כן, השם עלוב, הכתיבה נוראית והרעיון והדיאלוג מחרידים, אבל לא הצלחתי להפיק משהו יותר טוב והייתי חייבת להגיש. מקווה שתהנו או שלפחות תקטלו היטב.
~.~
בימים כאלו אורפיאוס היה ממש משוכנע שמישהו למעלה שונא אותו נורא.
לא רק שהוא נכשל במתמטיקה (עוד פעם), אלא שהוא גם רב עם ג'ייסון על משהו מטופש ולא הספיק להתאמן כמו שצריך בכינור, אז ווליה, המורה הרוסייה והעצבנית שלו, צעקה עליו את נשמתה כל השיעור. חוץ מזה, קליאו לא ענתה לטלפונים ממנו מאז שלשום, כשהם הלכו יחד לאגם.
אורפיאוס נאנח חרישית. לפעמים היה ממש קשה להבין אותה. היא הייתה בשבילו כמו אחות, אפילו יותר קרובה מדרה, אבל כבר די הרבה זמן היא מתנהגת ממש מוזר. כן, הוא הבין שהיא מחבבת אותו (והשיחה עם סמנת'ה זרזה את ההבנה הזו), אבל הוא לא הצליח להבין למה. הוא מעולם לא שידר לה רמזים שיכול להיות ביניהם משהו והיא אף פעם לא שידרה לו כאלו גם כן.
"אז מה אתה עושה פה?" קטע קול את קו מחשבותיו והוא הסתובב בבהלה, קרוב בצורה מבהילה לקירות הסמטה. הוא עבר בסמטה הצרה שבין הבית שלו לקונסרבטוריון המון פעמים, ואף פעם לא פגש שם מישהו או דיבר עם מישהו. "בורח ממשהו? ממישהו?"
אורפיאוס התעלם מהשאלה. "מי זה?" שאל, אוחז חזק יותר בתיבת הכינור שלו. כמו תמיד, מגינה חרישית שהתאימה לאווירה הזדחלה למוחו. רה, מי, פה, סול, לה, פה, לה.
"והתחלתי לקוות שנוכל לשמור על אווירה מסתורית," אמר הקול באכזבה מסוימת, ומולו נגלתה נערה בערך בגילו, ששיערה בלונדיני בהיר ועיניה נצצו בירוק ונמשכו לאורך פניה בחתוליות. "אני וונדי."
השם עורר באורפיאוס רטט של זיהוי. "אני חושב שאני זוכר אותך," אמר באדישות מסוימת, שהתעוררה כשגילה שזה לא מישהו מאיים. או לפחות מישהו שנראה מאיים. "את לומדת בבית הספר שלי, נכון?"
"כן, אני בטוחה שאתה זוכר אותי," פלטה בלחשוש וסרקה אותו בעיניה החתוליות, שמשהו בהן הרתיע את אורפיאוס. הן נראו לא אנושיות בצורה מאיימת. "וכן, אנחנו לומדים באותו בית הספר."
"אז," שאל בסקרנות מסוימת. "מה את עושה פה?"
"חיה, נושמת, עומדת, מדברת, ממצמצת." חיוך קטן הזדחל לפניה. "להמשיך, או שאתה רוצה לשאול את השאלה המתבקשת?"
"למה את פה?" שאל בחשש מסוים.
"תירגע, אני לא פה כדי לתקוף אותך או להטריד אותך," ענתה בצחקוק. "זה המקום שלי. אני נמצאת פה די הרבה. אפילו ראיתי אותך כמה פעמים." היא הסתובבה ובצעד נחוש הרימה את רגלה והשליכה את עצמה למעלה, מתיישבת על אדן חלון אקראי. "ולמה אתה פה, אם יורשה לי לשאול?" הקול שלה נשמע מלגלג באוזנו של אורפיאוס. "בעצם, אולי אני אפילו לא צריכה לשאול. נרתיק כינור ומעבר קבוע מעידים על הכל. חוג? הופעות?"
"חוג," ענה, ובקולו הסתמנה חרדה קלה.
"אה," פלטה, ונשמעה מעט מאוכזבת, כאילו ציפתה לסוד עסיסי כלשהו. היא התרוממה לעמידה, טיפסה למעלה והתנדנדה מהגג של הבניין הנמוך בצורה שגרמה לאורפיאוס לפחד על ביטחונה (וביטחונו – הוא עמד בדיוק מתחתיה, והיא לא נראתה לו קלילה כנוצה). "יודע מה, אני אפסיק להציק לך עכשיו. תהנה בהמשך הדרך."
"ת-תודה," אמר והאיץ ברגליו לצעוד מהר יותר ויותר. כשהגיע לסוף הסמטה הסתובב אחורה וראה זוג עיניים ירוקות ובוהקות בוהות בו, מאוכזבות ועצובות גם יחד.
זה שום דבר, חשב לעצמו. אורפיאוס ניער את ראשו והמשיך ללכת, מנסה להתרכז בדברים הקטנים של היומיום. הוא הסיט את מחשבותיו לכביש, לאנשים שבדרך ולבעיות הקטנות שלו, מנסה להתעלם מהירוק העצוב שריצד במחשבותיו.
~.~
ת"ב?