המקום הכי בטוח שיש || דיון, עשור לפרשת רוז פיזם

[Masha Rostova]

המקום הכי בטוח שיש

עשור לפרשת רוז פיזם

היום, ה-26 לאוגוסט, היו יום השנה העשירי להתפוצצות אחת הפרשות הקשות, הכואבות והמחרידות שידעה מדינת ישראל. פרשת היעלמות ורצח של ילדה בת ארבע וחצי- רוז פיזם שמה. הפרשה הראתה ניצנים ראשונים של התפתחות בפרסום כתבה באתר ynet ב-24 לאוגוסט 2008, אך רק יומיים לאחר מכן, ה-26 לחודש, הוסר צו איסור הפרסום והפרשה נחשפה על כל פרטיה המזעזעים. המשטרה הודיעה על כך שילדה בת ארבע העונה לשם רוז נעדרת זה מספר חודשים וישנו חשש אמיתי לחיה.

ב-26 לחודש פורסמו כל פרטי הפרשה, שתחילתה ב-2003. הילדה רוז נולדה בצרפת למארי ובנימין פיזם. כמה חודשים לאחר מכן נודע לבנימין שאביו, אדם בשם רוני רון, מתגורר בישראל. אמו של בנימין, בטי, ניהלה רומן עם רון לפני שנים, וחזרה לצרפת בלי שהשניים הכירו. כששמע הבן שרוני רון מעוניין לראות אותו הוא הגיב בשמחה. רוני הגיע לתקופה מסוימת לצרפת והשניים נפגשו. היחסים ביניהם היו לא יותר מידידותיים, אבל האירוע המשמעותי ביותר היה כשאשתו של בנימין ראתה את אבי בעלה - והתאהבה בו.

רוני רון חוזר לישראל אך בנו בנימין והכלה מארי מצטרפים אליו- יחד עם רוז התינוקת. בשלב מסוים מגלה בנימין כי אשתו ואביו מנהלים רומן וחוזר לצרפת יחד עם רוז ומסמך חתום בו מארי מוותרת על זכויותיה כאם. במשך שנתיים בנימין מגדל את רוז, אך הוא ובת זוגו נוהגים בה באלימות. בשלב מסוים רוז נשלחת לבית חולים ומשם לבית יתומים. היא מועברת כחבילה נודדת בין מוסדות שונים, עד שכעבור שנה וחצי אמה חוזרת לצרפת כדי להביא אותה לישראל.

רוז מגיעה לישראל בפברואר 2008. בגלל מה שעברה היא מפגינה סימני מצוקה רבים שכוללים פגיעה עצמית והפרעות אכילה. אמה מארי מאבדת את סבלנותה אליה, מזניחה אותה ומתעללת בה נפשית משום שאין לה את הכלים להתמודד אתה. רוני רון, בן זוגה החדש של מארי וסבה של רוז מתעלל בה פיזית בעיקר, אך ההתעללות הנפשית שמורה לאם בלבד. מארי רואה שרוז "גוזלת" את תשומת לבו של רוני רון וחוסר הסבלנות מפנה עצמו לשנאה של ממש לבתה שלה- ילדה בת פחות מחמש שנים. מארי אינה רוצה עוד ברוז ומעוניינת להחזיר אותה לצרפת, רוני מסרב.

למשך מספר שבועות עוברת רוז לחזקתה של ויויאן יעקב, אמו של רוני. ויויאן יעקב מראה נכונות לדאוג לרוז, אך מביאה תנאים שכוללים רישום של רוז לגן. 'הוריה' מסרבים. מצבה הכללי של הילדה רע מאד, ונראה שאיש לא רוצה בה. כל אותו הזמן שירותי הרווחה לא מודעים למצב (מבחינה חוקית מדובר במשפחת מהגרים לא רשומה) והשכנים, הרופאים והדודים לא ממהרים להתערב בתא המשפחתי המעוות.

