סמארטצ'ילד || תהילה

לגמרי רוצה את הציטוט הזה בחתימה שלי.

לעכל, כמובן. ממליץ לך לעבור על הסיפורים לפני שאת משחררת אותם, בת'כלס אין לך הרבה טייפוז אבל זה טיפונת מפריע, המעט שיש

החלק המצוין ביותר שקראתי בפרק הזה, על אף שהוא מאוד מסתורי ואני בקושי מבין מילה, אבל זה מה שיפה בו בעיני

מרתק, משעשע

ריגשת.

אני חייב לציין שכל פרק שקראתי ועכשיו קראתי מאמצע פרק שלוש עד חמש, הצלחת לרגש אותי, לטלטל אותי, להעציב אותי, להחזיר אותי במהירות בזק לסקרנות ולדרוך אותי לשאר הפרק. פשוט מקסים. סיפור מרתק.

תודה לשניכם ותמר, תודה על ההערות.
כן, צח, שמתי לב שיש לי המון שגיאות הקלדה, אני אעבור על הפרקים ואתקן אותם.
תודה ענקית על התגובה הזאת, היא בערך עשתה לי את השבוע, זה בדיוק מה שהייתי רוצה מהסיפור שלי - להצליח לרגש, להיכנס ללבבות של הקוראים.
תודה ♥

וואו אש, אני ממש אוהבת את הסיפור. מאוד קשה לי לאתר טעויות וכל מיני בעיות כשאני שקועה בקריאה, אבל בכ"מ ניסיתי- מקווה שזה יעזור לך.
משהו ששמתי לב כמה פעמים בפרקים זה כל מיני טעויות הקלדה- שאני יודעת שלא שלך- אבל אני ממליצה לך להעביר ביטוא מהיר לפני שאת מפרסמת. זה לא מפריע לקריאה, לפחות לי. זה קצת בולט אבל בכל זאת, לא הכי נורא.
ממש נקשרתי לסיפור הזה, מחכה להמשך :)

תודה, רוני, אעבור עכשיו על הפרקים הקודמים.
שוב, אשמח לת''ב בפרק הזה, תעירו לי מה מפריע לכם ומה תרצו לשפר ומה פחות אהבתם - הכל, בבקשה.

פרק שישי
[מילים: 1,023]

"אז מחר תצטרפי אלינו רשמית, מה?" אגוס אומר ומחייך.
מכל המחלקות אני הכי אוהבת להיות במחלקה של אגוס. אומנם היא לא הכי מעניינת ויש המון דברים שאני לא מבינה (בכל זאת, הוא דרמזק), אבל תמיד כיף עם אגוס וטינג'ד.
"זה מה שהצלחת לקרוא במחשבות שלי?" אני שואלת.
"לא צריך לקרוא מחשבות בשביל לראות את זה," אומר טינג'ד, הנער הפחות רציני מבין שניהם. הוא אוהב בעיקר לצחוק, על הכל, אבל כבר בטקס של אלדוק ראיתי שהוא גם יודע להיות רציני.
"אני וטינג' ראינו אותך היום בבוקר, שוכבת על הדשא עם תרמוס ופורמה. זה דברים שאי אפשר לפספס," אגוס מסביר, ואני שמה לב שהוא השמיד את האות האחרונה משמו של טינג'ד. "הרגל," הוא יסביר לי מאוחר יותר.
אני מסמיקה מעט. "אני באמת מאוד אוהבת אותם, את שניהם," אני אומרת, "אבל זה לא כל כך פשוט. השארתי כל כך הרבה דברים מאחור, זה חיים שלמים. ופה, כאן זה התחייבות עד לגיל שמונה עשרה. אני לא יודעת אם זה מתאים לי."
"זה נכון," אגוס אומר, "אבל בסוף את תבחרי את מה שטוב בשבילך, אני בטוח."
"אתה לא מגלה עתידות, בסך הכל קורא מחשבות," אני אומרת, "אני לא יכולה לדעת מה יהיה מחר. אני לא יודעת מה יהיה בעוד שנה, אני לא יודעת מה יהיה בעוד כמה דקות."
"בואי לא נקדים את העתיד," אומר טינג'ד, "לא חושבים על ההחלטה שלך עד מחר, כשתצטרכי להחליט. אוקיי?"
"אז מה בנתיים?" אני שואלת.
"יש עוד הרבה מקומות שאת לא מכירה פה. אני אקח אותך לסיור."

