סמארטצ'ילד || תהילה

[Nico di Angelo]

פתיבר חחחחחחחחחחחחחחחחחחח תקשיבי אני לא נושם
אז זה היה פרק מעולה, כרגיל. זה מילא לי המון חורים בעלילה ונראה לי שאני כבר יודע לאן הכל הולך. אבל היה משהו שהרגיש לי קצת... איך להגיד את זה? קצת התאכזבתי. כי את בנית פה עלילה מעולה, עם דמויות מדהימות והמון דרכים לבנות עלילה, והתשובות לרוב השאלות שלי היו "כי יש את אוקטובה" או "כי הלן רוצה לנקום". את מאפיינת דמויות מעולה ולכן לדעתי היית יכולה לעשות משהו טוב עם אוקטובה - שהלן הזאת לא תרצה להרוס את סמארטצ'ילד סתם ככה, שתהיה לה סיבה שהיא לא נקמה. הבנת את הכוונה שלי? נקמה יכולה להיות אחלה תפנית בעלילה, אבל שלא תהיה התפנית העיקרית, בעיקר בגלל שהיו כאלה שהשתמשו בזה לפנייך וזה לא מממש לגמרי את הפוטנציאל של הסיפור. ויש לו המון פוטנציאל, אל תחשבי אחרת.
מה שכן אהבתי זה רונאל - או טום? - והדמות שלו. אני ממש מקווה שגם אמיסה תבין באיזשהו שלב שלהרוס את סמארטצ'ילד לא יעזור בכלום, ואז ביחד כולם מצילים את פורמה!!!
אפרופו פורמה, בבקשה שלא יקרה לה כלום ): היא מדהימה ולא מגיע לה
אני ממש מחכה לשמוע ממנה, אגב
אני מחכה ממש להמשך!!!

[מאושרת]

פרק תשעה עשר
[מילים: 1,203]

"טוב, טורדיל, די לבכות, קומי," פופן מושכת אותי מהמיטה, "בכית מספיק לחודשיים, עכשיו הגיע הזמן לעשות."
"לעשות מה? הם הולכים להרוג אותה!" אני צועקת ושטף דמעות נוסף זולג. רק שלא יהרגו את פורמה. רק שלא יהרגו את פורמה.
"אנחנו לא ניתן לזה לקרות," היא אומרת בהחלטיות. היא שוב נכנסת לתפקיד הסמכותי שלה ומתחילה לחלק פקודות. "תרמוס וטום," היא מצביעה על שניהם, "אתם שניכם תחפשו רמזים בחדר של אמיסה. כל דבר שיכול להוביל אותנו לפורמה." תרמוס מהנהן ופוזל אל טום בחשדנות. טום מהנהן מיד.
"אוור," היא פונה עכשיו אליו, "אתה אחראי לעכב את אמיסה."
"מה? איך? למה אני?" הוא שואל בחוסר אונים.
"אל תשאל יותר מדי שאלות, חביבי, פשוט תעשה מה שהגברת אומרת," פייברלאף אומר ונותן לו אגרוף קטן.
אוור מגלגל עיניים.
"טורדיל," פופן פונה עכשיו אליי, "הי, תהיי איתי," היא מנגבת דמעה מלחיי. "את סורקת את הדף שפורמה העבירה לנו במזוודות התת קרקעיות. אני בטוחה שיש בו רמז." אני מהנהנת.
"פייברלאף - אתה המרגל האישי של בומפ. מעכשיו הוא לא זז מטר בלעדיך. אני רוצה שתקשיב לכל השיחות שלו עם קלרה ותקלוט כל מילה חשודה שהוא אומר. יש?"
"כן, המפקדת!" הוא אומר ברצינות גמורה.
פופן מניחה יד על כתפי. "אנחנו נעשה את זה."

אני יושבת על המיטה ומעלעלת במסמכים שפופן הביאה לי. ברכיי מכופפות וידיי כרוכות סביבן.
אני לוקחת מסמך חדש לידי וסוקרת אותו. בדיוק אז, הדלת נפתחת.
תרמוס נכנס ומתיישב על המיטה, על ידי. "תעשי מקום."
אני זזה לקצה המיטה ומפנה לו מקום. "אתה לא אמור להיות בחיפושים עם טום?" אני שואלת.
"הוא אמר לי ללכת," הוא מגחך, "הוא רוצה לחפש לבד."
"וזה לא נראה לך קצת חשוד?" אני מרימה גבה.
"האמת? לא," הוא מושך בכתפיו, "כבר הבנתי שזה האופי שלו, הוא די שתלטן ורוצה שהכל יהיה בסדר שלו, ואני בסדר עם זה."
"אתה סומך עליו?" אני שואלת, ובו בזמן שואלת גם את עצמי.
הוא מהנהן. "אין לי מושג למה, אבל אני מרגיש שאני סומך עליו בעיניים עצומות."
"מה יש, תרמוס?" אני לא צריכה עוד מילה אחת נוספת ממנו כדי להבין שמשהו לא בסדר.
"סתם," הוא מושך בכתפיו, "הוא קצת מזכיר לי את האח התאום שלי."
"יש לך אח תאום?" אני שואלת בפליאה.
"דן," הוא מחייך, כנראה נזכר בו. "הוא תמיד היה התלמיד החצוף הזה, זה שצועק על מורים... הוא היה זה שמגן עליי. תמיד..." הקול שלו קצת נשבר באמצע המשפט, "תמיד היינו ביחד. זה נשמע די הזוי ומופרך אבל אף פעם לא רבנו. גם כשהיינו בני שלוש, לפחות ככה אמא שלי הייתה מספרת..."
אני מניחה יד על כתפו. "אני בטוחה שעמוק בפנים הוא זוכר אותך," אני אומרת, ושוב מתלבטת אם אני בכלל מאמינה לעצמי, "וכשתגיע לגיל 18 אתה תחזור אליו ויהיה לכם את כל הזמן שבעולם. זה יהיה כאילו בכלל לא הלכת."
"כן..." הוא מהרהר, "טוב, מה אנחנו מדברים על זה, יש דברים יותר חשובים. מצאת משהו?"
אני מנידה בראשי. "כלום."

