עוד פיקצר מפעילות של הקייטנה הפורטליסטית, הפעם מהפעילות של "פעם ראשונה בים". טכנית המשימה הייתה לכתוב פיקצר של עד 300 מילים/יותר מ-700. אני הגעתי ל-460 מילים ועצרתי שם כי זה די גמור (לדעתי) ואם אני אוסיף עוד זה סתם יהרוס. אל תדאגי, נגה, השתתפתי עם פחות מ-300, אני פשוט מפרסמת גם פה בשביל ת"בים (בכלל לא מסר סמוי שתת"בבו אהמ אהמ)

שם הפאנפיק: עקיצת מדוזה
שם הכותבת: שקד
פאנדום: משחקי הרעב
דירוג: G
ז'אנר: אנגסט כזה (?)
בטא: אני
ויתור זכויות: לסוזן קולינס על העולם הנפלא (נו, מבחינת עלילה, העולם עצמו לא נפלא בכלל) של משחקי הרעב.



אנני קרסטה תמיד אהבה את הים.
כיאה לילידת מחוז ארבע, הים תפס חלק משמעותי מהחיים שלה, כבר מרגע לידתה. בית החולים שבו נולדה היה על שפת הים, ואמא של אנני נהגה לספר לה שהדבר הראשון שאנני עשתה אחרי שהפסיקה לבכות היה להביט לכיוון הים. העובדה שתינוקות נולדים עם עיניים עצומות לא שינתה; אנני אהבה לדמיין לעצמה שהיא הבינה כבר כתינוקת שיש משהו מיוחד בכיוון ההוא.

הפעם הראשונה של אנני בים הייתה בגיל שנה וחצי, חודשיים אחרי שהיא למדה ללכת יותר מעשרה צעדים רצוף. באופן מוזר-מופלא כלשהו, אנני עדיין זוכרת את אותו יום, את מגע החול החמים על כפות רגליה הקטנות ואת הקרירות של המים כשנכנסה אליהם לראשונה. היא זוכרת שהיא בכתה כי השריטה על ידה כאבה, אבל היא זוכרת גם את ההרגשה המופלאה של המים מכסים את שאר גופה. היא זוכרת את הכאב הצורב ברגלה מהיצור החצי שקוף שבמים, אבל את האושר הטמון בארמון החול שהיא בנתה בזמן שהוריה טיפלו בעקיצת המדוזה. היא זוכרת את הפליאה, היופי, הקסם והסקרנות שהים העלה בה.
הפעם הראשונה של אנני בים לא הייתה מושלמת - אבל היא הייתה כל מה שאנני ציפתה לו.

אחרי אותה הפעם אנני המשיכה ללכת לים, והרבה. השריטות והחתכים השונים על גופה המשיכו לצרוב במי המלח, ומדוזות המשיכו לעקוץ אותה. אבל לאנני זה לא היה משנה. הים הפך למקום המפלט הקטן שלה, למקום בו המציאות הכי כואבת שיכולה להיות היא עקיצת מדוזה. הים הפך למציאות שונה מהעולם האמיתי. מציאות ללא רעב, ללא עוני, ללא צעקות מאוכפי שקט. מציאות שבה היא יכולה לבנות ארמון בחול ולהעמיד פנים שהיא נסיכה למשך יום שלם.
מציאות פשוטה ושלווה יותר.
מציאות ללא משחקי הרעב.

בטקס האסיף הראשון שלה, שמה של אנני הוכנס פעם אחת בלבד לכדור. המשפחה שלה לא הייתה עמידה במיוחד, והאסימונים היו יכולים לשפר את חייהם באופן מובהק, אבל ההורים של אנני לא הסכימו לביתם היחידה לקחת אסימונים.
פעם אחת בלבד. היא ידעה שהסיכויים קטנים, אבל היא בכל זאת פחדה. היא פחדה להיבחר, להישלח לנורא מכל. היא פחדה למות.
ובתום הטקס, כשהיא לא נבחרה, הדבר היחיד שאנני יכלה לעשות היה לרוץ לים. לברוח הישר למקום המפלט שלה, לזרוק את עצמה על החול הזהוב ולבכות חרשית. שנה אחת עברה. נשארו עוד שש.

גם בשנים שלאחר מכן היא עשתה אותו דבר. רצה לחוף לאחר הטקס. היא לא רצתה להתמודד עם מבטיהם השבורים של אלו שמכירים את המיועדים הנבחרים, לא רצתה להתמודד עם פניהן של המשפחות שכבר איבדו מישהו במשחקי הרעב, לא רצתה להתמודד עם מצלמות הקפיטול והתלבושות המפוארות של אנשיהם. היא רק רצתה לברוח מהמציאות הזו ולחזור למציאות הפשוטה שלה. היא רק רצתה לחזור לשחק בחול, לשחות, אפילו להיעקץ על ידי מדוזה. הכל עדיף מהאמת.

וכשאנני נבחרה למשחקי הרעב, המציאות השלווה של הים התנפצה סביבה. החול הרך התחלף באדמה הקשה של הזירה; קול הגלים המתנפצים על החוף התחלף ביריות התותח. באותם ימים בזירה, אנני מתגעגעת לראשונה לכאב הצורב מעקיצת המדוזה - זה היה עדיף מהכאב הצורב מחרבות המיועדים האחרים.