מת(ומטמים) || אנדי

הערות קטנות לפני שאתחיל - עומד להכיל מוות וזומבים וכל זה, ובהמשך גם רמיזות לרומאנס של שתי דמויות מאותו המין/מגדר. אני מצטער על הכותרת העילגת אבל זה שתיים בלילה ולא יכולתי לחשוב על משהו טוב יותר. קיבל השראה בין היתר מסדרת אנגלספורס ומהסרט "מדריך הצופים לאפוקליפסת הזומבים" (אל תשאלו). בכל אופן, אני מציג בפניכם סיפור בהמשכים שאני באמת עומד להמשיך (בלי נדר אבל כנראה שכן). קבלו את...

מת(ומטמים)

© זכויות היוצרים על הסיפור "מת(ומטמים)" שייכות לי, אנדי, "Moritz Stiefel", או כל שם אחר שאני ידוע בו, וחל איסור להשתמש בו בכל צורה שהיא. אם אגלה יצירות עוקבות מכל סוג שהוא (פאנפיקים, סדרה בת, סדרת המשך, סיפור המשך וכו'), שלא ניתן עליהם אישור ממני - אפנה קודם כל, להנהלת האתר בו פורסמה היצירה, ואם המצב יחמיר לגורמים חיצוניים. אין לשכפל, לצלם, להעתיק, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה בלי אישור ממני. ©

תוכן עניינים
- פרולוג
- פרק ראשון
- פרק שני
- פרק שלישי

פרולוג

"יופי. מושלם. תראו מה עשיתם, אידיוטים!" מייגן קוראת בזמן שעוד ועוד זומבים מתחילים להקיף אותנו מכל עבר. אנחנו עומדים במעגל כשגבינו אחד אל השני באמצע כביש שבימים רגילים היה יכול להיות אחד הכבישים הכי עמוסים בעיר שלנו. אבל זה לא עוד יום רגיל. מן הסתם.
"עכשיו מה?" אריק מהדק את אחיזתו ברובה הציד שלו. "אם לא הייתם חוזרים לשם כדי לקחת את המכונית המזורגגת הזאת, לא הייתם מובילים אותם אלינו וכל זה לא היה קורה."
"זאת הייתה מכונית חדשה!" אמט מוחה. "בחייך, אחי, היית משאיר פרארי אדומה באמצע שום-מקום?"
"אם זה היה תלוי בחיים שלי ובחיים של החברים שלי אז כן!" אפילו מההיכרות הקצרה שלי עם אריק, אני יכול לדמיין לעצמי שהוא מגלגל עיניים.
"חוץ מזה, אמרתם שאנחנו צריכים מכונית!" התגונן אמט.
"יכולתם לסמוך עלינו," אומר.ת לי. "אנחנו אלה שהצלנו אתכם מלכתחילה, אם אתם לא זוכרים."
"אנחנו סומכים עליכם!" אני אומר ומביט סביבי. הם רבים יותר מאיתנו. אין לנו סיכוי מולם.
ג'ניפר נאנחת ברוגז. "עכשיו זה מאוחר מדי, דפוקים!"
אני שומע קול ירייה מרחוק וקופא במקומי, כמעט נופל קורבן לחבטה של לינדזי באחד הזומבים שהעז להתקרב. אני מזהה את הפרצוף המעוות שלו שנייה לפני שהראש שלו מתפוצץ. אני חושב שראיתי אותו פעם בסופר.
"שום דבר לא עוזר!" קורא ראסל, פאניקה נשמעת בקולו. "מה אנחנו עושים עכשיו?"
"או! אני יודעת!" קוראת קריסטין בשמחה מזוייפת מלו(ו)ה בכמויות של ציניות שלהן רק היא מסוגלת. "תירגעו, תחשבו שאתם על חוף הים. תשכבו על הכביש ותתנו לזומבים לאכול אתכם!"
"זה לא הזמן לבדיחות!" אומר.ת לי ברצינות האופיינית לו.לה. "אנחנו צריכים לחשוב על תוכנית, ומהר!"
הזומבים מתחילים לסגור עלינו באיטיות והסיכויים שלנו לשרוד מתמעטים מרגע לרגע. זה לא יכול להיות הסוף. יש כל-כך הרבה דברים שלא הספקתי לעשות. לא הספקתי אפילו להציג את עצמי או לכתוב את הסיפור שלי או... אופס. אני מצטער. לא שמתי לב. אז כמו ששכחתי לציין קודם, אני גרג. כרגע עשרות או מאות זומבים מנסים להרוג אותי, את שני החברים הטובים שלי, ועוד אנשים שנתקלנו בהם בדרך. אתם בטח שואלים את עצמכם למה זה אמור להזיז לכם בכלל או משהו כזה. ובכן, זה לא. בייחוד לא כשאתם יודעים רק את הסוף של הסיפור הזה. ולכן אני עומד לספר לכם אותו מההתחלה. בתקווה שאני אשרוד עד אז.

-
אוקיי אני יודע שזה קצר ושזה גרוע אבל זה רק פרולוג ואני מבטיח לכם שזה משתפר!!!
אז ת"ב וסליחה וזה?

הודעה זו נערכה ע"י Andy Mientus ב Oct 25 2016, 20:19 PM

זה בכלל בכלל לא הסגנון של הספרים שאני קוראת, אבל אין מה לעשות - אתה סטנלי. ואצל סטנלי כמו אצל סטנלי כל קטע מרתק אותי.
אני כל כך אוהבת את הפשטות הזאת שכתיבה שלך, אני מכורה אליה. זה שהבן אדם שזומבים מקיפים אותו ורוצים להרוג אותו והוא כותב במין פשטות כזו, זה שובה אותי.
מחכה בכיליון עיניים להמשך.
אגב, אפילו השם מדליק אותי.

