עטיפה || שקד, טורניר הפאנפיקים המשולש, שלב ראשון

[Darth Hader]

שם הפאנפיק: עטיפה
שם הכותבת: שקד
דירוג: G
שיפ: ג'ן
ז'אנר: אממ אנגסט נראה לי
מספר מילים: 460
ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג, ביטוא עצמי וכאלה.
אה ואני ממש לא סגורה על השם אז אולי אני אשנה אותו. נראה.
*עריכה מאוחרת*: אז... פרסמתי את זה דקה אחרי שנגה נעלה את השלב. אופס. אז זה סתם פאנפיק רגיל. נו, בכל זאת נהנתי לכתוב אותו~
(אה וסתם לידע כללי התשובה שלי הייתה או נוויל או צפרדעי שוקולד (עם נטייה קלה לצפרדעי שוקולד) אז די שילבתי את שני הרעיונות)

נוויל לונגבוטום פסע בדממה במסדרונות בית החולים על שם הקדוש מנגו. הקירות הלבנים, החלקים, עטפו אותו מכל עבר, שונים כל כך מהקירות מלאי החיים בהוגוורטס. פה ושם הוא חלף על פני דלתות עץ פשוטות, שעליהן היה טבוע שם הרופא המטפל באותיות מתכת קטנות, אך הוא לא עצר להתבונן, אלא המשיך ללכת עד שהגיע לדלת בקצה המסדרון. הוא נכנס לחדר בשקט.
החדר הדומם היה ריק יותר מתמיד. לרגע עברה בראשו של נוויל המחשבה כי החדר נטוש, אך ערימת הבגדים המוטלת על כיסא עץ ישן, עטיפות הממתקים על הרצפה ושתי המיטות הקטנות שעמדו בחדר בישרו לו אחרת. נוויל התקרב אליהן לאט, דורך בדרך על עטיפות ממתקים. הוא נעצר ליד המיטות, והתיישב על כיסא רעוע שעמד שם.
"היי," אמר נוויל בחשש מה. לאחר שלא נשמעה שום תגובה מהמיטות, הוא התנשם לאט, כאילו מנסה לאזור אומץ. "היי", הוא אמר שוב, וכמו בפעם הקודמת, לא נשמעה שום תגובה.
"א.. אני רק רציתי שתדעו שהתחלתי ללמוד בהוגוורטס," אמר נוויל בקול רועד. "המצנפת החליטה לשבץ אותי בגריפינדור, למרות שאני לא חושב שאני אמיץ. ואני גם לא כל כך מצליח שם... חלק מהמורים, כמו פרופסור סנייפ, ממש מפחידים," הוסיף נוויל. הוא השתתק לרגע כשראה תנועה מאחת המיטות, אך התנועה נדמה כעבור כמה רגעים ונוויל המשיך לדבר. "הכרתי שם כמה אנשים נחמדים. יש את הרמיוני גריינג'ר, שהיא ילדה ממש נחמדה מהבית שלי, היא עזרה לי למצוא את טרוור פעם... וגם הארי פוטר לומד איתי! הייתם מאמינים?"
השם הארי פוטר היה, ככל הנראה, הדבר ששבר את הקרח. האישה הזדקפה במיטתה, והאיש הביט בנוויל במבט מעורפל. חצי חיוך עלה על פניו של נוויל, והוא התקרב מעט למיטות. האישה נרתעה אחורנית, ונוויל, מאוכזב מעט, חזר למקומו.
עברו כמה דקות של שתיקה. לבסוף, נוויל שלף זר קטן מתוך שקית שהייתה בידו.
"פרופסור ספראוט הביאה לי את הפרח הזה. היא המורה לתורת הצמחים, והיא אמרה שהוא מסוגל לגרום לכל מי שמריח אותו להפוך לשמח," מלמל נוויל. הפרח השפיע גם עליו- למרות המצב שהוא היה בו, חיוך קטן עלה על פניו כשהוא חשב על תורת הצמחים.
יד גרומה הושטה לעברו מאחת המיטות. נוויל הביט בה, וראה כי האישה מחזיקה משהו בידה, מושיטה את הדבר לכיוון נוויל. נוויל ניגש אליה, ולקח את החפץ הקטן בידיים רועדות. זו הייתה עטיפה ריקה של צפרדע שוקולד.
נוויל חייך חיוך כואב. "תודה, אמא," הוא מלמל, ופנה לצאת מהחדר. סמוך לדלת נוויל הבחין במשהו ריבועי בתוך העטיפה. הוא פתח אותה בידיים רועדות, וראה את דמות מבוגרת, אחוזת חרב, משתקפת אליו מהקלף. בכיתוב למטה נכתבו שתי מילים גדולות ובולטות: "גודריק גריפינדור".
נוויל לא ידע מה הייתה כוונתה של אימו באותו מעשה, והוא הבין שהוא גם לעולם לא יוכל לדעת. אולי זו הייתה דרכה של אליס לונגבוטום למסור לו שמתחת לטירוף היא עדיין שומעת אותו. אולי היא ניסתה להעביר לו מסר, שיהיה חזק ואמיץ. ואולי, רק אולי, זה היה פשוט צירוף מקרים מוזר, שהגיע בדיוק בזמן הנכון.
נוויל ליטף את העטיפה, ויצא מהחדר.

[לונגה]

אהבתי (: אולי יותר מאשר העטיפה, הסיפור עוסק בקלף של גודריק גריפינדור. לפי איך שהבנתי את זה זאת הייתה הדרך של אליס להגיד לנוויל שהיא חושבת שהוא אמיץ, למרות שבשלב הזה בחיים שלו כולם חשבו שהוא פחדן ולא יוצלח.
קצר אבל כתוב נהדר. אני ממש אשמח לקרוא יותר דברים שאת כותבת (:
פתחתי את האשכול של השלב, את יכולה לקשר את הפיקצר לשם עם התגמול המועדף עליך.

[כינוי בעברית]

יופי שקד, עכשיו יש לי דמעות בעיניים. תודה רבה באמת.
ועכשיו ברצינות. לכתוב על ההורים של נוויל זה משהו שיכול בקלות להידרדר לפאנפיק שלוקח את עצמו ברצינות יותר מדי. אבל מה שכתבת היה מלא בקלילות וחן. נוויל מרגיש שם לא בנוח, מה שקצת מקל מהכובד הטבעי של הסיטואציה, והוא מדבר מנקודת מבט של ילד בן אחת עשרה. כל הקלילות שבה הכל נעטף הופכת בעיניי את הקטע הזה לאמין יותר, ובאופן טבעי למרגש יותר.
הפרח והקלף עוזרים לפאנפיק הזה להיחלץ מהכבדות הצפוייה. צדקת בזה שלא היית שלמה עם הז׳אנר, לדעתי. ממש נהניתי לקרוא!

[Do good deeds]

הפאנפיק כתוב מצויין! הרגשות תופסים חלק נכבד מן הפיקצר, אבל לא משתלטים עליו לגמרי - שזה דבר שממש אהבתי.
הסיפור מרגש ונותן המון נקודות למחשבה, אהבתי שהשארת את הפיקצר פתוח ולא סגור, כך שכל אחד חווה את זה אחרת וחושב על דרך שונה. (אני למשל חושבת שאליס הבינה מה עובר על נוויל ורצתה לתמוך בו כאשר הביאה לו את צפרדע השוקולד...)
זה לא קל להכניס משמעות רצינית לדבר שהוא לכאורה פעוט ערך (כמו צפרדע שוקולד,) ואת עשית את זה נהדר ובטוב טעם.
אשמח לקרוא פאנפיקים נוספים שלך! (: