סיקור ספר- ניקולא הקטן

[Paper Towns]

- תעודת זהות
* שם הספר: ניקולא הקטן (Le petit Nicolas)
* שם הסופר: רנה גוסיני
*שם המאייר: ז'אן ז'אק סמפה
*שפת מקור: צרפתית
*תרגום לעברית: מיכל פז-קלפ
* שנת ההוצאה בעברית: 2005
*שנת ההוצאה בצרפתית: 1959
* גוף ההוצאה בעברית: כנרת זמורה ביתן
* ז'אנר: הומור

- תקציר העלילה
הספר מתאר את ניקולא וחבירו בצרפת של שנות החמישים תוך מבט משועשע על מעלליהם של ניקולא ובני כיתתו. בין מעשיהם השובבים היו הפרעה לממלא מקום, התעללות במפקח בית הספר, ואפילו בשר הממשלה. בין לבין ישנם מעללים בין החברים. הספר מאופיין בכך שמתאר את דמותו של הילד הצרפתי הממוצע באותן שנים (לדוגמה: לחיצת יד עם חבר גם לאחר מכות, לקיחת תוספת קינוח רק שיש אורחים ועוד). עוד אחד מהמאפיינים הבולטים של הספר הוא שבסיפורים עצמם ניקולא משחק דמות משנית הצופה מן הצד בדברים והמספרת את הסיפור.
(ע"פ ויקיפדיה)

- חוות הדעת שלי
לפי דעתי הספר הזה מתוק וקורע, אבל אני לא בטוחה שכולכם תאהבו אותו (יש שיטה מעולה לגלות הוא מתאים לכם: אם צחקתם מ"יומנו של חנון" ודברים מהסגנון הזה, תאהבו גם את ניקולא...). בכל אופן, אני מאוד אהבתי את ניקולא התמים, את אלססט הגרגרן, את אוד האלים, את ז'ופרואה העשיר, את רופוס הגאוותן, את אניאן החנון, את קלוטר הטיפש ואת שאר חבריו של ז'ופרואה. הכתיבה זורמת ותדבר בעיקר אל ילדים, האיורים מצחיקים וחמודים, וביחד זה שילוב מנצח.

- סדרת הספרים
לספר יש ספר המשך בשם "החופש הגדול של ניקולא הקטן", שגם נכנס אל מצעד הספרים בשנת 2016, אבל אני פחות התחברתי אליו.

-ביקורות
* "הרגע שבו ניקולא הקטן מתייצב בחייכם הוא רגע מלא אור ואופטימיות, צחוק פרוע וגיחוכים קטנים ותובנות גדולות"- אריאנה מלמד


