האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים


חוקי הפורום 


(10) [1] 2 3 ... אחרון » קפיצה לעמוד V    ( עבור להודעה החדשה ביותר שלא קראת )
הגב לנושא זה פרסם נושא חדש פרסם סקר

 סמארטצ'ילד || תהילה
פורסם ב: Apr 8 2016, 09:07 AM
צטט הודעה




בלי גסויות.
************

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 39414
חרמשים: 4
מין:female
משתמש מספר: 51632
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 27.02.2015


סמארטצ'ילד

© כל זכויות היוצרים על הסיפור "סמארטצ'ילד" שייכים לי - תהילה, "מאושרת", וחל איסור להשתמש בו בכל צורה שהיא. אם אני אגלה יצירה עוקבת מכל סוג שהוא (פאנפיק, סדרה בת, סדרת המשך, סיפור המשך וכו'), שהאישור עליה לא ניתן/לא באמת ניתן ממני, אפנה, קודם כל, להנהלת האתר המדובר, ואם זה יימשך אפנה לגורמים מעט יותר סמכותיים. אין לשכפל, לצלם, להעתיק, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה. ©



פרולוג/ תקציר

תארו לעצמכם שאיפשהוא בעולם, במקום לא ידוע, יש עולם משלו.
תארו לכם שמהמקום הזה פועלת הטכנולוגיה. הטלוויזיה שיש לכם בבית, המכשירים והגאדג'טים - הכל נוצר משם.
ותארו לעצמכם, תארו גם שאת כל המכשירים הללו מייצרים לא אחרת מאשר נערים.
תארו לעצמכם שכל זה קורה ממש מתחת לאף שלכם. רק הנערים והנערות הגאונים ביותר מגיעים לשם, אחרי בדיקה יסודית במיוחד.
ותארו לכם, שיום אחד אתם מגיעים לשם ואתם לא זוכרים דבר. אינכם יודעים איך הגעתם לשם אבל אתם רק יודעים שהכל פה שונה מכל מה שהכרתם.
תארו לכם שבמקום הזה יש כל כך הרבה דברים שרציתם להכיר.
עכשיו, תפסיקו לדמיין. למקום הזה קוראים סמארטצ'ילד.



פרק ראשון
[מילים: 1,223]


מה אני עושה פה?
"שלום, ברוכה הבאה לסיור שלי!" אמרה נערה שחורת שיער.
מי, אני?
"בטח שאת. בואי, יש לי המון דברים להראות לך."
איך היא יודעת על מה אני חושבת?
"זה משהו שגם את תדעי לעשות בשלב מתקדם יותר. אבל קודם, בואי, יש לי המון דברים להסביר לך."
אני מסתכלת מסביב ומזיזה את עיניי במהירות ממקום למקום כדי לא להפסיד כלום.
"אל תדאגי," אומרת הנערה, "אני אראה לך הכל. זה אולי ייקח זמן, אבל בסוף את תהיי פה כמו כולם."
"מה זה פה?" אני פותחת את פי לראשונה, "איפה אני? מה אני עושה כאן? איך הגעתי לכאן?"
"את זוכרת מי את?" שואלת הנערה, שמאוחר יותר יתברר ששמה קלרה.
"קוראים לי עדי. למה?"
"זה אומר שהזיכרון מתחיל לחזור אלייך," אומרת קלרה ומגבירה את קצב ההליכה.
"מה? איזה זיכרון?" אני שואלת ומנסה להדביק את צעדיה.
"בואי, ניכנס לדנטיל ואני אסביר לך הכל."
היא נעצרת ליד מבנה גדול שעליו שלט 'דנטיל'. אני מביטה בבניין העצום ומנסה לתור בעיניי את הכניסה.
"הבניין מוצפן," אמרה קלרה, ששמה לב לכיוון אליו הסתכלתי, "אין דלת."
"אז איך ניכנס?"
"כל מה שצריך הוא לענות על חידה אחת. אל תדאגי, אני מצויינת בזה," היא אומרת וניגשת לכיוון השלט. היא שמה את כף ידה על האות ד' ומסמנת לי לשים את שלי על האות ל'. הלוח מהבהב כמה שניות ואז נפתח מתחתיו לוח נוסף ועליו כתובה חידה.
אני מנסה להבין את מה שראיתי עכשיו ובכל זאת להתרכז בחידה.
שני אנשים, אבן אחת, שלוש נשים, ארבע אבנים, חמישה ילדים...
"שמונה אבנים?" אני שואלת ומביטה בקלרה.
"מסך מחשב," אומרת קלרה בקול. השלט הקטן נסגר והשלט הגדול מתחיל לנוע ומאחוריו נפערת דלת צהובה גדולה. "עברתי את החידה הזאת כבר יותר מדי פעמים, צריך להגיד לאלדוק שיעדכן את השלט."
"את רוצה שאסביר לך את החידה?" שואלת קלרה, ששוב קראה את מחשבותיי.
אני מהנהנת.
"את תדעי הכל, לפני זה את צריכה להבין קצת את העולם שלנו. אגוס ופורמה יעזרו לי להסביר לך, בואי."
אני נכנסת לחדר מוזר עם המון מכשירים לא מוכרים והמון נערים ונערות יושבים והולכים ומתרוצצים ממקום למקום.
קלרה עוצרת ליד נער ונערה ואומרת להם כמה מילים. עכשיו אני שמה לב שקלרה הכי גבוהה מבין כל הנערים שראיתי.
"זה אגוס," אומרת קלרה ומחווה בידה לכיוון הנער, "וזו פורמה. הם יעזרו לך להתאקלם פה, אני צריכה ללכת. אגוס, תחליף לה את השם." והיא הלכה.
"בואי, שבי," אומר אגוס ומסמן על משהו שנראה כמו כל דבר אחר שהוא לא כיסא. אני מתיישבת על המכשיר המוזר והוא מתאים את עצמו לגופי. אגוס מרכיב לי מכשיר על הראש, מעין כובע עם המון כפתורים.
"זה לא כואב," אומר אגוס. גם הוא קורא את מחשבותיי.
הוא מתחיל ללחוץ על כפתורים מסויימים בכובע, מרוכז מאוד. מדי פעם הוא מציץ במסך ומקליד שם משהו, תוך כדי שהוא מחבר כל מיני חוטים לשקעים בלוח שחור ומוזר.
"אגוס בודק את השם שלך," מסבירה פורמה, "לכל אחד פה יש שם שמתאים לו. עדי זה השם שבחרו ההורים שלך, אבל כאן את צריכה את השם האמיתי שלך. את מקבלת את השם לפני התכונות שלך, התחומים שבהם את חזקה ובעיקר לפי רמת ההשכלה שלך. אל תדאגי, את תתרגלי לשם מהר מאוד."
אני מסתכלת על פורמה וכבר מחבבת את אותה. היא אוחזת לי את היד. "זה אומנם לא כואב," היא אומרת, "אבל זה באמת יכול להיות מלחיץ. השם שלך פה הוא יותר מסתם שם, הוא חשוב. מודדים אותך פה לפי השם שלך והתוצאות שלך צריכות להיות מתאימות לנתונים. היה פה אחד שקראו לו פעם מינוס, כי זה השם שהבלדובשן בחרה לו, ופשוט היו צריכים להוציא אותו מפה. זה תהליך מסובך מאוד אבל לא הייתה ברירה."
אני מביטה בפורמה בבלבול. "תוצאות שלי? בלדובשן? להוציא? להוציא מאיפה?"
"אני מצטערת, לפעמים אני שוכחת שהבדרבגים עוד לא יודעים כלום. בדרבגים זה מתלמדים וכרגע את מתלמדת. יש פה כאלה שקצת אוהבים להתנשא, אז אם יקראו לך הרבה פעמים בדרבגית, אל תעלבי. ועכשיו, אסביר לך הכל, אבל לאט לאט. תשאלי כל שאלה בנפרד ותשתדלי לא להתבלבל יותר מדי. יש לנו מספיק זמן."
אני חושבת כמה שניות ומנסה להתרכז בתוך הרעש שהכובע שלי עושה ושואלת, "אוקיי, אז מה זה המקום הזה? זה מין עולם של קוסמים? איך דברים פה זזים? איך קלרה יכולה לקרוא את המחשבות שלי?"
"אמרנו כל שאלה בנפרד," אומרת פורמה ומצחקקת. "אוקיי, אז לא. אנחנו לא עולם של קוסמים, בכלל לא. את נמצאת במקום שפועל מההגיון - קוראים למקום הזה סמארטצ'ילד. אנחנו מביאים לפה את כל הנערים והנערות בעלי רמת האינטליגנציה הגבוהה ביותר. אני לא מדברת איתך על ציונים של 90 ו100 במבחנים, זה הרבה יותר. זוכרת את הנער שסיפרתי לך עליו, מינוס? הוא לא נער טיפש. בכלל לא. כל מי שמגיע לפה הוא גאון. הוא, פשוט, לא התאים לרמת האינטליגנציה הגבוהה שהיינו זקוקים לה. הוא כבר מזמן חזר לעולם שלו, שלנו, והוא לא זוכר דבר - אבל הוא פרופסור גדול מאוד ומפורסם. כולם התחילו אצלנו."
אני עדיין מנסה להבין את כל המידע שקיבלתי. "אבל למה? למה כל זה?"
"לפני הרבה מאוד שנים, היה חוקר אחד גאון בשם דלפונסר. דלפונסר היה בן 17 כשהוא עשה את המחקר שלו על התפתחות הטכנולוגיה. המחקר שלו היה מחקר מבריק, יוצא מן הכלל. לאחר ניסויים רבים וחקירות מעמיקות, דלפונסר גילה דבר מפתיע במיוחד. הוא נתן לנערים גאונים, שהוכיחו את עצמם ככאלה, לנסות להבין איך פועלים מכשירים טכנולוגיים בעולם שלנו וליצור אותם בעצמם. הנערים הללו הצליחו, זה היה פשוט מדהים. דלפונסר החליט לא להתעלם מהתגלית, ועשה מעשה. הוא החליט ליצור מקום שבו הטכנולוגיה תהיה חייהם של הילדים. הילדים יקדמו את הטכנולוגיה ויצרו את העתיד בעצמם. וכך הוא עשה. והנה את, בסמארטצ'ילד. דלפונסר הוא אדם מפורסם מאוד כאן, יש אפילו מקום על שמו."
"מה אתם עושים עם כל מה שאתם ממציאים?"
"התהליך פה ארוך," אומרת פורמה, ואני מתפלאת איך היא עוד לא התייאשה מההסברים, "קודם כל מתכננים את המכשיר. בהתחלה על הדף, תכנון ארוך ומקיף - את הפעילות של המכשיר, כיצד הוא יעבוד ואחר כך גם עוברים למראה שלו. זה לוקח הרבה מאוד זמן. אחר כך בונים מיצג של המכשיר. אם הוא יוצא טוב, ממשיכים לשלב הבא. מתחילים בתכנות המכשיר ובנייתו, זה השלב שאגוס וטינג'ד בדרך כלל אחראים עליו במחלקה שלנו, הם כבר דרמזקים כאן. דרמזקים אלו הוותיקים פה והמתמחים במיוחד. אחר כך מגיע השלב של התיקונים, מעבירים את המכשירים לאלדוק," אומרת פורמה ואני נזכרת שכבר שמעתי את שמו, כשהייתי עם קלרה ליד השלט, "והוא דואג לשפר את המכשיר ככל שאפשר ולדאוג שיעבוד כשורה. המכשיר עובר מבחנים רבים וניסויים עד שמוכן. כשהוא סוף סוף מוכן, הוא עובד לחוצדבים, אלו היחידים שיוצאים מכאן החוצה. קוראים להם דֵנָה ותרמוס. דנה ותרמוס יוצאים החוצה להעביר את המכשירים לתומף, האדם המבוגר היחיד שיודע על קיומו של המקום הזה. תומף הוא צאצא של דלפונסר וגאון כמעט כמוהו. הוא דואג להעביר את המכשירים למקומות המתאימים ולהפיץ אותם וכך אף אחד לא יודע שנעשו על ידי ילדים."
אני מתחילה להתעייף. "את בסדר?" שואלת פורמה, "זה השלב הקצת יותר קשה של הבלדובשן, היא קצת מטשטשת אותך אבל עוד רגע זה נגמר."
"הבלדובשן?" אני שואלת.
"הכובע ההוא שלך, המכונה הזו, כך קוראים לה."
"גמרנו," אומר אגוס ששתק לאורך כל הזמן, "עכשיו צריך לחכות כמה שניות שהמכונה תעקל את כל הנתונים ותוציא מהם את השם החדש שלך."
"מרגע שאת מקבלת את שמך, זהו השם היחיד שלך. את לא משתמשת יותר בשם עדי אלא רק בשמך החדש."
זה היה המשפט האחרון ששמעתי לפני שעצמתי עיניים ושקעתי בשינה ארוכה.

אני פוקחת את עיניי אחרי כמה זמן, אין לי מושג כמה. הפעם אני לא רואה את אותו החדר שבו ישבתי לפני כן עם אגוס ופורמה. אני עכשיו במיטה רכה וצבעונית, בחדר עם עוד ארבע מיטות צבעוניות אך שונות לגמרי.
"טורדיל," אומרת פורמה, שמציצה כעת מעליי, "זה השם."
"טורדיל," אני חוזרת אחריה בלחש. אני אצטרך להתרגל לשם הזה.


--------------------
"החוכמה היא לא לדעת לעמוד באתגרים שלך, אלא להצליח למצוא את הפראייר שיעמוד בהם במקומך." - אני, ברגע של גאונות מתפרצת

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 8 2016, 12:40 PM
צטט הודעה




מכשף בקסמהדרין
*************

פרטי משתמש
קבוצה: הנהלת האתר
הודעות: 43970
חרמשים: 2147483647
מין:male
משתמש מספר: 5565
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 01.12.2007


אוקיי, פרולוג מרתק, פרק ראשון מאוד חמוד. אני חייב להגיד לך שבהתחלה לא אהבתי את השם הזה עדי, אבל ברגע שהתברר לי שמחליפים לה אותו, הוקל לי. השמות מסביב כל כך דחו את השם "עדי", אבל למזלנו ניתן לה כינוי יותר FIT IN, אהה?
בכ"מ, פרק די מבלבל, המון הסברים שלרגע איבדתי את ההתחלה של המשפט, אז הייתי צריך לקרוא מהתחלה. אשמח להמשך כמובן :)


--------------------
בס"ד
כי עם הזמן זה דעך
הכאב שכך
לפעמים גם פצע ישן
שב ונפתח






---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 8 2016, 12:57 PM
צטט הודעה




קוסם מתקדם
******

פרטי משתמש
קבוצה: רייבנקלו
הודעות: 9365
חרמשים: 11399
מין:female
משתמש מספר: 53328
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 24.07.2015


יפה מאוד, הייתי שמחה להמשך.
יש לך כמה טעויות הקלדה, למשל תומף במקום אחד ולאחר מכן דומף.


--------------------
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."




מעכשיו אני משתדלת לאהוב אתכם, לא משנה מי אתם - שמאלנים, ימניים, חילונים, דתיים, חרדים, צמחונים, טבעונים, אוכלי בשר, הומופובים, סטרייטים, חברי הקהילה הגאה, נשים, גברים, פמיניסטים, שוביניסטים, ערסים או פרחות. כי כולנו עם אחד ♥


לא פה ב23-27.8

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 8 2016, 02:17 PM
צטט הודעה




נסיך שאול גיי
**********

פרטי משתמש
קבוצה: הנהלת הפורומים
הודעות: 27874
חרמשים: 2147465490
מין:
משתמש מספר: 37223
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 09.01.2012


וואו, זה נשמע ממש אדיר.
הרעיון הכללי ממש ממש מגניב לדעתי, אבל רק דבר אחד די הפריע לי - את הפרולוג היה אפשר לעשות לגמרי אחרת. היה אפשר לכתוב משהו על החיים של עדי (לפני שהיא הייתה טורדיל) בעולם שלנו לפני ש... לקחו אותה? איך היא הגיעה לשם בכלל? יש כל כך הרבה שאלות שלא ענית עליהן וזה ממש מוצא חן בעיני, אני כל כך מבולבל.ת כרגע ואני ממש צריךה עוד פרק.
אני דווקא לא ראיתי את שגיאות ההקלדה שגרייס דיברה עליהן, אולי פספסתי אותן או קראתי אותן בתור משהו שקשור לסיפור... אין לי מושג.
אני מחכה לפרק הבא!


--------------------

g*Jonathan Van Ness voice* Can you believe?g
User Posted Image
תם, הנהלת הפורומים, שמאל(נ)י, מתולתל, חננת חלל, מסדר מרלין של 2017, דברו איתי על רמוסיריוס, תראו queer eye

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 8 2016, 02:20 PM
צטט הודעה




טרול
**

פרטי משתמש
קבוצה: רייבנקלו
הודעות: 275
חרמשים: 12350
מין:female
משתמש מספר: 54421
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 08.10.2015


יפה!
רעיון מעניין ואני מסכימה עם זו שמעלי


--------------------
רציתי לומר לכם לכולכם תודה תודה על זה שנתתם לי ליראות דברים אחרים ועל זה שבזכותכם אני פתוחה יותר לדעות שלי תודה שבזכותכם הבנתי שזה לא בושה להיות אני וזה לא בושה להיות לסבית בידוק כמו שזה לא בושה להיות סטרייטית תודה שלימדתם אותי לקבל גם דעות אחרות אז פשוט תודה ולהיתראות


פרשתי

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 8 2016, 02:29 PM
צטט הודעה




בלי גסויות.
************

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 39414
חרמשים: 4
מין:female
משתמש מספר: 51632
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 27.02.2015


צח, תודה. גם אני לא סבלתי את השם הזה ולא היה אכפת לי לתת לה אותו כי תכננתי להחליף במילא.
גרייס, תיקנתי, תודה.
תם, למען האמת אני פחות רוצה שהעלילה תתמקד בטורדיל (עדי), למרות שהיא המספרת וכ'ו, היא משמשת עבורי יותר כמו מצלמה לסמארטצ'ילד. דרך להציג את העולם הזה. אם הבנת למה התכוונתי... בכל אופן, לא ממש תכננתי מראש לכתוב פרולוג. כתבתי את הפרק הראשון ואז חשבתי לעצמי שכדאי שיהיה תקציר קצר, אז הוספתי.
תודה ג'יני פוטר.
אני מקווה לא לאכזב בפרק הזה, אשמח להערות בונות, אפילו 'משעמם', הכל כדי שאוכל לשפר.

פרק שני
[מילים: 1,242]


למה הכל פה כל כך צבעוני?
"על מה את חושבת?" פורמה שואלת.
"את לא יכולה לקרוא מחשבות?" אני שואלת.
"לא, אני עוד לא ברמה של הדרמזקים, אין פה הרבה כאלה. בדרך כלל הופכים להיות דרמזקים בגיל 17, והגאונים יותר בגיל 16 - שזה מאוד חריג. אבל התקופה של הדרמזקים פה היא לא ארוכה, כי כל מי שמגיע לגיל 18 יוצא מכאן."
"יוצא? לאן?"
"יוצא לעולם," אומרת פורמה, מעט באנחה, "הם שוכחים הכל. כולם. הם חוזרים לעולם הגדול וממשיכים את החיים שלהם כאילו כלום לא היה והם לא יודעים דבר."
אני מנסה להעביר נושא, כי אני רואה שזה מכאיב לפורמה. "אם כולם פה נערים, מי האחראי? מי דואג לכל זה?"
"זה מתחלף. כרגע קלרה היא האחראית, היא אחותו של תומף, צאצאית של דלפונסר. קלרה ותומף, וכל שרשרת דלפונסר שהיו לפניהם, כולם היו פה. קלרה תהיה היחידה, חוץ מתומף, שתדע על קיומנו."
"ומי יהיה אחריה?"
"בכל פעם כשהאחראי, כאן קוראים לזה דומטר, עוזב, הוא בוחר את המחליף שלו. בדרך כלל משתדלים שזה יהיה צאצא של דלפונסר שימשיך את השרשרת, אבל כרגע הילדים של תומף עוד לא הגיעו לגיל, אז הם לא יכולים להגיע לכאן."
אני שותקת כמה שניות ואז נזכרת. "מקודם, כשאני וקלרה רצינו להיכנס לדנטיל אז -"
"הייתה לכם חידה," משלימה פורמה.
"כן," אני אומרת ומחכה שהיא תבין לבד.
"ואת רוצה שאני אסביר לך אותה?" היא שואלת.
אני מהנהנת.
"מה הייתה החידה?"
"שני אנשים, אבן אחת, שלוש נשים, ארבע אבנים, חמישה ילדים... מסך מחשב."
"תשמעי, הייתי ממש שמחה לספר לך, אבל אני חייבת לזוז למחלקה. אני אקח אותך לדוליפ, בסדר?"
למרות שפורמה לא קוראת מחשבות, היא מיד נזכרה, "אה, כן, את לא יודעת מי זאת. היא כבר תספר לך על עצמה, טוב? בואי נלך."
אנחנו מתחילות ללכת ואני ממשיכה להסתכל על הבניינים הצבעוניים והכל כל כך צבעוני. תרמוס, שהוא חוצדב והוא במחלקה שלי, סיפר לי שהסמארטצ'ילד כל כך צבעוני כי הם לא רוצים להפוך את הנערים פה למכונות עבודה, הם רוצים לתת להם לחיות. בטח בגלל זה יש פה כל ערב פעילות. זה נשמע די נחמד.
אנחנו נכנסות למבנה קטן, ממש חדרון, שעל דלתו כתוב שלט צבעוני 'בלאבי'. הפעם הדלת נפתחת מיד, בלי סיסמא או חידה.
פורמה ניגשת מיד לנערה פצפונת ומתולתלת, נראית כבת 12 לכל היותר. "דוליפ, זאת טורדיל - תכירי. אני משאירה אותה אצלך, טוב?" היא אומרת ורצה החוצה לפני שמקבלת תשובה.
דוליפ מחייכת. "אז תשמעי, גם אני בדרבגית אז אני גם לא מתמצאת פה לגמרי, אבל אני בכל זאת יודעת דבר או שניים. בואי נתחיל במחלקה שלך - את במחלקת התכנונים על הדף - מחלקה חמישית. לא, בעצם, שישית. קוראים לה דפלקס אבל את לא חייבת לזכור את זה כרגע, את תתרגלי. אוקיי, קודם כל את צריכה מדים," היא הולכת לכיוון כוורת מגירות ענקית וצבעונית. יש שם אולי מאות מגירות. על כל מגירה כתובה מילה שלא ברורה לי, כי אני עדיין לא מכירה. דוליפ ניגשת במהירות למגירה צהבהבה שעליה כתוב 'דפלקס - בנות - שני - בדרבגיות - קיץ'
"כל המגירות מסודרת לפני שם המחלקה - המין, כי לבנים ולבנות יש מדים שונים - מידה, אצלנו קוראים לזה ראשון, שני, שלישי וכן הלאה - הדרגה, כי יש תו על המדים - והעונה, כדי שלא תמותו מחום בקיץ או תקפאו בחורף," דוליפ מסבירה ומוציאה מהמגירה מדים צהבהבים. אני בוחנת את המדים ומגלה שהם ממש לא מה שציפיתי. הייתי בטוחה שתהיה חולצה עם סמל, צווארון, אולי אפילו שרוך. מכנס ארוך, כיסים, אולי אפילו סרבל בכלל.
אבל לא. היא מגישה לי חולצת טריקו צהבהבה, שרוול קצר. מקדימה נכתב בקטן 'בדרבגית' ומאחורה כתובת גדולה 'דפלקס'. חוץ מזה, החולצה הייתה חלקה.
"תראי," דוליפ אומרת ומצביעה על כפתור קטן בשרוול שלא שמתי לב אליו קודם, "זה יכול להחליף לך את הטפט של החולצה, שלא יהיה לך משעמם."
אני לוחצת על הכפתור והחולצה מתחילה להתמלא בפסים שחורים ודקים. אני לוחצת שוב והחולצה הופכת למשובצת. אני לוחצת שוב ופרחים קטנים צומחים על החולצה.
"ואם את רוצה שוב חלק," היא אומרת, "את לוחצת לחיצה אחת ארוכה וזה חוזר."
"ועכשיו, נעבור לחידה שרצית עליה תשובה. יש אגדה ישנה על דלפונסר, בטח שמעת עליו, באחד הניסויים שלו. הוא רצה להשוות בין מבוגרים לילדים ולכן הוא לקח שני גברים, שלוש נשים וחמישה ילדים. לכל אחת מהקבוצות הללו הוא הביא חמש אבנים. הוא ביקש מהם לעשות מהאבנים האלו משהו מיוחד, לשנות להם את הצורה. שני הגברים לקחו את חמשת האבנים והפכו אותם לאבן אחת. זה בהחלט היה תהליך מסובך, הם היו זקוקים לשם כך להמון יצירתיות. שלושת הנשים הפכו את חמשת האבנים, שהיו באותו הגודל, לארבע אבנים באותו הגודל בדיוק. חמשת הילדים, שמהם צופה להכי פחות, הפכו את חמשת האבנים למסך מחשב. באותו הניסוי, כך אומרת האגדה, דלפונסר הבין שהוא חייב לבנות את סמארטצ'ילד."
"ועכשיו, תלבשי את המדים." דוליפ לוחצת על כפתור גדול ודלת כחולה עולה מהרצפה. רק דלת, בלי שום דבר מאחוריה.
דוליפ פותחת את הדלת. "אל תדאגי, מבטיחה לך שאף אחד לא רואה אותך. זה ממש מגניב, את פשוט נעלמת שם."
אני פותחת את הדלת ועוברת לצד השני שלה. כלום לא השתנה, אני רואה את החדר בדיוק אותו דבר.
"דוליפ, מה הקטע?" אני שואלת.
"לא רואים אותך, נשבעת," היא אומרת.
אני מחליטה להאמין לה ומחליפה את הבגדים למדים שלי. הם נוחים מאוד, מעבר למצופה.
"יש בחוץ מכונית צבעונית שכתוב עליה בלאבי, היא שלי. תכנסי אליה ותגידי 'דפלקס', היא כבר תראה לך איפה זה, כמו GPS."
"אבל..." אני אומרת בחשש, "אין לי רישיון..."
"את לא צריכה רישיון, היא נוסעת לבד, טורדיל. תסמכי עליי, טוב? תהני, מתוקה!" היא אוהבת ושערה המתולתל מתעופף משם.
אני נכנסת למכונית הצבעונית ואומרת "דפלקס". היא מתחילה לנסוע.
אני לא מספיקה בכלל להרגיש והמכונית נעצרת בצד. אני יוצאת ורואה שהמכונית נוסעת משם. לבד.
תרמוס מחכה לי מחוץ למחלקה. אני רואה שגם הוא לבוש במדים צהבהבים, אבל איפה שאצלי כתוב 'בדרבגית', אצלו כתוב 'שולד'. הוא רואה שאני מביטה בזה, או שגם הוא קורא מחשבות, ואומר "שולד זה באמצע. אני לא בדרבג אבל גם לא דרמזק, אני בדרגה די מתקדמת. בואי, ניכנס ואני אסביר לך הכל."
"רגע," אני אומרת, "אני... אני קצת מסוחררת מהסברים. הכל עוד כל כך מבולבל לי. כבר יומיים שאני רק שומעת עוד ועוד הסברים ולא מבינה כמעט כלום. אני אמורה להישאר פה לנצח? מי החליט? למה? איך בכלל הגעתי לפה פתאום? מה עם המשפחה שלי? זה נחמד מאוד שאני נחשבת לגאונה ויש פה אנשים באמת נחמדים אבל... מה עם כל החיים שלי?"
תרמוס נראה שקצת נבהל מהנאום שלי. "אני חושב שאת צריכה ללכת לקלרה, טוב? אולי כדאי שנחכה קצת עם המחלקה שלך..."