כולנו יושבים בבסקור, בחדר הקבוע. פופן עומדת מולנו ומחזיקה בידיה טוש. "אוקיי, בוא נתחיל לפי הסדר. טורדיל," היא פונה אליי, "מצאת משהו?"
אני מנידה בראשי במבוכה. אפילו את המשימה הקטנה שנתנו לי לעשות כדי להתקרב צעד לפורמה לא עשיתי בהצלחה.
"פייברלאף?" היא עוברת לפייברלאף שיושב לשמאלי.
"אוקיי, אז עקבתי אחרי בומפ כל היום. בבוקר הוא שתה קפה עם שניים סוכר ואז הוא הלך להתלבש, אחר כך הוא עבר בדנטיל ואמר שלום לרופאה שם או איך שלא קוראים לה ואז -"
פופן קוטעת אותו. "תגיע לעניין."
"אה, כן, בקיצור, שמעתי אותו מדבר עם קלרה על איזה מסר או משהו? זה בערך הדבר היחיד שיצא לי מכל המעקב הזה. אה, וגם זה שנשארתי שעתיים אחרי המשמרת שלי אבל לא נראה לי שזה מעניין מישהו."
"זה לא," אני אומרת מיד.
"בסדר, זה גם משהו," פופן מחייכת חיוך מאולץ. "טום? מה איתך?"
"אני דווקא גיליתי כל מה שהיינו צריכים לגלות," הוא אומר בטון מתרברב, "פורמה נמצאת באוקטובה. יש לאמיסה מפה בחדר שמסומן בה איפה פורמה נמצאת בדיוק."
"זה מעולה!" אני אומרת בהתלהבות.
"כן, אבל זה לוקח יומיים הליכה. ועוד משהו, אני לא אוכל לבוא אתכם," טום מוסיף.
"מה? למה? אתה היחיד שיודע איך להגיע לאוקטובה!" אוור הצטרף לשיחה.
"כן, אבל, זה יהיה חשוד מדי אם איעלם פתאום," הוא מסביר, "אמיסה עושה לי בדיקת נוכחות בערך כל שעה."
אני נאנחת. ”אוקיי, אז איך אנחנו אמורים להגיע לשם?“
”המפה,“ טום מזדרז לענות, ”היא ממש ברורה, רק תצטרכו ללכת לשם. הכניסה יהיו לכם קצת בעיות עם השומרים, אבל זה לא סיפור גדול. אתם תסתדרו.“
אוור מביט בטום במבט חשדני. אני פוזלת אל תרמוס, הוא נראה נינוח לגמרי.
”אז מה עכשיו? נצא מחר בבוקר?“ פייברלאף שואל.
”לא!“ פופן מזדרזת לצעוק. כולנו מביטים בה בפליאה. ”כלומר,“ היא אומרת במבוכה, ”יש המון דברים שצריך לארגן.“
"אוקיי, איך אנחנו אמורים לצאת בלי שישימו לב?" אוור מעלה את השאלה הראשונה.
"דנה!" תרמוס, שישב עד עכשיו בשקט, קורא פתאום.
"מי זאת דנה?" טום שואל.
"דנה ותרמוס הם חוצדבים, הם מייבאים את כל המכשירים שפותחו על ידנו ומעבירים אותם אל תומף, אח של קלרה," פופן מסבירה.
"תומף הוא היחיד שיודע על קיומו של סמארטצ'ילד ונמצא בקשר עם מי שבפנים," פייברלאף מוסיף.
כל הפרטים האלו מזכירים לי את היום שבו אני הגעתי לסמארטצ'ילד וניסיתי להתמודד עם כל המידע שנתנו לי. אני מביטה בטום אך לא מצליחה למצוא את הבלבול בפניו ונראה שהוא די מסתדר.
"טוב, מה הרעיון? איך דנה קשורה?" אוור חוזר לשאלתו.
"אני ודנה יוצאים החוצה, נכון? אנחנו יכולים לבקש מדנה להגיד שהיא חולה ולבקש מקלרה להוציא במקומה מישהו מאיתנו," תרמוס מסביר את הרעיון.
"אבל אז רק אחד מאיתנו יכול לצאת," פופן מעלה בעיה נוספת.
"נגיד שזו העברה גדולה, זה כבר קרה פעם," תרמוס פותר גם את הבעיה הזו.
"מעולה," אומר טום, "אז נצא כמה שיותר מהר."
"שנייה," אני עוצרת את השמחה, "למה שדנה תסכים להגיד שהיא חולה?"
כולם משתתקים. החיוך שוב יורד לי מהפרצוף ואני מרגישה שלעולם לא נצליח למצוא פיתרון לכל הבעיות.
"אולי נשים לה משהו באוכל," טום מציע. כולם מביטים בו בתמיהה.
"ממש לא," תרמוס מזדרז לפסול. אני שמה לב שטום טיפה מסמיק, כנראה מבושה.
"נצטרך לספר לה הכל," אוור אומר אחרי מספר שניות של שתיקה.
"לא," פופן אומרת, "חייב להיות פיתרון."
כולם שותקים וברור שהם מנסים לחשוב על רעיון.
"נהיה חייבים לספר לה," אני אומרת לבסוף. כולם מביטים בי.
"את בטוחה שיהיה חכם לצרף עוד מישהו לזה?" פייברלאף שואל בזהירות. כבר מזמן שמתי לב שכולם כל-כך מתאמצים לא לפגוע בי, כאילו אני כוס זכוכית שכל רגע עלולה להתנפץ.
"ממש לא," אני מזדרזת לומר, "אין לי לנו אף ברירה אחרת ואני רוצה למצוא את פורמה. בחיים, אם אפשר."
"אפשר לסמוך על דנה," תרמוס אומר. אני מאמינה לו.

"אני לא בטוחה שהבנתי," דנה אומרת לבסוף.
אנחנו עדיין יושבים בבסקור, אחרי חמש שעות ברצף. פופן בדיוק סיימה להסביר לדנה הכל בזמן שאוור ופייברלאף מנשנשים גזרים שנשארו מארוחת הצהריים שהפסדנו.
"מה לא הבנת?" אני שואלת בקול מותש ועייף.
"יש עוד עולם ובומפ וקלרה יודעים על זה? וה... הלן הזאת, היא רוצה להשמיד את סמארטצ'ילד?" דנה שואלת. לדנה יש מבטא אמריקאי בולט מאוד והיא מתקשה לנסח את השאלות שלה. תרמוס יושב לידה ומנסה לעזור לנו מדי פעם, אבל בנתיים הוא לא עושה הרבה חוץ מלהביט בעיניים הכחולות שלה ולחייך בהבנה.
"כן," הפעם טום עונה לה, "בדיוק. עכשיו אפשר ללכת?"
פופן מגלגלת עיניים. "כבר אמרתי שאם מישהו רוצה ללכת הוא מוזמן לקום ולצאת."
"ולפספס אותך מסבירה בפעם המיליון איך גילינו שפורמה היא מתחזה? לא, עזבי," פייברלאף מגחך בציניות.
"טוב, נראה לי שהבנתי," דנה אומרת ומדגישה את הר' במשפט.
"אוקיי, אז מעכשיו את חולה," אוור מסכם.
"אם את רוצה טיפים בלהראות חולה קחי מפורמה המתחזה," אני מציעה. תרמוס צוחק.
"טוב, אפשר ללכת לישון," פופן מסכמת, "נמשיך מחר."

[Nico di Angelo]

אמג עוד פרק
שמתי לב לאיזו טעות הקלדה ועוד משהו (אני אפילו לא זוכר מה), ואני ממש מחכה לראות מה ההמשך. איכשהו אני אוהב את תרמוס עוד יותר עם כל פרק שעובר (למה להרוס לי את הלב ולהגיד שיש לו תאום שלא זוכר אותו למההההההההההה). אני חייב לציין שהעלילה ממש רצה לי, כל דיאלוג מרגיש לי שהוא עובר מהר (לפעמים מהר מדי), אבל זה כן עוזר להכניס הרבה עלילה בפרק אחד. לא הרגיש לי במקום שפופן צעקה, האמת. היא לא נראית כמו מישהי שצועקת, וזה הרגיש לי לא צפוי או הגיוני. הרגיש לי שיותר מתאים לטורדיל לצעוק ולפופן להרגיע אותה.
מה עוד? אני מחכה להמשך D:

[Farseer]

והוו פרק חדש ואחד די ארוך.
העלילה מסתבכת יופי וממש מעניינת. פתייבר מצחיק אותי ממש וחמוד , באמת שזה ממש מקסים וטום הוא תוספת מאוד מעניינת עם האופי המאוד דונה וברור שלו אבל אני חייבת להודות שאני חוששת שאני מתחילה לאבד דמויות, יש הרבה וכמו שתם אמר הכל מתרחש מהר ולפעמים אני מתבלבלת...
היחס שלהם לטורדיל מעניין, מצד אחד הם מתייחסים עליה כשבירה ומצד שני הם מסתמכים על הדעה שלה מאוד.
וכן אני שוב מסכימה עם תם, תרמוס המסכן.

[A musician]

ממש יפה! הכתיבה יצירתית, זורמת וסיפורית.
מה שכן, כבר שכחתי את המראה של כל הדמויות והמקומות (למשל, הבסקור).
אשמח אם תכתבי שוב את התיאורים של הדמויות, רק של החבורה הזו והסבר קצרצר על הבסקור. אם תחליטי לא לעשות את זה, הייתי ממליצה להוסיף מידי פעם תיזכורים על מראה הדמויות (כמו- "עיניו החומות הביעו דאגה," וכדומה) ועל המקומות.
פרק מעניין ואני ממש מצפה להמשך:)

[מאושרת]

פרק עשרים
[מילים: 1,501]

"טוב, אז מה עושים היום?" אני שואלת בזמן שאני ותרמוס שוכבים על הדשא.
"מה זאת אומרת? את מתכננת לוח זמנים מראש?" תרמוס שואל בגיחוך.
"לא, נו, אני מתכוונת לתוכנית שלנו. צריכים להתקדם בהכנות, לא?"
תרמוס מלטף את הדשא הצבעוני והשיער החום המתולתל שלו מתעופף ברוח. "יש לפופן הפתעה קטנה בשבילך." הוא מחייך.
"נשמע מעניין," אני אומרת. אני מנסה לדמיין את כל הדברים שיכולים להיות גם קשורים להכנות וגם כיפיים. אני לא באמת מצליחה למצוא משהו כזה.

אני הולכת בעקבות פופן. אנחנו נכנסות בשער הדנטיל, פופן פותרת את החידה במהירות, ואנחנו עולות במעלית המוזרה לקומה החמישית. בקומה הזאת הדלתות כחולות, ופופן מתחילה לעבור בניהן ולהניח את היד שלה כדי לגלות את מספר החדר. "פייברלאף הבטיח לארגן לנו חדר פנוי," היא אומרת ברוגע, למרות שלפי המהירות נראה שהיא די לחוצה, אבל היא אף פעם לא מראה את זה.
היא עוצרת ליד דלת עם המספר 861 ופותחת אותה עם מפתח שהיא הוציאה מכיסה.
אני מתיישבת על כיסא בחדר ופופן מתיישבת מולי.
"אנחנו הולכות ללמוד לקרוא מחשבות," פופן אומרת לבסוף.
הלב שלי מפרפר מהתרגשות. מהרגע הראשון שהגעתי לכאן חיכיתי ליום הזה. "מה מיוחד בחדר הזה?" אני שואלת. אני מביטה מסביב. יש כמה מדפים עם דפים וקלסרים, יש שולחן עם מחשב ומדפסת וחבילת טישו. נראה כמו משרד עבודה רנדומלי.
"האמת? שום דבר," פופן מצחקקת, "פשוט צריך שקט גמור וזה הקומה היחידה שפועלת רק בסופי שבוע."
אני מהנהנת בלהט. אני כבר רוצה להתחיל.
"טוב, לפני שנתחיל ללמוד איך קוראים מחשבות, יש כמה דברים שאת צריכה לדעת על קריאת מחשבות," פופן אומרת.
אני שוב מהנהנת.
"קודם כל, קריאת המחשבות היא לא פעולת קסם. כמו הכל פה, קריאת המחשבות מתבססת על טכנולוגיה. כמו שאת בטח יודעת, בתאים בגופנו ישנם יונים שפועלים על ידי משיכה חשמלית. קריאת המחשבות היא הקשר שבין היונים לבין התאים בחונו ובמוחו של האדם הנקרא. זה תלוי במספר דברים כמו עייפות, היחס בין טמפרטורת החדר לטמפרטורת האדם, ועוד מספר דברים שלא תמיד ניתן לשלוט בהם. זה לא תמיד יעבוד לך ובהתחלה לא תוכלי לשלוט בקריאת המחשבות. את מבינה?"
"אני חושבת שכן," אני אומרת בחשש.
"אז יש עוד משהו ממש חשוב. מרגע שנסיים את התהליך את תתחילי לשמוע מחשבות של אחרים ללא שליטה על כך. את לא יכולה לחסום את זה, לא בשבוע הראשון בכל אופן. עם הזמן את תתחילי לשלוט בזה ולבחור מתי את מעוניינת לקרוא מחשבות ושל מי. ובכל זאת, לפעמים אנשים יחסמו את המחשבות בפנייך - אל תנסי בכוח. את תזכרי הכל?" היא עוצרת ומביטה בי.
אני מהנהנת. "אני אשתדל."
"אה, ועוד משהו ממש חשוב," היא נזכרת, "יהיו לך חזיונות בזמן הקרוב. כולם על דברים שקרו, בעיקר לאנשים שקרובים אלייך. כל אחד מהחזיונות הוא אמיתי ומדוייק."
"איך אני אוכל לדעת שמגיע חיזיון?" אני שואלת, מפוחדת.
"את תראי שחור והראש שלך יסתחרר ואז זה יתחיל להופיע, כמו חלום. כשזה קורה תעצרי במקום ותחכי שזה ייגמר."
"אני מפחדת," אני אומרת לפופן ומרכינה את ראשי.
פופן לוקחת את כף ידי ואוחזת אותה. "אל תפחדי, אני פה איתך."

אני נכנסת לבקבקיה ומסתכלת מסביבי. ריח של ארוחות צהריים מדיף מכל השולחנות והרעב בבטני מתגבר.
"היי, מה נשמע?" אוור מופיע מאחוריי.
אני מחייכת. "בסדר גמור, ואתה?"
"קצת מתגעגע לפורמה," הוא עונה. שיט, רק שלא תתחיל לבכות לי עכשיו.
"מה אמרת?" אני שואלת מיד.
"שאני קצת מתגע -" הוא מתחיל לומר ואני קוטעת אותו.
"- לא, מה אמרת אחרי זה? 'שלא תתחיל לבכות לי'?" אני שואלת בחשדנות.
"מה?" הוא שואל, מופתע, "אני לא אמרתי את זה... את קוראת מחשבות?" הוא מסמיק ממבוכה. איזה פאדיחה.
אני מביטה בו כמה שניות. "אני לא אתחיל לבכות, הכל בסדר," אני טופחת לו על הגב וממשיכה לכיוון הדלפק.
בדלפק עומד אגוס, הוא עובד בבקבקיה בהפסקות הצהרים הפנויות שלו - ואין הרבה כאלה. המון זמן לא ראיתי אותו.
"היי, אגוס, אפשר תפוחי אדמה?" אני מבקשת.
איך התגעגעתי לילדה הזאת. "בטח," הוא עונה בחיוך.
"גם אני אליך," אני אומרת בלחש אחרי שהוא מסתובב.
אני ממתינה לתפוחי האדמה ומסתכלת מסביבי. אני מתחילה לשמוע קולות ולפני שאני מספיקה להסתכל מהיכן הם מגיעים, אני שומעת אותם עמוק בתוך הראש שלי.
אני חייב לחזור למחלקה, אחרת הבוס שלי יהרוג אותי.
איזה יפה השמלה הזאת!
אוף, המרק הזה ממש מלוח, חייבים להחליף כבר את השפית.
מעניין מה קלרה רצתה לספר לי מקודם...
אני רוצה לצעוק "די!" ולהשתיק את כל המחשבות האלה, אבל עוד ועוד קולות ממשיכים להישמע בתוך הראש שלי בלי הפסקה.
"הנה תפוחי האדמה שלך," אני שומעת את הקול של אגוס, הפעם לא בתוך הראש שלי.
אני ממלמלת "תודה" ולוקחת את המגש לשולחן מרוחק לצד החלון.
אני מתחילה לאכול וכמה דקות אחר-כך תרמוס מגיע ומתיישב מולי. "היי," הוא ממלמל. הקול שלו נשמע עצוב, ואני יכולה לזהות בקלות שקרה לו משהו.
אני מפסיקה לאכול. "מה קרה?" אני שואלת.
הוא מושך בכתפיו. "אין לי כוח לדבר."
אני מביטה בעיניו, ואז הקולות שוב באים.
נמאס לי מזה. נמאס לי שהכל קשה ומסובך אבל אני כל הזמן צריך להיות החזק, זה שלא נפגע וזה שנאשר אדיש להכל, למרות שזה לא באמת ככה. ונמאס לי מזה שאני צריך לעשות הכל ושאף אחד לא עוזר לי. ונמאס לי, פשוט נמאס לי.
"תרמוס, אתה לא לבד," אני אומרת בשקט, "כולנו פה איתך."
"את קראת את המחשבות שלי?" הוא שואל בכעס.
"אני מצטערת, אני יודעת שלא הייתי צריכה לעשות את זה," אני אומרת במבוכה.
"באמת לא היית צריכה," הוא עונה בקול מהורהר ומרוחק.
"תרמוס, סליחה, אני לא התכוונתי," אני מביטה בו בתחינה.
"אני סולח," הוא אומר בשקט.
"באמת?" אני שואלת בפליאה. לא ציפיתי שזה יהיה כל כך פשוט.
"כן, נו," הוא אומר ומסמיק, "אני לא מסוגל לכעוס עלייך יותר מכמה שניות."
אני מחייכת.

אני מגיעה לחדר הקבוע שלנו ומתיישבת על הספה מול הלוח. אני מעיפה מבט קצר בתמונה של פופן ועשימג ומיד מסיטה את המבט.
"היי," אני שומעת קול עם מבטא אמריקאי מאחוריי. אני מזהה אותו מיד כקולה של דנה.
"היי," אני עונה, קצת בעצבנות. אין לי כל-כך כוח לגוש הבלונדיני הזה.
"פופן אמרה להגיע בחמש?" היא שואלת ועם המבטא הבולט שלה השם 'פופן' נשמע כמו 'פופיין'.
אני מהנהנת. "קצת הקדמת," אני אומרת ביובש מבלי להביט בעיניה.
"גם את," היא עונה בחיוך.
דנה מתיישבת על הספה על ידי בשתיקה. אוף, אני לא מבינה כלום.
"אמרת משהו?" אני שואלת מיד. היא מנידה בראשה ואני מיד מבינה שהקול הגיע, איך לא, מהראש שלי. "דנה, יש משהו שלא הבנת?"
היא מסמיקה ממבוכה. "לא משהו ספציפי... אני פשוט לא מכירה את כולכם ומרגישה קצת לא קשורה," היא מתקשה לבטא את צלילה של הח'.
אני נאנחת. תהיי נחמדה, טורדיל, זה לא יהרוג אף אחד. "אוקיי, אני אסביר לך קצת."
דנה מחייכת בהכרת תודה.
"אז יש את תרמוס, את מכירה אותו - ביישן וחמוד, הכי מקסים שיש, תמיד נמצא כשצריך," אני מחייכת במחשבה עליו, "חבר אמת, בקיצור. יש את אוור, זה עם השיער הכחול. אוור מאוד נחמד, אבל לפעמים קצת חסר סבלנות. הוא יודע להקשיב ולעודד, אבל לפעמים הוא קצת מעופף. בסך הכל הוא אחלה בן אדם. יש את פייברלאף, שהוא חייב להתייחס לכל עניין בהומור ותמיד יש לו מה להגיד. הוא מפוצץ כריזמה וביטחון אבל הוא ממש חכם ויש לו כל מיני תובנות מעניינות, שווה להקשיב," אני עוצרת לרגע לקחת נשימה. "ויש את פופן. שהיא... היא הלב של כולנו. היא המבוגר האחראי שאפשר לסמוך עליו שתמיד ידע מה לעשות ותמיד יידע לעודד היא תשים לב אם את עצובה ותעשה הכל, פשוט הכל, כדי לעזור לך. היא פשוט מלאך בגוף של בן אדם, אני מניחה."
"וואו, אתם נשמעים חבורה ממש מדהימה," דנה אומרת.
"כן... אבל זה לא אותו דבר בלי פורמה," אני נאנחת בעצב.
דנה פותחת את פיה, כנראה כדי לומר משהו, אבל בדיוק אז הדלת נפתחת ופייברלאף ואוור נכנסים.
"היי בנות, מה נשמע?" פייברלאף שואל ונוחת על הספה.
אוור מחייך ומתיישב על כיסא על יד הספה. הוא רוכן אליי ולוחש, "טורדיל, אנחנו בסדר?"
לוקחות לי כמה שניות להבין שהוא מדבר על מה שקרה מקודם. "כן, הכל בסדר," אני עונה, "אני יודעת שלא התכוונת לפגוע."
הוא מהנהן.
בנתיים פייברלאף ודנה שקעו בשיחה קולחת על נושא כלשהוא. "עוד לא התרגלתי לזריקות הזאת," דנה מצחקקת בקול המעצבן שלה.
"הזריקות האלו," פייברלאף מתקן.
היא מהנהנת במרץ כאילו הוא אמר משהו ממש חכם שהיא חייבת לזכור.
תרמוס ופופן נכנסים אחד אחרי השני כמה דקות אחרי כן.
"טוב, אז אפשר להתחיל?" פופן שואלת ומביטה בכולנו. כולם מהנהנים.
"רגע, איפה טום?" תרמוס שואל. כולנו מביטים אחד בשני אבל לפני שמישהו מספיק לומר משהו הדלת נפתחת.
"אני מצטער," טום אומר בהתנשפות, "היילי הייתה במצב רוח חטטני."
פופן מהנהנת. "אוקיי, אז עכשיו טורדיל קוראת מחשבות, סידרנו עם קלרה את עניין ההעברה כך שכולם יוכלו לצאת לאוקטובה. טום, אתה מסדר לנו אישורי כניסה לשומרי, עוד משהו?"
"אוכל," פייברלאף מציין.
אני מביטה בו במבט שואל.
"טום אמר שההליכה אורכת כמה ימים, לא נאכל?" הוא מסביר.
"אני אדאג לנו לאספקה מהבקבקיה," אוור מזדרז להתנדב.
"מעולה," פופן אומרת, "יש משהו שלא חשבנו עליו?"
אני מהרהרת לרגע. "איך נוציא את פורמה משם?" אני שואלת את המתבקש. כולם שותקים ומביטים בי.
"בכוח," טום טומר אחרי כמה שניות של שתיקה, "רק ככה זה יילך."
"אפשר להביא כמה דברים כמו סכין או פטיש, אנחנו לא באמת יודעים איך כלאו אותה," תרמוס מציע.
אני מחייכת אליו בגאווה. גם דנה מחייכת אליו ואני באמת משתדלת להתעלם מכך.
"רעיון טוב, כבר," פייברלאף אומר, "אני יכול להשיג כמה דברים מהמחלקה שיכולים לעזור לנו."
כולנו שותקים וההתרגשות מרחפת בחדר.
"אני חושבת שאנחנו מוכנים," פופן מכריזה. כולם מהנהנים.
"אז אפשר לצאת מחר!" אני מוסיפה באותו הטון החגיגי.
"לא!" פופן קוראת. כולם מביטים בה. "אי אפשר לצאת מחר... כי..." היא ממלמלת בשקט, "יש לי מחר יום הולדת 18."

