המשוטטת בחלומות||אוריה, סיפור בהמשכים

המשוטטת בחלומות

שם הסיפור: המשוטטת בחלומות.
שם הכותב: אוריה.
ז'אנר: פנטזיה.
דירוג: PG13 מקסימום.
הערות: אני תקועה בסיפור הזה המון זמן, אני מקווה שהפעם אני אצליח.
אה, ואין תקציר. שמיר עם זה.

_________________________

© כל זכויות היוצרים על הסיפור "המשוטטת בחלומות" בכלל שייכים לי - אוריה, "Metaphore", וחל איסור להשתמש בו בכל צורה שהיא. אם אני אגלה יצירה עוקבת מכל סוג שהוא (פאנפיק, סדרה בת, סדרת המשך, סיפור המשך וכו'), שהאישור עליה לא ניתן/לא באמת ניתן ממני, אפנה, קודם כל, להנהלת האתר המדובר, ואם זה יימשך אפנה לגורמים מעט יותר סמכותיים. אין לשכפל, לצלם, להעתיק, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה. ©

_________________________

תוכן העניינים

פרולוג

_________________________

היא התעוררה בלב שדה חרציות.
זה היה שדה ענק, שהתפרש לכל הכיוונים. היא לא ראתה באופק שום דבר חוץ מה... חרציות?
היא הייתה די בטוחה שאלו חרציות. הן היו צהובות, ונראו כמו שמשות קטנות על גבעול. אבל היה בהן משהו שונה. הן נראו אמיתיות יותר, כאילו כל החרציות שראתה עד אז היו רק צל חיוור שלהן.
היא החליטה שהן פשוט חרציתיות יותר.
היא הרימה מבט והסתכלה סביבה, מנסה להבין איפה היא. היא חיבקה את מר שוקו נטול העין חזק, כמו כל פעם שקצת פחדה. היא הייתה אמורה להיות במיטה שלה, ישנה.
היא כבר לא הייתה במיטה שלה, זה בטוח.
היא הסתובבה, בוחנת את סביבתה. משהו כתום הבזיק בשדה הראיה שלה ונעלם.
היא הסתובבה שוב, אבל כל מה שראתה היה אותו הבזק חמקני.
היא הביטה אחורה, מבולבלת וראתה מה זה היה.
זו הייתה כנף.

פרק ראשון

_________________________

היא שוב עמדה באמצע השדה, בדיוק כמו כשהייתה בת חמש, בדיוק כמו כל לילה מאז.
אבל הפעם היא לא פחדה בכלל.
היא פרשה את כנפיה ופשוט המריאה. היא נסקה גבוה, הרוח מרקידה את שיערה שהצליף סביב ראשה כמו סופה ורודה. היא הרגישה נהדר, זה היה הדבר שהכי הרגיע אותה בעולם.
היא נשמה עמוק את האוויר הצלול. צליל זמזום חלוש הגיע לאוזניה.
לאט לאט צליל הזמזום התחזק, כמו כוורת דבורים הומה. אבל אין פה עוד יצורים חיים. אף פעם לא היו.
היא סרקה את סביבתה, מחפשת את מה שהשמיע את הזמזום המשונה.
אחת מהחרציות למטה הפכה לשחורה. ואז עוד אחת. ועוד אחת. לאט לאט הן התרוממו עד שיצרו נחיל שחור ענקי ומזמזם.
היא לא הבינה מה קורה. זה אף פעם לא קרה, והיא מבקרת פה כבר עשר שנים?
היא יודעת כל מה שיש לדעת על המקום הזה. היא ידעה שאין פה יצורים חיים. היא ידעה שיש רק חרציות לכל הכיוונים. היא ידעה שלא משנה מה היא עושה, ברגע שהיא תתעורר היא תחזור לעולם האמיתי, ושרק בלילות היא מגיעה לשם.
והכי חשוב, היא ידעה שהמקום אמיתי, מאז הפעם הראשונה, שהתעוררה בבית עם אבקני חרציות בשיער.
המקום הזה אמיתי. זו הייתה המחשבה שעברה בראשה כשהנחיל התרומם והתחיל לעוף אליה.
היא ברחה. היא עפה מהר, מנופפת בכנפיה ביאוש, אבל הנחיל היה מהיר מדי.
הוא עטף אותה והיא הרגישה כאילו היא נשאבת עמוק לתוך המערבולת, כאילו היא לעולם לא תצא...


"לייני?"
לייני פקחה את עיניה. הפרצופים המודאגים של לורן ולינדזי, שתי החברות הכי טובות שלה, הציפו את שדה הראיה שלה.
"היא התעוררה!" קראה לורן בהקלה מעורבת בחרדה.
"את לא מבינה, זה היה כל כך אדיר. ומפחיד. באמצע שיעור מתמטיקה פשוט נפלת מהכיסא. המורה הייתה בטוחה שפשוט נרדמת שוב, אבל לא הצלחנו להעביר אותך, אז הבאנו אותך לכאן."
"לכאן?" לייני בחנה את החדר.
מולה עמדו שש מיטות מתקפלות בשורה והקירות היו צבועים בירוק פיסטוק מחליא. אישה משועממת ישבה בצד השני של החדר וצבעה את ציפורניה בלכה שהסריחה את החדר.
"משרד האחות," אמרה לינדזי.
"כמובן."
האישה המשועממת גמרה לצבוע את ציפורניה וניגשה אליהן.
"טוב, חמודה, בואי נראה מה מצבך. את יכולה לקום?"
לייני ניסתה להתיישב. הראש שלה כמעט התפוצץ וכתמים שחורים הופיעו בשדה הראיה שלה.
"לא," היא מלמלה, קצת מטושטשת. הדיבורים של לורן היו קצת יותר מדי בשבילה באותו רגע.
האחות ננסי נאנחה וניגשה לטלפון. היא חייגה עם האצבעות הארוכות שלה, שנצבע בירוק זרחני.
"האצבעות שלה נראות כאילו היא מרחה עליהן רעל," לחשה לינדזי.
"נכון, היא נראית כאילו היא מתכננת לדקור איתן מישהי," הוסיפה לורן.
הן צחקקו בשקט.
לרוב לייני הייתה מצטרפת לצחוק, וכנראה שגם מספרת את הבדיחה, אבל הראש שלה היה מלא בשאלות.
איך זה שפתאום הם מופיעים? למה היא התעלפה? היא אף פעם לא הגיעה לשם כשנרדמה בשיעורים, למה הפעם כן?
היא לא ידעה מה קורה.
ולייני שנאה לא לדעת מה קורה.