"כולם עוברים את זה. אני יודעת, זה קשה, אבל גם את תעברי את זה," קלרה אומרת ומגישה לי כוס קפה.
"למה?"
"טורדיל, כל מי שמגיע לכאן מאבד את הזיכרון וכך גם את. לפני כחודשיים דנה ותרמוס, שהם החוצדבים, הופיעו בביתך."
"מה?"
קלרה מהנהנת. "את הכרת אותם. את שניהם. ככה זה תמיד. הם הסבירו לך הכל, כל מה שמסבירים לך עכשיו ומה שעוד יסבירו, את כל זה הם הסבירו לך במהלך החודשיים. את היית חברה טובה מאוד מאוד של שניהם. אפילו - טוב, לא משנה. בסיום החודשיים היה לך את יום ההכשרה. היום הזה הוא יום הבדיקות האחרון, תרמוס ודנה בדקו אם את יכולה להתקבל אלינו באופן ודאי. בסוף יום ההכשרה לכל אחד יש זכות לבחור - להגיע לסמארטצ'ילד ולחיות פה עד יום הולדתו ה18 או לחזור לחיים הרגילים שלו ולשכוח מהכל. את בחרת לבוא לכאן, טורדיל, לא אף אחד בחר בשבילך."
אני מקשיבה לסיפורה של קלרה ומתקשה להאמין.
"ואם..." אני אומרת בלחש, "אם... אם אחליט לחזור הביתה?"
קלרה מרכינה את ראשה. "אנחנו נקבל את זה. את תשכחי את הכל ותחזרי לחיים הרגילים שלך ולעולם לא תוכלי לחזור אלינו."
אני בולעת את הרוק ושותקת.
"טורדיל, אני אתן לך שבוע. שבעה ימים. בסיומם תבחרי אם לשוב לחייך הרגילים או להישאר איתנו עד שימלאו לך 18 ולא יום אחד פחות. אני מקווה שתעשי את הבחירה הנכונה עבורך ועבורנו."


--------------------
"החוכמה היא לא לדעת לעמוד באתגרים שלך, אלא להצליח למצוא את הפראייר שיעמוד בהם במקומך." - אני, ברגע של גאונות מתפרצת

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 8 2016, 03:19 PM
צטט הודעה




קוסם מצטיין
*******

פרטי משתמש
קבוצה: מנהלי פורומים
הודעות: 12715
חרמשים: 45264
מין:male
משתמש מספר: 55640
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 24.01.2016


קראתי בשקיקה את שני הפרקים.
רעיון מדהים, מוצא חן בעיני מאוד.
מעט מעט טעויות הקלדה בכל פרק, אבל חוץ מזה, מנוסח בצורה טובה, יפה, רעיון מקורי, יש לך פוטנציאל.
אני חייב עוד פרק, דחוף!
כישרון, פשוט כישרון.
סיפור מדהים, תמשיכי!
מקווה לראות פרק עוד היום !


--------------------
זיו » חתולים » מ. קבוצת האלמנטריום » מ. פורום מטומ"מ
User Posted Image
Doctor Who - Stranger Things - Harry Potter - Percy Jackson

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 8 2016, 04:05 PM
צטט הודעה




מכשף בקסמהדרין
*************

פרטי משתמש
קבוצה: הנהלת האתר
הודעות: 43970
חרמשים: 2147483647
מין:male
משתמש מספר: 5565
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 01.12.2007


אוקיי, קצת יותר ברור, והרבה יותר מעניין. אבל אני עדיין לא מבין את הדרגות ויקח לי זמן להתרגל לכל המילים המוזרות שהמצאת, בכל מקרה אני מחכה להמשך! :)


--------------------
בס"ד
כי עם הזמן זה דעך
הכאב שכך
לפעמים גם פצע ישן
שב ונפתח






---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 8 2016, 05:37 PM
צטט הודעה




קוסם מתקדם
******

פרטי משתמש
קבוצה: רייבנקלו
הודעות: 9365
חרמשים: 11399
מין:female
משתמש מספר: 53328
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 24.07.2015


מדהים ביותר!


--------------------
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."




מעכשיו אני משתדלת לאהוב אתכם, לא משנה מי אתם - שמאלנים, ימניים, חילונים, דתיים, חרדים, צמחונים, טבעונים, אוכלי בשר, הומופובים, סטרייטים, חברי הקהילה הגאה, נשים, גברים, פמיניסטים, שוביניסטים, ערסים או פרחות. כי כולנו עם אחד ♥


לא פה ב23-27.8

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 9 2016, 09:12 PM
צטט הודעה




בלי גסויות.
************

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 39414
חרמשים: 4
מין:female
משתמש מספר: 51632
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 27.02.2015


פרק שלישי
[מילים: 1,416]


"אז מה עכשיו?" אני שואלת בעת שאני ופורמה שוכבות על הדשא הצבעוני. כן, גם הוא צבעוני.
"בעיקרון עכשיו היית אמורה לעבור סיור במחלקה שלך, דפלקס, ואחר כך לעבור ללמוד בבית ספר."
"בית ספר?" אני שואלת ופתאום מרגישה שהדשא מפסיק להיות נוח.
"כן, מה חשבת? שתלכי מיד לעבודה המעשית? את רק ברבגית מתחילה, יש לך המון מה ללמוד."
אני נאנחת. "נו, אז איך קוראים לבית ספר שלכם? אין לו איזה שם מוזר ומסובך? פוטומופלה? גרנספלק? אודומורונודה?"
פורמה מצחקקת. "למען האמת, קוראים לו פשוט בית ספר. למרות שלא לומדים שם בכלל מהספר."
"ואל תדאגי," היא מוסיפה, "את תלמדי את השמות מהר מאוד."
"אם אשאר כאן..." אני אומרת קצת יותר בלחש.
"כן..." פורמה עונה, "בנתיים, בגלל שאין טעם לעשות לך התלמדות סתם, אפשר ללכת לאן שתרצי."
"כדאי לך ללכת למחלקת התיקונים, לאלדוק יש תמיד סיפורים מעניינים," אני שומעת קול לידי ומסתובבת. תרמוס שוכב לצידי על הדשא ומחייך.
"תרמוס, זה נכון שאני הכרתי אותך ואת דנה?" אני שואלת.
תרמוס מסמיק פתאום והאוזניים שלו אדומות כמו שני קבבונים. "כן..." הוא ממלמל ומתרחק מעט ממני.
"הי, טורדיל, מה דעתך שנלך לדוליפ?" פורמה שואלת ואני מבינה שהיא מנסה להעביר נושא.
אני מסתכלת על שניהם במבט מבולבל. "היא קצת מפחידה אותי, הדוליפ הזאת. כמה ילדה בת שלוש-עשרה יכולה לדבר?"
פורמה ותרמוס צוחקים. "היא בת עשר וכן, היא מדברת די הרבה."
"בת עשר? יש פה גם ילדים קטנים?" אני שואלת.
"לא, אבל דוליפ היא ממש מיוחדת. אחת המבריקות ביותר שיש פה. בגלל זה היא כבר סיימה את ההתלמדות שלה ונכנסה לבלאבי."
אני שותקת כמה שניות.
"הכל בסדר?" שואלת פורמה. אני כל כך שמחה שהיא עוד לא יודעת לקרוא מחשבות.
"אחותי בת עשר," אני אומרת בלחש, "אתם חושבים שהיא זוכרת אותי?"
שתיקה. אני מסתכלת על תרמוס ופורמה ורואה שפניהם החווירו. "הכל בסדר?" אני שואלת אותם.
"כדאי שנלך," פורמה אומרת בזריזות וקמה מהדשא.
"כן, כדאי," תרמוס מזדרז להסכים וקם גם הוא.
אני מתרוממת באיטיות ובמוחי רצות מחשבות. הם מסתירים ממני משהו, אני בטוחה, אני רק צריכה לדעת מה.
"לאן את רוצה שנלך?" פורמה שואלת.
אני כמעט עומדת לפלוט את שמו של אגוס, אך מיד נזכרת שאגוס יכול לקרוא מחשבות. אני לא רוצה שהוא ידע על מה אני חושבת עכשיו. דוליפ אומנם רק ברבגית ולא יכולה לקרוא מחשבות, אבל מדברת יותר מדי.
"בוא נלך לאלדוק," אני אומרת.