ב-12 לחודש מאי רוז נעלמת. המקום האחרון שהיא נראית בו הוא בבית סבתה ויויאן, ולאחר שרוני רון לוקח אותה משם עקבותיה נעלמים. ויויאן פונה לרשויות הרווחה כחודשיים שלמים לאחר היעלמות הנכדה ומבקשת את התערבותם. הרווחה שולחת פקס למשטרת ישראל ונפתחת לראשונה חקירה.

החקירה נפתחת בתחילת חודש אוגוסט ומתפרסמת בסופו. עם פניה ראשונית לבית רון שנמצא בנתניה רוני רון לא משתף פעולה. לאחר מספר שעות הוא מתחיל לגולל סיפורי מעשיות וגרסאות שונות. הוא טוען כי הוא רשם את רוז לגן חב"ד, אך גני החב"ד סגורים באותה תקופה. לאחר מכן הוא טוען כי אמו יודעת היכן היא, אך לויויאן אין מושג (היא זו שדווחה על העדרות). גרסאות נוספות כוללות מכירת הילדה לרשות הפלסטינית, העברתה למוסד מיסיונרי ושליחתה לאביה לצרפת. כל אותן גרסאות מוכחות כשקר. בגרסא סופית טוען רוני רון שלאחר שנסעו שניהם ברכב, רוז הרגיזה אותו והוא היכה אותה מכה קטלנית. כשראה שהילדה לא מגיבה, הוא הכניס אותה לתיק אדום והשליך אותה לירקון.

המשטרה לא יודעת אם להאמין או לא, ומתחילה לחקור את האם מארי. האם נתפסת על ידי המשטרה כקרה ומחושבת, ומנסה כל דרך אפשרית להראות כקורבן. מצד אחד היא טוענת שבן זוגה היחיד שיודע היכן רוז, ומצד שני טוענת שהיא שולטת ו ומחליטה את ההחלטות. מבחינת רוז טוענת מארי כי היא אינה אוהבת את הילדה וכי לא אכפת לה אם היא בחיים או לא. בחקירה מובאת הסברה כי מארי הייתה בעלת האינטרס שרוז תיעלם מחייהם וכי אם רוני רון אכן ביצע את המיוחס לו, היה זה תחת השפעת האם ולא על דעת עצמו בלבד.

מתחילת הפרשה עם ישראל מזועזע כולו מהפרטים המחרידים שמתגלים מדי יום. התפיסה היא כי במדינת ישראל "לא קורים דברים כאלה" ("מי מעלים ילדים?!"), והתקשורת עטה על הסיפור כמו בשר טרי. כל פרטי חייה של רוז מתגלים ונחשפים בכלי התקשורת, אזרחים נקראים לעזור בחיפושים והשוטרים לא עוצמים עין. אסירים בכלא נשבעים "לנקום ברוני רון" כשיכנס למאסר, והפרשה הופכת לעניין בינלאומי בין היתר בעירוב הרשויות בצרפת, בריטניה ואיטליה.

לאחר חקירה מאומצת נמצאת גופתה של רוז בירקון בתאריך ה-11.9.2008. רוני רון ומארי פיזם נאשמים שניהם ברציחתה, מורשעים ודינם נגזר למאסר עולם. רוני רון בגין רצח ומארי פיזם בגין "ביצוע בצוותא". פרשת הרצח של רוז היא פרשה שמטלטלת את עם ישראל, משטרת ישראל ואמצעי התקשורת, שעוקבים אחר הפרשה הזו ונושמים אותה. הם מכנים את הפרשה "מהקשות שידעה ישראל", ורוז הופכת מילדה שאיש לא רצה לבתה של כל אם עבריה בארץ. בעקבות הפרשה המזעזעת הזו מוקמת "וועידת וינטר", שמטרתה למנוע מקרים של רצח ילדים בידי הוריהם, באמצעות שילוב זרועות החינוך, הרווחה, ההגירה והבריאות ונועדו למצוא את אותן "נורות אדומות" שלא יהיה ניתן להתעלם מהן.