[Farseer]

פופן!!! פופןפופןפופן. רעה שכמוך, אני מתה על פופן.
אבל יופי של קליפ-האנגר.
באופן כללי זה פרק טוב, ארוך מהרגיל אבל מאוד מעניין.
הבטחתי שאני אנסה לעזור עם ההסבר של קריאת מחשבות אז ככה, במוח יש נוירונים שהם תאי עצב מאורכים שמתקשרים בינהן באותות חשמליים.
אני חושבת שאולי ההסבר שלך יכול לכלול את זה שהאמצעי הטכנולוגי קורא את גלי המוח (יש מכשירים כאלה באמת אפילו שהם לא מזהים מה עובר במוח רק איפה) ואז מפרש אותם למחשבות במוח של קורא המחשבות.
אחרי החפירה הזו באמת ממש ממש נהנתי לקרוא את הפרק :) מחכה לבא

[I Love Fall Out Boy]

סוף סוף סופ"ש להגיב כמו שצריך. שמעי, את כותבת פה דבר מושלם, כל פרק מרגיש מעט מידי. זה מטורף.
האכפתיות והדאגה של טורדיל פשוט מהממת בעיניי. והיא ופורמה באמת מאוד מתאימות, כמו שתם אומר.
תרמוס מקסים. נראה לי שהוא הולך לעלות לי בטופ עכשיו. הוא כל כך מתוק אמאלה אני מאוהב בו ♥
אני ממש דואג לפורמה היא הפייב שלי אל תעשי לה משהו >: זה ממש יכאב לי אם כן >:
פופן מעצבנת אותי. מצטער אם כולם אוהבים אותה וזה, אני לא סובל אותה. הבחורה הולכת לעשות משהו או סתם לדחות הכל? אני רוצה את פורמה בחיים.
החזיונות נשמעים מעניינים, אני מקווה שבפרקים הבאים טורדיל תראה אחד.
הערה קטנה: יש המון סיפורים שהדמויות בהם מורכבות בחלקים מסוימים מאנשים אמיתיים בחיים של הכותב, את עושה את זה? ואני לא מדבר רק על סמארטצ'ילד, אלא בכללי, את מהכותבים שמבססים דמויות על אנשים אמיתיים? סתם שאלה שעלתה לי עכשיו ותהיתי אם כן או לא, לפעמים זה משנה אופי שלם של סיפורים ויצירות.

[מאושרת]

אני מתנצלת מראש שזה פרק ממש ממש קצר. אנסה לפצות בהמשך.

פרק עשרים ואחת
[מילים: 654]

מכירים את זה שלרגע אחד נראה שהכל עומד להסתדר, שסוף-סוף החיים שלך יחזרו להיות בסדר, ואז הכל מתפוצץ לכם בבת-אחת בפנים? כי זה מה שאני מרגישה עכשיו.
לעזאזל, עד שהכל התחיל להסתדר - אנחנו קרובים לפורמה יותר מתמיד, הכל כבר מוכן ובדיוק כשרצינו לצאת לאוקטובה ולסיים את הכל, פופן עוזבת? עם כמה שזה נשמע קיטשי - היא זאת שהצליחה להחזיק אותי, להרים אותי, לעודד אותי.
המחשבות של כולם בחדר מנסות לחדור לי לראש. הכל ביחד, רועש ומבולבל, ואני כבר לא יכולה ככה יותר. בחדר הכל שקט אבל בראש שלי יש מיליוני קולות.
"טורדיל, תגידי משהו," פופן אומרת בשקט. פתאום היא נשמעת שברירית יותר, עדינה יותר, כבר לא המנהיגה הכריזמטית שתמיד יודעת מה להגיד ומה לעשות.
אני קמה, סופרת עד עש, ואז מחבקת את פופן. אם לא הייתי סופרת עד עשר אולי הייתי מתעצבנת שהיא לא סיפרה לי קודם. אולי הייתי מוציאה עליה את התסכול שלי. אולי לא הייתי מגיבה ככה, למרות שכל מה שאני רוצה זה לנצל כל שנייה אחרונה עם פופן.
"אני פשוט לא יכול לעכל את זה," תרמוס אומר לי כשאנחנו יוצאים מהחדר, "מה נעשה בלי פופן? איך נסתדר? מי יהיה המבוגר האח -"
"- די!" אני קוטעת את תרמוס בצעקה. הוא משתתק מיד. "סליחה, תרמוס, אני יודעת שגם לך קשה וגם אתה מרגיש צורך לפרוק אבל... לא אצלי, לפחות לא עכשיו."
"הי, זה בסדר," הוא אומר בקול הזה שתמיד מרגיע אותי. אני מחייכת חיוך עצוב וממשיכה בצעדים מהירים לחדר.

השעה שש בערב וכצפוי נשמעות דפיקות על דלתי. קלרה נכנסת בלי הזמנה. "טורדיל, בואי לטקס," היא מצווה, אבל הקול הרך שבו היא אומרת זאת מכפה על כך.
"אני לא יכולה," אני אומרת בלחש, "אני פשוט לא יכולה."
"את יכולה, אל תהיי כל-כך דרמטית," היא מפצירה.
"את לא תגידי לי איך להיות!" אני מתעצבנת. אני מרגיעה את עצמי במהירות ואומרת בלחש: "צאי בבקשה."
"אני אצא," קלרה אומרת, "אבל יש עוד משהיי שרוצה לומר לך משהו."
קלרה יוצאת מהחדר ומשהיי אחרת נכנסת במקומה. פורמה.
"אל תדב -" אני מיד מתחילה, אבל היא קוטעת אותי.
"חכי, טורדיל," היא אומרת בנשימה אחת, "אני יודעת שאת שונאת אותי ושאני לא הבן אדם שהכי מתחשק לך לראות עכשיו, אבל פופן צריכה אותך."
המילים 'פופן צריכה אותך' מיד מעירות אותי.
"אני יודעת שאת עצובה וקשה לך אבל זה טקס הסיום של פופן פה ולא מגיע לה לסיים אותו ככה," היא מסיימת ויוצאת מהחדר.

אני מגלגלת עיניים אחרי כל אחד שיורד מהבמה. כל אחד חושב שהוא מכיר את פופן, שהוא יודע בדיוק מה עבר עליה ומה היא מרגישה, כשאף אחד בעצם לא גילה אותה באמת.
אני יושבת בדריכות ומחכה שיגיע תורי. לא הכנתי כלום לומר והלחץ מתחיל להשתלט עליי. בין לבין אני מעיפה מבט לפופן, שיושבת בכיסא מקדימה ומזילה דמעות סוררות מדי פעם.
קלרה עולה על הבמה פעם נוספת. "תודה רבה לאוור היקר. אנחנו כמעט עומדים לסיים, אני מזמינה בבקשה את טורדיל לעלות לבמה."
אני קמה ממקומי וניגשת בצעדים חוששים לבמה. אני מחזיקה את המיקרופון בידיים רועדות. "אהה... אממ... שלום לכולם," אני עוצרת לרגע ומביטה בפופן. אני מתמלאת בביטחון וממשיכה. "אני טורדיל, כפי שאתם יודעים, ואני רוצה לספר לכם על פופן. כן, אני רוצה לספר לכם עליה, כי כולכם חושבים שאתם מכירים אותה לפי פעם אחת שאכלתם איתה בבקבקיה או מוצר אחד שעבדתם עליו ביחד, אבל אתם לא באמת יודעים עד כמה מדהימה היא. אף אחד מכם לעולם לא יוכל להבין מה פופן בשבילי. אמא, חברה, אחות. זו שמקשיבה, זו שמעודדת, זו שמרימה אותי ומזיזה אותי לקום ולעשות משהו, זו שמחבקת אותי את החיבוק הכי חזק בעולם," בשלב הזה אני מתחילה לדמוע קצת והקול שלי נהיה קצת צרוד, "זו שיודעת מה להגיד ומתי להגיד ואיך להגיד. אני יודעת שבלי פופן פה אני כנראה אתפרק, אישבר, אני לא יודעת איך ואם בכלל אסתדר פה, אבל כרגע אני יכולה לעמוד פה גאה ולהגיד שאני לוקחת איתי המון מפופן, והיא אחד האנשים המיוחדים שהכרתי.
אז זו פופן בשבילי."
כולם מוחאים כפיים אבל זה לא באמת מעניין אותי, אני רצה למטה ונותנת לפופן חיבוק גדול וארוך.
ואז אני מצליחה להוציא מהפה שלי - עם כל הדמעות והקול החנוק - עוד מילה אחת. "שלום."

[Nico di Angelo]

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
אוקיי סיימתי למות
הפרק הזה קצר אבל דווקא מרגיש לי שהצלחת למצות פה את כל מה שהיה צריך. עכשיו רק מעניין אותי איך טורדיל מתמודדת עם העזיבה אחרי שפופן הולכת, ולכן אני אדרוש את הפרק הבא כבר עכשיו
אוף כל פעם שתרמוס מופיע פה המוח שלי עובר למצב THAT'S MY BOY הוא חמוד כל כך אני מת עליו
טורדיל מרגישה לי נורא אנושית וממש אהבתי את מה שעבר עליה, שהיא החליטה לא להגיע לטקס ואז הלכה כי פופן צריכה אותה
דבר אחד (בעצם, שניים):
1. לא כל כך מתאים לי שטורדיל אמרה "ביי", לדעתי "להתראות" או "שלום" דווקא יותר מתאימים פה. הביי משום מה נותן לי תחושה שלא אכפת לה למרות שאני יודע שכן.
2. הסוגריים של "פורמה (האמיתית!)" הפריעו לי קצת לרצף ולרגשות של טורדיל. אולי להוריד את הסוגריים או את סימן הקריאה או את שניהם יכול לעזור, אבל פחות נראה לי שזה מתאים פה.
חוץ מזה, כמובן, פרק מדהים ואני ממש מחכה לפרק הבא. אמן שפופן תחזור אמןןןןןן מה אני אעשה בלעדיה
מה טורדיל תעשה בלעדיה
מה כולם יעשו בלעדיה
אההההההההההההההההההההההההההההה
(כן אוקיי אני מחכה לפרק הבא)
אגב שמתי לב שלא הגבתי על הפרק הקודם אז תדעי שהוא נפלא כרגיל

[מאושרת]

אוקיי שיניתי את מה שאמרת כי זה באמת נראה לי יותר מתאים. תודה על ההערות 3>

[Farseer]

איך שהוא פיספסתי שפורמה חזרה, איך זה קרה? אוקיי מוזר, אני צריכה כנראה לקרוא שוב...
פרק קצר אך חביב ביותר, נחמד שהוספת קצת גיוון עלילה ועצרת לרגע את המלחמה בין שני המקומות בשביל להזכיר את הקשיים האחרים שיש בסמרטצ'ילד, כמו הפרדות האלו

[A musician]

בפרק העשרים בחלק הרביעי רשמת עשימג ואני חושבת שזה אמור להיות עמישג. וגם לשומרי במקום לשומרים. אני מניחה שזו טעות הקלדה. הייתי ממליצה לך לעבור גם על פרק עשרים ואחת. חוץ מזה הכל נפלא, כרגיל.
ועכשיו לדבר העיקרי- את כותבת מדהים, אני כל הזמן מחכה לעוד פרק וזה בנוי ממש כמו ספר אמיתי.
לדעתי היה נחמד אם טורדיל הייתה שומעת משהו חמוד שתרמוס חשב עליה וזה היה מקדם את העניינים ביניהם. תמשיכי לכתוב:)

[מאושרת]

פרק עשרים ושתיים
[מילים: 1,361]

