחורי ונכנסת לרכב, יושבת ליד אבא. הוא בנתיים כבר הניע את האוטו ורק חיכה לאישור שלך לצאת. "כמה זמן הוויז כותב שיקח לנו להגיע?" הוא שאל, ואת בבדיקה מהירה שהדרך לא מאוד ארוכה. כשהתחלתם לנסוע, הרעיון שהחיים שלך ישתנו מהיום רק התחיל לחלחל לך לראש, את הרגשת כבר מזמן שבטח תקלטי שאת לא חיה בבית רק משהו  כמו חודש אחרי שבאמת הכל יתחיל, גם כי בטח תההי שקועה בספורט כל כך שלא יעניין אותך דברים אחרים, וגם כי שינויים לא תמיד היה הדבר שהרתיע אותך, אבל משום מה ההבנה הזו שתחיי לבד, ויותר מדי שאלות שעולות לך לראש שמות בספק את האדישות שכל כך אהבת שתמיד הייתה לך.
"הגענו" אבא אמר, ואת מופתעת הסתכלת מבעד לחלון, רואה את שער הכניסה והרבה נערים ונערות שעוברים דרכו.

חלי, ליבי לוי, ספורט.
אני מכניס.ה את המזוודה למושב האחורי ונכנס.ת לרכב. אני מרגיש.ה תחושה לא נעימה בלב- אותה תחושה שאני מרגיש.ה אחרי שאני מסיימ.ת הופעה שנפלתי בה באחת הקפיצות. תחושת חרטה כזאת, משהו שאומר לי שיכולתי לעשות דברים אחרת אבל פיספסתי את ההזדמנות.
אני מתחיל.ה לתהות האם אני מתחרטת על בראון. עוד לא התמקמת.י במדינה כמו שצריך, אז פנימיה? רחוק מההורים? אבל בסופו של יום, אני רגיל.ה להיות רחוק.ה מהם. הם לא יכולים להגיע לכל תחרות, והיו תחרויות בחו"ל שזה היה רק אני והמאמנת שלי.
"כמה זמן הוויז אומר שיקח לנו להגיע?" אבא שואל, ואני בודק.ת ומבחינ.ה שלא הרבה זמן.
כשהרכב מתניע, אני שוקע.ת במחשבות.
אני לא חוזר.ת הביתה בסוף היום, וגם ביום שאחריו לא. מהיכרותי על עצמי, בטח יקח לי לפחות חודש לעכל את השינוי הזה החיים שלי באמת- אני אהיה עסוק.ה כלכך בספורט, ששום דבר אחר לא יעניין אותי. שינויים הם גם לא דבר שמדאיג אותי יותר מידי, אבל המחשבה שאני אשאר לבד... עם ההורים רחוקים בבית...
אני לא אוהב.ת את המחשבות האלה. עד עכשיו לא דאגת.י, אז למה אני נזכר.ת לדאוג עכשיו? אני מרגישה מלאת ספק, כמו שאני מרגיש.ה ברגעים הקטנים האלה שאני מחליט.ה לשנות במעט את התרגיל שלי תוך כדי תנועה כדי שיתאים לסיטואציה שנוצרה באותה הופעה ספציפית, ואני מפחד.ת שזה יגמר בהורדה משמעותית יותר.
אני נושמ.ת עמוק. אני מכיר.ה את עצמי, ואני לא מפחד.ת. אני מתעקש.ת שלא לפחד. במקום זה אני מנסה לחשוב על דברים אחרים- המוזיקה לתרגיל הקצר החדש שלי, לדוגמה. מאז שהוסיפו את האפשרות למילים הכוללים שירים בתרגיל החלקה על הקרח אני מנסה לחשוב על זה הרבה יותר לעומק. אני והמאמנת חשבנו על כמה אפשרויות, אבל עדיין לא נסגרנו מה הולך בצורה הטובה ביותר לתרגיל.
"הגענו," אבא מכריז, ואני מתעורר.ת מהחלומות שלי. בדיוק חשבתי על אפשרות מספר שתיים מתוך שלוש שהתלבטנו לשיר של התרגיל. אני מסתכל.ת, ורואה הרבה נערים ונערות שעוברים דרכו.
באופן אוטומטי, אני מחפש.ת אנשים שנראים *כמוני*. זאת אומרת, כהים. זו סריקה כזאת שאני עושה בכל מקום. אם במקום אין מספיק אנשים כהי עור, סימן שהוא לא בהכרח מקבל אנשים כמונו. זו המציאות.
אבל כאן זה לא אמריקה, אני מזכירה לעצמי. דברים כאן אחרת.
"אני מניחה שאני אלך לבד להירשם במזכירות? זה מה שאני צריכה לעשות עכשיו?" אני שואל.ת, קצת מבולבל.ת. שקעתי כלכך במחשבות ששכחתי מה אמרו לנו לגבי היום הראשון. אני נזכר.ת רק לאחר רגע שאני צריכ.ה לצאת מהמכונית בכלל.
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9416037

Onishi Sumi פורסם ב: Sep 18 2022, 11:50 AM

תגובות: 28
צפיות: 1320
QUOTE (Happier Than Ever @ Sep 15 2022, 13:03 PM)
חלי, ליבי לוי, ספורט.
"אני יכולה להבין אותך" אמך אמרה בחיוך "אבל אלה החיים, אנחנו לא נגיע לשום מקום אם נישאר באיזור הנוחות שלנו. אני בטוחה שלא רק שיראו איזה ספורט מדהים זה החלקה על הקרח, אלא גם שתצליחי להדים שם את כולם".
היא ניגשה לחבק אותך ואת חייכת כמה שיכולת, מנסה לבלוע את חתיכה הלחם שעוד הייתה לך בפה. ההורים יכולים להיות לפעמים רגשנים, את יכולה להבין את זה, אבל אולי זה הספורט שגרם לך להיות מאוד מפוקסת ומדוייקת, ולא תמיד רגשנית כמוהם.
"נצא?" אבא שלך אמר, נכנס לסלון.

חלי, ליבי לוי, ספורט.
"אני יכולה להבין אותך," אמא אומרת בחיוך. "אבל אלה החיים, אנחנו לא נגיע לשום מקום אם נישאר באיזור הנוחות שלנו. אני בטוחה שלא רק שיראו איזה ספורט מדהים זה החלקה על הקרח, אלא גם שתצליחי להדהים שם את כולם."
אני מחייכ.ת. אמא תמיד יודעת מה לומר כדי לעודד אותי, ואני כבר מרגיש.ה יותר טוב. היא צודקת- אם אשאר במקום בחיים לא אתקדם, ואם יש מישהו שצריך להיות זה שמביא את ענף ההחלקה על הקרח לישראל זו אני. קיימים כמובן עוד מתחרים תחת ישראל, אבל אני אהיה הטוב.ה ביותר. זה ההבדל.
היא ניגשת לחבק אותי ואני מנסה לחייך תוך כדי לעיסה של לחם. היא כל כך רגשנית! אני מבינ.ה את זה, אבל זו ללא ספק לא תכונה שירשתי מהם. כנראה זה בגלל הספורט, או אולי עניין של גנים? קיים ויכוח מתמיד על כמה הגנטיקה משפיעה על מי שאנחנו לעומת הסביבה. אני רוצה להאמין שסך הכל ההורים שלי גידלו אותי בצורה דומה לאיך שהם חונכו, אך יש דברים שעדיין שונים בנינו.
"נצא?" אבא נזכר לחזור מהשירותים. אני מהנהנ.ת, ממהרת לשים את כל הכלים בכיור ולמלמל התנצלות על זה שאני לא מספיק.ה לשטוף אותם. הייתי אומר.ת שאני אישה את זה אחר כך, אבל... אין אחר כך.
פתאום זה מכה בי שאני לא חוזר.ת הביתה בסוף היום, ומתחשק לי גם להיות רגשנ.ית ולדמוע.
אבל לא. אין זמן לזה. אז אני מסתדר.ת, מיישר.ת את הבגדים ויוצא.ת מהבית אל המכונית.
  פורום: שרשורים ומשחקי תפקידים  ·  תצוגה מקדימה: #9409741