וואו וואו וואו הצלחת לסקרן אותי מאוד. אני חשבתי שיהיה בסוף איזה תכנית גאונית - או שמישהו יבוא ויציל אותם והסיפור יהיה על איך שהם בורחים - אבל לא. אתה מספר לנו מראש את הסוף - שהוא, בעצם, כולם מתים, אבל הסיפור עצמו מספר איך זה קרה.

ובאמת באמת שזה ממש גאוני וממש טוב.

אהבתי ואני מחכה בקוצר רוח לפרק הראשון.

אני פשוט אגיד שאני מסכימה במאה אחוז עם אש ושלו. זה מעניין, כתוב נפלא כרגיל, ואני רוצה שתמשיך כבר כי אני רוצה לקרוא את ההמשך. כרגע אני קצת מבולבלת מכל השמות אבל בגלל שזה סיפור בהמשכים אני בטוחה שאני אבין מי זה מי בקרוב. אם כבר מדברים על הדמויות, אני ממש אוהבת את איך שהצלחת לאפיין כמה דמויות כבר עכשיו, רק מהקטע הקצרצר הזה.
(ומשום מה אני מרגישה גאה כי אנגלספורס נתנה לך השראה לזה)
(סליחה, אני אלך להתחבא בפינה ולחכות שתפרסם עוד פרק)
בקיצור, אני מחכה בקוצר רוח להמשך של זה. תמשיך לכתוב!

טוב, כמו שכבר אמרו אתה כותב מדהים וזה היה אחד הפרולוגים הכי טובים שקראתי. הדמויות כבר עכשיו מוצאות חן בעיני (לי קוויר???????) ואין לי עוד הרבה מה להגיד - זה מעולה. רק טיפ קטן בנוגע ללי - עם כמה שזה נוח לכתוב עם הנקודות, צריך לזכור שכנראה ידברו אליו.ה בסיפור, ואתה די צריך להחליט איך יתייחסו אליו - כי אי אפשר לדבר עם הנקודות, עם כמה שזה פתרון טוב.
מחכה להמשך!!

אפשר לתאר את זה "קצר וקולע"התחלה פשוט מדהימה .אני מצפה בקוצר רוח להמשך

תודה על כל התגובות המדהימות! אני שמח שאהבתםן את זה. ניקו - יש לי כבר תכנון שלם לגבי לי, אל תדאג.י (:
בכל אופן - ללא הקדמות מיותרות, תיהנו מהפרק הראשון!

פרק ראשון
64 שעות, 34 דקות ו-48 שניות לפני

אז כמו שאמרתי קודם, אני גרג. אני גר בעיירה נידחת במקום כלשהו בארצות הברית. היא כל-כך נידחת שהבילוי המועדף על רוב בני ובנות גילי בימי שישי בערב הוא התמסטלות המונית מברד בחניון של הסניף הבודד של 7/11 שנמצא במרכז העיר. בעבר היה לנו פה גם בית קולנוע, אבל הרסו אותו כדי לבנות מרכז מסחרי (אני מסרב לקרוא לזה קניון. זה לא קניון) שהחנויות בו סגורות כמעט כל הזמן והשימוש היחיד שלו הוא מגרש החנייה התת הקרקעי הענק שלו. הייתם מצפים שרוב התושבים יעדיפו לחנות על גבי הקרקע ולא במגרש חנייה תת קרקעי, אבל סיבה נוספת שהעיירה שלנו נידחת כל-כך היא שעל הקרקע קל יותר לקבל דו"חות וכנסות בעוד במגרש החנייה התת קרקעי מובטחת חנייה חינם לקונים במרכז המסחרי (ובגלל שהחנויות בו כמעט אף פעם לא פתוחות, האכיפה במקום שואפת לאפס ולכן רוב האנשים מעדיפים לחנות שם בחינם מאשר לשלם כנסות או דו"חות). הייתי ממשיך בכיף לרכל איתכם על העיירה שלי, אבל אני מניח שגם לי וגם לכם יש דברים חשובים יותר לעשות, אז אני פשוט אתחיל את הסיפור האמיתי.

* * *

"זאת פאקינג פרארי, אחי! פאקינג. פרארי!" אמר אמט בעודנו מתיישבים באחד מהשולחנות הרבים בקפיטריה של בית הספר. "ולא סתם פרארי! קדימה, תשאל באיזה צבע היא."
נאנחתי. "באיזה צבע היא, אמט?"
"פאקינג פרארי אדומה!" הוא קרא בהתלהבות. מספר מבטים הופנו לעברנו, אבל נעלמו באותה מהירות שבה הופיעו.
"תזכיר לי למה אני מסתובב איתך שוב?" גלגלתי עיניים אבל לא יכולתי שלא לחייך חיוך קטן לעברו.
"כי לי יש פרארי אדומה ולך אין," אמר אמט בגאווה.
"אולי," גיחכתי. "אבל לי יש רישיון ולך אין."
"זה לא נכון!" מחא אמט. "גם לי יש רישיון!"
"רישיון זמני," ציינתי בפניו, מעט משועשע מכל העניין. "על תנאי."
"אבל זה לא הוגן! מה יהיה עם הפרארי האדומה שלי עכשיו? איך אני אמשוך בנות סקסיות אם יש לי מכונית מגניבה אבל אני לא יכול לנהוג בה?"
"היית צריך לחשוב על זה לפני שכמעט דרסת את הבוחן שלך." התחלתי לצחוק.
עד כמה שקשה לי להודות בזה, אמט הוא החבר הכי טוב שלי מאז... ובכן, מאז שאני זוכר את עצמי בערך. ההורים שלנו היו חברים טובים מאז ומתמיד ונהגנו לבלות הרבה ביחד כבר מגיל צעיר מאוד. העובדה שימי ההולדת שלנו לא היו רחוקים במיוחד אחד מהשני והעובדה שכל אחד מאיתנו גר בסמוך לשני רק חיזקו את החברות בינינו עם השנים.
"תחשוב מה ג'סיקה סונדרס תחשוב כשהיא תגלה שלדייט שלה לנשף הסיום יש מכונית מגניבה אבל אין לו רישיון בפועל!" אמט העיר אותי ממחשבותיי כשניסה להדגיש את הנקודה שלו.
הרמתי גבה. "הזמנת אותה בכלל?"
הוא היסס לרגע. "עדיין לא, אבל אני יודע שהיא תסכים! אני מתכוון, מי לא רוצה להיות הדייט שלי לנשף?"
"אני די בטוח שכולם," צחקתי. אמט גלגל את עיניו והחטיף לי אגרוף בכתף.
"גם אני אוהב אותך," אמרתי בציניות, לא יכול שלא לחייך לעברו פעם נוספת.
"היי חבר'ה." ראסל התיישב לידינו. "על מה אתם מדברים?
"על המכונית החדשה שלי!" ההתלהבות המופרזת חזרה אל קולו של אמט ולא יכולתי שלא לגחך פעם נוספת מהשינוי הפתאומי בטון שלו. "שמעת שיש לי עכשיו פרארי אדומה?"
"באמת? זה כל-כך אדיר!" אמר ראסל בהתלהבות והשניים החלו לדבר על סוגי מכוניות.
ראסל, למקרה שלא ציינתי את זה לפני כן, הוא הבן של אחת מעובדות הקפיטריה. אמט ואני הצענו לו לשבת איתנו בארוחת הצהריים הראשונה שלו בבית הספר, שהייתה ביום הראשון של כיתה ט', אם אני זוכר נכון. מאז שלושתנו הפכנו לחבורה בלתי-נפרדת (כמעט) שעושה הכל (כמעט) ביחד.
התחלתי לאכול את האוכל שלי. לשמחתי זה היה אחד מהימים שבהם האוכל בקפיטריה היה טעים.
חצי שעה לאחר מכן, ראסל ואני כבר היינו ישובים במקומותינו במעבדת ביולוגיה. המורה לביולוגיה, מר סוונסון, התחיל ללמד בבית הספר שלנו לאחר שעבר לעיירה שלנו עם בן זוגו לפני שלוש שנים. אני זוכר שבאחד השיעורים הראשונים שלנו איתו, הוא ציין בפנינו שלפני שעבר לכאן הוא היה פרופסור באוניברסיטת ייל. זאת אחת הסיבות שהוא המורה האהוב עליי. הוא גורם לנו להרגיש שאנחנו טובים כמעט כמו תלמידי קולג'. השיעור התחיל כאשר כמעט כל התלמידים בכיתה היו ישובים במקומותיהם.
"אוקיי," התחיל מר סוונסון את השיעור. "אז כמו שאתם יודעים, עומד להיות לכם מבחן בביולוגיה בסוף החודש."
כמה תלמידים השמיעו אנחות ומר סוונסון צחק. "אל תדאגו, אני לא עומד ללמד אתכם חומר חדש היום! אני עומד לתת לכם להחליט מה נעשה היום. אני יכול לענות לשאלות שלכם על כל נושא שתרצו או שפשוט אני אתן לכם זמן להתכונן למבחן. אז מה אתם מעדיפים?"
אחד התלמידים בשורה האחרונה הרים את ידו בביישנות. אני חושב שקראו לו ג'ק. "מר סוונסון? מה הסיכויים שאפוקליפסת זומבים תתרחש באמריקה?"
מר סוונסון נרתע לרגע מהשאלה, אך במהרה החליף את הבעתו בחיוך. "זאת אכן שאלה מעניינת, ג'ק! אני אשמח לענות לך עליה."
"זומבים לא קיימים." אמרה ורוניקה מאחת השורות הקדמיות. "והם לא יכולים להיות קיימים כי זאת סתם המצאה של מישהו שנמאס לו מהקיטשיות של דמדומים אז הוא החליט להמציא אל-מתים מגניבים יותר או משהו."
"זה לא מדוייק, ורוניקה." נאנח מר סוונסון. "הסיכויים שאפוקליפסת זומבים תתרחש יום אחד בעולם המודרני גבוהים בהרבה יותר מהסיכויים שאדם עם שיניים חדות ושיער מנצנץ ינסה לשתות את הדם שלך כדי להתקיים. למעשה, ישנן תוכניות רבות של מדינות בכל רחבי העולם למקרה שדבר כזה יקרה."
"איך דבר כזה יכול לקרות בכלל?" שאל אחד מהתלמידים המקובלים שמשום מה אף פעם לא הצלחתי לזכור את השם שלו.
"שאלה טובה. מדענים ואנשים חכמים וטובים יותר ממני מנסים כבר שנים לנסות למצוא את הסיבות לדבר כזה ולמנוע את התרחשותן, אבל עדיין אף אחד לא הגיע להסכמה בנושא. אני מניח שזה יכול לנבוע מזיהומים או מחלות או מניסויים לא מפוקחים בבני אדם או בגופות ברחבי העולם. יש מלא סיבות, אבל אני מניח שאלו הסיבות העיקריות, לפחות לפי מה שאני יודע."
