"תיראו! יש לי כנפיים!" "יופי, אז בוא נעוף מכאן!", לי, לעומר ולאח שלי.

טוב, בגלל שאנחנו שלושה נעשה סדר של הודעות. קודם עומר, ןאז אני ואז יזהר. כדי שלא נתבלבל.

השם המלא של הדמות: שו ג'ונסון (המכונה על ידי מספר אנשים בכלא "הקצין" בגלל מה שקורה בעקבות רגשותיו הקיצוניים).
מגדר: גבר, סטרייט
כוח על: כאשר רגש קיצוני משתלט עליו, (כמו כעס חזק, חרדה נוראית, מתח גדול ולפעמים אושר פתאומי) אז מה שהוא חושב עליו, קורה/ נוצר איכשהו. לפעמים זה לרעתו ולפעמים זה לטובתו (לרוב לרעתו בגלל שהוא עוד לא יודע כרגע לשלוט בזה.
סיפור חיים: שו גדל במשפחה נורמלית לחלוטין בעיירה מרוחקת בארצות הברית. הוריו שלחו אותו לפסיכולוג כאשר היה בן 7 לאחר שבעקבות פרץ זעם על עונש שקיבל מהורי, הוא צרח ומשום מקום עוגה צנחה על ראש אימו. ההורים המבולבלים לא ידעו מה לעשות אז הם שלחו אותו לפסיכולוג. הפסיכולוג לא הצליח לעזור ולהבין מה לא בסדר עם הילד הזה. כאשר ההורים וויתרו על הפסיכולוג, עוד עוד מקרים מוזרים וקיצוניים התרחשו, והמשותף לכולם היה ששו היה נוכח בהם. כשהגיע לגיל 13, האירועים המוזרים הגיעו לשיאם וקרו כמעט כל יום. הוריו של שו החליטו שהם לא יכולים להתמודד עם זה יותר, ושלחו אותו ל"מוסד לעבריינים צעירים", במילים אחרות כלא, ששם יטפלו בו, ושם הוא היום (בתחילת השרשור )
אופי: הוא שונא שמדברים עליו מולו, כמו "הילד לא מבין את היכולות שלו"....."הילד שלכם פשוט צריך לשלוט בעצמו".....
בעקבות כל הביקורות שקיבל במהלך חייו, הוא קצר רוח ולא הכי סובלני לאנשים, אך בהחלט מבין אותם. בעקבות כל ההתעללות הנפשית הקלה שעבר, הוא יודע להבין את הקשיים של האחר ומתחשב בו. התכונה ששו הכי מעריך היא ביטחון עצמי, תכונה שהוא שנים מנסה לגייס כדי לרסן רגשות קיצוניים המתרחשים בעקבות אינטראקציה חברתית, וכדי לעמוד בפני ביקורות ולא להתנגד להן.
מראה חיצוני: שיער קצוץ שחור, שחום עור, רזה עד גבול הטעם הטוב. תווי פנים חדים. הוא אפרו אמריקאי, אך משום מה קיבל עיניים כחולות.
הערות/הארות/עגבניות: למה את מכניסה לכל מקום עגבניות?!🍅
נ.ב בגלל שאני מהטלפון אני יכול לעשות את האימוג'י של העגבניות ועוד כמה (🍅🍅🍅🍅🍅🍅🍅🍅🦄🦄🦄🦄🦄🐖🐖 יאיייייי).
סליחה שלקח לי הרבה זמן לסיים את ה"דף דמות"