-פרק מתוך הספר- הקאובויים

הזמנתי את החברים לבוא אלי היום אחרי הצהריים לשחק בקאובויים. הם הגיעו עם כל הציוד שלהם. רופוס הביא תחפושת שלמה של שוטר, שאבא שלו קנה לו, עם כובע מצחייה של שוטר, אזיקים, אקדח, אלה לבנה ומשרוקית; אד חבש את הכובע-צוֹפים הישן של אחיו הגדול, ולבש חגורה עם מלא תרמילים מעץ ושני נרתיקים שבתוכם היו אקדחים אדירים עם קתות, שהיו עשויות מאותו סוג של עצם שממנה היתה עשויה קופסת האיפור שאבא קנה לאמא אחרי שהם רבו בגלל שהצלי היה שרוף, אבל אמא אמרה שזה בגלל שאבא הגיע באיחור. אלססט היה מחופש לאינדיאני עם גרזן מעץ ונוצות על הראש, והוא נראה כמו תרנגולת שמנה; לז'אופרואה, שאוהב להתחפש ושיש לו אבא נורא עשיר שנותן לו כל מה שהוא רוצה, היתה תלבושת שלמה של קאובוי, עם מכנסיים מעור כבש, אפודה מעור, חולצה משובצת, כובע גדול, אקדחי קפצונים ודורבנות עם זיזים אדירים. לי היתה מסכה שחורה שקיבלתי למַרדי גְרא - חג התחפושות - והרובה חצים שלי, ומטפחת אדומה מסביב לצוואר, שהיא בעצם צעיף ישן של אמא. נראינו ממש מדליק!
היינו בחצר ואמא אמרה שהיא תקרא לנו לאכול ארוחת ארבע. "טוב," אמרתי, "אז ככה, אני הנער הטוב, ויש לי סוס לבן, ואתם, אתם השודדים, אבל בסוף אני מנצח." האחרים לא הסכימו, זאת הבעיה: כשמשחקים לבד לא נהנים בכלל, וכשלא משחקים לבד מתחילים מלא ריבים. "למה שאני לא אהיה הטוב?" אמר אד, "וחוץ מזה, למה שגם לי לא יהיה סוס לבן?" "עם פרצוף כמו שלך, אתה לא יכול להיות הטוב," אמר אלססט. "אתה תשתוק, אינדיאני, או שאני אתן לך בעיטה בכנף!" אמר אד, שהוא נורא חזק והוא אוהב לתת לילדים אגרופים באף, והוא הפתיע אותי עם הבעיטה בכנף, אבל זה נכון שאלססט נראה כמו תרנגולת שמנה. "בכל מקרה, אני," אמר רופוס, "אני אהיה השריף." "השריף?" אמר ז'אופרואה. "איפה ראית שריף עם כובע מצחייה? הצחקת אותי!" זה לא מצא חן בעיני רופוס, שאבא שלו הוא שוטר. "אבא שלי," הוא אמר, "חובש כובע של שוטר עם מצחייה והוא לא מצחיק אף אחד!" "הוא היה מצחיק את כולם אם הוא היה מתלבש ככה בטקסס," אמר ז'אופרואה, ורופוס נתן לו סטירה, אז ז'אופרואה שלף אקדח מהנרתיק ואמר: "אתה תצטער על זה, ג'ו!" ורופוס נתן לו עוד סטירה, וז'אופרואה נפל ואז התיישב על הרצפה ועשה "פום!" עם האקדח שלו; אז רופוס הצמיד את הידיים לבטן, ועשה מלא פרצופים ונפל ואמר: "פגעת בי, זאב ערבות, אבל אני עוד אנקום!"
אני דהרתי בחצר ונתתי לעצמי טפיחות במכנסיים כדי להתקדם יותר מהר, ואד התקרב אלי. "רד מהסוס הזה," הוא אמר לי. "הסוס הלבן הוא שלי!" "לא, אדוני," אמרתי לו, "פה זה הבית שלי ואני רוכב על הסוס הלבן," ואד נתן לי אגרוף באף. רופוס שרק שריקה חזקה במשרוקית. "אתה גנב סוסים," הוא אמר לאד, "ובקנזס סיטי, תולים גנבי סוסים!" אז אלססט בא בריצה ואמר: "רק רגע! אתה לא יכול לתלות אותו. אני השריף!" "ממתי, תרנגולת?" שאל רופוס. אלססט, שבדרך כלל לא אוהב ללכת מכות, תפס את הגרזן-עץ שלו, ועם הקת - טוק! נתן מכה בראש של רופוס, שלא היה מוכן. איזה מזל שלרופוס היה על הראש את הכובע-שוטר עם המצחייה. "הכובע שלי! הרסת את הכובע שלי!" רופוס צעק והתחיל לרוץ אחרי אלססט, בזמן שאני התחלתי עוד פעם לדהור מסביב לחצר.
"הֵיי, חבר'ה," אמר אד, "תעצרו רגע! יש לי רעיון. אנחנו נהיה הטובים ואלססט יהיה השבט של האינדיאנים והוא ינסה לקחת אותנו בשבי ואז הוא יתפוס שבוי, אבל אנחנו נגיע ונשחרר את השבוי ואז ננצח את אלססט!" כולנו היינו בעד הרעיון הזה שהיה באמת מדליק, אבל אלססט לא הסכים. "למה שאני אהיה האינדיאני?" אלססט אמר. "בגלל שיש לך נוצות על הראש, אידיוט!" ענה ז'אופרואה, "וחוץ מזה, אם זה לא מוצא חן בעיניך, אז אל תשחק יותר, באמת, אתה ממש מעצבן!" "טוב, אם זה ככה, אז אני לא משחק יותר," אמר אלססט, והוא הלך לפינה כדי להיות ברוגז ולאכול קרואסון שוקולד שהיה לו בכיס. "הוא חייב לשחק," אמר אד, "הוא האינדיאני היחיד שיש לנו. אתם יודעים מה? אם הוא לא משחק, אני מורט לו את הנוצות!" אלססט אמר שבסדר, שהוא מסכים, אבל בתנאי שבסוף הוא יהיה אינדיאני טוב.
"בסדר, בסדר," אמר ז'אופרואה, "לפעמים אתה נורא מרגיז!" "ומי יהיה השבוי?" שאלתי. "ז'אופרואה," אמר אד, "נקשור אותו לעץ עם חבל כביסה." "מה פתאום?!" אמר ז'אופרואה, "למה אני? אני לא יכול להיות השבוי, אני לבוש הכי יפה מכולם!" "אז מה?" ענה אד, "אני לא אומר שאני לא משחק רק בגלל שיש לי סוס לבן!" "הסוס הלבן שלי!" אמרתי. אד התרגז, הוא אמר שהסוס הלבן שלו ואם זה לא מוצא חן בעיני הוא ייתן לי עוד אגרוף באף. "נראה אותך מנסה!" אמרתי לו, והוא הצליח. "אל תזוז, אוקלהומה קיד!" צעק ז'אופרואה וירה באקדח לכל הכיוונים; רופוס שרק במשרוקית ואמר: "כן, אני השריף, כן, אני עוצר את כולכם!" ואלססט נתן לו מכת גרזן על הכובע-שוטר עם המצחייה ואמר שהוא ייקח אותו בשבי, ורופוס התרגז כי המשרוקית שלו נפלה על הדשא, אני בכיתי ואמרתי לאד שכאן זה הבית שלי ושאני לא רוצה לראות אותו יותר אף פעם; כולם צעקו, זה היה בידור, ממש נהנינו, היה אדיר.
ואז אבא יצא מהבית. הוא לא נראה מרוצה. "ילדים, מה כל הרעש הזה? אתם לא יכולים לשחק יפה?" "זה בגלל ז'אופרואה, אדוני, הוא לא רוצה להיות השבוי!" אמר אד. "אתה רוצה להרגיש את היד שלי על הפרצוף שלך?" שאל ז'אופרואה, והם התחילו ללכת מכות, אבל אבא הפריד ביניהם. "באמת, ילדים," הוא אמר, "אני רוצה להראות לכם איך משחקים. אני אהיה השבוי!" היינו ממש מרוצים! אבא שלי ממש מדליק! קשרנו את אבא שלי לעץ עם חבל כביסה, ושנייה אחרי שגמרנו ראינו את מסיה בלדור שקפץ מעל לגדר החיה של החצר.
מסיה בלדור זה השכן שלנו שאוהב להציק לאבא. "גם אני רוצה לשחק, אני אהיה 'שור עומד' אדום העור!" "לך מכאן, בלדור, אף אחד לא קרא לך!" מסיה בלדור היה נהדר, הוא נעמד מול אבא בידיים משולבות ואמר: "שלבן העור ינצור את לשונו!" אבא נורא התאמץ להשתחרר מהעץ ומסיה בלדור התחיל לרקוד מסביב לעץ והשמיע קריאות. היינו שמחים להישאר כדי לראות את אבא ואת מסיה בלדור משחקים ועושים שטויות, אבל לא יכולנו כי אמא קראה לנו לבוא לאכול ארוחת ארבע, ואחר כך הלכנו לחדר שלי ושיחקנו ברכבת החשמלית. באמת שלא ידעתי שאבא כל כך אוהב לשחק בקאובויים. כשירדנו למטה, בערב, מסיה בלדור כבר עזב מזמן, אבל אבא עדיין היה קשור לעץ והמשיך לצעוק ולעשות פרצופים.
איזה מדליק זה לדעת לשחק ככה לבד, כמו אבא!

[The son of Hades]

אני דווקא לא אהבתי את יומנו של חנון אבל מאוד אהבתי את ניקולא הקטן.

[מאסטר שיפו]

מכיר את הספר, קראתי אותו מזמן :) כל הכבוד על זה שהבאת את הפרק הראשון. סיקור טוב.

[Paper Towns]

תודה לשניכם!! וג'ואן רולינג: ראיתי גם אנשים שזה היה להם בדיוק הפוך

[.Wonder.]

הו גם זה ספר שראיתי בספרייה ולא הספקתי לקרוא. כל הכבוד על הסיקור, אם כי אני ממליצה לך לעבוד קצת על העיצוב (: מבחינת תוכן, הסיקור הוא טוב מאוד. אני ממליצה לך שב"ביקורות" תרחיבי מעט. האם יש רק ביקורת אחת על הספר הזה? 3: כמו כן, תמונות יוסיפו המון לסיקור.
כל הכבוד (:

[Paper Towns]

אני לא מצליחה להעלות תמונות, אל תחשבי שלא ניסיתי