1. פרשת רוז פיזם מדגישה את מה שידוע בעולם כ"חובת המדווח המנדטורי". מדווח מנדטורי מוגדר כאדם אשר נמצא בסביבת ילד בסיכון בכל צורה שלא תהיה (שכן, מורה, רופא ילדים, עובר אורח) ויש לו את הכלים להבין כי מדובר בילד בסיכון ויש לו יכולת להפעיל שיקול דעת תקין. במקרה כזה אי דווח כמוהו כפשע של ממש. בישראל אין מושג שנקרא "מדווח מנדטורי" אך קיים חוק "לא תעמוד על דם רעך". האם לפי דעתכם נכון להביא את עניין "המדווח המנדטורי" לארץ? האם הייתם תומכים במאסר בפועל למדווח שכזה שלא דווח?

2. פרשת רוז פיזם גם הביאה את עניין "עונש המוות" לפשעים חריגים בחומרתם (דוגמא לכך- רצח משפחת אושרנקו). האם הייתם תומכים בעונש מוות ספציפי למקרה של רוצחי ילדים? או מאסר עולם עד סוף חייהם ללא אפשרות חנינה היא אפשרות מועדפת לדעתכם?

3. על פי החוק הישראלי, "משדל לרצח דינו כרוצח". מארי פיזם, ששידלה לרצח בתה, נידונה אף היא למאסר עולם על פי לשון החוק. האם אתם חושבים שלשון החוק עושה צדק עם המצב הקיים? או שהיה צריך להפחית או להחמיר בעונשה של מארי פיזם?

אשמח אם תתייחסו לשאלות ותגיבו את דעתכם הכללית.

[elyadaro]

ובכן, יכול להיות שאכתוב דברים מפתיעים או שלא מסכימו. אבל אנסה לכתוב את דעתי.

אדבר בעיקר על מה שעומד מאחורי הדיון הזה. מה מטרת הענישה בישראל?

בעבר - הסנהדרין
אז אתחיל מהענישה הקדומה ביותר בישראל - הענישה שהיתה מופקדת ביד הסנהדרין.
עד לפני יותר מאלף שנה, העם שלנו קיבל על עצמו 70 שופטים בעלי סמכות, והאמינו שהיא סמכות אלקית. מכוחם, פעלו ברחבי ארץ ישראל (ובחלק מהזמן גם בגולה) נציגים, בתי דינים קטנים יותר - שסמכותם נבעה מסמכות ביד הדין הגדול שבירושלים (הסנהדרין).
מטרתם של הסנהדרין ובתי המשפט שמטעמם, ומה שהעם ציפה מהם לעשות, היה להביא לעם את דברי האלוקים, בדומה למה שכתוב בספר שמות, "כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים" (ייתכן שלא דייקתי במילים. מחילה).
לפי ההבנה שלי, הבאת דבר האלוקים לעם היא מורכבת ביותר. קודם כל, כי השופט לא רשאי להכניס את דעתו האישית. הוא חייב לנסות לפענח מה דעתו של אלוקים, ע"פ מה שנמסר לו. דבר שני, דעתו של אלוקים היא עמוקה ומורכבת מכ"כ הרבה צדדים. קשה להעריך זאת.

השיפוט של אלוקים, ע"פ מה שאני יכול לתפוס, נועד לכמה רמות: ראשית, לעשות צדק מקומי במשפט המסויים שכרגע עומד על הפרק. זה קשה מאוד. לא מדובר על צדק ברמה האנושית הרגילה, ואפילו לא ברמה אנושית עמוקה מאוד - אלא צדק אלוקי. צדק שמתחשב בכל הצדדים: הן בצד הפוגע והן בצד הנפגע, הן ביכולתו של בית הדין להעריך נכונה את המציאות שלפניו ולהכריע בהתאם, והן לנטיות הלב של כל הצדדים, שמשפיעות מאוד: מה הוביל את הפוגע לפגוע, מה מידת הפגיעה שנגרמה לנפגע. מה בית הדין יכול להעריך ואיפה הוא עלול לטעות ולפרש את המציאות באופן שגוי. כל זה משתקלל ומחושב, לפי דיוק אלוקי שיודע מה המינונים של כל דבר, לכדי צדק נקודתי.

