אני ממש מרוצה מהקטע הזה. אהבתי את התמימות הילדותית של הדמות ואת הדימויים ופחות או יותר את הכל.
אז תקטלו חזק, חברים XD
~.~
"שחור. הכל מתחיל משחור עמוק, כזה שנראה אינסופי. אבל אז מתחילים הצבעים. הם מופיעים למעלה, בקצה השמיים, כמו זיקוקים קטנים. לבנים וזהובים וצהובים ואדומים וכחולים, וכולם בוהקים ונוצצים כיהלומים. זה מחזה יפהפה, חמודה. את תראי אותו עוד פעם, אני מבטיחה."

ככה אמא מתארת את השמיים בלילה, כשאני לובשת פיג'מה רכה ונכנסת למיטה. כשהיא עושה את זה אני עוצמת את העיניים שלי ושוקעת בעולם של דמיונות וחלומות דהויים, שנראים כאילו הצבע בהם שקע ודעך יחד עם הראייה.
ברגעים האלו, שאמא רואה אותי עוצמת עיניים, אני יודעת שהיא בוכה; אני שומעת אותה מתנשמת בכבדות ומרגישה את הדמעות שלה זולגות על המיטה ונספגות במצעים. אז אני מרגישה רע עם עצמי, כאילו אני אשמה.
אני יודעת שאני לא אשמה ("רק הנהג השיכור הזה אשם," טורחת אמא לציין אלפי פעמים), אבל כל עצם בגופי, כל טיפה מדמי וכל עצב מעצביי בוערים מאשמה, ובעיקר בשעה הזו, שאני תמיד קוראת לה שעת בכי לילה. ככה היא נשמעת פחות מאיימת, קצת כמו חלק משגרת היום. קמים, אוכלים, הולכים לבית הספר או לעבודה, חוזרים הביתה, אוכלים עוד פעם, עובדים עוד טיפה, בוכים והולכים לישון, וכך כל יום.

"את יכולה לספר לי עוד טיפה?"
"בטח שכן, מתוקה. מה את רוצה לשמוע?"
"את יכולה לספר לי על עצמי?"

בשלב הזה, בדרך כלל, אמא מתחילה לבכות אפילו יותר חזק, ממלמלת, "אולי ביום אחר," ויוצאת מהחדר, אבל היום היא מחליטה להישאר פה.
אני שמחה שהיא עושה את זה. כל-כך הרבה השתנה מאז התאונה, אפילו שעברה פחות משנה. אני מרגישה כאילו השיער שלי כבר הלבין והפנים שלי קמוטות, כמו שהיו הפנים של סבתא לפני שהיא נפטרה.

"השיער שלך ארך," היא אומרת ומלפפת קצוות שיער סביב אצבעה. "והוא נהיה טיפה יותר כהה מקודם. עכשיו הוא יותר חום מבלונדיני."

קודם זה תמיד לפני התאונה, כאילו היא מסך או קיר שמפריד בין ההווה לעבר. קודם היית ככה, ועכשיו את ככה. קודם ראית, ועכשיו את עיוורת. קודם היית את, אבל פתאום השתנית למישהי אחרת, פחות מוכרת ופחות אהובה.

"אבל גבהת, בזה אני בטוחה. קפיצה של מטר לפחות!" היא מגזימה.
אני מצחקקת. "תמשיכי, בבקשה."
"טוב. הפנים שלך התארכו, הן נראות יותר נשיות עכשיו. חוץ מזה שום דבר לא השתנה. אה, חוץ מהנמשים," צוחקת אמא ודוקרת באצבעה את האף שלי. "הם נהיו אפילו יותר אדומים מקודם."
אני צוחקת. "אבל אמא, מה עם העיניים?" אני שואלת, והדמעות של אמא חוזרות לזלוג.
"העיניים שלך נשארו מקסימות, חמודה. אני חושבת שהן אפילו יותר כחולות מקודם."

רק יותר כחולות, אמא? אני שואלת, אבל רק בראש. ומה עם יותר ריקניות? וחלולות?
אל תהיי מופתעת; אני שומעת אותך ואת אבא מדברים. אני יודעת מה אתם אומרים עליי.

"איזה יופי," אני עונה מרוב רחמים. "בטח נהייתי אפילו יותר יפה מקודם."
"פי אלף יותר יפה!" אמא מכריזה. "לילה טוב, חמודה." היא נושקת לראשי ומתחילה לצאת החוצה, ואני מרגישה בדמעות שהיא מנגבת על חולצתה כשאני מושכת בשרוולה הארוך כדי לעצור אותה.
"אמא, הכוכבים באמת כל-כך זוהרים?"
"פי אלף יותר משאת מדמיינת, חמודה," היא עונה בקול עצוב ויוצאת.

ככה אמא עוזבת, משאירה אותי לבכי הלילה שלי. לדמעות נוצצות שבוהקות על הכרית השחורה בלבן, זהב, צהוב, אדום וכחול, בדיוק כמו כוכבים. וגם הן, כמו הכוכבים, מרגישות רחוקות אלפי שנות אור.