השם המלא של הדמות: וולט דרוקס
מגדר: זכר
כוח על: טלקינזיס
סיפור חיים: גר עם סבתו,  אחרי שההורים שלו עברו לארץ אחרת, במטרה להרוויח כסף. הם נאלצו להישאר שם יותר מהמצופה בגלל שהציעו לאבא ואמא שלו עבודה גדולה, והיא הייתה צריכה להימשך יותר זמן. יום אחד הוא הלך ביער שליד העיר והתחילה סופה. לפתע אבן גדולה התעופפה מהקרקע ישר עליו. הוא הגן על עצמו בידיו וחיכה לכאב, אבל הוא לא הגיע. הוא הסתכל וגילה שהסלע עומד באוויר במין אור ירוק ומוזר פתאום הוא שמע צעקה ומישהו אמר "תתפסו גם אותו" וראשו התכסה בשק.
אופי: ילד רגיל לגמרי (חוץ מהכוח שלו) לא אוהב להשתולל וחייכן מאוד. יחסית רגיש וכל פעם שהוא רואה חלק של איזה משהו הוא ישר מכניס אותו לאחד מאלפי הכיסים שלו וממש יודע איך לנחם אנשים.
מראה חיצוני: שיער שחור קצר, עם חולצה אדומה ומכנסיים עם מלא כיסים. על הגב שלו שעון נבל זהב. ובכיס החולצה יש לו אוזניות.
הערות/הארות/עגבניות: בהחלט עגבניות

השם המלא של הדמות: אלינור גרינבלוד (שזה אומר "דם ירוק", בגלל העסק המשפחתי של המשפחה שלה).
מגדר: נקבה, אני אעשה סטרייט, יהיה משעשע (:
כוח על: היא יכולה להרעיל אנשים וחפצים רק בעזרת הנגיעה בהם. אל דאגה, יש לה כפפות שחוסמות את הקסם שלה כשהיא לובשת אותן.
סיפור חיים: אלינור גודלת אצל ההורים שלה, שהם די אנשים רעים כאלה ומרושעים. הם הקימו חברה שלוכדת נחשים, מוציאה מהם את הארס ואז הם מספקים את הארס לחיילים כדי שלמדינה יהיה כלי נשק מפותח ממש. כשהיא הייתה בגיל 13 בערך, אלינור התעמתה עם ההורים שלה על העבודה שלהם, וכעסה עליהם שהם הורגים כל הרבה נחשים, ואז היא רצה מהר מידי בבית שלה (שהיה ממש גדול), נכנסה למפעל שבו מייצרים את הארס ובטעות נפלה לתוך מיכל מלא. משם היא קיבלה את היכולת שלה. לכדו אותה מעט אחר כך, כשההורים שלה הסגירו אותה.
אופי: אלינור די איבדה את האמון באנשים אחרי התקרית עם ההורים שלה, ולכן היא לא בוטחת יותר באף אחד. היא נוטה להתעצבן בקלות, אבל לא יותר מידי, יורדת על אנשים יותר מידי מה שגורם להם להתרחק ממנה, ומיומנת בבריחה. אין לה שום רחמים לבעלי חיים, חוץ מנחשים, כמובן, כי הם היחידים שחסינים בפניה.
מראה חיצוני:יש לה שיער שחור ממש ממש קצר, בגדים רגילים, חולצה ורודה כהה ומכנסיים שחורות. יש לה תיק צד כזה קטן שבו היא שומרת כמה מזכרות מהבית שלה, ומזלג להגנה עצמית. הנעליים שלה הן נעלי ספורט רגילות, ויש לה גם בנדנת ראש כחולה עם זיגזג לבן.
הערות/הארות/עגבניות: עגבניות, עומר! עגבניות!

כבר נמאס לשבת ב"מוסד לעבריינים צעירים", חשבתי. במהלך הארוחה בחדר האוכל סקרתי את פני האסירים וחיפשתי מי יתאים להיות שותף לבריחה. פתאום נערה עם צלחת מלאה בסלט עגבניות (מיטב אוכל בית הכלא) התיישבה מרחק כיסא ממני, היא לא נראתה מאושרת.

התעוררתי בבוקר כשהשומר שפך עלי מים כדי שאתעורר כבר, כיף. הלכתי לחדר האוכל, והתיישבתי ליד משהו נמוך, ושרירי שלא נראה נחמד במיוחד.

שמתי סלט עגבניות על הצלחת, והתיישבתי ליד השולחן, שלידו כבר ישבו שני ילדים נוספים, אחד מהם שמן ונראה ממש מטומטם, והשני קשר על גבו נבל גדול. טמבל.
הסתכלתי על הצלחת שלי בתסכול. לא באמת אהבתי עגבניות כי, כאילו, איכס, אבל זה היה הדבר היחיד האכיל בכלא. או הדבר היחיד בכלא בכללי.
ראיתי שממש לידי יושב נער שחום, שנעץ בי מבט.
"מה?" שאלתי אותו בחדות, מוכנה כבר להוריד את הכפפות למקרה הצורך.