Onishi Sumi פורסם ב: Sep 8 2022, 19:29 PM

תגובות: 6
צפיות: 1255
היי נגה :) אני לא אמתח אותך ואגיד שאני נגד.
אני אתחיל בזה שפורום מ"ת הוא פורום יקר לליבי; רציתי לנהל אותו מאז שנרשמתי לאתר בגיל 10, וכשעשיתי קאמבאק לאתר בתיכון פתחתי ברגע שהגעתי לכמות ההודעות הדרושה בקשה. לא התקבלתי לנהל, דרך אגב, ותראי איפה אני היום. אז הכי חשוב שתזכרי לא להתייאש.
אני לא רוצה לחזור על דברים שכבר נאמרו, אבל סך הכל אני מסכימה עם קלישה. רואים את הרצון לנהל, והבקשה הזו לא הייתה מפתיעה, אבל כמו שקלישה אמרה התוצאה של אותו רצון היא הצפת הפורום. אם מסתכלים עכשיו את יכולה לראות שרוב המ"תים בשלבי ההרשמה לא באמת פעילים, ונראה שההייפ שנוצר לפורום נעלם דיי מהר בעקבות אותה ההצפה. בנוסף, מאד מפריע לי שכמו קלישה, גם אני הבחנתי בחיפזון. הניסוח של המ"תים, אפילו הקוד, וכמות הרעיונות שהצעת כאן כולם מעידים על זה. גם הבקשה עצמה לא מעמיקה כמו שהייתי מצפה ממישהי שכה רוצה לנהל את הפורום.
בהתייחסות לרעיונות, אני מרגישה שהם מאד חוזרים אחד על השני. אני מרגישה שאת מתמקדת באלמנט מאד ספציפי של הפורום, כשיש המון מה לעשות איתו מעבר לזה. אני בכוונה לא מפרטת כי אני לא רוצה להכניס לך רעיונות לראש ובטוחה שיש לך כאלה בעצמך, אבל הנקודה היא שהרעיונות שנתת כרגע גם מעודדים הצפה בפורום וגם מאד מתמקדים בכתובת מ"ת בנושא של ____, לחשוב על מ"ת בנושא ___, וזה לא כל מה שיש לפורום להציע. רוב הרעיונות האלה, אם אני אהיה כנה איתך, כבר חזרו על עצמם בפורום בעבר כמה פעמים. באופן ספציפי לא פירטת בכלל מה בדיוק קורה בספיישל חגי תשרי, והפעילות של לגלגל סיטואציה ללא ספק הייתה כבר בפורום וגם מאד דומה לפורום שירשורים...
שימי לב אגב שבתכלס יש כאן רק פעילות אחת, פשוט מחולקת לשלושה חלקים. האתגר החודשי גם יכול להיחשב, אבל שוב, מרגיש לי מאד דומה לדברים שנעשו בעבר בפורום אם לא זהה.
עוד משהו שממש חשוב לי- ניהול מ"ת. מ"תים נפתחו בפורום הזה לא מעט, אבל לא הרבה מגיעים לשלב המשחק. אני רוצה לראות אותך גם מנהלת מ"ת של ממש, כי זה גם משהו שיש לשקול בעיני בבחירת מנהל לפורום. אני מרגישה שאם תחכי עוד כמה חודשים, תפתחי פעילויות מבלי להציף וגם תזכי לנהל את המ"תים שפתחת הסיטואציה תהיה אחרת לגמרי.
אני חושבת שזהו סך הכל, אולי יהיה לי עוד להוסיף ממש בשניה שאני אשלח את ההודעה. בהצלחה :)
  פורום: בקשות ניהול  ·  תצוגה מקדימה: #9400919

אין הודעות חדשות  Willis x Sevi | Lyli (עמודים 1 2 )
Onishi Sumi פורסם ב: Sep 3 2022, 14:51 PM

תגובות: 24
צפיות: 332
בכמה שניות שהסתכלתי על פרפרים שציירתי על השולחן, סווי עובר מהתקף חרדה שקט להתקף חרדה קצת יותר נראה.
עכשיו אין לי התלבטות, ולפני שאני חושבת על זה יותר מידי אני קמה ומחבקת אותו. בהתחלה חלש, אבל אחרי שהמוח שלי תופס את הקצב של המעשים שלי אני פחות או יותר מועכת אותו.
אני רוצה לומר עוד דברים, אבל אני לא בטוחה שצריך. קראתי פעם, במאגר מידע שמצאתי בנושא ביום שבו תהיתי אם אני עלולה לחלות מלא לתת לאף אחד לגעת בי (הייתי קטנה, טוב?), שחיבוקים כאלה מרגיעים בחרדה. בזמנו לא האמנתי לזה כי הכלל הראשון שלי הוא לא לגעת בכלום, אבל עכשיו זה נראה כמו הזדמנות לבדוק את זה.
דומי מסתכל עליי ועל סווי בזמן שהוא מחזיק את רוגה כאילו הוא בעצמו האחראי לדאוג ששום דבר לא יקרה לפעוט, ואני רק מחבקת את סווי כאילו יש לי את הכוח לגרום לעולם להפסיק להישבר.
  פורום: שרשורים  ·  תצוגה מקדימה: #9395611

קפיצה לעמוד (305) [1] 2 3 ... אחרון »
הודעות חדשות  אשכול פתוח (תגובות חדשות)
אין הודעות חדשות  אשכול פתוח (אין תגובות חדשות)
נושא חם  אשכול חם (תגובות חדשות)
אין חדש  אשכול חם (אין תגובות חדשות)
סקר  סקר (תוצאות חדשות)
אין הצבעות חדשות  סקר (אין תוצאות חדשות)
נעול  אשכול נעול
הועבר  אשכול שהועבר

מממנים


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
8164 18908 18995 19399


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2024 - 2007