יום וולנטיין הקדוש הגיע, כבכל שנה. היא צפתה בו דרך העיניים שלה, האלו החומות. הוא התיישב במקום הקבוע שלו, ליד אותו הילד שלידו תמיד ישב. היא בחנה אותם, בשקט האופייני לה כל כך. כשהמורים נכנסו וחילקו את השוקולדים בפעם הראשונה באותו היום, הם הקריאו את השמות של התלמידים ששלחו אותם. ככה זה היה, במקום שכזה. בבית ספר כנסייתי, היה פיקוח הדוק על כל מה שנשלח - הרי לא יכלו לקחת את המסורת האמריקאית כל כך מהנערים הללו. היא לא קיבלה שום דבר, אבל היא גם לא ציפתה לקבל. אחרי הכל - היא הייתה רק עוד ילדה אחת.
הוא קיבל שוקולדים, בכל מני צורות. וזה שישב לצידו, לא קיבל אפילו אחד. אבל היא לא ציפתה שהוא יקבל, אז זה היה בסדר גמור.
כשהוא עבר ליד התא שלו בבית הספר, היא הייתה חייבת להשאר ולהציל אותו. הוא לא יכול היה לעשות את הטעות הזאת, זה היה שובר את הלב שלו. הוא שלפה את השוקולד מהתא ברגע שהוא הסתלק, וטמנה אותו בכיסה לפני שהמורות שפיטרלו בחצר ישימו לב שנכנסה לתא של מישהו אחר - היה אמון, כי אלוהים הסתכל על הכל. אבל היא ידעה שהוא לא יאשים אותה על הגניבה, כי היא הצילה אותו מחטא.
כשהיא יצאה להפסקה מאוחר יותר, היא ראתה אותו יושב ובוכה בחצר, עם הראש שלו בין הברכיים.
"שוני?" היא שמעה את עצמה שואלת בלחש כשהיא עברה לידו, אבל הוא לא הרים את ראשו. היא נאנחה עמוקות, ופרשה את רגלייה לפניה כאשר התיישבה על אותה המדרגה לידו, בוחנת את השיער החום, המבריק בשמש.
"אני מצטערת," היא הסתכלה עליו שוב, מושכת באחת הצמות שלה בנסיון למצוא תעסוקה ליידיה - שהחלו להזיע מהרעד שתקף אותן כאשר הבחינה בבכיו.
"א-את לא אשמה," הוא יבב בתגובה, הקול שלו עדיין נשמע כשל ילדה. הוא היה הילד היחיד שבשכבה שהקול שלו עוד לא השתנה, מה שנתן לו את הפריווילגיות שלו במועדון השירה, אבל גרם לכולם לכנות אותו באותם שמות שהיא לא יכלה לסבול, שפגעו בו.
"הם העליבו אותך שוב?" היא שאלה בחשש, תוהה אם המורים קרובים מספיק בשביל לראות אם תשים יד על גבו ותטפח עליה בשקט.
"פשוט תלכי, טוב?" הוא הרים את ראשו בשקט, ובמאין דאגה דחף אותה מהמדרגות לעבר הכיתות. "השיעור מתחיל עוד מעט, אני כבר אגיע," הוא קינח את ידו בקצה השרוול.

"בשנים שעברו מאז, חשבתי על זה בכל אחד מימי האהבה," איזובל חייכה אל הילדים שלה. היא נפרדה מהם באותו הבוקר, עם קופסא של שוקולדים לכל אחד מהם, שיחלקו למי שהם רק רוצים. הם לא הלכו לבית ספר קתולי, והיא ידעה שהם לא יצטרכו להוציא שוקולד של אף ילד מהתא.
כשמייקי הקטן וג'סיקה ירדו מהאוטו, בחריקת גלגלים היא הסתובבה במקום ועברה את הרמזור באדום, מאיצה אל עבר בית החולים, כשקופסת השוקולד האחרונה משקשקת על רצפת המכונית, שרעדה בעוברה על מגוון השוטרים השכובים בכביש.
היא דפקה על הדלת, ועוד לפני שהספיקה לסדר את כתפיית תיק הצד שלה, היא נפתחה - מולה הייתה, כפי שציפתה, אותה העובדה המבוגרת, חמורת הסבר שעבדה עם אייב. בולדוג, היא קראה לה בראשה.
"הוא עדיין פה?" היא שאלה, בתקווה. האישה הנהנה אליה, והתרחקה למילוי עוד אחת ממטלותיה המשמימות - כך לפחות, האמינה איזובל. הרי שבכל פעם שנכנסה, הבעת פניה של האישה הייתה נעשת פחות ופחות חביבה.
"אייב?" היא קראה בשקט, היא ידעה שגם הקול הקטן ביותר מטריד אותו. הוא עדיין היה צעיר, קטן ממנה. והיא עצמה נחמדה להיות צעירה מכדי ללדת שני ילדים, ועוד לשלוח אותם לחטיבת הבניים.
"אייב, אני יכולה להכנס?" היא השעינה את ראשה על הדלת, וכששמעה צליל רך, שהזכיר לה מעט את רחשי החלונות והעלים, הניחה כי אייב ניסה לענות - שהיא הגיעה, כמובן, ביום הגרוע ביותר שלו עד כן.
היא נכנסה אל החדר, היד שלה עמוקה בתיק הצד שלה, והיד שלה החלה להזיע כאשר נזכרה בדבר האוחזת בין שתי ציפורניה הבנויות בדקדקנות.
היא התיישבה על קצות המיטה, מופתעת לנוכח ההתדרדרות במצבו של האיש מאז שהגיעה אליו בשבוע שעבר.
"שלום, איזי," הוא אמר, לחייו זזות בנסיון לחכות חיוך. היא לא ראתה אותו מחייך כבר חודשים. זה כאב, גם באותו היום.
"יש לי משהו בשבילך, אייב," היא אמרה בעצבנות. היא שמעה את קולה עולה ויורד, כמו של ילד. הציפורניים שלה שרטו את העטיפה הרכה ממילא, והיא הוציאה את ידה, פרושה, ישרה, אל אותו האיש. היא קירבה אותה לאפו, נותנת לו להריח את קוביית השוקולד העטופה בעטיפה ישנה.
"זה שוקולד, איזי. את יודעת שאני לא יכול," הוא אמר בשקט. פרץ השיעולים שלו קטע את הנסיון שלה להתחיל לענות, ושוב המילים ששיננה בביתה נראה שאיבדו את כל משמעויותיהם.
"זה משון," היא אמרה בשקט. "כשהיינו קטנים. הוא שם את זה אצלך, ואני הוצאתי. כי ידעתי שזה רק יעשה לו רע," היא אמרה בשקט. כמו תפילה.
"היו לו עיניים חומות כמו שוקולד, נכון?" הוא אמר לה בתגובה בשקט. "את חושבת שתוכלי לבקש, שישים לי טבעת על הקבר?"