תרמוס פותח את הדלת ונכנס לחדרי. אני יושבת על המיטה ומשרטטת בחיפזון על דף נייר.
”טורדיל!“ הוא קורא.
”שששש,“ אני משתיקה אותו מיד, ”אמיסה עוד ישנה.“ אני פוזלת למיטה שעל ידי כדי להיות בטוחה שהיא באמת ישנה.
תרמוס מתיישב על קצה המיטה שלי. ”מה את עושה? למה לא באת היום לדשא?“
אני מרימה את עיניי ומביטה בשעון. ”אוי, לא שמתי לב לשעה, לא ישנתי כל הלילה.“
”מה יש?“ תרמוס שואל, טיפה בחוסר עניין. נראה שמשהו עובר עליו אבל אני משתדלת שלא לקרוא את המחשבות שלו.
”חשבתי על פופן ולא הצלחתי להירדם. הגעגועים, העצב... אז החלטתי לקום ולהתחיל לתכנן את הדרך שלנו לאוקטובה.“
”מה? כבר?“ הוא שואל, מבולבל, ”את לא רוצה להירגע קצת קודם? טורדיל, מה שעבר עלייך זה לא פשוט...“
”אני לא צריכה שתספר לי כמה לא פשוט זה, אני יודעת. כל שנייה בלי פופן כואבת לי יותר מהקודמת ואני לא מוכנה להמשיך ככה יותר. אני רוצה את פורמה. אנחנו יוצאים היום,“ אני קובעת נחרצות.
”בסדר, בסדר,“ תרמוס נכנע, ”כבר הודעתי לקלרה שדנה חולה ואני צריך את עזרתכם בהובלה, אבל אמרתי לה שזה יקרה רק עוד יומיים.“
”אז תודיע לה שאתה צריך להקדים את זה. אה, ותכנס את כולם בשעה שתיים בחדר הקבוע בבסקור,“ אני אומרת ומיד מוסיפה, ”בלי דנה.“
תרמוס מושך בכתפיו. ”עוד משהו, המפקדת?“
אני מגלגלת עיניים. ”משוחרר.“

אני ותרמוס הולכים לחדר הקטן בבסקור. ”אני צריך להתרגל לזריקה הזאת,“ הוא ממלמל ומחבק את ידו הימנית.
אנחנו מגיעים לפתח הדלת ואני מושכת את ידו כדי שיעצור. ”איי!“ הוא צועק.
”תקשיב רגע,“ אני עוזבת את ידו, ”משהו מוזר קרה אתמול.“
הוא מביט בי במבט שואל ומחכה שאדבר.
”שכבתי בחדר ואז קלרה נכנסה וניסתה לשכנע אותי לבוא לטקס ואז הגיעה פורמה... פורמה המתחזה. והיא ממש ניסתה לשכנע אותי. כאילו, היא הייתה טובה,“ אני אומרת בקול קצת לחוץ.
”חשבת אולי שהיא מנסה להתקרב אלייך כדי לראות מה אנחנו מתכננים? כדי להיות קרובה למערכת?“ הוא מציע.
אני מהרהרת רגע. ”ואולי לא? אולי אנחנו סתם מדמיינים?“
”אז למה היא הייתה כזאת... לא פורמה?“ הוא מעלה את השאלה הברורה. ”את חושבת שטום שיקר לנו?“
"לא," אני אומרת מהר, "בעצם... לא יודעת."
אנחנו נכנסים לחדר.
אנחנו מתיישבים על הספה כשמסביבנו כולם כבר יושבים ומדברים בקולי קולות. ”טוב, סתמו,“ אני משתיקה את כל הרעש שמתלווה למחשבות בראשי. הם משתתקים בבת אחת. ”תרמוס, דיברת עם קלרה על היציאה שלנו?“ אני שואלת.
תרמוס מהנהן. ”מבחינתה דנה חולה לגמרי,“ הוא מרים את אגודלו לאישור.
”אוור, דאגת לאוכל מהבקבקיה?“ אני מביטה בנער הרזה שבחבורה.
”סנדוויצ׳ים טונה וקרקרים,“ הוא מדווח.
”מעולה. פייברלאף, סידרת את העניינים עם בומפ?“ אני פונה לבחור השרירי יותר.
”הוא לא חושד בכלום,“ הוא עונה בחיוך זדוני.
”טום, סידרת את ענייני הכניסה?“ אני פונה לנער שיושב בקצה הספה.
”אז זהו, ש,“ הוא מכחכח בגרונו, ”יש בעיה. אני לא אוכל לבוא אתכם, אמיסה מיד תחשוד והיא גם ככה מחפשת אותי.“
אני ותרמוס מחליפים מבטים.
”אבל אל תדאגו,“ הוא מזדרז להרגיע, ”סידרתי לכם מפה והכל, זו לא דרך מסובכת מדי.“
אני מושכת בכתפיי. ”עוד משהו?“
כולם שותקים ומביטים אחד בשני.
”יופי, אז מחר על הבוקר אנחנו יוצאים.“

