באטל כתיבה
מיקה VS אש

נושא: חורף

הקטע של מיקה:
השיעור האחרון היום גרם לי לחשוב על משהו. דיברנו על זיכרונות ובהתחלה הייתי בטוחה שאלה עוד כמה קשקושים פילוסופיים, אבל הזמן עבר וגיליתי שהדברים שנאמרים רחוקים מאוד מלהיות קשקושים פילוסופיים, לפחות בעיניי. ויחד עם הרעש העמום של הגשם מבחוץ, הגעתי לתובנות, הבנה שהייתה חסרה לי גם אם לא הרגשתי בכך.

האהבה למשהו תלויה בזכרונות ממנו.

עכשיו התחיל שוב החורף, ואני נהייתי עצובה, שקועה בזכרונות וצללים מהעבר. של דברים לא נעימים שקרו לי, של ילדה קטנה מכווצת שהגשם מתערבב עם דמעותיה. לילה חשוך ועצב ועלבון.

זכרונות של הדברים שאנחנו עשינו בשילוב עם התחושות שלנו מהאנשים שהיינו איתם.

המדרכה רטובה והרחוב מלא בנערים צוחקים, לבושים עדיין בבגדי קיץ ומנסים למצוא מחסה מהגשם. ואז אני רואה את החתול. הוא שחור וקטן ומכווץ מתחת לשיח בניסיון כושל להימלט מהגשם ולהתחמם מעט בטמפרטורה היורדת. הוא מזכיר לי את עצמי.

כלומר - אנחנו יכולים ליצור זכרונות שמחים שבכותם נוכל לראות גם את הצד הטוב של דברים.

אני ניגשת אל החתול ומרימה אותו בלי לשקול פעם נוספת את מה שאני עושה. אני רוצה לעזור לו וזה מספיק מבחינתי. החתול הוא גוש חצי רטוב ומגרגר בשקט בזרועותיי. הוא חמוד ומחמם משהו נוסף חוץ מהזרועות שלי. אני ממהרת איתו בחזרה הבייתה.
חורף תמיד התקשר אצלי לעצב בגלל הקור וגשם לדמעות, אבל הבית יכול להיות חמים ויש כמה סוגים של דמעות.

הקטע של אש:
מצחי דבוק לזגוגית החלון ועיניי עוקבות אחר טיפות הגשם שחולפות על פנינו במהרה, בגלל מהירותה של הרכבת.
"מעניין איך זה קורה," חושבת פרח בקול. פרח היא אחותי הקטנה בת השמונה, זו שיושבת מולי כעת וצופה גם היא בטיפות מבעד לחלון.
"איך מה קורה?" אני שואלת, מסיטה את ראשי מהחלון ומסתכלת לעברה.
היא, לעומתי, ממשיכה להסתכל החוצה ומדברת אליי מבלי להביט בי כלל. "מעניין איך הטיפות יורדות מהשמיים. אף פעם לא חשבת על זה? למה הן יורדות רק בחורף? איפה הן מסתתרות בקיץ?"
אני מחייכת. "אני לא יודעת, זו באמת תעלומה."
"את תעזרי לי לפתור אותה?" היא שואלת ופותחת את עיניה הגדולות.
"בטח שאעזור, פרח שלי," אני עונה. הדיילת הנמרצת מתקרבת לעברינו, לופתת את עגלת המזון בכוח, שלא תחליק מידיה. "פרח, רוצה שוקו חם?" אני שואלת את הקטנה.
פרח סוף סוף מסיטה את מבטה אליי. "כן," היא אומרת, "עם כפית."
אני פונה אל הדיילת בעדינות ושואלת: "אפשר בבקשה שני שוקו חם?" היא מהנהנת. "עם כפית," אני מוסיפה לאחר כמה שניות.
הדיילת מושיטה לי בזהירות שני ספלים תכלים מהעגלה. אני תופסת אותם בזהירות ומודה לה.
"קחי," אני מגישה לפרח את אחת הכוסות.
"נמי," כך היא קוראת לי, "אני רוצה שניסע לחרמון."
"פרח, תשתי את השוקו שלך, שלא יתקרר."
"נמי, אל תתחמקי. אף פעם לא הייתי בחרמון," היא מתלוננת. "אני רוצה לבנות איש שלג, ולעשות מלאך על הערימות שלג ולעשות מלחמת שלג, בדיוק כמו שכל החברות שלי עשו," היא מספרת בחולמניות.
"אולי יום אחד, אני ואת נקנה כפפות ומעילים מאוד עבים, וניסע לחרמון. ובנתיים, תשתי את השוקו שלך."
"את חושבת שאני אוכל לעשות צורה של פרח משלג?" פרח שואלת ולוגמת מהשוקו.
"אולי, פרח שלי."

עד 10 הצבעות
מיקה -
אש -

זכרו שחובה לנמק את בחירתכם. הצבעה ללא נימוק לא תירשם ותיחשב כספאם.