שמש איה || נועה רו

אזהרת פאמסלאש, מי שלא יאה לו - שלא יקרא.

מאז ומעולם הייתה שמש איה תעלומה בעיני כל מי שהכיר אותה.
שמה האמיתי היה איילת השחר, אך היא לא הסכימה שנקרא לה כך, והתעקשה על השם איה. כך הגענו לכינוי שמש איה, אשר תאם אותה כמו שהכפפה בצבע הירוק תפוח תאמה את היד השמאלית שלי, וזו בצבע השמים את כף ידי הימנית. תמיד תהיתי כיצד הוריה הצליחו לתת לה שם שכל כך התאים לה עוד לפני שידעו מי איילת השחר שלהם תגדל להיות. עוד לפני שידעו שאיילת השחר תהפוך לשמש איה, ותאיר את הסובבים אותה כמו שמש אמיתית.
שמש איה הגיעה אלינו ביום בהיר בחודש מאי. זו הייתה כבר סוף שנת הלימודים, ואנחנו הרחנו את החופש בפתח, הרגשנו את חום הקיץ על עורנו, ורק התפללנו שייגמרו כבר תקופת המבחנים והשנה ואז גם החופש יריח אותנו ויחבק אותנו בזרועות פתוחות עד לסתיו הבא.
שמש איה הגיעה באמצע שיעור מתמטיקה. אני ישבתי אז מאחור, משרבטת לעצמי עין במחברת, עין גדולה שבוהה בי מתוך הדף, ואז שמעתי את הדלת נפתחת והרמתי את הראש.
והיא עמדה שם בפתח, ממש קטנטונת, נמוכה ודקיקה, והתלתלים הכתומים הזוהרים שלה התנפנפו לכל עבר, והחיוך שלה האיר את החדר והעיר אפילו את המנומנמים שבינינו.
המורה למתמטיקה פנתה אליה, והן החליפו ביניהן כמה מילים, אבל לא הקשבתי. הייתי עסוקה בבהייה בחדשה הזו, עם החיוך והשיער. חשבתי שאולי היא תשנה את חיי.
ולא היה לי מושג אז כמה אני צודקת.
כשקול דקיק העיר אותי מהבהייה הרמתי מבט והיא עמדה מעלי, מחייכת אלי, תיק הגב הקטן והסגול שלה נתלה על כתפה.
היא שאלה אם היא יכולה לשבת, ואני הנהנתי בסרבול ומיהרתי למשוך את הכיסא לאחור, והיא התיישבה והביטה בעין שציירתי בסקרנות. יכולתי להרגיש את הלחיים שלי בוערות.
גמגמתי שזה סתם שרבוט, אבל היא המשיכה להתבונן, וחייכה את החיוך העדין שלה.

כבר באותו יום היא הגיעה אלי הביתה. נפרדנו בסיום הלימודים, ואני עליתי על האוטובוס, יושבת כמו תמיד ליד החלון, ועקבתי אחרי החדשה המדלגת.
ואז, אחר הצהריים, שכבתי על המיטה ולמדתי למבחן בהיסטוריה. תאריכים ושמות של גנרלים ממלחמת העולם הראשונה התרוצצו לי בראש, ונדמה היה לי שאני שומעת גם את הקול של החדשה, אבל חשבתי שאולי דניאלה צודקת, ואני באמת מדמיינת קולות, אז התעלמתי. ואז שמעתי גם צעדים, וכשהפניתי את מבטי את הדלת היא הייתה שם, מחייכת, למרות שיכולתי להישבע שאני רואה סימני דמעות על פניה.
היא התיישבה לצידי והסתכלה על המחברת האדומה שלי, שהייתה גם היא מלאה בשרבוטים של עיניים, בדיוק אותה העין כמו זו ששרבטתי בבוקר. היא שאלה למה דווקא עיניים, ואני עניתי שאני צריכה לחשוב על זה.
אותו אחר הצהריים נדמה היה לי ממש כמו חלום. סיפרתי לה על הכיתה, על הבנות, על הבנים, על האהבות והשנאות והזוגות והיריבויות והחברויות והמורים והמורות והלימודים והשיעורים וההפסקות והיא רק הקשיבה, העיניים שלה נעוצות באלה שלי, התלתלים הכתומים שלה מנצנצים וחיוך על שפתיה.
כשהשמש האמיתית שקעה גם השמש שלי הלכה, ארזה את החיוך ואמרה שעליה ללכת ושניפגש מחר. ליוויתי אותה החוצה אל הרחוב החשוך, ושם התבוננתי בה עד שנעלמה לנקודה קטנה וזוהרת באופק.

הימים עבור מהר יותר כשהייתה בסביבה. בכל בוקר הייתי מתיישבת במקומי, משרבטת עין נוספת - פקוחה או עצומה, ירוקה או כחולה או חומה או סגולה - ומחכה לשמש איה שתגיע ותאיר את פני ותבשר לי שהיום התחיל. היינו תאומות, אם לא בדם אז בנפש.
בכל בוקר היא הייתה מגיעה, בדקה האחרונה שלפני השיעור, ומחייכת אלי את החיוך הזורח שלה, מניחה את הילקוט הסגול על הכיסא ומתיישבת. היא הייתה מביטה בעיניים שבמחברת, ושואלת למה דווקא עיניים, ואני הייתי עונה שאני עדיין צריכה לחשוב על זה.
עם הזמן למדתי לזהות את מה שמסתתר מאחורי החיוך הזוהר הזה. היה שם כאב, חבוי בעומקן של העיניים החומות שלה. כשהעזתי סוף סוף לשאול אותה משהו בנושא, היא התחמקה בחיוך, אמרה שהכל בסדר ושהחיים טובים. ואני לא האמנתי לה, והייתי נחושה בדעתי להבין מה נמצא שם מאחורי מסכות החיוכים.
זה קרה כמו מכה. כמו ברק ביום בהיר, כמו סכין שחותך את הלב בתנועה אחת חדה ומהירה.
הבוקר היה כרגיל. אני הגעתי מוקדם, קשקשתי עוד עין במחברת המתמטיקה, וחיכיתי לתלתלים שיופיעו בפתח הדלת.
באותו אחר הצהריים היא הופיעה בדלת חדרי בפעם השנייה. אני שכבתי על המיטה, משרבטת עין נוספת, וחשבתי עליה. דמיינתי את התלתלים שלה, דימיתי לעצמי שאני שומעת את הקול שלה, והתחלתי לצבוע את העין המצוירת בחום של עיניה, כשהרמתי את המבט וגיליתי אותה עומדת בפתח ומחייכת אלי.
חייכתי אליה, והיא באה והתיישבה על המיטה לצידי, התבוננה בעין ושאלה למה דווקא עיניים. ואני עניתי שאני עוד צריכה לחשוב על זה.
המשכתי לצבוע את העין כשלפתע הרגשתי יד על ראשי וידעתי שזו ידה. הרמתי את הראש וראיתי אותה מחייכת אלי, וראיתי את הראש שלה מתקרב אלי, והרגשתי את שפתיה על שפתי, וידעתי שאני רוצה את זה.
שאני רוצה אותה.
היא התנתקה ממני באותה המהירות שבה התקרבה. ראשה הכתום התרחק במהירות מזה שלי, וראיתי את לחייה האדומות. את עיניה לא היה ניתן לקרוא. היא מיהרה לקום ולצאת, אך לפני שיצאה מחדרי היא שלחה לעברי שלוש מילים חסרות קול.
אני אוהבת אותך.

בבוקר למחרת ישבתי בכיסא וחיכיתי לה. הפעם הציור במחברתי התפתח מעין חומה לזוג עיניים חומות ומזוג עיניים חומות לפנים מוקפות תלתלים כתומים שחיוך מצויר עליהן. היא הופיעה במחברתי כמו שהייתה באמת, חיוך על השפתיים וכאב בעיניים.
חיכיתי לשמש שלי שתבשר שהיום מתחיל, אך השמש לא הגיעה.
מאז ומעולם הייתה שמש איה תעלומה בעיני כל מי שהכיר אותה.
שמה האמיתי היה איילת השחר, אך היא לא הסכימה שנקרא לה כך, והתעקשה על השם איה. כך הגענו לכינוי שמש איה, אשר תאם אותה כמו שהכפפה בצבע הירוק תפוח תאמה את היד השמאלית שלי, וזו בצבע השמים את כף ידי הימנית. תמיד תהיתי כיצד הוריה הצליחו לתת לה שם שכל כך התאים לה עוד לפני שידעו מי איילת השחר שלהם תגדל להיות. עוד לפני שידעו שאיילת השחר תהפוך לשמש איה, ותאיר את הסובבים אותה כמו שמש אמיתית.
אותי היא האירה במיוחד. החיוך שלה היה מאיר אותי בכל יום ויום, תלתליה הכתומים היו מצחיקים אותי בכל פעם מחדש, והחיוך הרך שלה היה גורם לליבי לנתר.
מאז ומעולם הייתה שמש איה תעלומי בעיני מי שהכיר אותה. תעלומה בעיני כולם, מלבד בעיני.

די
חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן
את כותבת!


אוקי, כשגמרנו עם ההתלהבות, לתגובה אמיתית.
אני מתה על זה. זה פשוט מדהים.
זה מאוד מזכיר לי את 'ילדת כוכבים' אם את מכירה?

אני לא יודעת למה, אבל את השורה הזאת הייתי צריכה לקרוא כמה פעמים, היא בלבלה אותי. יכול להיות שזה השימוש ב'יד' בפעם הראשונה וב'כף יד' בפעם השנייה.
אבל זו סתם אני והמוזרויות שלי. זה כתוב בסגנון הנהדר שלך, קליל וחמוד וקצת עצוב ומושלם. את באמת צריכה לחזור לכתוב, את כותבת מדהים.

First Things First.

טעויות למיניהן שנתקלתי בהן:

והיא..., והתלתלים...והחיוך...
יש יותר מדי ו"וים. הייתי מורידה את הו' מה"התלתלים" כדי שזה ישמע יותר טוב. מלבד זאת שאחרי פסיק לא באה ו' החיבור. כך גם לגבי הפסיק שלפני "והחיוך".

ולא היה לי מושג אז עד כמה אני צודקת.
אני חושבת שזה יותר נכון מבחינה דקדוקית.

אני חושבת שבפעם השנייה לא צריך להשתמש ב"אליי".
והיא עמדה מעלי, מחייכת...



תגובה שלי:
יו זה כזה חמדמד שבאמת שכמעט התחלתי לבכות. ריגשת אותי. פעם ראשונה שאני לא מתרחקת מפאמסלאש. אני פשוט... וואו. לא ממש קלטתי את הקטע, אני צריכה לקרוא אותו שוב בשביל להבין מה כל כך אהבתי בו. ההתבטאות של הדמות מקסימה, והדמות עליה מסופר מקסימה אפילו יותר. השמות, הכתיבה, העלילה. מקסים.
תמשיכי לכתוב!