"איך נדע כשדבר כזה יקרה?" שאלה אחת התלמידות."
"אתם תדעו. די קשה לפספס את זה." עכשיו כשאני נזכר בזה, זה די משעשע, כי רוב התלמידים שהיו איתי בכיתה באותו רגע די פספסו את זה והפכו לזומבים בעצמם.
"אם דבר כזה יקרה, יהיה אפשר לנסות למנוע את זה בדרך כלשהי? או לרפא אנשים איכשהו?" שאל ראסל.
מר סוונסון חייך. "אני מניח שאין אפשרות לדעת, לא? אני מתכוון, תרופות לסרטן בקושי יש לנו, אז תרופות למשהו שחצי מתושבי העולם לא מאמינים שיקרה?"
בסופו של דבר, אחד התלמידים העביר נושא, אבל אני מניח שרבים מהתלמידים שהיו איתי בכיתה באותו רגע היו עדיין שקועים בנושא הקודם.
אחרי שיעור ספורט, שהיה השיעור האחרון שלי באותו היום, הלכתי עם אמט וראסל למרכז המסחרי של העיירה שלנו בתקווה שאחת מחנויות הבגדים תהיה פתוחה ונוכל לקנות או להשכיר לעצמנו חליפות לכבוד נשף הסיום בשבוע הבא.
"אני לא מאמין שהיה לכם שיעור על זומבים ולא הייתי בו!" קרא אמט בזמן שהסתובבנו במרכז המסחרי.
צחקתי. "זה לא כאילו הפסדת משהו מיוחד."
"אבל אתה יודע כמה אני אוהב קומיקסים וסרטים על זומבים! מה שמזכיר לי שהעונה החדשה של המתים המהלכים יוצאת בקרוב."
גלגלתי עיניים. זה היה אמט הטיפוסי. אפילו אם היו לו חמישה מבחנים בשבוע ומלא שיעורי בית והתחייבויות קודמות לעשות, הוא תמיד היה מעדיף לשבת מול הטלוויזיה או המחשב שלו ולצפות בסדרות עד השעות הקטנות של הלילה.
"אני לא יודע מה איתכם, אבל המרכז המסחרי שומם היום. אני מתכוון, יותר מהרגיל," מלמל ראסל.
"אתה בטח סתם מפחד בגלל שגרג ואני מדברים על זומבים. אני מודה, אם לא הייתי מדהים כמו שאני, גם אני הייתי מפחד!" אמר אמט בגאווה האופיינית לו.
"ראסל צודק. אולי יש אירוע כלשהו שאנחנו לא יודעים עליו?" שאלתי.
"בואו ניכנס לאחת החנויות ונשאל או משהו," הציע ראסל.
הנהנתי. "רעיון טוב." כמה דקות לאחר מכן כבר היינו בתוך אחת מחנויות הבגדים הפופולאריות ביותר במרכז המסחרי. פופולאריות אומר שזאת הייתה החנות שבה רוב האנשים העדיפו לקנות את הבגדים שלהם.
המוכרת בחנות הייתה אחת מהתלמידות בשכבה שלנו. היה לה שיער כחול-שחור ולפי התג שהיה על החולצה שלה, השם שלה היה אליס.
"הי, את באה לפה הרבה?" ניסה אמט להרשים אותה ללא הצלחה.
היא גלגלה את עינייה. "אני עובדת פה, מן הסתם."
"אני מצטער, תתעלמי ממנו, הוא דפוק." הבטתי באמט במבט נוקב. "את יודעת במקרה על אירוע כלשהו שמתרחש עכשיו בעיר?"
היא משכה בכתפיה. "לא. כנראה שהאנשים כאן סוף סוף מצאו מוטיבציה לעזוב את החור הזה."
אמט צחק וראסל תקע לו מרפק בצלעות.
"אוה, אממ... אוקיי. בכל אופן, יש לכם כאן חליפות לנשף הסיום שלא עולות יותר ממאה דולר?" ניסיתי.
"כן, בטח," היא מלמלה. "ממש שם."
אחרי מדידות אינסופיות של חליפות, סיבוכים עם ענייני התשלום ופלירטוטים כושלים מצדו של אמט, היינו שלושתנו מחוץ לחנות. אני זוכר שחשבתי שראיתי אנשים שמתנהגים מוזר, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות רבה באותו רגע. חשבתי שאלו היו סתם אנשים שיכורים. אם הייתה לי האפשרות לדבר עם עצמי מהעבר הייתי אומר לו להתרחק משם.
ירדנו לחניון התת-קרקעי, שהיה שקט אפילו יותר מהמרכז המסחרי עצמו. אבל זה לא כאילו שחניונים אמורים להיות רועשים, נכון?
את הרגע הבא אני לא חושב שאני אשכח גם אם אני אהפוך לזומבי. ניגשנו לכיוון המכונית של אמט ושמענו צרחה מכיוון היציאה מהחניון. מיהרנו לפנות לכיוון הצרחה כשיצור שנראה כמו מישהו שהתעורר על הצד הלא-טוב של המיטה הבוקר ובדרך רצח כמה אנשים התנפל על ראסל.
"הצילו! תעשו משהו! אל תעמדו שם ככה סתם!" קרא ראסל בזמן שניסה להתחמק מהיצור.
אמט מיהר להוציא את ספר המתמטיקה הכבד שלו מהתיק ולזרוק אותו על היצור. היצור עזב את ראסל ופנה לכיוונו של אמט.
"שיט." מלמל אמט שוב ושוב. "גרג, תתניע את המכונית. מהר." הוא זרק לעברי את המפתחות.
מיהרתי להיכנס אל המכונית ולהתניע אותה, זורק את החליפה שלי במושב האחורי. פתחתי את החלון שליד מושב הנהג. "ראסל! אמט! תיכנסו פנימה, מהר!"
ראסל קם מהרצפה ומיהר להיכנס למושב האחורי של המכונית, בעוד אמט גייס את כל יכולותיו הספורטיביות (הלא-קיימות) על מנת להגיע לתא הנוסע לפני שהיצור יתפוס אותו.
ואז, כמובן, כמו בכל סרט קלישאתי על זומבים, אמט מעד. היצור עמד להתנפל עליו ולקרוע אותו לגזרים או מה שהוא לא התכוון לעשות, כשנער שנראה בערך בגילנו שנשא שני סכיני מטבח גדולים בידיו קפץ לפני אמט ותקע את אחד הסכינים בראשו של היצור. היצור התמוטט והנער פנה להביט בנו.
"יופי, יש לכם מכונית," הוא אמר, התרשמות ניכרת בקולו. "אנחנו חייבים לזוז מפה. בהקדם האפשרי."
-
אוקיי אני מצטער אבל היו לי בעיות עם זה וכן סליחה שזה גרוע ואני אשמח לת"ב כדי לשפר את זה
רק שתדעו שזה הפרק הראשון של סיפור בהמשכים שלי במשך הרבה זמן אז אני ממש מצטער שזה גרוע

אוקיי אז הכתיבה שלך ממש מדהימה, ואתה ממש משכת את הקורא (אותי לפחות אדק) לתוך העולם הזה והכיתה וזה ממש מדהים. הכתיבה ממש קולחת ואי אפשר להפסיק לקרוא עד שמסיימים את הפרק. אני מניחה שיש כמה טעויות ממש קטנות, אבל לא יותר מפסיק לא נכון או טייפוס למיניהן, אז לא ממש הפריע לי לקרוא. אולי אערוך אח"כ
הדמויות מדהימות, ולמרות שכרגע הן נראות די שטוחות (אבל אני סומכת עליך שתוסיף רבדים עמוקים יותר). ממש אהבתי שלמרות שזה מדבר על דברים כמו אפוקליפסת זומבים זה משלב הרבה הומור והכתיבה שלך מדהימה בכללי.
בכל מקרה, זה ממש מדהים ותמשיך.

כמו שכבר אמרתי לך, הפרק הזה היה ממש ממש ממש ממש ממש ממש מדהים. יכולתי לדמיין את עצמי קוראת אותו בתור הפרק הראשון של ספר של סופר מוכר. (הוא הזכיר לי את יצורים יפהפיים מסיבה מאוד לא מובנת. הו וול, אני והאסוציאציות שלי).
ההערה היחידה שמצאתי:

אני די בטוחה שקנסות זה עם ק', אבל זה באמת הדבר היחיד שמצאתי להעיר עליו.
פרק מדהים, הצלחת לתפוס את תשומת הלב שלי עם הסיפור מהמשפט הראשון של הפרולוג והפרק הזה אפילו טוב יותר. רק תמשיך. בבקשה.

הה' האדומה מיותרת.

כמו שקורט אמרה, קנסות.

קצת בילגנת. תזכיר לי שוב למה אני מסתובב איתך - רק להעביר את השוב מקום, וזה יישמע הרבה יותר טוב.

במקום הנקודה צריך לבוא פסיק. יש לך עוד כמה כאלה בקטע. במקרים כאלו, זה צריך להיות כך:
"טקסט," פעולה, "טקסט."
"אולי," גיחכתי, "אבל לי יש רישיון ולך אין."

שכחת לסגור מרכאות.

אני ממליצה לך להעביר את הכמעט מקום, בשני הפעמים, כך זה יישמע טוב יותר.
מאז שלושתנו הפכנו לחבורה (כמעט) בלתי-נפרדת שעושה (כמעט) הכל ביחד.

טוב, כל זה לא משנה.
אני פשוט מתה על זה. אני מתה על זה.
אין לי אפילו הערה אחת על התוכן, אני רק מבקשת שתמשיך כי התמכרתי.

אישור מתהילה להקפיץ את זה~
אז אחרי כמעט שלושה חודשים - קבלו את הפרק הבא של מת(ומטמים)!!!

פרק שני
57 שעות, 20דקות ו-4 וחצי שניות לפני

"הי, הי, הי! חכו רגע!" קרא אמט. "מאיפה לנו לדעת שאנחנו יכולים לסמוך עליך? ברצינות, אחי, מי אתה בכלל?"
"אני לא אח שלך." הנער אמר בתקיפות. "ואני לא בן."
אמט הביט בו בבלבול. "אחי, אין לך ציצי. אתה לא יכול להיות בת."
"אני גם לא בת, דפוק. אני פשוט אני. אז תגידו תודה שהצלתי אתכם בכלל. עכשיו, אנחנו חייבים לזוז לפני שעוד כמה מהם יגיעו." הבטנו בו/בה/בהם במבט מבולבל. "אני ג'נדרקוויר. אבל אין לנו זמן להסברים עכשיו. פשוט תפנו אליי בלשון מעורבת. עכשיו בואו נלך."
"אחי..." אמט מיהר לתקן את עצמו. "אני מתכוון... לא אחי. אממ... אחותי? אחיי? בכל אופן, אממ... לא אמרת לנו איך קוראים לך."
"או מה קורה פה." הוסיף ראסל.
"השם הוא לי, ובאמת שנעים להכיר אתכם אבל אין לנו זמן להיכרויות עכשיו. בבקשה בואו נזוז." הוא.היא פנ(ת)ה להביט בראסל. "ולשאלתך, אפוקליפסת זומבים קרתה. יותר מחצי מתושבי העיר הפכו ליצורים המגעילים האלה. עכשיו, בבקשה בואו נלך כבר."
נכנסנו למכונית. לי התיישב.ה לידי במושב הקדמי, למרות מחאתו של אמט. "לאן נוסעים?" שאלתי.
"אני אגיד לך כשנתקרב לשם. בינתיים בואו פשוט נצא ממגרש החנייה הזה." אמר.ה לי.
"רעיון טוב." מלמלתי והתנעתי את המכונית.
"ורק למען הפרוטוקול," לי פנ(ת)ה להביט באמט. "יש לי ציצי. זה שלא רואים משהו לא אומר שהוא לא קיים."