"טוב, כולם מוכנים?" אני שואלת ומביטה מסביבי. אני מתחילה לספור - תרמוס, פייברלאף, אוור.
"נהיית פופן, הא?" פייברלאף מגחך ואני תוהה איך יש לו אנרגיה על הבוקר.
אני מסתכלת עליו במבט עצוב. מצא לא זמן להזכיר אותה.
מסכנה טורדיל, היא צריכה את פופן עכשיו יותר מתמיד. אני שומעת את קולו של תרמוס בראש שלי. לעזאזל, איך שולטים בקריאת מחשבות הזאת?
"טוב, יוצאים," אני מכריזה.
בזמן ההליכה אוור מחזיק את המפה ומכוון אותנו לאן ללכת ("אתם בטוחים שכדאי לתת לו את המפה?" פייברלאף דאג להעיר). אחרי חצי שעה של הליכה מתחילות התלונות.
"טור, את יכולה להזכיר לי למה אנחנו לא נוסעים לאוקטובה?" פייברלאף שואל בהתנשפות.
"חשבנו שאתה בכושר," אוור מגחך.
"כי לאף אחד מאיתנו אין רישיון ובאוטובוס מישהו יכול לזהות אותנו. אני מזכירה שקלרה חושבת שאנחנו עוזרים לתרמוס בהובלה וכל זה."
"זוכרים, המפקדת," פייברלאף ממלמל.
אנחנו ממשיכים ללכת עוד כמה זמן. אוור כבר הספיק להתבלבל בניווט כמה פעמים, פייברלאף הספיק לשיר שירים מא' ועד ת' ותרמוס פשוט הלך לידי בשקט ומדי פעם המחשבות שלו נכנסו לי לראש.
"אני רעב," אוור מכריז בקול תשוש.
"משעמם לי," פייברלאף מצטרף לתלונות.
"אני גם רעב וגם משעמם לי," תרמוס ממלמל ומביט בי.
אני עוצרת רגע במקום. "טוב, בואו נשחק משחק," אני אומרת ופותחת את התיק.
"איך בדיוק זה יעזור לרעב שלנו?" אוור שואל.
"תקשיב לחוקים ותבין," אני אומרת. "למשחק קוראים הבננה, אבל אפשר לשחק אותו עם כל דבר אחר. הייתי משחקת אותו הרבה עם המשפחה שלי כשהיינו נוסעים רחוק ואחותי הקטנה הייתה מתלוננת שמשעמם לה. בקיצור, זה הולך ככה - מישהו אחד מתחיל ומחזיק בבננה. הוא בוחר את מי שהוא רוצה ושואל אותו כל שאלה שמתחשק לו. חייבים לענות בכנות! אם מי שנשאל לא רוצה לענות על השאלה, הוא לוקח ביס מהבננה."
"אבל למה שלא נרצה פשוט לקחת ביס?" אוור שואל.
"הו," אני סוף סוף מוציאה את הבננה מהתיק, "כי הבננה רקובה."
"אז איך זה יעזור לרעב שלנו?" תרמוס שואל בייאוש.
"אני מניחה שאחרי שתיקחו ממנה ביס פעם אחת יצא לכם כל התיאבון. אוקיי, מי רוצה להתחיל?"
פייברלאף מצביע. אני מביאה לו את הבננה. "כל שאלה שאני רוצה?" הוא שואל. אני מהנהנת. "אוקיי, אוור, מה הפחד הכי גדול שלך?" הוא מושיט לאוור את הבננה.
אוור שותק כמה שניות. "הפחד הכי גדול שלי הוא להישאר לבד. שאף אחד לא יאהב אותי."
אני נוגעת בראש שלי ומתאמצת לא לקרוא את המחשבות של אוור. הלוואי שכבר יכולתי לשלוט בזה בקלות.
"תורי?" אוור שואל, "אוקיי, אז טורדיל," הוא מעביר אליי את הבננה, "למה עזבת את סמארטצ'ילד?"
אני בולעת את הרוק. אני פוזלת אל הבננה. לא, טורדיל, את מספיק אמיצה. הנה הרגע שלך הגיע. סוף סוף תספרי להם את זה, כל החיים את פוחדת, כל החיים את רק בורחת, פעם אחת תחשפי את עצמך. זו ההזדמנות שלך. אני לוקחת נשימה עמוקה. "כמו שאתם יודעים, הבעיה שלי לא הייתה חברים או שלא היה לי כיף פה," אני מנסה להתחיל בהדרגה. "הבעיה שלי הייתה הפחד שלי. הפחד הגדול שלי," אני מרגישה את הידיים שלי רועדות יותר עם כל מילה שאני מוציאה, "הפחד לאכזב. פחדתי להיכשל, להרוס משהו. אף פעם לא הייתי הכי טובה. תמיד הייתה כמעט, באמצע, שואפת גבוה. פשוט פחדתי שאני... שאני אגלה שאני באמת לא טובה. שיעיפו אותי מפה. העדפתי ללכת לבד." אני מסתכלת אל תרמוס. הוא ניגש אליי ומחבק אותי. אני מחבקת אותו חזק.
אני מעבירה את הבננה לפייברלאף. "אוקיי, פייבר," אני אומרת ומתמלאת באנרגיות מחדש, "מה אף אחד לא יודע עליך?"
הוא לופת את הבננה בחוזקה ואני מניחה מכך שנגעתי בנקודה רגישה. "אף אחד לא יודע עליי," הוא אומר, מנסה לשמור על החזות המלאת-ביטחון הרגילה שלו, "שאני לא באמת... כזה. אני לא תמיד צוחק ואני יודע להיות רציני, אני אפילו בוכה לפעמים. טוב, זהו," הוא מסיים מהר ומרכין את הראש.
אני מתקרבת אליו קצת ולוחשת לו באוזן; "אתה טועה, אנחנו יודעים את זה. "
"טוב, תורי," הוא אומר בחיוך ערמומי, "תרמוס, עם מי מסמארטצ'ילד היית יוצא לדייט?"
תרמוס מסמיק - או יותר נכון, מאדים לגמרי - ומסתכל על הבננה. יש שקט של מתח כמה שניות, ואז הוא נוגס בבננה הרקובה.
כולנו מביטים בשקט. "אוקיי," פייברלאף הראשון לפתוח את הפה, "וואו. וואו. וואו וואו וואו."
"טוב, חלאס," אני משתיקה אותו. תרמוס לא מביט באף אחד, הוא מסתכל על הרצפה בדממה.
"נראה לי שכדאי שנפסיק עם המשחק," אוור ממלמל. אני מהנהנת.
אנחנו ממשיכים ללכת בשקט ובראש שלי רצות מחשבות, הפעם שלי. למה תרמוס אכל מהבננה? אני לא רוצה לחשוב על זה. או שכן? למה בכלל זה מעסיק אותי? זה חייב להיות משהו גדול אם הוא אכל מהבננה. אולי הוא היה מאוהב במשהיי והיא עזבה? טוב, די, זה תרמוס, מה קורה איתי? אני לא אמורה להתעסק בזה. אם הוא היה רוצה להגיד, הוא היה אומר.
אבל למה הוא לא אומר?
אוף, די.
"עוד כמה זמן מגיעים?" פייברלאף מחזיר אותי למציאות.
"הרבה," אוור עונה מבלי להרים את עיניו מהמפה.
"אולי נמשיך לשחק בבננה?" פייברלאף מציע.
"לא!" אני ואוור עונים ביחד.
אני מביטה בתרמוס. הוא לא הוציא מילה מאז שהפסקנו לשחק. אני מתקרבת אליו קצת והולכת לידו. "אתה בסדר?" אני שואלת.
הוא מהנהן. "כן, זה כלום," הוא אומר, "באמת כלום."
אני מהנהנת בחזרה. "טוב."
אנחנו ממשיכים ללכת בשקט (כמעט, אם לא מחשיבים את השירים של פייברלאף) במשך חצי שעה נוספת.
"נו, אוור, עוד כמה זמן?" פייברלאף שוב שואל.
"תגידי, טורדיל, לא עדכנת את הבחור שזו הליכה של כמה ימים?" אוור פונה אליי. אני מושכת בכתפיי.
"טוב, אולי לפחות נעשה עצירה?" תרמוס סוף סוף אומר משהו.
"בסדר," אני אומרת לאחר כמה שניות של חשיבה, "עצירה קצרה. חייבים להגיע לפורמה."

[Farseer]

פרק!!! ואוו התגעגעתי לאוסף מיוחדים האלו והפעם גם ממש זכרתי מי זה מי!
את יודעת שזו הפעם הראשונה (לפחות ששמתי לב) שהשתמשו בכינויי? כאילו פיברלאף וטורדיל, הוא קרא לה טור והיא גם קיצרה לו את השם, זה היה ממש חמוד :)
תרמוס מסכן, למה את גורמת לי לרחם על תרמוס?
הו, אהבתי ממש את זה שטורדיל משתמשת במשימה שלהם בשביל לא לחשוב על פופין, זה ממש מציאותי.
ודבר אחרון (חוץ מ-עוד פרק!) יש לך טייפו קטנטן במשפט על האוכל, הוא אומר סנדוויצ'ים טונה במקום סנדוויצ'י טונה, ה-ם עודפת שם.
בקיצור, עוד פרק!!! בבקשה *עיניי כלבלב*