עוד לפני שהלכנו כמה צעדים, כבר ידעתי שהסיור עם טינג'ד יהיה מאוד שונה מהסיור שהיה לי עם פופן. אני לא חושבת שטינג'ד יתחיל לספר לי סיפור ארוך על משבר שהיה לו, אני תוהה אם בכלל היה לו אי פעם משבר. וחוץ מזה, הפעם פורמה פינתה לעצמה זמן והצטרפה אלינו.
"בוא נלך לטנדיל. את זוכרת שהיית שם ביום הראשון שלך?" אינג'ד שואל.
"איפה שפגשת אותי ואת אגוס, וקיבלת את השם שלך," מסבירה פורמה בקצרה.
אני מהנהנת.
"הדנטיל זה המרכז המסחרי, או פשוט המרכז," טינג'ד מסביר תוך כדי הליכה, "יש שם הכל. יש חדרים חשובים, כמו החדר שהיית בו עם הבלדובשן, אבל רוב החדרים הם בעיקר להנאה ו - טוב, את תראי לבד."
אנחנו מגיעים למבנה שאני כבר מזהה מרחוק, בסך הכל עברו שישה ימים מאז הייתי פה.
פורמה וטינג'ד הניחו את ידיהם על האותיות ד' ול', כמו שאני וקלרה עשינו, והחידה הופיעה מיד.
כשס' ור' הלכו לטייל, הם השאירו את ג' בבית וקראו לbmm
"סלעור," ענתה פורמה והדלת נפתחה בפנינו. "היה מקום כזה," היא מסבירה, "שקראו לו סלעורג אבל באיזה שהוא שלב הורידו לו את הג'. לא משהו מעניין במיוחד, לא שווה לך לזכור."
אני מנסה לדמיין אותי בעוד כמה שנים מסבירה לנערים חדשים ותמימים את החידות הבכלל-לא-ברורות האלו. המחשבה על כך משעשעת אותי.
"את רעבה, טורדיל?" טינג'ד שואל.
"קצת, למה?"
"אז נלך לבקבקיה," הוא אומר ותר בעיניו אחר דלת ורדרדה.
"יותר מדי ב' וק' בשם אחד..." אני ממלמלת.
אנחנו נכנסים לחדר צבעוני, מיותר לציין, וגדול במיוחד. מיד ניתן להבחין כי החדר נראה כמו מסעדה.
מולנו ניצב דלפק ארוך וצהוב ומאחוריו נשקף חדר הבישולים וההכנות. מסביב, בתוך המסעדה, מסודרים שולחנות בצבעים שונים ולידם כיסאות שעל חלקם ישובים נערים.
אני מביטה בנערים שיושבים ואוכלים. באחד השולחנות יושבים ילד וילדה, נראים די קטנים - אולי בני 12, ומאכילים אחד את השנייה בעוגת קצפת גבוהה. אני מביטה בהם והרגשת חמימות מציפה אותי. בלי לשים לב, אני מגניבה מבט קטן אל פורמה.
בשולחן מרוחק יותר בגווני כחול עזים, אני מבחינה בחבורת נערים, רובם גבוהים אך יש גם אחד נמוך, שיושבים וצוחקים בקול גדול, מדי פעם עושים תנועות מוזרות בידיים - ודאי מחקים מישהו.
עיניי נעצרות על זוג נערות שיושבות בפינת הבקבקיה, בשולחן ורדרד. על שולחנן מוגשים שני שייק אבטיח, אבל הן לא שותות אותן. אחת הנערות שמה את ראשה על השנייה, וזו מלטפת את שיערה ברכות. אני מסתכלת עליהן ואז על פורמה, וממשיכה לכיוון אליו טינג'ד הלך.
"לא אוכלים?" אני שואלת.
"הדבר היחיד שיותר כיף בבקבקביה מאשר לאכול," הוא אומר, "זה לבשל. המטבח פה מרתק, את חייבת לראות."
"יתנו לנו להיכנס?" אני שואלת ומביטה לרגע בפורמה, שנהייתה מעט שקטה.
"אל תדאגי," הוא עונה ונכנס בדלת האחורית, "במקרה אני מכיר טוב מאוד את האחראי."
נער גבוה עם שיער אדמוני ניגש אלינו. "טינג'ד, הבאת אורחות!" הוא קורא.
"יאלה, תעשה להן סיור קצר?"
אני מביטה בטינג'ד. "למה? לאן אתה הולך?"
"להזכירך," הוא אומר, מעט בטון מתלונן, "יש לי עבודה פה. נו, לא כולם כאן קיבלו שבוע מנוחה. להתראות, בנות," הוא אומר ומסתלק במהירות.
"אוקיי," אומר הנער אדום השיער, "אני אוור, אני עובד פה בשעות הבוקר מכיוון שהמחלקה שלי מתפעלת אחר הצהריים."
"פורמה," היא אומרת ומושיטה את ידה ללחיצה.
"טורדיל," אני אומרת במהירות.
הוא לוקח אותנו לארון הכלים של המטבח. מעולם לא דמיינתי מטבח שכזה. הכל פה פועל על טכנולוגיה.
"כך אנחנו מכינים את הסלט," הוא אומר ומצביע על מכשיר ירקרק, "לוחצים על הכפתורים איזה ירקות תרצה להכניס, ירוק זה מלפפון, אדום זה עגבניה, כתום זה גזר... המכשיר לוקח את הירקות לבד, חותך אותן ומתבל אותן לפי הכמות הרגילה. כשרוצים תיבול שונה, צריך לכתוב לו."
"קצת עצלנות, הייתי אומרת," אני מגחכת. פורמה כבר התרגלה לחוסר הטאקט שלי, אבל נראה שאוור מעט מופתע.
"בואו, בנות," הוא אומר, "אני אתן לכן לבשל קצת ואז תוכלו לשבת ולאכול."