"לא נמאס לך להיות תקועה כאן? אני רואה כאן הרבה אנשים שפשוט וויתרו על התקוות שלהם לברוח ורק תקועים כאן, מתוסכלים, לא נוקטים שום צעד כדי להתקדם". הופתעתי מהביטחון העצמי שסיגלתי לעצמי באותו רגע, בדרך כלל לא הייתי מעז להוציא מילה, אך הפעם הדחף לצאת מכאן הניע אותי. התחרטתי על הביטחון שהניע אותי לאחר שמספר אנשים ששמעו אותי (כולל שומר) הסתובבו לכיוונים ונעצו בי מבט חשדני.

"טוב, שתי האפשרויות בכלא הזה זה או: לברוח ולמות מכיוון שאין לך אוכל, או להישאר ולמות מהשומרים שמתעללים בך" עשיתי חיוך מאולץ אפילו שלא ידעתי מי זה הילד שדיבר, פתאום קלטתי שבזמן שדיברתי, הצלחת התחילה לעלות מהשולחן כשהזזתי את ידי, "אופס" אמרתי, תפסתי אותה בידי והתחלתי ללכת לפח.

העברתי מבט בין שני הנערים, זה שקם וזה שעדיין ישב לידי, ולפני שבכלל הספקתי לומר משהו, שומר אחד בא אלינו.
"תסתובבי" אמר לי השומר, והניח את חוד החרב שלו על הגב שלי. זה העביר לי צמרמורת בכל הגוף, אז הסתובבתי לאט, קמה תוך כדי מהכיסא.
"כן?" שאלתי.
"את הולכת לתא הבידוד" הוא אמר. "שמענו שמועות שהרגת נער בכלא".

לא שלטתי בעצמי והרמתי גבה למשמע העובדה הזאת, הכן היא לא רוצה להישאר כאן. ישבתי במקום וחיכיתי שהנער (שמשום מה העיף צלחת באוויר) שהלך לפח יחזור כדי להתחיל לתכנן משהו.

זרקתי את האוכל שלי, וחזרתי לשולחן שבו אכלנו. שמתי לב שנשאר רק נער אחד בשולחן, פניתי אליו ואמרתי לו "אז מה התוכנית שלך? ולמה פנית דווקא אליה ולא אליי? ומי עוד יצטרף אלינו? כי, אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד."
----------
אני ויזהר כותבים באותה הודעה, אבל רק חד פעמי כי יזהר הוא טמבל.
זה היה שלו, עכשיו אני אכתוב את שלי.
----------------

השומר הוביל אותי אל תא הבידוד, ובזמן היחיד שבו לא שומעים אותנו מחדר האוכל, ועוד לא הגענו לשומר של תא הבידוד, בעטתי בו בעיטה אחורית, הורדתי את הכפפה ותפסתי את הפנים שלו.
הוא צרח בזמן שכל הפרצוף שלו נמס, אבל לא הייתי שם לראות אותו מת מהארס. התחלתי לרוץ חזרה לחדר האוכל, מורידה את הכפפה השניה.

"אין לי תוכנית, רציתי לוודא שיש לי עם מי לברוח ואז נתכנן ביחד.
אין לי מושג מי יצטרף אלינו, ופניתי אליה בגלל שהיא הראשונה שראיתי שלפי מצב רוחה ידעתי שיש סיכוי שהיא תרצה". עניתי על כל אחת משאלותיו של הנער. "אתה מכיר כאן עוד אנשים שאתה סומך עליהם ואתה חושב שהם ירצו להצטרף?"

"אפשר לשאול חמישה ילדים: אולן, זה שיכול לשלוט בחיות, מארי, שהידיים שלה יכולות לזהור כזה, חן, שיודעת לרוץ מהר, רן (הילד השמן שישב לידם מקודם) שיכול ליצור רעידות אדמה, והנערה הזאת שכרגע בתא הבידוד."

התפרצתי לחדר האוכל, וכולם הפנו אלי מבט.
עמדתי לרגע בשקט, כל הפרצופים מופנים אליי, והרגשתי איך אני מסמיקה.