אנחנו נכנסים למבנה גדול וצבעוני, כמובן, עם המון קומות. אני מחפשת בעיניי את המעלית אבל לא מוצאת.
"עולים ברגל?" אני שואלת.
פורמה ותרמוס מסתכלים אחד על השני וצוחקים. "בואי," פורמה אומרת ומתחילה ללכת.
היא עוצרת ליד עיגול תכול ומשונה. הוא נראה כמו מין שולחן בלי רגליים, רק עבה הרבה יותר. פורמה ותרמוס נעמדים עליו.
אני נעמדת גם ואנחנו עומדים על העיגול עם פנים כלפי חוץ. פורמה שולחת את ידה באוויר ומסך שקוף צץ פתאום עם טביעת ידה. לאחר רגע המסך נצבע בירוק ונעלם. העיגול זז מהמקום ומתחיל לעלות למעלה.
"זו טכנולוגיה מיוחדת," אומר תרמוס, "היא קולטת את טביעות האצבעות של כל מי שמוסמך לעלות. אבל המיוחד בה, שגם מי שמשיג את טביעת האצבע בדרך כל שהיא, לא יכול לעלות כי הוא מעולם לא יחשוב על האפשרות לדרוך על העיגול ולשלוח את היד קדימה."
מרגע לרגע אני רואה עוד דברים חדשים ומגניבים.
אנחנו מגיעים לקומה התשיעית ויורדים מהעיגול. בקומה התשיעית יש מסדרון ארוך ולכל אורכו יש המוני חדרים שדלתותיהם צבועות בסגול לילך. זה כנראה צבע המחלקה.
על החדרים אין מספרים ואני תוהה איך פורמה ותרמוס ימצאו את החדר של אלדוק. מהר מאוד אני מבינה.
פורמה ותרמוס מתחילים לעבור על כל הדלתות. הם מניחים את היד על הדלת ומיד מופיע מספר החדר.
תרמוס עוצר ליד דלת מסוימת, שכשהניח את ידו עליה הופיע המספר 24.
פורמה מתקרבת לדלת. "כדי לפתוח את הדלת צריך לפתור משוואה," היא מסבירה לי. בנתיים תרמוס סיים לפתור את המשוואה.
"מספר הצאצאים שיש לדלפונסר עד היום - מספר הנערים בני החמש עשרה שנמצאים כעת בסמארט צ'ילד X השנה בה נוצר הבלדובשן," תרמוס מקריא את המשוואה, "זו הייתה משוואה קלה. אלדוק לא אוהב לאתגר אותנו."
אנחנו נכנסים לחדר של אלדוק. הוא אומנם עצום בגודלו, אך כמות הנערים והנערות שנמצאים בו בכל זאת משווה אווירה צפופה ביותר.
אני שמה לב שגם פורמה ותרמוס נדהמים מכמות הנערים. כנראה שמשהו לא כשורה.
כשאני מסתכלת טוב יותר, אני שמה לב שכל הנוכחים בחדר נראים נורא לחוצים, מודאגים ועצובים.
"מה קורה כאן?" פורמה שואלת ומחפשת בעיניה את אלדוק.
"אלדוק עוזב," אחת הנערות אומרת ופניה אדומים ורטובים מדמעות. פורמה ניגשת מיד ומחבקת אותה.
"זו מייד, החברה של אלדוק," תרמוס אומר לי בלחש.
"למה הוא עוזב?" אני שואלת את תרמוס.
"כנראה שהוא בן שמונה עשרה. הוא לא סיפר לנו כלום. הוא מעולם לא חגג יום הולדת ואף אחד לא ידע מתי הוא אמור לעזוב. לא דמיינתי שזה כל כך קרוב."
"אני לא מבינה, למה הם חייבים לעזוב? למה אי אפשר להישאר פה?" אני שואלת ומביטה במייד חוסר אונים.
"אלה הנהלים, ככה זה. כל מי שהגיע לכאן ידע את זה מראש. מייד כבר בת שבע עשרה ועוד מעט גם היא תעזוב," תרמוס עונה ואני רואה שגם לו קשה. כנראה שאלדוק הוא אדם אהוב כאן.
"אל תדאגי, מייד, עוד חצי שנה כבר תוכלי לראות אותו," אני אומרת בניסיון לעודד אך זו רק מגבירה את בכייה. אני מסתכלת על תרמוס וכבר מצטערת שהוא לא יכול לקרוא מחשבות.
אבל הוא מבין לבד. "כשהם יוצאים מכאן, הם מאבדים את הזכרונות, כנראה שכחת את זה," הוא לוחש באוזני.
אני נאנחת ומביטה במייד. מסכנה. אני כמעט עומדת לבכות על אף שאינני מכירה את אלדוק ולא פגשתי אותו אפילו פעם אחת.
ואז הוא מגיע. נער גבוה עם שיער מסורק, רזה ועיניו ירוקות. פניו נפולות.
"אני מצטער, מייד," הוא אומר וניגש אליה, "אני לא רציתי שתצטערי מראש..."
הדלת נפתחת מאחורה וקלרה נכנסת. "אלדוק!" היא קוראת ורצה אליו. היא מחבקת אותו חיבוק חזק שאורך כמה שניות. "אני כל כך אתגעגע אליך," היא אומרת, "אני לא יודעת איך אסתדר בלעדיך."
"את תסתדרי מעולה," הוא אומר ומחייך. קלרה מרימה לרגע את עיניה ומסתכלת על כל הנערים והנערות שהתקבצו בחדר. "חברים, בואו נשאיר אותם רגע לבד," היא אומרת ומצביעה על אלדוק ומייד, "ניפגש כולם בשש וחצי לטקס הפרידה."
אני יוצאת מהדלת אך ליבי נשאר עם מייד המסכנה. המקום הזה כל כך לא הוגן.
"אין מה לעשות, טורדיל," קלרה אומרת ואני נזכרת שהיא קוראת את מחשבותיי, "אלדוק צריך לעזוב. הגיע זמנו. גם זמני יגיע. זה גלגולו של העולם, כל דבר מתחיל ונגמר. מייד תשרוד את זה, היא חזקה. עוד חצי שנה נהיה פה שוב ונחגוג את טקס הפרידה שלה."
"ואני מקווה," היא מוסיפה אחרי כמה שניות, "שבעוד ארבע שנים נהיה פה לחגוג גם את טקס הפרידה שלך."
אני יודעת למה היא מתכוונת. לא נותר לי עוד הרבה זמן להחליט אם אני נשארת או לא.

השעה שש ועשרים וכולם כבר נמצאים מול הבמה הגדולה וממתינים לתחילת הטקס. אני יושבת ליד פורמה ותרמוס, שכמו כולם, שותקים לאורך כל הזמן.
עשר הדקות עוברות במתח ובשש וחצי בדיוק קלרה עולה לבמה.
"שלום, חברים," היא אומרת, "כולכם ודאי יודעים למה אנחנו כאן. היום טקס הפרידה של אלדוק. אלדוק, אחד הנערים המשפיעים ביותר כאן. מחלקת התיקונים לעולם לא תתפקד כמו שתפקדה בזמנו. בשהותו כאן אלדוק סיפר לנו סיפורים, ריגש אותנו, הצחיק אותנו - ועכשיו הגיע הזמן שלו להיפרד. אלדוק, תחסר כאן מאוד לכולנו. אנחנו יודעים שלא תזכור את זה, עוד כמה שעות כבר תהיה בבית בעולם משלך, אבל אנחנו לנצח נזכור אותך."
"טוב, אולי לפחות עד שנהיה בני שמונה-עשרה," היא מוסיפה אחרי רגע.
כולם דוממים.
אחרי קלרה מייד עולה לדבר. או יותר נכון, לבכות. היא סיפרה על כמה אלדוק אדם טוב ומדהים ובכתה המון.
אחריה עולה נער בשם טינג'ד, שעובד עם אגוס במחלקה והיה אחד מהחברים הטובים ביותר של אלדוק.
אחר כך עולים עוד כל מיני נערים ונערות, מביאים מתנות ומספרים בשבחו של אלדוק.
בסוף הטקס כמה נערים משגרים לאוויר זיקוקים עם אותיות שמו של אלדוק וכולם ניגשים לחבק את אלדוק.
בסיום האירוע פורמה ואני הולכות לחדר בפנים לחות מדמעות. זה היה טקס מרגש.