אחרי זמן עבודה במטבח מלא מכשירים מיוחדים ומשוכללים, אני ופורמה יושבות בשולחן צהוב ואוכלות מוס שוקולד שהכנו.
"טעים," אני אומרת, "הכל בסדר, פורמה?" אני אומרת ומביטה בעיניה המעט כבויות.
היא מחייכת את החיוך הקצת עצוב שלה ומהנהנת. "אני בסדר, רק קצת חוששת."
"ממה?"
"אני חוששת שלא תבחרי את הבחירה הנכונה, טורדיל."
בטני מתהפכת. למה היא מתכוונת? האם היא מרגישה כמוני? אני מצטערת לרגע על שאני לא יכולה לקרוא מחשבות.
"אני מפחדת, פורמה," אני אומרת ומנסה להתעלם מהרגשות העזים שמציפים אותי כשאני מביטה בעיניה, "אני מפחדת שאני אשכח את המשפחה שלי, אני מפחדת שאני אעשה פה טעויות, שהחיים שלי ילכו לפח, שאחותי תשנא אותי, שאני לא אקבל את האהבה שאני זקוקה לה..." ואת המשפט האחרון אמרתי בלחש.
"כל כך הרבה דברים יכולים לקרות, נכון. את מפחדת מהלא נודע. את לא צריכה לחשוש ממנו, טורדיל. הלא נודע בסוף יגיע אלייך, בדרכו שלו, בזמנו שלו, אבל יגיע. את יכולה לבחור אם להקדים אותו ולהביא אותו אלייך או לחכות שהוא יבוא בעצמו."
"הוא מפחיד, הלא נודע," אני אומרת.
"אם לא תיפתחי אליו, הוא יישאר לנצח לא נודע," היא אומרת בקול מעט חנוק.
אני מביטה בעיניה. הלוואי שהיא הייתה יודעת. זה היה יכול להיות שונה.

נחרתי מצחוק. ברצינות. זאת הערה שאני הייתי אומר בעצמי.

מסכן הבחור...

שוב, מצוין. את תמיד כותבת פסקות שמרתקות אותי ואני יודע שהפעם כתבת 1,023 מילים, אבל זה משום מה זה הרגיש לי מעט מדי. אני רוצה לקרוא עוד. מחכה להמשך!

את כותבת מדהים, באמת. ממש אהבתי :)
רק לא הבנתי דבר אחד:

מרגישה כמו טורדיל בקשר למה? להחלטה שלה אם לעזוב או להישאר או להחלטה אחרת?
בכל מקרה, אני מחכה להמשך :)

קראתי את הראשון עכשיו וזה מעולה! ושאלה לי אלייך, איך את מצליחה ליצור את השמות האלה? יש לזה שיטה? כי אני שעה מנסה לחשוב על שמות למקומות ומפלצות והכל נשמע פשוט מוזר מידי!

פרק שביעי
[מילים: 1,086]

אני יוצאת מחדרה של קלרה בעיניים נפוחות וגוררת אחריי מזוודה ירוקה וגדולה. תרמוס ופורמה מחכים בחוץ.
"אני מצטערת," אני אומרת לשניהם בשקט. הם ניגשים אליי לחיבוק גדול ואני עוזבת את המזוודה ומתרפקת עליהם.

בבוקר עוד שכבנו על הדשא, כהרגלנו. הנושא היה באוויר, המתח שרר גם הוא, אבל אף אחד מאיתנו לא ציפה לכך.
תרמוס שאל אותי, "את חושבת על האפשרות לעזוב?" ואני הנהנתי בשקט.
"זה לא כל כך פשוט." פורמה הבינה אותי מיד.
"בכלל לא," הסכמתי איתה אז, "זה לעזוב את הכל. יש לי משפחה, יש לי חברים שגם אם אני לא זוכרת אותם עכשיו - אני בטוחה שהם קיימים. יש לי עתיד שם, חיים שלמים. אני לא יכולה פשוט לנטוש את כל זה לטובת עולם שבסוף אשכח אותו."
הם הנהנו בשקט, אבל למרות שאני לא יודעת לקרוא מחשבות - וכנראה לעולם לא אדע - ידעתי שהם לא חשבו ברצינות על האפשרות שאעזוב.

אני מקפלת את בגדיי ודוחסת אותם למזוודה. הבגדים נרטבים מדמעותיי אבל אני ממשיכה ללא הפסקה.
הדלת נפתחת. "טורדיל, זה נכון?" אני מסתובבת ומבינה שהקול בקע מגרונה של פופן.
אני מהנהנת. היא ניגשת אליי ומחבקת אותי, אני זקוקה לחיבוק הזה. "אני מקווה שזה לא בגלל מה שסיפרתי לך," היא אומרת כשאנחנו מתנתקות.
אני מושכת בכתפיי. "גם, בין השאר. אבל," אני מוסיפה לאחר רגע, "אל תרגישי אשמה."
"את שלמה עם עצמך?" היא שואלת ומחייכת.
אני מהנהנת. "זה קשה לי מאוד," אני אומרת ומוחה דמעות נוספות שהספיקו להתגלגל, "אבל אני מרגישה שאני עושה את הדבר הנכון. אני חושבת שככה מרגישים."
"את חושבת?"
"אני לא נוטה לעשות את הדבר הנכון בדרך כלל," אני אומרת ומחייכת חיוך קטן.
"אבל הפעם את עושה אותו. אני אתגעגע אלייך, טורדיל, אבל העיקר שתהיי מאושרת."

אני נכנסת למחלקה האהובה עליי, המחלקה של אגוס וטינג'ד. כשישבתי אצלהם כמה שעות קודם לכן, גם הם לא דמיינו שבערב אבוא להיפרד מהם.
"אני חושבת שצדקת, אגוס," אני אומרת לו ומחבקת אותו.
"צדקתי?" הוא שואל בתמיהה, "זה אומר שאת נשארת?"
"אמרת שבסוף אבחר את מה שטוב בשבילי, זוכר? אז בחרתי."
טינג'ד עוזב את עיסוקיו ומחבק אותי. "הנוכחות הקרצייה שלך תהיה חסרה במחלקה שלנו," הוא אומר וצובט אותי בחיבה.
"אנחנו בהחלט זקוקים לעיניים בוחנות וחטטניות," אגוס מצטרף לדבריו.
אני מחייכת ובטוחה שאתגעגע לשניים האלה.

אני נכנסת לבלאבי ומיד עיניי לוכדות את התלתלים הקופצים על ראשה של דוליפ. "דוליפ!" אני קוראת לעברה. היא ניגשת אליי.
"באתי להיפרד," אני אומרת בחיוך ומביטה בילדה הקטנטנה הזו.
"את עוזבת?" היא שואלת ועיניה מתרחבות מעט.
אני מהנהנת. אני מחבקת אותה וחושבת על כך שבעוד כמה שעות כבר אוכל לחבק כך את אחותי.
"אני אתגעגע אלייך, טורדיל," היא אומרת, "תבואי לבקר."
אני קורצת ומחייכת. "אם רק יכולתי..."

אני מטיילת בשבילים וחושבת האם שכחתי להיפרד ממישהו. אני נזכרת שעוד לא נפרדתי מתרמוס ופורמה, כמובן, ורצה לחפש את תרמוס.
אני מוצאת אותו מתיישב על הדשא, עיניו דומעות. אני ניגשת אליו ומתיישבת לידו.
"אני מצטערת," אני לוחשת.
"את מדהימה, טורדיל," הוא אומר, "אני חושב שאף פעם לא פגשתי עוד בן אדם כמוך."
עיניי מנצנצות ואני מרגישה את הדמעות שרק מחכות שוב לגלוש. "אני אתגעגע אלייך מאוד, תרמוס."
"את לא תזכרי אותי," הוא מזכיר בשקט.
"הנה," אני אומרת ותולשת כמה עשבים מהדשא ותוחבת אותם לתיקי, "כך אני אזכור אותך."
הוא מחייך ומביט בי סוף סוף. "מה אני אעשה פה בלעדייך?" הוא שואל.
"מה שעשית עד עכשיו."
"עד עכשיו זה לא היה אותו דבר. אני... את..." הוא ממלמל, "את כל כך תחסרי לי."
אני מחבקת אותו חיבוק חזק. אני באמת באמת אוהבת אותו.
"גם אתה תחסר לי. יחסרו לי הבדיחות שלך, הרגעים היפים איתך, השעה הקבועה שלנו בדשא ויחסרו לי אפילו השעות שבהן הייתי מביטה בך ובדנה אורזים, משועממת. כל רגע איתך היה מושלם."
הוא מביט בעיניי. "אני לא אשכח אותך אף פעם," הוא אומר, "לא יום אחד לפני שימלאו לי שמונה-עשרה."
והדמעות כבר מרשות לעצמן לזלוג בשטף.

אני מגיעה לחדר. הרגע שהכי פחדתי ממנו. פורמה יושבת על המיטה. היא לא בוכה, רק שקטה מתמיד.
אני מתיישבת מולה.
"תגידי משהו," אני אומרת.
"משהו," היא ממלמלת בשקט.
"תגידי משהו ארוך יותר," אני מבקשת.
"אני אוהבת אותך, טורדיל," היא אומרת בלחש ומתקשה להביט בי, "את החברה הכי מדהימה שהייתה לי. כל רגע איתך יחסר לי. את היחידה שאני רוצה שתשחק לי בשיער. היחידה שאני מוכנה לקום בשש בבוקר רק כדי לשכב איתה על הדשא לפני שאני הולכת למחלקה. היחידה שאני מוכנה שתחמיא לי על הדגמים, כי את היחידה שהדעה שלה חשובה לי. את היחידה שאני נהנית לספר לה דברים והיחידה שאני אוהבת שאומרת לי שאני חכמה. את הראשונה שאני רוצה לספר לך כשאני חושבת על מטאפורה של החיים לבלון והאחרונה שאני רוצה לפגוע בה. החיוך שלך הוא הדבר הכי מרגיע וכשאת מקריאה לי קטע מהספר אני רוצה להישאר ככה לנצח. אין עוד בני אדם כמוך, טורדיל."
כשהיא אומרת את המשפט האחרון אני כבר רטובה כולי מדמעותיי. אנחנו אוחזות ידיים ומביטות אחת בשנייה.
"פורמה," אני אומרת, "אני לעולם לא אפגוש עוד בן אדם כמוך. לא משנה איפה אהיה ומה אעשה, אף אחד בעולם לא יוכל להיות כמוך. אף אחת לא תהיה חכמה כמוך ויפה כמוך ואם אף אחת אני לא אהנה לשבת על הדשא כמו איתך. את הדבר שהכי יחסר לי כאן," אני אומרת וקולי חנוק לגמרי, "ואני אוהבת אותך יותר מאת עצמי."
אנחנו מתחבקות דקות ארוכות ואני נותנת לדמעותיי להרטיב את חולצתה.

אני נכנסת למתחם הדומטר, יד אחת שלי אוחזת בידה של פורמה והיד השנייה אוחזת בידו של תרמוס. אלינו מתלווים גם פופן, אגוס, טינג'ד, מייד, דוליפ, דנה ואפילו אוור, המלצר מהבקבקיה.
קלרה יוצאת מחדרה ומביטה בנו. היא ניגשת מיד אליי ומחבקת אותי. "אני מקווה שעשית את הבחירה הנכונה," היא אומרת, "אחרת אני אהיה מאוד עצובה."
אני מהנהנת. "גם אני."
כולם מביטים בי ושותקים. פורמה ותרמוס ניגשים אליי ומביאים לי חבילה קטנה בצורה מלבנית. אני ממששת מעט ומרגישה שזה משהו קשיח. "תפתחי את זה בבית," תרמוס אומר. פורמה רק שותקת ומביטה בי.
"את מוכנה?" קלרה שואלת בשקט. אני מביטה בכולם מסביבי ומהנהנת.
קלרה מניחה לראשי כובע, שונה לגמרי מהבלדובשן שחשבתי כשרק הגעתי לכאן. "ברגע שאלחץ על הכפתור," קלרה אומרת, "את לא תהיי כאן יותר. את תחזרי לביתך. עמית לא תהיה שם והורייך לא ישימו לב שמשהו התרחש." היא עוצרת לרגע ואז ממשיכה, "וכמובן," היא אומרת בקול כבוי, "שלא תזכרי דבר מכאן."
אני מהנהנת. דווקא עכשיו הדמעות לא מצליחות לצאת. "אני יכולה ללחוץ?" קלרה שואלת.
אני נותנת מבט אחרון בכולם. הם מביטים בי ולא אומרים דבר, אבל אומרים הכל. אני מהנהנת באיטיות, כל גופי רועד.
"רגע," פורמה אומרת וניגשת אליי. היא מחבקת אותי. אני מחבקת אותה את החיבוק הכי חזק שאני יכולה ולא רוצה לעזוב.
"את יכולה עוד להתחרט," היא אומרת בשקט ורק עכשיו מאפשרת לדמעות סהרוריות לזלוג.
"אני יודעת," אני אומרת וממשיכה, כמעט ללא קול, "אבל אני לא רוצה."
היא מעבירה ליטוף אחרון בשערי ואוחזת את ידי. "אני לוחצת," קלרה אומרת.
"אני אוהבת אותך," פורמה אומרת, וזה המשפט האחרון שאני שומעת.