* * *

רוב הנסיעה עברה בשקט. מדי פעם לי כיווןה אותי ואמר.ה לי לפנות פה ושם, אבל זה היה בערך הכל. בשלב מסויים הוא. היא הור(ת)ה לי לעצור בחנייה של סניף ה7/11 שבאחד הקצוות של העיירה שלנו.
"זה בטוח?" ווידא ראסל. "אני מתכוון... זומבים והכל."
לי משךה בכתפי(ו)ה. "רציתי לעזור לכם להשיג כלי נשק. עד כמה שהחליפות שלכם נחמדות, הן די חסרות תועלת נגד זומבים. אלא אם הם זומבים שמכורים לאופנה, ולא נראה לי שדבר כזה קיים."
אמט גיחך. "בדיחה טובה, אחי. כלומר..."
"זה בסדר," לי חייךה. "באמת."
"אני חושב שכדאי שנלך במשמרות של שניים," הצעתי.
"אני הולך עם לי!" מיהר אמט לומר.
ראסל ואני הבטנו אחד בשני וגיחכנו.
לי יצא.ה מהמכונית והביט.ה סביב. "השטח נקי, בינתיים. בוא, אמט."
אמט ולי יצאו מהמכונית והתקדמו לכיוון הכניסה לסניף. אני זוכר שראסל ואני צחקנו על משהו, אבל אני לא זוכר את הנושא המדוייק. כנראה על אמט. אני לא זוכר הרבה מהשיחה שלנו חוץ מהעובדה שראסל מלמל משהו על כך שאמט לגמרי מפתח קראש על לי ועל זה שהתערבנו שאם אמט ולי יצאו בסופו של דבר אני אהיה חייב לו עשרה דולר.
"איך אתה חושב שמר סוונסון מתמודד עם זה?" שאל ראסל פתאום לאחר כמה דקות של שתיקה בינינו.
משכתי בכתפיי. "הוא מורה לביולוגיה, אני בטוח שהוא יודע מה הוא עושה יותר טוב מכולנו."
שררה בינינו שתיקה קצרה נוספת.
"קצת שקט פה, אתה לא חוש-" ראסל נקטע על ידי צרחה מקפיאת דם.
אמט ולי נדחפו למושב האחורי ומיהרו לנעול את הדלת - זורקים אקדחים, מסורים, סכינים ודברים אחרים שלא הצלחתי לזהות על רצפת הרכב.
"גרג! זוז! זוז! זוז!" אמט קרא בבהלה ומיהרתי להתניע את המכונית.
נשמעה עוד צרחה והחלון האחורי של המכונית נשבר. הצלחתי לראות דרך המראה הקדמית ידיים של זומבי מנסות לתפוס את לי, ראסל ואמט.
"זאת הייתה מכונית חדשה!" אמט קרא בכעס. שמעתי אותו מטעין את אחד האקדחים ויורה בזומבי.
הגברתי את המהירות של המכונית. "לאן נוסעים בכלל?"
"תמשיך ישר." אמר.ה לי ומיהר.ה לעבור לשבת לידי כדי לכוון אותי.
הפעלתי את הגז על המהירות המירבית וראיתי דרך המראה הקדמית את אמט מכוון את האקדח שלו ומביט החוצה למקרה שעוד זומבי ינפל על המכונית שלו.
"מהלך יפה עשית שם!" צחק.ה לי והביט.ה באמט.
"תודה." אמט חייך במבוכה. אף פעם לא ראיתי אותו ככה והתחלתי לחשוד שראסל צודק. "אבל הייתי ואני עדיין רציני! אף אחד לא הורס את המכונית החדשה שלי ויוצא מזה בשלום. כשכל העניין עם הזומבים הזה ייגמר, דבר ראשון שאני עושה זה ללכת למוסך ולתקן אותה."
"אם זה ייגמר." לי גיחךה.
"בואו נהיה אופטימיים," מלמל ראסל. "זה תמיד טוב."
"במצב כזה? זה טוב, אבל לא ריאליסטי." לי המשיךה לכוון אותי עד שהגענו לאחד מהרחובות הנידחים בעיר (חשוב לי לציין כבר בשלב זה שרחובות נידחים בעיר שלנו הם מאוד נידחים. כלומר... אין בהם שום דבר חוץ מכמה בתים שנראים כאילו ננטשו והם מיועדים להריסה כבר כמה עשרות שנים. אירוני שזה היה המקום הכי בטוח בעיר, הא?).
"תעצור פה." אמר .ה לי כעבור כמה דקות, כשעברנו ליד בית שלפני כמה שנים היה אמור להיות צבוע בצבעי הקשת, אבל כרגע הוא היה צבוע בעיקר בגוונים דהויים של צבע חום וערימות של עובש.
עצרתי את המכונית בשקט.
"שכל אחד ייקח כמה שיותר כלי נשק שהוא יכול." אמר.ה לי והתחיל.ה לאסוף כלי נשק מהרצפה של המכונית.
כל אחד מאיתנו לקח כמה שיותר כלי נשק שהוא יכל לסחוב, בתנאי שעדיין הוא יוכל להתמש בהם למקרה שתהיה מתקפת זומבים בלתי צפוייה. לי מיהר.ה לציין בפנינו שבינתיים זהו האזור הכי בטוח בעיר בעוד ראסל טען שזה אירוני.
הסתרנו את המכונית מאחורי עץ, נעלנו אותה ומיהרנו לצאת החוצה.
לי התחילה ללכת לכיוון אחד מפתחי הביוב בעוד ראסל ואני הלכנו אחריו.