אנחנו שוכבות במיטות ומסתבר ששתינו לא מצליחות להירדם.
"את חושבת על אלדוק?" אני שואלת את פורמה.
"בעיקר על הטקס שיהיה לי כשאעזוב," היא עונה.
אני מצטמררת מהמחשבה. "מפחיד אותי להישאר כאן רק בשביל המחשבה על לעזוב."
פורמה מחייכת ממיטתה. אני לא רואה את זה, אבל אני בהחלט יכולה להרגיש את החיוך. "אני זוכרת את החשש הזה. בחודש הראשון שלי פה עזבו שלושה נערים. הטקס שלהם היה קשה מאוד. כולם בכו," היא אמרה.
"ובכל זאת נשארת," אני אומרת.
"בכל זאת נשארתי," היא חוזרת, "כי אני לא מפחדת לחיות."
אני שותקת ומחכה שהיא תסביר.
"לכל דבר בחיים יש סוף, כמו שקלרה אמרה. כל דבר. גם לחיים יש סוף. אם הכל נגמר - אז למה שנחיה? למה שנאהב? למה שנשמח? הרי בסוף זה יגמר. אבל אני לא מפחדת לחיות. אני חיה כאן ויודעת שיום אחד זה יגמר, אבל אני לא מפחדת מהסוף. אני חיה כי אני רוצה לחיות, ובסוף זה ייגמר. כמו כל דבר."
אני חושבת על דבריה עוד זמן ארוך לפני שאני עוצמת את עיניי ונרדמת.


--------------------
"החוכמה היא לא לדעת לעמוד באתגרים שלך, אלא להצליח למצוא את הפראייר שיעמוד בהם במקומך." - אני, ברגע של גאונות מתפרצת

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 10 2016, 02:22 PM
צטט הודעה




קוסם מצטיין
*******

פרטי משתמש
קבוצה: מנהלי פורומים
הודעות: 12715
חרמשים: 45264
מין:male
משתמש מספר: 55640
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 24.01.2016


פרק מרגש.
אש, חוץ מכמה טעויות הקלדה, הטקסט נכתב ברמה גבוהה, עם עלילה מרתקת.
אני אישית מאוד אוהב את הסיפור, לא היו שום טעויות בולטות לעין חוץ מכמה טעויות הקלדה ולפעמים קצת ניסוח שגוי.
מצפה בקוצר רוח להמשך.


--------------------
זיו » חתולים » מ. קבוצת האלמנטריום » מ. פורום מטומ"מ
User Posted Image
Doctor Who - Stranger Things - Harry Potter - Percy Jackson

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 10 2016, 09:06 PM
צטט הודעה




בלי גסויות.
************

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 39414
חרמשים: 4
מין:female
משתמש מספר: 51632
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 27.02.2015


פרק רביעי
[מילים: 962]


היום בבוקר זה שוב קרה. שכבתי עם פורמה ותרמוס על הדשא הצבעוני, מה שכבר נעשה אצלנו הרגל.
דיברנו על כל מיני דברים ותרמוס חיכה את אגוס ואז השיחה התגלגלה לדוליפ.
"את יודעת," פורמה אמרה, "שמתי לב שאת די מתרחקת ממנה. קרה משהו?"
"היא... היא מזכירה לי את אחותי הקטנה ואני מתגעגעת למשפחה שלי..." עניתי בקול חנוק.
ואז, ברגע שהזכרתי את המשפחה שלי, פורמה ותרמוס החווירו כמו קיר והזדרזו לקום.
אם עוד היה לי ספק, עכשיו אני בטוחה שהם מסתירים משהו.

אני נכנסת למבנה קטן שעליו נכתב 'דומטר'. אני זוכרת שפורמה אמרה לי שדומטר זה האחראי. החדר של הדומטר הוא בין המקומות היחידים בסמארטצ'ילד, שכמו הבלאבי לא מצריך סיסמא או טכניקה מיוחדת כדי להיכנס אליו.
אני דופקת על הדלת של קלרה. "בואי, טורדיל," אני שומעת את קולה.
אני נכנסת ומתיישבת. אני אפילו לא שואלת איך היא ידעה שזו אני, בטח יש להם איזו דרך טכנולוגית מיוחדת לדעת את זה.
אני יושבת ומחכה שקלרה תבין לבד על מה אני חושבת. אם היא קוראת מחשבות, לפחות שזה יהיה שימושי.
"המשפחה שלך," אומרת קלרה בשקט וגם פניה נהיות חיוורות מעט.
"בכל פעם שאני מזכירה אותם כולם מתנהגים מוזר. קרה להם משהו? הם מתגעגעים אליי? מה עם אחותי הקטנה?"
קלרה נאנחת. "טוב, אני מצטערת, אני חייבת להראות לך את זה."
קלרה פותחת את אחת הארוניות במשרד שלה ולוחצת על כפתור. השולחן שלה משמש כמסך ועליו מוקרן ביתי.
אני רואה את אמא שלי עומדת במטבח ומבשלת. היא לא נראית עצובה. אבא שלי יושב על הספה וקורא עיתון.
אחותי הקטנה יושבת על השטיח ומשחקת בברביות שלה.
דמעה זולגת במורד לחיי. הסרטון ממשיך. פתאום הדלת נפתחת ונערה שנראית בגילי, אך אינני מכירה אותה, נכנסת בדלת.
אמא שלי מחייכת אליה ואומרת "עוד מעט האוכל מוכן, מתוקה שלי."
אבא שלי מרים את עיניו מהעיתון ושואל "איך היה בבית ספר?"
אחותי הקטנה מזנקת אל הנערה ומחבקת אותה. "דידי!" היא קוראת.
אני קופצת במקומי בבהלה. היא קראה לה דידי? ככה היא תמיד קראה לי.
הסרט ממשיך והנערה מתיישבת לאכול. "עדידה, נהנית היום בבית הספר?" אמא שלי שואלת ושמה לה פתיתים בצלחת.
הנערה מהנהנת.
זה לא ייתכן. אמא שלי קוראת לי עדידה. מה קורה פה?
הסרט נפסק ואני מביטה בקלרה, נואשת. היא לא מסוגלת להביט בי וראשה מורכן.
"מה זה היה, קלרה?" אני שואלת והדמעות כבר זולגות מעצמן.
קלרה מתחילה לדבר, בלי להביט בי. "כשנער עוזב את המשפחה שלו המשפחה שלו מאבדת את הזיכרון, אבל בצורה שונה ממנו. כשהמקום הזה רק הוקם ניסו למחוק למשפחה את הזיכרון בצורה שהם לא יזכרו שהיה להם ילד, אבל הטכנולוגיה לא מספיק מתקדמת בשביל זה ולא ניתן לבצע את זה - וזה גרם בעיות רבות. לא נותר עוד מה לעשות חוץ מ..." היא שותקת לרגע ואז ממשיכה, "מחיקת הזיכרון של המשפחה מתבטאת בכך שהם לא זוכרים כיצד הילד שלהם נראה. התהליך מסובך מאוד וקשה, אבל הוכיח את עצמו. אחרי שהם שוכחים איך הוא נראה, אנחנו לוקחים ילדים שאין להם בית ומעניקים להם משפחה חמה שתאהב אותם כאילו היו ילדיהם האמיתיים, כי כך הם באמת חושבים. הילדה הזו, שראית עכשיו בביתך, שמה עמית והיא גרה עד לפני כמה ימים על ספסל בצומת סירקין. ועכשיו," היא סוף סוף מרימה את הראש ומביטה בי, "עכשיו קוראים לה עדי והיא גרה בביתך."
אני מנסה לעקל את המידע. אני לא מצליחה לעצור את הדמעות. "אז אם..." אני אומרת בקול רועד, "אם אני אחליט... אם אני אחזור הביתה..."
"אז עמית תחזור לרחוב," אומרת קלרה.

"אני לא יודעת מה לעשות," אני מתלוננת באוזני פורמה כשאני עומדת במחלקה בה היא עובדת ומביטה בה מעצבת את הדגם בעדינות רבה.
"מה את רוצה שאעשה?" היא שואלת וחותכת חתיכה עבה של נייר דבק.
"אני רוצה שתחליטי בשבילי."
פורמה מחייכת ומחברת עוד חלק לדגם. היא עוזבת אותו ומביטה בו. "מה דעתך?" היא שואלת.
"יפה," אני אומרת ולא מבינה מה היא רוצה ממני.
"לא נכון."
"זה ממש יפה, פורמה, באמת."
"לא נכון, תראי - זה ממש מכוער. נוראי," היא אומרת.
"לדעתי זה יפה ולדעתך לא," אני מסכמת את העניין.
"יופי," היא אומרת ומחייכת את החיוך הזה שלה, שכבר למדתי להכיר טוב מאוד.
אני מביטה בה במבט שואל וחושבת שכנראה היא קצת משוגעת.
"טורדיל, אני לא יכולה להחליט בשבילך, את צריכה להחליט לבד. בשבילי המקום הזה הוא בית, הוא משפחה, הוא הכל. בשבילך הוא סתם... סמארטצ'ילד."
אני שותקת. פורמה חכמה, הלוואי שיכולתי לחשוב בצורה שלה, אולי ככה היה לי קל יותר להחליט.
"מה איתך?" אני שואלת, "את לא מתגעגעת למשפחה?"
היא שותקת ומחייכת חיוך עצוב. היא תמיד מחייכת. "אין לי למי להתגעגע," היא אומרת, קצת בשקט מהרגיל.
אני שותקת ומביטה בנערה החייכנית הזאת, החכמה, זו שהתאהבתי בה בשנייה הראשונה שראיתי אותה. אין לה כלום שם, בחוץ. כשהיא תהיה בת שמונה עשרה לא יהיה לה למי לחזור, היא תישאר לבד.
"טוב, יותר מדי רגשי," היא אומרת ומחייכת, "אני בסדר גמור."