תודה רבה לכולם על התגובות, זה חשוב לי מאוד.
אל דאגה, הסיפור לא נגמר. אני אשמח לת''ב על הפרק.

מושלם. פשוט מושלם.
כמו שאמרת לי באשכול האימונים שלי- אני צריכה לחשוב על משהו מקורי, שאף אחד אחר לא חשב עליו.
וזה מה שעשית. אני אישית לא צפיתי שטורדיל תבחר לעזוב- וכתבת את זה מדהים.

אני מציעה להוסיף את המחשבות של טורדיל לפני הבחירה שלה- יש קצת חור בעלילה ככה.

קצת עשה לי סלט במוח כל הפרדות, אבל ברור לי שזה לא נגמר כי הסיפור הוא על סמארטצ'ילד, אם היא עוזבת הוא 100% נגמר, משמע, היא לא עוזבת. מעניין אותי לדעת איך תחזירי אותה

וואו, סיפור מדהים באמת. פה ושם יש לך שניים - שלושה טעויות הקלדה אבל חוץ מזה סיפור נהדר.

איזה קטע מדהים זה היה, פשוט התרגשתי^^

זאת הייתה ההתחלה, עד אמצע הסיפור לא הבנתי מה מתרחש בכלל, אולי היית עושה איזה תקציר לפרק או משהו, כי אי הידיעה הציקה לי מעט...

מעניין איך תחזירי אותה לסמאטצ'ילד, אני מחכה בקוצר רוח לפרק הבא.

בין הטעויות שמצאתי:

אני לא ממש הבנתי למה התכוונת כאן.

אני זוכר שמצאתי עוד מספר טעויות אבל אני לא אחטט בסיפור כדי למצוא אותם...

הפרק היה מאוד עצוב, התרגשתי מאוד.
סה"כ סיפור נהדר, מרגש ומפתיע.
מחכה לפרק הבא :)

אש זה פשוט מדהים. ריגשת אותי ובאמת שכמעט בכיתי. הייתי מצטטת את הקטעים המדהימים אבל זה כמעט כל הפרק. אני בהחלט מצפה לדעת איך תחזירי אותה.
יש כמה טעויות הקלדה שלא כל כך מפריעות, אבל טעות אחת קצת הפריעה לי:

בדרך כלל, כשקוטעים ציטוט באמצע (כמו שעשית) קוטעים אותו במקום שיהיה הגיוני, כלומר, שהדבר יכול לעשות עצירה קטנה בדיבור וזה לא ישמע כאילו הוא קוטע את המשפט במקום לא הגיוני. פה קטעת את המשפט במילה "אבל", וזה לא כל כך הגיוני לעשות שם הפסקה. היה עדיף אם היית כותבת: " "גם, בין השאר." אני מושכת בכתפיי. " אבל אל תרגישי אשמה." אני מוסיפה לאחר רגע. " או משהו כזה.
בכל מקרה, כמו שאמרתי, זה מדהים 3>

תודה ענקית לכולם, זה ממש מחמם את הלב :)
ממש מבקשת ת''ב.

פרק שמיני
[מילים: 1,039]

אני מתעוררת והולכת בשקט במסדרון, משתדלת לא להעיר אף אחד. כשאני מגיעה למטבח אני מגלה שאימי כבר ערה.
"בוקר טוב, עדידה," היא קוראת אליי ומחייכת. כרגיל, היא כבר החלה לבשל.
"בוקר טוב," אני אומרת. אני שולפת קערה מהארון ושופכת אליה כמות נדיבה של קורנפלקס.
"יש לך היום מבחן ברפואה מקדמת, לא?" היא שואלת בזמן שאני מוזגת את החלב.
אני מהנהנת. "מתי תפסיקי לעקוב אחרי לוח המבחנים שלי?" אני שואלת בפה מלא קורנפלקס.
"תהיי מנומסת, עדידה, לא יקבלו אותך לכיתת מצויינים," היא אומרת.
"נו, באמת," אני נאנחת, "את חייבת לקשר את זה לכל דבר? אם את ממש רוצה לדעת, אז המבחן היום הוא מחצית מהציון שאני צריכה כדי להתקבל אליה."
"ומה החצי השני?" היא שואלת ובוחשת את הפירה שכבר מדיף ריחות נעימים בכל הסלון.
"המורים, לפי התרשמות אישית. צילה אומרת שיש לי סיכוי ממש טוב. פשוט, תפסיקי לדאוג," אני אומרת ומניחה על השולחן על הקערה החצי מלאה בקורנפלקס.

אני נכנסת לחדר בזריזות, משננת במוחי את המערכת להיום.
כשאני נכנסת אני רואה נער ונערה יושבים על מיטתי. אני פולטת קריאת בהלה.
"שקט!" הנער מניח יד על פי. הוא מביט בי במבט מוזר.
אני לא מכירה את הנערים האלו ולא פגשתי אותם מעולם. "איך נכנסתם?" אני לוחשת.
הנער והנערה מחליפים מבטים.
"תקשיבי, טורדיל, אנחנו חייבים אותך! פורמה, היא, היא בדנטיל והיא חייבת אותך וקלרה -" הנער אומר במהירות אך אני עוצרת אותו.
"על מה אתה מדבר בדיוק? קוראים לי עדי ואני לא מבינה את כל המילים המוזרות האלו שאתה אומר!" אני אומרת ונדהמת שאני בכלל מדברת עם שני הנערים האלו.
"פורמה, היא משותקת!" הנער קורא ומביט בי בתחינה.
"תרמוס, זה חסר סיכוי. היא לא זוכרת כלום," הנערה אומרת בשקט.
אני לא מבינה מה הם רוצים ממני, אני פשוט מניחה שהם מטורפים. "תצאו מיד מהבית שלי או שאני קוראת למשטרה," אני אומרת.
"רגע!" הנער אומר ונעמד. הוא הולך בחדר שלי, מחפש משהו. הוא מגיע לתיק שלי ופותח אותו במהירות.
"מה אתה עושה?!" אני קוראת בזעזוע.
הוא שולף מתוך התיק כמה עשבים צבעוניים ומתנה עטופה. "מה זה?" אני שואלת, "מאיפה הבאת את זה?"
"את הכנסת את זה לשם," הוא אומר.
אני מביטה בעשבים הצבעוניים שלא נראים כאילו מישהו צבע אותם ובמתנה. אני מורידה את העטיפה ורואה מכשיר מוזר בצורת כף יד. אף פעם לא ראיתי דבר מוזר כזה. "אתם משוגעים," אני אומרת, "צאו מהחדר שלי."
הנער מביט בי בחוסר אונים. אני שמה לב שהנערה מנסה לחשוב במהירות מה לעשות, "אני דנה," היא אומרת פתאום ומושיטה את ידה ללחיצה. אני לא לוחצת את ידה.
"תצאו. עכשיו. מהחדר. שלי."
שניהם מביטים אחד בשני ויוצאים מהחדר. אני שומעת אותם מתלחששים מחוץ לדלת.
"יש משהו שאפשר לעשות," אני שומעת את הנער אומר.
"לא, תרמוס, אנחנו לא יכולים לעשות את זה," הנערה אומרת בקול תקיף.
"דנה, טורדיל היא התקווה האחרונה ואת יודעת את זה!" הוא כמעט צועק.
"תרמוס, אני יודעת שאתה מתגעגע אליה אבל -"
הוא קוטע אותה באמצע, "זה לא בגלל זה!" הוא כבר ממש צועק.
"טוב, תירגע," היא משתיקה אותו, "אנחנו ננסה בדרך הרגועה ואם זה לא ילך... נעשה את זה בדרך השנייה."
הם נכנסים שוב, על אף שהייתי מאוד ברורה כשביקשתי שיצאו. "מה אתם רוצים ממני?" אני שואלת.
הנער מביט בנערה, מיוסר. היא מביטה בו ומהנהנת. "תשמעי, טורד - אה, עדי. אנחנו רק רוצים לספר לך משהו, את יכולה להקשיב?"
אני מגלגלת את עיניי. "בסדר," אני נכנעת לבסוף, "תעשי את זה מהר."
"אז אני דנה," היא מתחילה, "וזה תרמוס. אנחנו גרים במקום שנקרא סמארטצ'ילד. זה המקום שבו כל הטכנולוגיה מתפתחת, והכל מתפעל על ידי ילדים. כל מה שיש לך בבית, אנחנו המצאנו. כולל מכשיר הכף יד שהיה לך באריזה. לפני חודש את היית אצלנו. היית שם שבוע ובסוף החלטת לא להישאר, אז חזרת הביתה ונמחק לך הזיכרון. את הכרת שם אותנו והיית חברה מאוד טובה של תרמוס. וגם של פורמה. ועכשיו, אנחנו זקוקים לך. אנחנו צריכים שתבואי לעזור לנו. פורמה משותקת, היא שוכבת בדנטיל ולא יכולה לזוז. את היחידה שנשארה לנו," היא אומרת ברוגע ובשקט.
אני מביטה בשניהם. "אני מצטערת, אתם פסיכים לגמרי. אני לא יודעת על מה אתם מדברים, לי קוראים עדי ואני נערה רגילה שיש לה היום מבחן ברפואה מקדמת ואני חייבת להזדרז אחרת אני לא אתקבל לכיתת מצויינים. תצאו מהחדר שלי עכשיו או שאני מתקשרת למשטרה שתוציא אתכם."
הם מביטים אחד בשני ומהנהנים. הנער מניח יד על פי והנערה מניחה עליי כובע מוזר ולפני שאני מצליחה לקלוט משהו, הם לוחצים על כפתור.