חשוב להדגיש. המגמה לא היתה רק להביא גמול טוב למי שנפגע ו/או גמול רע למי שפגע. מעשה לא טוב שקרה - יצר פגם במציאות. לדוגמה, עכשיו מישהו נפגע. זה נקרא פגם במציאות. הצדק האלוקי היה מכוון, עד כמה שניתן במסגרת המגבלות שישנן, לתקן את עצם הפגם במציאות. מי שאבד, שיחזור, בן אדם שהושחת - שמידותיו יתוקנו.
אין פתרונות קסם. אבל עד כמה שניתן.

ישנה מדרגה נוספת שמחושבת גם היא בצדק האלוקי, ובה יש חשבון של דורות שלמים, אבל נעזוב אותה כרגע.

המשבר של הסנהדרין
בקצרה.
מה שמאפשר משפט כזה כמו שתואר, הוא קשר חי בין אלוהים לעולם. מציאות שהיתה בעבר, ויש לה עדויות רבות (כמו כל עבודת האלילים שהתפתחה), והיום אינה, בעקבות חטאי עם ישראל.
כחלק מהמשבר הכללי של התנתקות אלהים מהעולם (שכלל את חורבן המקדש, גלות עם ישראל מהארץ, ועוד), נפגמה כמעט לגמרי היכולת להצליח לקלוט מה אומר הצדק האלוקי בכל מקרה מסוים.
ולכן אין סנהדרין כיום.
ולכן אבדה היכולת להשיג צדק אלוקי בכל מקרה ספציפי.

תפקיד המשפט כיום
צדק שאינו צדק אלוקי, אינו יכול לשקול את כל הצדדים. בוודאות מישהו ייפגע שלא במידה.
ולכן, תפקיד המשפט כיום הוא רק להביא לסדר. שהחברה האנושית תישמר.
אין מתפקידו של בית המשפט כיום, עד שהסנהדרין תחזור, להביא צדק - אלא לגרום לסדר ציבורי. שמקרים שאיננו רוצים שיקרו - לא יקרו.
אפשר לצרף לזה, שאדם שנפגע מאדם אחר, ירגיש שהפוגע לא יצא ללא עונש - גם זה חלק מסדר חברתי, ולא מצדק אמיתי ופנימי.

מסקנה מעשית
אין מתפקידו ומכוחו של בית המשפט שלנו להגיע למיצוי של צדק הדין, אלא רק ליצור סדר חברתי. לכן יש לבחון את הדברים מצד התועלת שהם מביאים ומצד הצורך בתגובה כלפי מישהו שפגע באחר.
1. אינני חושב שענישה על חוסר בדיווח היא מעשית. איך אפשר להוכיח שמישהו ידע? ואיך אפשר לדעת למה שתק, האם איימו עליו ןכו'?
יותר מזה, אינני חושב שענישה על חוסר בדיווח באמת תגרום להמעטת הפשיעה. זה ימקד כוחות של חקירה ושפיטה בדברים שהם לא העיקר - מספיק יש פשיעה עצמה שצריך להתמודד איתה, ולא יעזור להוסיף עוד "לא דיווחת שאולי תהיה פשיעה".
2. לפי העקרונות הנ"ל, לא. לדעתי זה לא יועיל יותר מאשר מאסר עולם.
ואין לנו זכות ליטול את חייו של אדם, אפילו כזה פושע (מלבד תת-אדם כמו אייכמן ימ"ש. וגם אז לא כל אחד, אלא רק בית משפט של המדינה).
3. כן. זו עלולה להיות שותפות מלאה. לא תמיד צריך לאחוז בכלי הרג כדי להרוג.