לייני התיישבה מול המחשב באנחה.
היא הסתכלה על היסטורית החיפוש שלה מהיומיים וחצי האחרונים. הכל היה מלא בצירופים כמו "עולם חרציות", "יקומים מקבילים" ו"נחילים שחורים".
היא חיפשה כל דבר שקשור לזה, וכלום. שום תוצאות.
למה היא בכלל טורחת?
היא קמה לאט וירדה לשחק ב"child of light".
היא ממש אהבה את המשחק (היא אפילו צבעה את השיער בורוד כדי להיות כמו אורורה), אבל דעתה הוסחה, והיא כל הזמן מתה, או התקיפה לא בזמן.
לאחר חצי שעה של ניסיון כושל לשחק, היא נכנעה ועלתה לישון.

היא התעוררה.
היא עמדה בלב שדה החרציות, אבל הפעם היא לא צחקה.
לאט לאט היא התרוממה בזהירות, מנופפת בכנפיה הכתומות.
היא הביטה סביב בחשש, מחפשת משהו חריג. היא הסתכלה לכל הכיוונים. הכל היה כרגיל, אפילו החרציות שיצרו את הנחיל היו במקומן.
היא כמעט נרגעה, ואז היא ראתה משהו.
רחוק מאוד ממנה היא ראתה דמות די מטושטשת.
השיער שלה היה קצוץ, והיא עמדה עם הפרופיל אליה. היא הביטה קדימה, מרוכזת במה שלפניה.
ואז היא פרשה זוג כנפיים כחולות, ועפה.

_________________________

ת"ב?

נשמע מעניין, אבל זו רק התחלה אז אי אפשר לדעת לאן זה יתקדם. לא שמתי לב לשגיאות, קצת הפריע לי שיש יותר מדי אנטרים. אשמח לקרוא את ההמשך

כבר הספקתי לומר שאני מתה על הסיפור נכון? אם לא, אז אני אומר את זה פעם נוספת - הוא כזה מקסים! הכתיבה קולחת, מסקרנת ונהדרת כתמיד, הרעיון מקורי והדמויות ממש מעניינות, אפילו שציפיתי שהדמות הראשית תהיה יותר קונטרול פריק בצורה מוגזמת (כן, אני יודעת, אני מוזרה בנושא הזה ).
גם הביטוא היה מוצלח, בעיקר מבחינת פיסוק, שגיאות כתיב ותחביר, אבל אני חושבת (כמו עמית) שהיו יותר מדי ירידות שורה, שלפעמים הפריעו לקריאה יותר מאשר ריווחו אותה. ממליצה לעבור על הפרק עוד פעם ולצמצם אותו טיפה במקומות שאת חושבת לנכון.
בכל מקרה, אני אשמח לקרוא את ההמשך, אני מאוד מסוקרנת לדעת עוד

התחלה נחמדה מאוד, מעניין אותי לאן הסיפור יתפתח. ואני מסכימה עם מיה ועמית שיש יותר מידי אנטרים, גם במקומות שלא צריך אותם.

ניסיתי לתקן את בעיית האנטרים.
זה משהו די קבוע אצלי, אני עובדת על זה.

אני זוכרת שפעם העלת את הפרולוג, וקצת מהפרק הראשון. כבר אז זה נורא עניין אותי ואני שמחה שחזרת אל הסיפור.
לא שמתי לב לשיגאות חריגות, אבל יש לי הרגשה ש"לקה" כותבים עם ק' ולא כ'. תקני אותי אם אני טועה.
בכל מקרה: העלילה נותנת הרגשה שמשהו לא צפוי עומד לקרות ונותן חשק להמשיך לקרוא, אז..
המשך?

זה לכה לציפורניים, לא לקה במחלה כלשהי.
זה מאוד השתנה מאז, אבל החלטתי לכתוב את זהמחדש.
אני בקרוב אפרסם המשך ^^

כידוע לי לק כותבים עם ק', ולכן חשבתי שלכה כותבים גם עם ק'.
כמו שאמרתי- טעות שלי.

זה סיפור בהמשכים אז... מותר לי, לפי חוקי הפורום, לא?
הסיפור נשמע יפה, אבל לדעית, כדאי לך לכתוב תקציר, אבל זו רק דעתי.
הסיפו כתוב יפה, לא מתבלבלים פה יותר מדי, והוא מנוסח היטב.
תמשיכי^^

- מצוטט מחוקי הפורום.

עברו ארבעה שבועות מאז התגובה האחרונה, וזה לא משנה שזה סיפור בהמשכים - סיפור בהמשכים יכול להקפיץ רק מנהל הפורום ורק במקרה שברצון הכותב להמשיך לפרסם.
הפעם אני לא אתן לך אזהרה, אך להבא קראי בקפידה את חוקי הפורום לפני שאת מגיבה.