אני בדיוק באמצע הספר 'האנושות דופקת בדלת' כשתרמוס נכנס לחדרי ונראה די נסער.
"טורדיל! את פה!" הוא קורא.
"כן, אני פה," אני אומרת ומחייכת, נינוחה.
"פחדתי שלא תהיי כאן..." הוא אומר, מתנשף.
"למה שלא אהיה? רק בסוף השבוע אחליט אם אני נשארת או לא..."
"פשוט... אני..." הוא ממלמל ומסמיק עד אוזניו, "חלמתי שאת... נעלמת... ו... הייתי חייב... לראות אותך..."
אני מחייכת. "הכל בסדר, תרמוס," אני אומרת.
"מה את קוראת?" הוא שואל פתאום.
אני מתחילה להקריא קטע מהספר, "זה היה בשעת חורף באמצע הקיץ, כשהאנושות דפקה על דלתי. היא התעטפה במעיל ספוג שטפטף מטר טיפות עם כל תזוזה שלה. 'אפשר להיכנס?' כך היא שאלה. הבטתי בה, אינני מכיר אותה. אך בכל זאת, אילו הייתי מביט בה עוד כמה שניות לפחות, וודאי הייתי מזהה. אך לא, טרקתי בפניה את דלתי והשארתי אותה לקפוא בשלג הלבן של יולי."
תרמוס מביט בי ומחייך. "אני יודע שאין שלג ביולי אבל אני משער שזאת איזו מטאפורה מתחכמת שאת מבינה."
"זה לא העניין, תרמוס."
"אז מה העניין?" הוא שואל, קצת מבולבל ועוד אינו קם לגמרי משנתו.
"הוא לא פתח לאנושות את הדלת, תרמוס. אולי בפעם הבאה אתה תהיה זה שתפתח לה."
הוא מביט בי קצת כאילו נפלתי מהירח, אבל אני בטוחה שיום אחד הוא יבין. הוא יוצא מהחדר ומכבה את האור.


--------------------
"החוכמה היא לא לדעת לעמוד באתגרים שלך, אלא להצליח למצוא את הפראייר שיעמוד בהם במקומך." - אני, ברגע של גאונות מתפרצת

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 13 2016, 03:41 PM
צטט הודעה




יש אינסופים גדולים יותר מאינסופים אחרים
***********

פרטי משתמש
קבוצה: רייבנקלו
הודעות: 32712
חרמשים: 7794
מין:female
משתמש מספר: 47301
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 28.03.2014


הפרק הזה היה נפלא.
אני אוהבת את הסיפור הזה. אני מודה שכשקראתי את הפרולוג לא ממש התחברתי אליו, אבל ככל שאת מתקדמת אני אוהבת אותו יותר ויותר. הוא נפלא, הכתיבה שלך טובה ומעניין לקרוא אותו.
הדבר היחיד שאני רוצה לבקש הוא מעט יותר הסברים, או שאולי פשוט תזכירי בתחילת הפרק הבא מי זו/זה כל דמות ופירושים למילים שאנחנו כבר אמורים להכיר, כי השמות המסובכים מבלבלים אותי ואני כבר לא זוכרת מי זה מי ומה זה מה.
חוץ מזה, נפלא. אני מחכה להמשך.


--------------------
נועה - 15 - פרשתי

ארקוד לך את הקול שלי בצעדי הנייר
המנסה בכל כוחו לתאר את המכחול
סלחי למילותיי המתפרקות מול האתגר
מול השפה שהיא
הרבה פחות שירה
והרבה יותר
מחול

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 13 2016, 04:09 PM
צטט הודעה




בלי גסויות.
************

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 39414
חרמשים: 4
מין:female
משתמש מספר: 51632
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 27.02.2015


אוקיי אז תודה 3>
ונועה, לבקשתך:
בדרבג/ית - מתחיל/ה, מתלמד/ת
שולד/ית - מתקדם/ת
דרמזק/ית - רמה גבוהה מאוד, מהוותיקים ביותר
דומטר - אחראי. כרגע זו קלרה.
חוצדב/ית - אלו שיוצאים החוצה להביא את המכשירים לתומף (הצאצא של דלפונסר), אלו דנה ותרמוס.
בלדובשן - המכונה שבוחרת את השם החדש של הנער, על פי התכונות וכ'ו.
בלאבי - המחלקה שדוליפ עובדת בה.
דוליפ - נערה בת 10, חכמה מהממוצע, מתולתלת, מדברת הרבה.
דלפקס - המחלקה שטורדיל צריכה לעבוד בה וכרגע תרמוס עובד בה.
תרמוס - חוצדב, מתולתל עם פנים עגלגלות ועיניים בהירות, פגש את טורדיל חודשיים קודם לכן והכיר לה את סמארטצ'ילד. חבר טוב של טורדיל ופורמה.
פורמה - בנתיים החברה הכי טובה של טורדיל, פחות מתחשק לי לתאר את המראה שלה כי עוד לא הגדרתי אותו בעצמי, היא אינטלגנטית וחכמה ממש.
דנה - זה לא Dana אלא Dena, היא גם חוצדבית וגם היא פגשה את טורדיל חודשיים קודם לכן עם תרמוס. יש לה שיער ממש בהיר והיא די שקטה.
אגוס - הוזכר בהתחלה, הוא בין הדרמזקים המתקדמים ועובד במחלקה חשובה. חבר טוב של פורמה.
טינג'ד - עובד במחלקה עם אגוס והיה חבר טוב של אלדוק.
אלדוק - עבד במחלקת התיקונים ועזב כי הגיע לגיל שמונה עשרה.
מייד - הייתה חברה של אלדוק.
פופן - תכירו אותה בפרק הזה.
בסקור - גם תכירו בפרק הזה, בכל אופן זה המקום שבו נמצאים כל המכשירים שמוכנים לייבוא.
כמו שתם כתב.ה בתחילת הסיפור שלו.ה, אני אשמח מאוד שתגיבו את דעתכם על הפרק ובבקשה אם יש לכם הערות לשיפור - הכי קטנות שיש - תגידו. אני לא נפגעת גם אם תכתבו שהפרק משעמם נורא ושאהבתם יותר את הקודמים או בכלל לא, פשוט תגיבו.

פרק חמישי
[מילים: 1,002]


אני פוקחת את עיניי ומגלה למולי חדר עצום בגודלו. חדר שחור עם אורות צבעוניים וצורתו ככיפה עגולה.
מה זה? איך הגעתי לפה? איפה אני?
"היי!" אני שומעת קול מהצד שמקפיץ אותי. "אני מצטערת אם הבהלתי אותך," אומר הקול.
אני מסתובבת ומביטה בנערה. היא נראית די גדולה, שערה בהיר ואסוף בצמה דקה וארוכה.
"מה...?"
"אני פופן, תרמוס כבר הציג אותי בפנייך אבל את בטח עוד קצת מטושטשת מהמעבר."
"מעבר?" אני שואלת.
"המעבר לבסקור. החדר הענק ההוא, שאנחנו נמצאות בו עכשיו, נקרא בסקור. זה המקום הסודי ביותר בסמארטצ'ילד, אולי אפילו בעולם. אף אחד מלבדי, ומבלבד זה שיבוא אחריי, לא יודע איך נכנסים לכאן."
"איך זה?"
היא מחייכת. "בכל פעם שמישהו רוצה להיכנס הוא נכנס לתרדמת עמוקה ולא רואה את דרך המעבר. אנחנו כבר כמה שעות פה עד שהתעוררת."
אני מתחילה להביט מסביב ורואה בכל מקום המון של מכשירים מוזרים, לא צבעוניים, בניגוד להרגלי בסמארטצ'ילד.
"כאן, זה חדר ההצצה לעתיד," היא אומרת. עכשיו אני מבינה שהיא קוראת מחשבות.
"הצצה לעתיד?" אני חוזרת על דבריה.
"כל המכשירים האלו כאן הם מכשירים שעברו את כל התהליכים, כולל תהליכי התיקונים האחרונים, העיצוב, בחירת השם והאריזה. הכל. בעוד כמה שנים המכשירים האלו יהיו העתיד שלנו," היא אומרת ואני מבחינה שבזמן שהיא מדברת רק קולה נשמע, וכל המקום דומם לחלוטין.
"אם המכשירים כבר מוכנים, למה אתם לא מוציאים אותם כבר?"
"זה בהחלט היגיון בריא," היא אומרת, "אבל ליקום שלנו יש חוקים משלו. העתיד נמצא בעתיד והמכשירים האלו הם חלק מהעתיד. אם נוציא אותם מוקדם מדי אנחנו נקדם את העתיד, ואין ברשותנו לעשות זאת. אם אחד מהמכשירים בטעות, בכל דרך שהיא, יגיע לעולם בחוץ - זה יכול להיגמר רע מאוד."
"בגלל זה המקום הזה כל כך סודי..." אני משלימה את הברור מאליו.
היא מהנהנת. "רוצה שנעשה סיבוב?"
היא מתחילה ללכת בחדר הענק ונכנסת למסדרון צדדי שלא ראיתי לפני כן. אני משתרכת אחריה בניסיון להביט בכל הדברים מסביב.
"לזה אני צופה את העתיד המזהיר ביותר," היא נעצרת ליד מכשיר בצורת כף יד, דק ושחור ומגעו כמסך פלאפון. "Borjek 13, יש סדרה שלמה מהסוג הזה - זה הטוב ביותר. מכירה סקייפ?" היא שואלת.
"בטח," אני עונה במהירות.
"במכשיר הזה יוכלו גם לשלוח ידיים אחד לשני, דרך המכשיר. הכף יד היא לצורך ההמחשה, אבל תחשבי על זה שגם יוכלו להתנשק דרכו או להעביר דברים קטנים כמו שוקולדים."
"אנשים בדור שלנו יהרסו כל דבר טוב שיביאו להם," אני ממלמלת, "אם יתנו להם להעביר רק דברים קטנים - הם ירצו להעביר את כל המקרר. אם יתנו להם להעביר את המקרר - הם ירצו להעביר את כל הבית."
היא מהרהרת רגעים ספורים. "את חכמה, טורדיל, את צודקת. אבל אנחנו משנים את העולם מבחינה טכנולוגית, לא מבחינה ערכית והגיונית," היא אומרת, ולאחר כמה רגעים מוסיפה, "הלוואי שיכולנו."
"בואי, נמשיך," היא אומרת וממשיכה לפסוע במסדרון האין-סופי. לאחר כמה דקות של הליכה, כך נדמה לי, היא עוצרת ליד מכשיר בגודל של שואב אבק, אולי מעט יותר גדול. צורתו מלבנית כשל מקרר ודופנותיו דקות.
"מזוודות תת קרקעיות," היא אומרת, "הדבר החדשני הבא. בתחתית המזוודה יש חומר מיוחד שפיתחנו במשך שנים, חומר שחוצץ את הקרקע מבלי לפגוע בה. בכל פעם שיפעילו את החומר, יפער חור באדמה. מתחת לאדמה יותקנו, כבר עובדים על כך זמן רב, מנהרות תת קרקעיות. המזוודות יעברו דרך המנהרות וכך אנשים לא יצטרכו להעביר את חפציהם ממקום למקום. המזוודות עוברות במהירות גבוהה מאוד. זה אחד המוצרים הקשים ביותר שייצרנו פה."
מסיבה לא ברורה, אני שמה לב שהמכשיר ההוא הוא קצת יותר ממזוודה תת-קרקעית עבורה. אני נזכרת לפתע שפופן יכולה לקרוא מחשבות, אך נזכרת שנייה מאוחר מדי.
"כן..." היא אומרת בשקט, "אני זוכרת את התקופה שהמצאנו את המזוודות האלו. עבדנו עליהם המון, אני ועמישג. היא הייתה כמו אמא שלי פה. הייתי אז אולי בת... 13, נדמה לי. היא הייתה בת 16. היא התייחסה אליי כבת גילה. כל כך אהבתי אותה, הערצתי אותה," היא מחייכת כנזכרת בתקופה הזו, "עבדנו על המזוודות האלה המון. במשך שנתיים לפחות, רק שקדנו עליהם מבוקר עד ערב. לא ראיתי אף אחד חוץ ממנה, במשך חודשים שלמים. ואז, פשוט, בלי שום התראה מוקדמת, היה לה יום הולדת. כבר עמדנו לסיים את הכל, כמעט והוצאנו את התוצר הסופי, אבל לה היה יום הולדת."
אני כבר הבנתי לבד את ההמשך, אך נראה שפופן הייתה צריכה לפרוק את זה, כי היא המשיכה בכל זאת, "זה היה יום הולדת שמונה עשרה. לילדים אחרים זה אולי היום הולדת המדהים ביותר שיש, אבל היום הולדת של עמישג היה היום הולדת הכי עצוב שנוכחתי בו בחיי. כל כך רציתי שהיא תראה אותן, את המזוודות הגמורות. גם כשהן כבר יצאו לעולם, היא לא תוכל לזכור שהיא זו שהמציאה אותן. היא לא תזכור את הלילות שישבנו ועבדנו עליהן, את כל הדברים המשמעותיים שהיא עשתה פה. זה כמעט כאילו היא מתה ונולדה מחדש."
הרגשתי צורך לעצור את הדמעה שהתגלגלה לי, למרות שפופן לא הרגישה את אותו הצורך. היא מעט בכתה, אבל התגברה מהר מאוד.
"אני מצטערת," אמרתי בלחש.
"זה בסדר לגמרי, זה היה מזמן," היא אמרה, "כנראה שהצלקת עוד נשארה."
"את לא..." אני מנסה לנסח את השאלה בזהירות, "את לא כועסת? זה מרגיש לי לא הוגן. היא עבדה על זה כל כך הרבה זמן, בסוף הכל נגמר ביום הולדת אחד, היא מסתלקת מפה ולא זוכרת כלום והכל נ -" אני עוצרת ומבינה שמעט הגזמתי. היא מוחה עוד כמה דמעות זעירות.
"אין לי זמן לכעוס," היא אומרת, "אני רוצה לנצל את הזמן שנשאר לי פה, אין לי עוד הרבה."
"אבל..." אני מתחילה, "למה את רוצה לנצל אותו? במילא את תשכחי את זה בסוף, תעלמי, כל העבודה שלך תלך למישהו אחר ואת כבר לא תזכרי את כל זה."
"זה ההבדל, טורדיל, את עוד לא מבינה," היא אומרת, "אנחנו לא עושים את זה בשבילנו. אנחנו עושים את זה בשביל העולם, בשביל הדור הבא, בשבילך, בשביל כולם. אנחנו נותנים כדי שבסוף אנחנו נקבל. את מבינה?"
אני חצי מהנהנת.
"אני לא דואגת לגבייך," היא אומרת, "אני בטוחה שתביני."
"אני בטוחה שעמישג הזו הייתה נחמדה," אני מרגישה צורך לומר.
"היא הייתה מדהימה," פופן אומרת ומחייכת, "אני לא מצטערת לרגע על שהכרתי אותה."
אני מהרהרת רגע בדבריה וחושבת על פורמה. אני לא יודעת כמה זמן לא ראיתי אותה, רק שעות בודדות, אבל אני כבר קצת מתגעגעת.
"בואי, הגיע הזמן ללכת. אני אתן לך עכשיו זריקה קטנטונת, את לא תרגישי בכלל אבל תהיי קצת מטושטשת אחר כך וייקח לך מעט זמן להיזכר בכל מה שהיה כאן."


--------------------
"החוכמה היא לא לדעת לעמוד באתגרים שלך, אלא להצליח למצוא את הפראייר שיעמוד בהם במקומך." - אני, ברגע של גאונות מתפרצת

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Apr 13 2016, 08:15 PM
צטט הודעה




קוסם סטודנט מעולה
********

פרטי משתמש
קבוצה: גריפינדור
הודעות: 15924
חרמשים: 13413
מין:female
משתמש מספר: 53827
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 23.08.2015


קראתי עכשיו את הכל. אש, זה מדהים! הרעיון ממש יפה, הכתיבה שלך יפה ויש לך הרבה קטעים מרגשים.
יש לי רק כמה הערות קטנות:
1) כמה פעמים, גם בפרקים הקודמים, כתבת בזכר במקום בנקבה (לדוגמה, כתבת "עליהם" בקשר למזוודות, ומזוודה זו נקבה), אבל זה באמת סתם דבר ממש קטן.
2) לפעמים בצירוף סמיכות את שמה את ה הידיעה במילה הראשונה ולא השניה (לדוגמה, כתבת "הכף יד" במקום "כף היד").
3) לפעמים את מסיימת ציטוט של מישהו, ואז בשורה הבאה הוא שוב מדבר, בלי שיהיה תיאור או משהו שיפריד בין שני הציטוטים. היה עדיף אם היית כותבת הכל באותו ציטוט, או שאם את רוצה לעשות פסקאות בתוך הציטוט פשוט תכתבי ככה: "בלה בלה בלה בלה בלה בלה.
"בלה בלה בלה בלה."
ואז זה יוצר פסקה אבל הציטוט לא נגמר. לא שמים מרכאות בסוף פסקה אבל כן בתחילת הפסקה הבאה.
וזהו, נראה לי. יש כמה שגיאות הקלדה, אבל בעיקרון זה סיפור באמת מדהים ואני מחכה לפרק הבא 3>


--------------------
User Posted ImageUser Posted ImageUser Posted Image
User Posted ImageUser Posted ImageUser Posted Image
User Posted ImageUser Posted ImageUser Posted Image

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
0 משתמשים צופים באשכול זה (0 אורחים ו 0 משתמשים אנונימיים)
0 משתמשים:

אפשרויות נושא (10) [1] 2 3 ... אחרון » קפיצה לעמוד V 
הגב לנושא זה פרסם נושא חדש פרסם סקר

 


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
33313 16888 36220 34304


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2018 - 2007