"תרמוס? דנה?" אני שואלת, מטושטשת.
תרמוס מחייך בהתרגשות. "את זוכרת!"
"ברור שאני זוכרת," אני אומרת ומביטה מסביב במקום הצבעוני והמוכר. "למה עשיתם את זה? למה החזרתם אותי? אני ביקשתי ללכת, תרמוס. אנחנו נפרדנו."
"אני יודע," הוא אומר, "אבל היינו חייבים אותך. פורמה... היא..."
"מה קרה לה?" אני מזדעקת.
"היא משותקת. אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה לה אבל היא שוכבת ולא זזה, אבל היא שומעת הכל."
"איפה היא?" אני שואלת מיד, לא חושבת על שום דבר אחר.
תרמוס מוביל אותי לדנטיל. הוא עונה על החידה, שהפעם בכלל לא מעניינת אותי, והדלת נפתחת.
אני רצה במהירות ומחפשת את חדר המרפאה. אני מוצאת אותו ונכנסת פנימה.
"פורמה!" אני קוראת ומביטה בנערה ששוכבת על המיטה ללא ניד. אני כורעת ברך אל המיטה ומביטה בה.
"היא ככה כבר שבועיים," אני שומעת קול מעליי. אני מרימה לרגע את עיניי ורואה את קלרה. יש לידה נערים ונערות נוספים, אבל אף אחד מהם לא מעניין אותי כרגע.
"מה קרה לה?" אני שואלת בקול חנוק.
"אנחנו לא ממש יודעים," קלרה עונה בשקט, "חושבים שמשהו קרה לה בזמן העבודה. בכל אופן, סמיט וקריוס, הרופאים, אמרו שצריך לדבר איתה הרבה. היא שומעת."
אני מהנהנת. היא יוצאת מהחדר ואני נזכרת שהיא יכולה לקרוא מחשבות, לכן הבינה שאני רוצה להיות עם פורמה לבד.
אני מלטפת את שערה ודמעות זולגות מלחיי. "אני כל כך התגעגעתי אלייך," אני אומרת, "אפילו שלא זכרתי אותך. אני בטוחה שהתגעגעתי."
היא עדיין שותקת, לא מנידה עפעף.
"אני אהיה כאן עד שתתעוררי, אני לא אעזוב אותך. אני לא זזה ממך עד שתהיי בסדר. פורמה, אני כל כך אוהבת אותך..." אני אומרת בלחש.
היא עדיין לא זזה, אבל אני מרגישה שהיא מקשיבה לי.
אחרי כמה דקות שאני יושבת איתה, קלרה נכנסת.
"ברוך שובך," היא אומרת.
"אני לא חזרתי," אני ממהרת להסביר, "אני פה עד שפורמה תתעורר."
היא מהנהנת. "אני בטוחה שעמית תשמח לחזור למשפחה שלך."
כשהיא מזכירה את עמית אני חשה צביטה קטנה בלב. אני נזכרת בילדה ההיא, שביום אחד לקחתי לה את המשפחה שלה, שהייתה בעצם שלי, אבל שימשה לה כבית במשך שבוע.
תרמוס נכנס לחדר. אני נעמדת ומחבקת אותו בחיוך.
"היא תהיה בסדר," הוא אומר ומביט בפורמה, "אני בטוח."

אני לא מאמינה
מה עשית לה
מה
מה
מה
מה
מה
אוקיי אני פשוט בשוק
פשוט תמשיכי! אין לי ת"ב, זה מושלם ומדהים אבל תמשיכי!

מצטערת, פשוט... פורמה :'(

אוקיי, קראתי את זה שוב וההערה היחידה שיש לי היא שהכל קורה קצת מהר מדיי. איך הכובע העביר אותה בחזרה לסמארטצ׳ילד ואיך דנה ותרמוס עברו איתו? חסרים קצת הסברים, אבל בכל מקרה זה ממש יפה :)

פרק מושלם.
כמו שתמר אמרה, ההתרחשויות קורות בקצב מסחרר, אבל אני חושבת שזה דווקא מוסיף.