"תהיי חזקה, פרארי אדומה ואהובה שלי." אמט ליטף את המכונית שלו ומיהר להצטרף אלינו.
לי הזיז.ה את המכסה של פתח הביוב. "קדימה, כנסו."
הבטנו בלי במבט שואל.
"אתם תראו. פשוט כנסו פנימה." הוא.היא ענ(ת)ה.
ראסל היה הראשון לרדת בעוד אמט ואני ירדנו בסולם אחריו. לי ירד.ה אחרוןה וסגר.ה את המכסה של פתח הביוב אחריו.
"מה עכשיו?" שאל אמט והביט בחושך ששרר סביבנו.
לי הוציא.ה פנס. "עכשיו בואו אחריי."
הקולות היחידים שנשמעו בזמן שהלכנו במנהרות הביוב היו קולות של מים נוטפים מהצינורות וקולות הצעדים שלנו. משום מה זה הרגיע אותי.
מדי פעם נשמעו רעשים אחרים ואמט מיהר לקפוץ ולאחוז בלי. בכל פעם שזה קרה ראסל הגניב לעברי מבט של "אתה הולך להיות חייב לי עשרה דולר".
הגנבתי לו בחזקה מבט של "זה לא אומר כלום".
בסופו של דבר הגענו לפנייה במנהרות הביוב. לי עצר.ה לרגע וסקר את המנהרות, כמו מחשב.ת את הדרך הנכונה.
בין המנהרות הייתה קופסת חשמל כזאת, עם כפתורים אדומים והכל. לי לחץה על אחד הכפתורים ומנהרה שלישית נפתחה מימיננו.
"קדימה." לי אמר.ה והתחיל.ה ללכת לכיוון המנהרה השלישית.
כולנו עקבנו אחריה בדריכות קלה.
היו אורות קטנים ווחמימים לאורך המנהרה, אז לי כיב(ת)ה את הפנס שלו.
"אחי, מה לעזאזל...?" מלמל אמט.
אחרי זמן ממושך של הליכה במנהרה שנדמה כמו נצח, הגענו לדלת. לי סובב את גלגל השיניים שככל הנראה שימש כידית הדלת או משהו כזה והדלת נפתחה.
"לי!" שמעתי קריאה מבפנים ונער חיוור עם שיער שחור ועיניים כחולות יותר מדי שהיה לבוש בבגדים כחולים לא פחות ואחז ברובה צייד ארוך בידו ניגש אלינו.
"אריק!" לי והנער נתנו אחד לשני כיף.
"מי אלה?" הנער, אריק, הרים את מבטו.
"אלה גרג, ראסל, ואמט. יש להם מכונית. מצאתי אותם במרכז המסחרי לפני שעתיים בערך. הם היחידים שהצלחתי למצוא שלא... אתה יודע."
שמעתי את ראסל נושם נשימה עמוקה ונתתי ליד שלו לחיצת עידוד קטנה. הוא דאג, ויכולתי להבין אותו.
"נעים להכיר אתכם. אני אריק." אריק הביט בנו בחיוך. "אני רואה שהבאתם נשקים. נחמד."
"אני עזרתי להם!" לי גלגל.ה עיניים.
"הם לא היו שורדים לבד בלעדיך," גיחך אריק.
אמט נראה קצת זועף, אבל הוא בחר שלא להגיד כלום.
"אז קדימה, בואו נמשיך ללכת אל מעוננו הצנוע." אריק אמר והוביל אותנו דרך מסדרון נוסף אל עבר חדר גדול וחשוך שאור אפרפר שהשתשלשל מהתקרה היה מקור האור היחיד בו.
היו שם רהיטים - כמו ספה שחורה ושולחן ואפילו מקרר ודלפק קטן עם אוכל עליו.
נערים ונערות שונים שנראו כאילו היו בגילנו פחות או יותר היו שרועים במקומים אקראיים בכל רחבי החדר.
"ברוכים הבאים למעוננו הצנוע." אחת הבנות ניגשה לעברנו בחיוך. "לי, אריק, ברוך שובכם."
"אני אמט!" אמט אמר בטון המפלרטט שהשתמש בו מוקדם יותר על אליס המוכרת בחנות הבגדים.
הנערה גיחכה. "אני לינדזי. ואני די יוצאת עם מייגן שם מאחורה." היא החוותה בראשה לעבר נערה עם שיער כחול ארוך ובגדים שחורים שדיברה עם נער כלשהו ושתתה משהו שנראה כמו מיץ תפוחים.
"אוה." אמט נשמע מאוכזב. טפחתי על כתפו בעידוד.
"בכל אופן, יופי שאתם כאן. בדיוק תכננו לקיים ישיבה, אז כולכם מוזמנים להצטרף."
"ישיבה? מה הולך כאן?" מלמל ראסל בבלבול.
"אין לנו שם רשמי," אמר לי. "אבל אנחנו קוראים לעצמנו 'המחתרת'."
"אנחנו נלחמים בזומבים וכל החרא הזה." הוסיף אריק.
אמט הביט בהם. כולנו הבנו באמט בחזרה.
"זה... זה..." אמט נראה כאילו הוא עומד להגיד משהו שהוא יתחרט עליו. ראסל ואני ניסינו לעצור אותו, אבל ללא הצלחה.
"זה. כל כך. אדיר!!!" קרא אמט בהתלהבות הכי גדולה שאי פעם שמעתי בקולו.
ראסל ואני נאנחנו.
"למען הפורטוקול," מיהרתי להגיד. "אנחנו לא באמת מכירים אותו."
אריק, לינדזי ולי צחקו.

-
אוקיי סליחה שזה לקח הרבה זמן אבל אממ... זה חוזר!!!!
ת"ב יתקבלו בברכה 3:

אוקיי חשבתי שאם אני אשן בלילה אז הפילס על לי יירגעו טיפה אבל זה לא בדיוק עבד, ובכל מקרה הלכתי לישון באיזה 11 אז אני טיפה מסומםת מחוסר שינה אז בכל מקרה סליחה.
אז אני ממש אוהב.ת את לי! הו.יא מגניב.ה רצח. עצה קטנה, אגב, כל פעם שמתייחסים ללי בתור הו.יא - לא לכתוב הוא.היא, אלא פשוט הו.יא. זה יותר נוח וגם נראה יותר אסטתי בעין.
וכן, אמט לגמרי מפתח קראש על לי. 100%. ואני גם די מביןה מאיפה זה נובע.
חשוב לי לציין שאמט הוא חתיכת אידיוט ואני מת.ה עליו (לא כמו שאני אוהב.ת את לי... אבל עדיין)
לכולם בערך היו יציאות גאוניות בפרק הזה (״אני פשוט אני״, ״אני אמט!״ וכו׳) ואני ממש רוצה לראות את זה עוד בפרקים הבאים.
אין לי מושג אם עברת על הפרק לפני הפרסום, אבל היו כמה שגיאות ביטוא שהפריעו לי בתור בטא.ית מעצבןת.
כבר העירו לך על זה, לדעתי, אז אני פשוט אחזור על מה שתהילה אמרה -
״טקסט,״ פעולה, ״טקסט.״
וזה עובד על אותו עיקרון גם עם, נניח, המשפט הזה:

יש פה כמה דברים. אחד - הפעולה מופיעה לפני השם/גוף. זה אמור להיראות ככה:
״טקסט,״ פעולה + שם/גוף, ״טקסט.״
מה שמצביע על זה שהמשפט הזה צריך להיראות ככה:

בעיקרון אלה ההערות היחידות שיש לי, אבל הופתעתי טיפה שהפרק מתקדם נורא מהר. פסקת תיאור קטנה פה ושם יכולה להיות מעולה (במיוחד אם היא מתארת את לי!!! סליחה אבל לא כתבת איך הו.יא נראה.ית)
אני כבר רוצה עוד פרק!!!

אוקיי אני נוראית בת"בים בסס"ש אבל אני מטורפת על הסיפור הזה. הדמויות גאוניות, בעיקר אמט ולי. העלילה זורמת והכתיבה קולחת כל כך שאי אפשר להפסיק לפני שמסיימים לקרוא את כל הפרק. הכתיבה מהזווית ראייה של גרג מעולה, איך שהוא מתאר את הכל בהומור למרות הסוף המדכא של הסיפור.

בקיצור, אני לא אתפלא לראות את הסיפור הזה בחנות יום אחד, זה מעולה.

טוב, תם סיכםה את זה בצורה מצויינת והעיר.ה בדיוק על מה שרציתי להעיר. הקטע עם הפיסוק וטעויות קטנות של ביטוא - לפי מה שאני יודעת אתה בטא, לא? אז אני ממליצה לך לעבור על פרק לפני שאתה מפרסם אותו. אם לא, אתה תמיד יכול לשלוח למישהו שיבטא לך - אלו לא טעויות גדולות במיוחד.
הדמות של אמט גאונית ואני מתה עליו. הדמות של לי ממש מגניבה אבל הנקודות טיפה עשו לי כאב ראש ובלגן בעיניים - אני ממליצה לכתוב כמו שתם המליץה לך כדי שזה יראה מסודר יותר.
מאוד התמקדת בדמות של אמט והוא מצויין אבל חסר לי טיפה על ראסל. מה איתו? הם שלושה חברים טובים - הוא בין הדמויות הראשיות. אני צריכה להכיר אותו. אני מרגישה שהוא דמות משנית מאוד.
וכמובן, כמו שתם צייןה - תיאור. מתקפת זומבים, סטנ. איך זה נראה? אני ממש סקרנית, אבל לא מצליחה לדמיין כלום. איך הזומבים נראים? איך נראה המקום שהם הגיעו אליו? הם נכנסים למערה - איך היא נראית? איך לי נראה.ית? איך אמט נראה? זה מאוד חשוב שתכניס תיאורים, כי זה מכניס אותנו לאווירה ולסיפור.
אתה לא חייב פסקאות שלמות של תיאורים על גבי תיאורים, אבל תפרט טיפה יותר. לא רק דו-שיח(ים).
אז אחרי שקראתי גם את הפרק הקודם כדי להיזכר, אני מקווה שהפרק הבא יהיה בקרוב - למרות שאין לי בעיה לקרוא שוב ;)

הקפצה D: