סיור יום שישי ה-13 || הרשמה, אימה

מאושר ע"י תם

סיור יום שישי ה-13 || הרשמה


אתם מתיישבים על הספה החבוטה. יד חיוורת מושטת ומדליקה את הטלוויזיה, וסרט אימה בשם "סיור יום שישי השלושה עשר" מתחיל להתנגן.
רגע... אתם מבינים זה לא "הצעקה"! ובחיים לא שמעתי על הסרט הזה...
אתם מחליפים מבטים מבולבלים עד שאחד מכם צורח. אתם מבטים בו ואז במסך הטלוויזיה, שאליו הוא מצביע. ואז? אז גם אתם צורחים.
על מסך הטלוויזיה נראים שישה ילדים צורחים. אבל אלה לא סתם שישה ילדים, אלה... אתם.
לפתע, אתם רואים שעל מסך הטלוויזיה דמות רפאים קטנה מתקרבת אליכם מאחור. אתם מסובבים את ראשיכם בבהלה ואז הכל מחשיך.
"ברוך הבא אל מסע הגיהנום של יום שישי השלושה עשר... אני היה המלו.וה שלכם בסיור הזה... אני מקווה שתהנו... או שבעצם, לא!" נשמע קול חשוך מבעד לחושך. אתם פוקחים את העיניים ורואים שאתם עומדים באמצע סמטה אפלה.
ואז נופל לכם האסימון
זהו מסע השדים של יום שישי השלושה עשר, ורק אם תצליחו לעבור את כל השלבים תוכלו לחזור הביתה. מה זאת אומרת לעבור? להישאר בחיים...

רגע, רגע, רגע, מה?
תירגעו, תירגעו. זה לא יהיה כזה נורא... בשבילי, לפחות.
קוראים לי בוב, ואני המלו.וה שלכם כאן. התפקיד שלי הוא להדריך אתכם בשהותכם כאן, וללוות אתכם. אבל אני מזהיר אתכם מראש, רק שלושה יצאו מכאן שלמים... אחד מכם ימות ושני ישתגע, השאלה היא רק מי אלה יהיו...
המעבר בטח סיחרר אתכם, אז אולי כדאי שאזכיר לכם מעט.
את חמשת החברים הכי טובים. אתם עושים הכל ביחד, ויש לכם חיבה לא קטנה לאימה (או לפחות, הייתה לכם לפני שהגעתם הנה, למיטב ידיעתי...).
בזה הרגע נחטפתם משגרת חייכם המשמימה ונכנסתם אל העולם שלנו. כאן, יום שיש השלושה עשר מתמשך על כל החיים...
אבל אל דאגה! תוכלו לצאת מכאן! כל מה שתצטרכו לעשות זה לעבור את השלבים המבעיתים שתקבלו ולשרוד אותם. אם תצליחו לעשות זאת, נחזיר אתכם הביתה בבטחה...
תוכלו לסרב לקחת את האתגר, אבל אז נהרוג אתכם ולא יהיה לכם סיכוי לשרוד! חבל, נכון?
בסדר, בסדר. מה צריך לעשות?
ידעתי שתסכימו! כל מה שתצטרכו לעשות זה למלות את הטופס שאצרף ולהישמע לחוקים... וכמובן שלשרוד, כן?
הנה החוקים, ידידיי האמיצים:
1. יש להיות פעילים! מי שלא יהיה פעיל יוחלף. כיוון שנאמר מראש שאחד ימות, אם יותר מאחד לא יהיה פעיל יווצר מצב שבו אאלץ לדאוג בכוח שלא ימותו אנשים שלא נחזו. להיות פעילים הוא כלל היסוד למ"ת.
2. חוקי הפורום והחוקים הגלובאלים תקפים גם כאן. אל תעברו עליהם.
3. אני אומנם לא האלוהים, אבל בתור המלו.וה שלכם תאלצו לציית לי. מי שלא, אני אישית אדאג שהוא לא יהיה מהשלושה שייבחרו לצאת שלמים...
4. אסור בתכלית האיסור להשתלט על חבריכם! עבודת צוות היא חלק גדול מהדרך שלכם לשרוד. רק לי מותר לשלוט עליכם, אבל זה כי אני לא יכול למות...
5. בבקשה, בלי קללות ושגיאות כתיב. שגיאות הקלדה בסדר, אבל תזכרו שבתור הכוכבים הראשיים בסרט (זוכרים? "סיור יום שישי השלושה עשר"?) עליכם ללמד את דור העתיד לשמור על שפה נאותה.

ועכשיו לטופס, שנדע עליכם קצת...
שם+כינוי: שלכם.
שם מלא: של הדמות.
מין, מגדר ונטייה מינית: אומנם אתם לא חייבים להיות הטרו וסיס, אבל תשמרו על קצת ריאליזם ושלא כולם יהיו להטבפא"קים.
גיל: 16-17.
אופי: לפחות 7 שורות, ולא רשימת מכולת.
מראה: מינימום 5 שורות, שיהיה ברור ולא מכולתי.
רקע: מינימום 15 שורות. אנחנו רוצים לדעת הכל על חייכם.
תחביבים+כישרונות: רק תזכרו שאתם לא סופרמנים~
הערות/הארות/יום שישי השלושה עשר:

רשומים:
מטר, הדוויג הינשופית. מלודי אליזבת' פיירבול.
רוני, Hayley Atwell. דן סמית'.
קס, Fear Cuts Deeper. זארי מאייר.
אש, מאושרת. ליה מקייגר.
מיכל, Mad As A Hatter. ראיין ליוקווד.
סטנלי, Moritz Stiefel. שון רודן.


שמורים:
רון, Warren Graham. אליוט מורטון.

הודעה זו נערכה ע"י The Sea ב May 17 2016, 15:51 PM

שם+כינוי: מטר (גשם) + הדוויג הינשופית
שם מלא: מלודי אליזבת' פיירבול
מין, מגדר ונטייה מינית: נקבה, נטייה מינית רגילה... (אין לי מושג מה זה טרו/סיס או כל מה שהוזכר שם... אין מה לעשות, אני לא בקיאה כל כך במונחים כאלה)
גיל:16
אופי: אם תשמעו את מלודי אומרת משפט אחד או שניים, מיד תשימו לב שהיא בחורה מאוד מאוד אופטימית. אופטימיות כזאת שגובלת בילדותיות. האופטימיות של מלודי היא אחת התכונות החזקות שלה, אבל מצד שני, לפעמים היא מונעת ממלודי להתמודד מול קשיים, מהסיבה הפשוטה שמלודי בכלל לא מסתכלת עליהם.
מלודי דבקה במטרה: אם תיתנו למלודי משימה כלשהי, היא תבצע אותה בזמן הקצר ביותר בצורה הטובה ביותר. היא תראה מול העיניים את המטרה ורק את המטרה - בלי השטויות המפריעות מסביב. רק את המטרה. ממוקדת. חדה מול העיניים.
למלודי יש דמיון מאוד שופע. היא יכולה לצייר לכם (פירוט על יכולות הציור של מלודי ניתן לראות ב"תחביבים וכשרונות") כל דבר - מפרח קטן ועד חצי ערפד חצי חד קרן שחית המחמד שלו היא מפלצת בעוזרת לשחרר רוחות רפאים ולתת לאפוקליפסת זומבים להשתלט על העולם כולו. וטוב ששאלתם - כי אולי מבחוץ מלודי נראת מאוד ילדותית, ואולי יש חלק קטן בליבה שהוא מאוד ילדותי (פירוט על המראה של מלודי תוכלו למצוא ב"מראה.") אבל מבפנים מלודי מטורפת אימה קשות. היא אוהבת כל דבר לא הגיוני, מפחיד ומצמרר.
מראה: מלודי היא בעלת עיניים אפורות-תכלת. שיערה בלונדיני גלי, והוא מאוד מאוד ארוך. עד הברכיים לפחות. מלודי מרכיבה משקפיים, וככל שיותר צבעוניים ומוזרים כך ייטב. למלודי יש הרבה מאוד נמשים. על כל הפנים והאף. והיא אוהבת אותם - היא לא מנסה להסתיר אותם. מלודי לא כל כך גבוהה ולא נמוכה. היא ממוצעת.
למלודי יש סגנון לבוש מאוד ילדותי: שמלות וחצאיות עם מלמלה, פפיונים קטנים או פרפרים רקומים, פרחים ומה לא. וכמובן כמובן: צבעוני. לכל החולצות של מלודי יש צאוורון: היא פשוט חולת צווארונים. מכל הסוגים. תמיד צווארונים.
מלודי שונאת תכשיטים. בחיים לא תמצאו אותה עם שרשרת או עגילים. המקסימום תכשיט שיש לה זה שעון שיש לה באופן קבוע על היד.
רקע:מלודי נולדה בארצות הברית, מיאמי. מלודי היא הילדה הקטנה ביותר מבין 8 אחים ואחיות, שההפרש בינהם לבינה הוא מאוד גדול. היא תמיד הרגישה מרוחקת מהם. כל אחיה של מלודי התעללו בה כל הזמן. הם עבדו עליה, הכינו לה כל מיני "טריקים" מצחיקים, (שאולי אותם הם הצחיקו, אבל את מלודי ממש לא. כי הם באו על חשבונה.) חוץ מאחותה הכי הכי הכי גדולה. שתמיד הגנה עליה ואהבה אותה. מלודי הרגישה כאילו אחותה הגדולה היא אמא שלה - כי ההורים של מלודי תמיד היו עסוקים. הם כמעט אף פעם לא היו בבית. כשמלודי הייתה בת 9, הוריה התגרשו, ואביה עבר לגור בצרפת. אמא של מלודי רצתה שכל הילדים במשפחה יעברו עם אבא שלה לפריז, אבל מלודי ואחותה הבכורה רצו להשאר עם אמא שלהן. הן לא רצו לעזוב אותה. אז מלודי נשארה עם אמא שלה ואם אחותה הגדולה - והיא אהבה אותן, והן אהבו אותה. הכל היה טוב. זאת הייתה תקופה נהדרת. מלודי התמכרה לציור, וציירה את כל העולה על דעתה, והתמכרה גם לעולם המוזיקה. כשהייתה מלודי בת 13, ההורים שלה שבו להיות ביחד. זה היה נפלא בשבילהם, אבל חזרה בעיית האחים הגדולים והמתעללים. טוב, מלודי כבר פיתחה לעצמה דרכים להתחמק מהם. חצי מצחיק חצי עצוב שילדה בת שלוש עשרה צריכה להתחמק מהאחים הגדולים שלה. אבל זה המצב - ומלודי כבר התרגלה. הניסיון הזה נתן לה ביטחון: אם מישהו מהילדים בכיתה הציק לה, (והציקו לה הרבה. בגלל... כל המוזרויות הקטנות האלה שיש לה. הלבוש ה... ילדותי, המשקפיים המוזרים, האהבה לאימה...) היא ידעה להתחמק ועוד להחזיר לו אפיים. אווה, איך שמלודי יודעת להחזיר כשהיא רוצה... היא יודעת מאוד. והכל בזכות האחים הגדולים שלה.
ככה מלודי התמכרה לאימה. היא אהבה לראות איך כל מיני שדים, רוחות ומפלצות מנסות להרוג את הגיבורים - ואהבה לחשוב שהם האחים שלה. מהשדים, הרוחות והמפלצות היא למדה את רוב הטריקים לאחים הגדולים שלה. היא צריכה להודות להם.
כיום, למלודי יש ארבעה חברים הכי טובים. והם היחדים (מלבד ההורים שלה ואחותה הבכורה) שלא הציקו לה או לגלגו עליה. למרות שההצקות מצד האחים הגדולים וילדים מבית הספר לא פסקו, מלודי יודעת להתחמק.
תחביבים+כישרונות: מלודי אוהבת אימה (טוב נראה לי שאמרתי את זה...) היא אוהבת מאוד לקרוא ספרים על אימה, היא לוקחת איתה לכל מקום ספר. היא אוהבת לשמוע מוזיקה קלאסית (היא בעיקר אוהבת את בטהובן) והכישרון שלה הוא ציור. מלודי מאוד אוהבת לצייר. היא נולדה עם מכחול ביד וערכת צבעי מים ביד השנייה.
וזו היא מלודי אליזבת' פיירבול
הערות/הארות/יום שישי השלושה עשר: וואי אני ממש מצטערת על החפירות, זה בדם שלי.... בכל מקרה, מקווה לשרוד.

ערכתי קצת בשביל לעשות הכל יותר מסודר, אני מקווה שזה יותר טוב עכשיו ^^

שם+כינוי: רוני- היילי אטוול
שם מלא: דן סמית'
מין, מגדר ונטייה מינית: זכר, הומוסקסואל
גיל: 16
אופי: דן הוא נער חכם. לרוב, הוא ידע לענות על כל שאלה שתשאלו אותו. זה נובע בעיקר משעות שבהן הוא נוהג לשבת ולקרוא כל הבעיה ליד (-פירוט ברקע).
יש לו חיבה מוזרה לאימה, וזה מה שחיבר אותו לחבורה, בעיקרון. לפעמים הוא יכול להיות מאוד מאוד פסימי. בניגוד לכל הספרים שקרא, הוא יודע, בחיים לא תמיד הכל מסתדר. דן רואה בלימודים דר מאוד חשוב מגלה בהם עניין, אך מבחנים הם לא הצד החזק שלא. הוא מאוד חכם, יודע את החומר, אבל במבחן הכל מתערבב וכל דברי האימה שאי פעם צפה בהם\קרא אותם צפים בראשו.
כשיש בלגן בראש והכל מסתבך, הוא אוהב לשבת בחדר הקטן שלו בחושך ורק להירגע. לנמנם קצת, לקרוא ולחשוב על כל מה שקרה ואיך לפתור את זה. הדבר שגורם לו שעות ארוכות של בדידות בחדר, הוא נבירה בעברו.
כשהיה קטן, אביו מאוד מאוד אהב אותו. דן היה אדם שונה לגמרי אז. הוא היה אופטימי, אהב סרטים מאושרים וספרים שלאורכם כולם מאושרים וחביבים זה לזה. הכל נגמר ביום אחד, שאביו שינה את יחסו אליו (-פירוט ברקע). מאז, דן הפך להיות מה שהוא עכשיו. חובב רציני של אימה. שונא ספרים שביותר משני פרקים כולם מאושרים. הוא אף החליף את הנורה הצהובה ומנקרת העיניים בחדרו בנורה שמפיצה אור קטן וחיוור- וגם בה הוא בקושי משתמש.
מראה: בעבר, עיניו תמיד ברקו. הוא היה מתרוצץ בחצר הגדולה עם אביו- אבל הוא הפסיק. הוא לא אוהב לצאת החוצה הרבה ועורו רוב הזמן מאוד חיוור. עיניו בצבע הים, תכולות ובוהקות. צורתן מעט מתוחה, אך הן מאוד גדולות. יש לו ריסים מאוד ארוכים וכהים- כמו שיערו. הוא קצרצר ונח בפיזור על ראשו.
דן הוא גבוה מאוד ועם חבריו, הוא נוהג להסתובב כפוף כדי שגובהו יהיה דומה לגובהם- עד כמה שאפשר. הוא נוהג להסתובב עם חולצות כהות וארוכות שנופלות על גופו הצנום.
שפתיו דקות וחיוורות, נחות מתחת לאפו הקטן. על לחיו הימנית ישנה נקודת קטנה, בדומה לזו של אביו.
גבותיו של דן הן עבות ושחורות. הן נעצרות רגע לפני שריסיו נגמרים, דקים עד בלתי נראים בסופם. לפני שאביו שינה את יחסו אליו, נהגו להגיד שהוא ילד יפהפה. עבר המון זמן מאז ששמע זאת.
רקע: כילד דן היה עליז. אביו והוא נהגו לשחק כל הזמן, להתרוצץ במדשאה הגדולה מאחורי ביתם. הוא הכי אהב לשחק גולף. אביו תמיד היה מעמיד פני ושהוא פחות טוב ממנו ולתת לו לנצח, אך ככל שגדל, הוא נעשה באמת טוב יותר. עד שהכל נקטע.
בכל יום שישי הם היו יוצאים לטיול ביער. הם ערכו פיקניק ותחרויות ריצה עם מכשולים טבעיים. מדי פעם הם מצאו חיות פצועות ולקחו אותן לווטרינר הקרוב אליהם. שישי אחד, הם מצאו חתול בר שחור. ברגע הראשון שהביט החתול אל דן בעיניו הכחולות והגדולות- שהזכירו את עיניו- הוא התאהב בו. לאחר שהיה בביקור אצל הווטרינר וחוסן, לקחו אותו לביתם ודן מגדל אותו עד היום. כמוהו, גם החתול- שזכה לשם רן- אוהב לצפות בסרטי אימה ולטייל ברחוב כשהוא חשוך.
יום אחד, דן עזר אומץ. הוא ניגש לאביו, האדם החשוב ביותר בחייו, וסיפר לו שהוא הומו. דן היה בטוח במשך כל חייו שאביו הוא אדם פתוח ומקבל...
הוא הגיב בשתיקה והלך לחדרו. מאז, הם כבר לא משחקים גולף. לא רצים במדשאה ולא יוצאים לפיקניקים ומצילים חיות. לאחר נאומים ארוכים שעבד עליהם דן במשך שעות, הוא התייאש מניסיונות לשכנע את אביו. במשך ימיו הוא ישב לידו, מדבר ומדבר... אבל זה כאילו דיר לקיר.
אביו התייחס אליו בקרירות ואף התעלמות. דן לא האמין שזה יקרה; לאביו היו המון חברים עם נטיות מיניות שונות, הוא אף פעם לא הראה התנגדות אלא תמיכה! אבל כנראה שכשזה מגיע מהבן שלו, הוא משנה את דעתו?
בגיל 15 דן התאהב לראשונה. היה זה נער גבוה משכבה י"א שחנך אותו בפרויקט לשיעור קולנוע. החיוך על פניו כשהוא הסביר דברים, הברק בעיניו שהוא דיבר על במאים שהוא אוהב... הוא שבה את דן מהרגע הראשון. דן החל לנסות להרשים אותו. הוא השתזף, כמוהו. הוא לבש חולצות צבעוניות במידתו ולא גדולות יותר ואף סידר את השיער (מה שזיכה אותו במבטים מאביו) אבל זה לא עבד. לאחר שהגיש את הפרויקט וקיבל 100, הוא התכוון להתוודות בפניו. כשהיו לבדם, הוא עשה זאת ולשמחתו הרבה, הנער נענה ונישק אותו.
יום למחרת הגיע דן לבית הספר, נרגש לראותו, אבל הנער התעלם ממנו. לאחר שגרר אותו לכיתה בודדה, הנער אמר לו שהוא לא הומו. יותר מלשכנע את דן, הוא ניסה לשכנע את עצמו. דן חזר לבגדים הכהים והגדולים, לשיער המבולגן ולהבעה האדישה.
תחביבים+כישרונות: דן מאוד אוהב לקרוא, בעיקר אימה, וכמובן לצפות או להתעסק בכל דבר שמתקשר לז'אנר. הוא אוהב לשחק גולף ולרוץ, אבל לא עשה את זה כבר המון זמן.
הערות/הארות/יום שישי השלושה עשר: אני מקווה שזה טוב *~* נראה ממש ממש אדיררר

שם+כינוי: קס + Fear Cuts Deeper
שם מלא: זארי מאייר (Zari Meyer). משמעות השם זארי היא 'זהוב' בפרסית.
מין, מגדר ונטייה מינית: נקבה, אישה, א-מינית (אם כי היא לא מגדירה את עצמה ככזאת).
גיל: 15 ו-11 חודשים.
אופי: ברגע שמכירים את זארי, המילה המתאימה ביותר לתאר אותה תהיה 'אחות גדולה'. גם אחיה הצעירים, וגם חברים ובאופן כללי - כל אדם שמכיר אותה, יתאר אותה כך. כיוון שזה התפקיד שלה ביקום הזה, כך היא מאמינה, בכל מקרה.
הנטייה הטבעית של זארי היא לתרום, ולא לבקש שום דבר בחזרה. אין זה אומר שהיא לא רוצה לקבל שום דבר - אבל מבחינתה, לבקש יהיה חטא גדול יותר מלא לתת מלכתכילה. לכן, היא מוצאת את עצמה לעיתים קרובות למדי מנוצלת לרעה ע"י אותם אנשים אשר שמו לב לפן הזה שאישיותה של זארי, אשר רוצים לנצלו. הרצון שלה לעזור לאחרים גובר לעיתים על ההיגיון שלה, כך שהיא תהיה האדם לקפוץ על מסילת הרכבת על מנת למנוע את מותו של כלב תועה.
כל זה נכון כשהיא עסוקה, וכשהיא באופן אקטיבי נותנת לאחרים. כאשר היא מפסיקה לרגע ונותנת להגיון שלה לחזור אליה, היא מוצאת את עצמה שקועה לאיטים קרובות במחשבות מאוד אנוכיות - שמתרכזות בעצמה, בכל הדרים שהיא מפספסת בשביל לעזור לאחרים, את כל הדרכים שבהן היא לא מתפתחת בשביל לעזור לאחרים, ומה היה קורה אילו היא הייתה אחרת, ולא הייתה כל הזמן עוזרת ומטפחת את כולם - אלא את עצמה. זארי מתעבת את המחשבות הללו, אבל למרות הכל הן תמיד נמצאות בראשה, ועל מנת להדחיק אותן היא עסוקה בלתת לכולם ולנסות להתמודד עם הרגשות החמוצים שמופיעים לפעמים.
זארי היא אומנותית ביותר - נדמה כי כל ראשה עסוק אך ורק ביצירה. בלימודיה, היא תלמידה ממוצעת אם לא פחות, אך את כל צומת ליבה היא שופכת בשיעורי האומנות ואחר הצהריים, כשהיא מציירת, כותבת ומספרת סיפורים לאחיה הצעירים - וכשיש לה זמן פנוי, גם לעצמה. הציור והכתיבה מרגיעים אותה, ונותנים לרגשות שלה לצאת אל הדף ולעזוב את הגוף שלה - לתת לה קצת שקט נפשי. היא מציירת בגלים, בשלל סגנונות - אך בסופו של דבר היא נוטה לחזור לציורים הריאליסטיים שבהם היא מצטיינת. היא אוהבת לבנות את הסיפורים של הדמויות והעולם שהיא מציירת, אך בדרך כלל נותנת להם מקום רק במחשבתה - אלא אם אהבה את הסיפור מאוד, ואז היא מקפידה לשרבט אותו על הציור, כדי שלא תשכח.
היא רגישה מאוד לרגשותיהם של אחרים - היא תעשה תמיד כל מה שהיא יכולה על מנת שכולם ירגישו טוב, ותקפיד להתנהג בדיוק כפי שיעזור לכולם, אך היא מצפה להתנהגות זו גם בחזרה. אם מישהו פוגע בה במכוון, היא הופכת להיות מאוד קרה ומקפידה שלא להתקרב לאותם אנשים 'שליליים' בחיים שלה - על אף שהיא בעצמה מרגישה את הפסימיות עוברת בגוף שלה, אך היא נוטה להדחיק זאת.
כאשר היא צריכה לעשות משהו שהיא לא רוצה לעשות, היא נוטה להיות חסרת ריכוז וחסרת יכולת לשבת במקום - לדוגמא, ללמוד, או לקרוא. לכן, היא מעדיפה לצפות בסרטים. כל דבר ויזואלי עובד אצלה טוב יותר, כך לפחות היא טוענת. התגובה שלה תהיה בדרך כלל מאוד לא נעימה, כאשר לוחצים עליה לעשות משהו שהולך נגד עקרונותיה. כמובן - היא תשאר שקטה וטובה, אבל היא תזכור זאת ותדע להרחיק את האדם מחייה.
אין זה אומר שהיא לא יכולה לתת הזדמנויות שניות - היא באמת ובתמים מאמינה בטוב שבאדם, ואם אדם יתנצל בפניה בכנות, היא תקבל את סליחתו במקרים רבים. הכנות, על פי דעתה, חשובה מאוד - אבל אסור שדבר זה יפגע באחר. לכן, אנשים ישירים מאוד אינם נוטים להסתדר איתה היטב.
זארי היא לא נערה פחדנית במיוחד - היא לא מפחדת מחיות כלל, או מחושך, אבל הפחד האמיתי שלה הוא מרעשים חזקים ומפתיעים. התגובה שלה היא בדרך כלל להתכווץ לכדור לרגע, או לסתום את האוזניים שלה בבהלה - אבל היא לעולם לא תצעק. היא תמיד נמצאת על מנת להרגיע את האדם המפחד הנוסף, לא משנה מה קורה, ותמיד תסכים לעשות את המעשים המפחידים ביותר על מנת לחסוך אותם מהאחרים. זה שהיא אינה מפחדת, לא אומר שהרגשות שעולים בה חיוביים, כמובן - היא מוצאת חרקים, ועכבישים בפרט, יצורים מגעילים, ותנסה להמנע מלגעת בהם או להתקרב אליהם כל עוד היא יכולה. דגים, גם הם (ובעיקר ריחם) דוחים אותה, אך שאר החיות מקסימות בעיניה, והן מרגיעות אותה לעיתים קרובות.
חבריה הקרובים זוכים לתמיכה רבה ממנה, והיא לא מחפשת ליצור קשרים או להיות במרכז - היא מסתדרת עם האנשים שסובבים אותה, אך היא לא תהיה האדם שניגש להכיר חברים חדשים, כיוון שמה שיש לה - מספיק לה. בנוסף, חבר נוסף החשוב לה מאוד הוא חברה, כלב הרט טרייר שלה, שנמצא איתה מאז יום הולדתה החמישה-עשר, ושמו לונדון. היא האדם היחיד בביתה שדואג לו, והיא אחראית מאוד אליו - וגם אל אחיה הקטנים. מבחינתה, הוא חלק אינטגרלי במשפחה.
פגם רציני למדי - לפחות מנקודת מבטה של זארי - בה, הוא הצורך שלה בשבחים. היא נותנת את כל כולה לכולם, ואמנם היא לא מצפה שיתנו לה דבר מה חומרי בתגובה (או לפחות, מדחיקה את המחשבות הללו), במידה ואדם לא משבח אותה או מודה לה - היא תעלב, ותזכור זאת לאדם. הדבר נכון גם לגבי יצירותיה וסיפוריה, ולא רק לגבי דברים שהיא עושה בהכרח בשביל לעזור לאנשים אחרים.
את הטראומה שלה, היא מכסה בשכבה של בטון. היא לא מדברת על מה שעבר עליה - אחרי שסיימה עם הטיפול שלה, היא הפסיקה לדבר על כך. כמו כל דבר נגטיבי אחר בחייה, היא דחפה את הכל לפינה הרחוקה ביותר בראשה, והחליטה שהיא לא תתן לזה להשפיע עליה. אבל בכל זאת, מבחינתה - אין שום אדם שהיא תוכל לאהוב כמו שכל השאר אוהבים. הגוף שלה, היא הייתה צריכה להגן עליו. אנשים, כולם נראו לה אותו הדבר - ומבחינתה, כולם היו יכולים לסכן אותה כמו שהעבר שלה קרה. אז היא החליטה, בצורה בוגרת ומבינה מאוד - שמבחינתה, אף אחד לא יגע בה. הא לא תהיה אשתו של אף אחד, היא לא תשכב עם אף אחד. היא לא יכולה להסתכל על אנשים ככה.
מראה: זארי היא נערה אפרו-אמריקאית זוויתית במיוחד. כמו כל בני משפחתה, את זארי אפשר לתאר או כזרד, או כקיר. מבנה הגוף הנערי למדי שלה גורם לה להיות קלילה למדי - כמו גם הגובה - היא מתנשאת למטר שבעים-ותשע. הירכיים שלה נראות ילדותיות - אולי בעקבות התנאים בהם חיה, או פשוט כיוון שכל משפחתה מאופיינת באותו המבנה. המרפקים שלה, גם כמו הברכיים ועצמות האגן, בולטים בצורה מוזרה למדי. למרות זאת, אי אפשר לקרוא לה 'רזה' - היא ממוצעת למדי, פשוט דומה יותר לזרד (או מקרר, תלוי את מי תשאלו) מאשר לשעון חול. החזה שלה, גם הוא שטוח יחסית - דבר שבאופן אישי, הייתה רוצה לשנות.
אפשר לאמר על זארי שבאופן כללי, אין לה בעיה קריטית עם המראה שלה. היא לא אחת הבנות שבאמת אכפת להן מאיך הן נראות, אולי כיוון שלא גדלה בתנאים שאפשרו זאת. למרות זאת, זארי כן מקפידה להתלבש תמיד בבגדים נקיים ואלגנטיים, בדרך כלל בצבעים נייטרלים כמו לבן, שחור וחומים למינהם. את הגוונים האדומים היא נוטה להשאיר לאירועים מיוחדים בלבד, כמו גם איפור - עורה חלק ובריא בעקבות התזונה הבריאה שהיא מקבלת, ולכן איפור לא קורץ לה ונראה לה כבזבוז זמן. אוזניה מחוררות - זוג עגילים סטנדרטי, והליקס שחור עליו חרוט השם טיילר (Tyler). היא בדרך כלל עונדת שעון שחור פשוט על ידה, על אף שיש בבעלותה סמארטפון.
שיערה של זארי מתולתל, כצפוי. הוא ארוך יחסית - ומגיע עד לשכמותיה, אך אינו מתולתל עד כדי יצירת אשלייה של תספורת אפרו, אלא פשוט מתולתל, אך לא נפוח מדי. צבעו כמעט שחור, כך שבדרך כלל כשזארי אומרת שהוא חום כהה, כולם טוענים כי הם יודעים יותר טוב ואומרים ששיערה שחור. הוא כמעט תמיד אסוף בזנב סוס גבוה, על אף שפניה ממוסגרות בשוונצים קצרים מדי, שלא נכנסים אל התסרוקת - היא מכנה את הילת התלתלים 'שמש', ומתעלמת מהעובדה כי הדבר נותן לה מראה ילדותי מעט. במקרים מיוחדים, היא אוספת את שיערה בצורות אחרות, או מחליקה אותו - אך בדרך כלל, היא נותנת לו להתפרע בתוך הגבולות הרגילים שלה. כאשר השיער שלה פזור, היא עוטה כמעט תמיד כובעים - אלו מופיעים בצבעים ומרקמים שונים, בין כובעי בייסבול לכובעי צמר פרוותיים בצבעים בוהקים.
מתחת לשיערה, נמצאות הפנים הבוגרות אך החמימות שלה. הן לא עגולות במיוחד, אלא נראות כמו פנים של נערה בוגרת, כמו מתוך ציור או פסל יווני. הסנטר שלה מחודד יחסית, כמו כל גופה, ועצמות הלחיים שלה בולטות גם הן, כמו כל העצמות בגופה. האוזניים שלה קטנות עד כדי גיחוך, ואפה צר וארוך. עליו, בדיוק באמצע - ישנה צלדת העוברת אותו מצד לצד, במקביל לנחיריים. שפתייה של זארי מלאות, וצבען כהה, אך גם הן, כמו אפה, צרות באורכן. בעקבות האסטמה שלה, פיה או שפתייה בדרך כלל פתוחות מעט.
העיניים של זארי בצבע שקד - הדבר הבהיר ביותר בפנים של זארי. אחת מהן נוטה מעט לכיוון הירוק, אך בסופו של דבר - הן חומות. ריסיה חומים כהים (מאוד) וארוכים, עבים יחסית - כך שמעולם לא צריכה לאפר את עיניה על מנת ליצור אשלייה של עומק. העיניים שלה גדולות יחסית לשאר תווי הפנים הקטנים שלה, אך רגילות בגודלן - לא בצורה מאוד קיצונית. הן מעט שקועות בפניה, אין ספק, אך גם זה אינו דבר יוצא דופן במיוחד, רק פרט קטן שלא הרבה שמים לב אליו. המבט שנשקף מעיניה מאוד רך, וכאשר היא מחייכת - העיניים שלה כמעט נעצמות לחלוטין, וגומות מופיעות בלחייה.
ידיה ורגלייה של זארי לא מאוד שריריות, אך הן גם לא 'מידלדלות'. למרות שאינה עוסקת בספורט בצורה מוגזמת, היא לא אחת הילדות החלשות בכיתתה. היא מסוגלת לבצע תרגילים רגילים ובכמות רגילה, היא מניחה. הכתפיים ועצמות הבריח שלנ בולטות, מה שנותן לגופה הנערי מראה מחודד וקופצני, שבדרך כלל לא מובלט ע"י הבגדים הרפויים שהיא לובשת.
רקע: זארי נולדה בפילדלפיה, פנסילבניה. למעשה, צריך להבהיר - היא לא נולדה בסתם שכונה בפילדלפיה, אלה בסטרוברי מנשן. ובשונה מהשם הציורי - השכונה הייתה שכונה... קשה. הוריה של זארי, דאשון וג'יילן, שניהם גדלו בשכונה - ומעולם לא הצליחו לצאת ממנה.
אביה, דאשון, היה אלכוהוליסט בגמילה, בפעם השישית בערך, ואמה - הייתה המפרנסת היחידה של המשפחה. הבעיה הגדולה הייתה ההתעללות בבית. הזיכרון הראשון שיש לזארי הוא צרחות אמה בעוד אביה אונס אותה, דבר שזארי אז עוד לא הבינה - מבחינתה, הוא סתם הכאיב לאמה. ובכל פעם שזה היה קורה, זארי הייתה רצה לאמא שלה ברגע שאביה יצא מהחדר, ובכתה על כתפייה עד אשר אמה נרגעה וגם זארי. וכך, זארי גדלה. בבית סגור ומסוגר, מדיף ריח של אלכוהול ובכי. היא הייתה הבת הראשונה, ואחריה נולדו כל השאר - לאמר, אבוני, אריונה ואחרון חביב - טיילר. אבוני ואריונה היו תאומות; ולאמר נולד תשעה חודשים בדיוק כמעט מוחלט אחרי זארי. הם כולם נולדו, אחד אחרי השני, כשבבית שלהם מדיף ריח של אלכוהול, ואין בו אוכל.
את ארבעת השנים הראשונות לחייה זארי בילתה בחברה הזאת, בלי לצאת מהבית. בלי להכיר את הרחוב, כשאמה יושבת איתה בלילות שבהם אביה שפוך על הרצפה, ומלמדת אותה לקרוא ממחברת מרוטפת של סיפורי עם. מספרת לה על איך סבא שלה היה גיבור גדול, ועל כל המשפחה - עם התמונות המעטות שהיו להם. וזארי, היא הייתה יושבת כל היום עם אחיה הקטנים. מחבקת אותם כשהם בכו, כשאמה הייתה בעבודה שלה - מנקה בית פה, מנקה אורווה שם, מנקה תחנת משטרה או את בית הספר. ואביה? הימר, או שתה, או ישב בבית ולא עשה כלום. הוא, מעולם לא עזר.
זארי לא ידעה עד אז חיים אחרים, והיא הייתה שומעת את הצעקות של אביה על אמה, שאסור להוציא אותם מהבית. אבל ביום אחד בהיר, ביום הולדת הרביעי של זארי, אמה העירה אותה מוקדם. היא לקחה את זארי על ידיה, ויצאה איתה מהבית. זארי, ראתה את העולם שבחוץ בפעם הראשונה לא דרך החלון.
אמה לקחה אותה לגן השעשועים, שם זארי הלבושה בבגדים מלוכלכים, ועורה הכהה, בלטו, על אף שכל שאר הילדים (כמו גם גן השעשועים) נראו מוזנחים, במבט לאחור. היא לא ידעה מה לעשות עם שאר הילדים, אך כאשר הם נפלו ובכו - היא רצה אליהם, כמו שהייתה רצה אל אחיה הקטנים.
ומאז, זארי כל יום הייתה חולמת על לצאת לגן המשחקים. וכך עברה עוד שנה, ושום אחים לא נולדו - דבר שהיה נס בפני עצמו, גם זאת חשבה זארי אחרי שעברו שנים. ובאיזה-שהוא יום בקיץ, לפני יום הולדת החמישי, זארי יצאה שוב החוצה. אמה השאירה את הדלת פתוחה, וזארי רצה החוצה מיד כאשר הבחינה בכך. היא לא ידעה בדיוק איפה היה גן השעשועים, אבל היא רצה - היא רצתה לחזור לשם. כי היו שם הרבה ילדים שצחקו, לא כמו בבית שלה. הבטן שלה קירקרה, והיא מצאה את עצמה מסתובבת ברחובות שהיא מעולם לא ראתה בחייה - כי הרחוב היחיד שהיא כן ראתה, היה הרחוב שלה. וגם זה של הפארק.
היא הסתובבה של, בסטרוברי מנשן, מחפשת את גן השעשועים. או את הבית. היא שמעה צעקות, שהזכירו לה את הצעקות של אמה - וגם את של אביה. היא שמעה רעשים שהפחידו אותה, אבל היא המשיכה לחפש. היא המשיכה ללכת, לא יכולה להפסיק לחפש אחר גן השעשועים שבו היא נהנתה בפעם הראשונה בחייה.
הערב ירד, והבטן שלה קרקרה עוד יותר מתמיד. גם כך הילדים לא זכו למזון מספיק, אך לפחות היו מקבלים מעט ממנו - וזארי, הסתובבה כל היום, בלי לגימת מים או מעט אוכל. כשהיא ראתה אורות בוהקים ורעשים רמים, היא החליטה ללכת לשם. היא הבינה, ששם יהיו אנשים. ואולי הם יוכלו לתת לה אוכל ומים, או לקחת אותה הביתה. הרחובות של סטרובארי מנשן היו תמיד ריקים בצהריים. כל החיים, היא הבינה מאוחר יותר, היו רק בלילה.
היא נכנסה אל הבניין, שכולו הריח בדיוק כמו הבית שלה - בירה ואנשים מסריחים, מלוכלכים. אבל היא נכנסה, עברה בין הרגליים והכיסאות הגבוהים שלהם, עד אשר מישהו תפס בידה. הוא חייך אליה, וכשהיא ביקשה שיתן לה קצת אוכל, הוא הרים אותה על ידיו. ומשם, זכרונה של זארי נעלם לחלוטין. היא זוכרת כיצד היא מצאה את עצמה שוכבת על הרצפה, באחד הרחובות, ומכוניות משטרה מסביבה. צלילים רמים שהזכירו לה את המקום שעליו היא נכנסה ואת הכאב שכל הגוף שלה היה שרוי בו. והיא בכתה, זארי, שלא בכתה מאז שהיא הייתה תינוקת בת יומה, בכתה. מאוחר יותר השוטרים הביאו אותה לביתה, שם אמה בכתה איתה כמו שהיו בוכות כל הזמן, ואחיה הקטנים והמבוהלים התבצו סביבה ומחו ממנה את הדם.
וכך, זארי נשארה בבית. היא הייתה ילדה קטנה, והזכרונות לא היו שם. רק הכאב, רק אותו היא זכרה. וכך עברו עוד שנתיים, שבהן שום דבר לא השתנה, וזארי הייתה אז כבר בת כמעט שבע. זאת אומרת, היא ידעה, שהיא הולכת לבית הספר. ואחיה הקטנים, הם היו מבוגרים יותר גם כן, ואמם החליטה שהיא רוצה לשלוח אותם לגן. למרות שכסף לא היה, וגם גנים טובים במיוחד. אבל היא החליטה, שזה מה שהיא רוצה לעשות.
וכך זארי מצאה את עצמה נדחפת אל מחוץ לבית בתחילת שנת הלימודים הראשונה לחייה, לבית ספר ישן ועלוב, שנראה בערך כמו הבית שלהם, והיו בו הרבה יותר מדי ילדים. זארי לא הייתה הכי קטנה - למעשה, היא הייתה גבוהה למדי. וכשהילדים היו רבים ובוכים, היא הייתה הולכת לנחם אותם. כמו שהייתה מנחמת את האחים שלה. ובשיעורים, היא הייתה מציירת. כי היא כבר ידעה לקרוא, למרות שבמהירות גם הייתרון הזה נעלם - וזארי מצאה את עצמה מתמודדת עם המציאות של בית הספר, ובבית - מציירת עם האחים, משחקת איתם. מוציאה אותם מהבית, אל גן השעשועים. היא ידעה עכשיו את הדרך אליו.
כאשר הייתה בת כמעט שמונה שנים, אביה נלקח אל הכלא. הערב חרוט בזכרונה. היא זוכרת את הצרחות, ואת הדם שהיה מול כולם. כשאביה הכה את טיילר הזעיר עם בקבוק הבירה השבור שלו, ודחף אותו אל הקיר והכה אותו באגרופיו, שיכור. אמם מצאה את עצמה מדממת ומושלכת אל הרחוב, ומשם, המשטרה כבר הגיעה. הם ידעו איך לטפל בסוג האנשים הזה - המכים, האנסים, שהרגו את המשפחות שלהם. וזארי, לא ראתה את אביה יותר לעולם.
היא מצאה את עצמה נסגרת יותר ויותר. כשטיילר לא היה יותר שם לשחק איתה, וכל הקטנים היו בוכים כל הזמן והיא לא הייתה יכולה לעצור את הדמעות שלהם. ואמם, היא הייתה מסתובבת בבית עם מבט עמום ועובדת כל היום.
וכך עברו להן עוד שנתיים, וזארי הייתה בבית הספר, ולאמר, ואבוני ואריונה כולם הלכו גם הם לבית הספר, והם חיו. זארי חזרה לספר להם סיפורים, ואבוני ואריונה מצאו חברות והלכו ותפרו לעצמן שמלות. וכולם היו מרוצים, פחות או יותר. פרט לאמם.
אבל הנס קרה, ויומיים לפני יום ההולדת של אבוני ואריונה, אמם נישאה בשנית. לאדם טוב יותר, אומנם לא ממעמד כלכלי גבוה במיוחד, אבל זארי כבר ידעה להעריך אותו. הוא לא הסריח מאלכוהול, וכשהוא היה בבית, הוא היה נותן לאמם נשיקות שלוות ומבשל לכולם אוכל שלקח מחדר האוכל בעבודה שלו - הוא, עבר בעבודה משרדית. בעירייה. הוא היה ממש איש חשוב, ככה זארי הבינה.
ומאז, החיים של זארי השתפרו. הם עברו לבית אחר, בעיר אחרת - מיאמי. איפה שלא כל האנשים היו נוראיים כמו בסטרוברי מנשן. והגני שעשועים לא היו מלוכלכים, ובבית הספר לא היו מכים אחד את השני כל היום. וזארי, היא מצאה חברות. לידיה ואמילי, הן היו החברות הכי טובות שלה. מאז, מהיום הראשון שהגיעה לבית הספר, והתיישבה ליד אמילי, שהייתה הילדה היחידה שהייתה גבוהה יותר מזארי - למרות שמאז, זארי עקפה אותה. וזארי הסתדרה איתן, וגם עם אביה החדש, אלכסנדר. ואמה? היא הייתה מאושרת. בן נוסף נולד למשפחה, שהיה בהיר יותר מכל הילדים הקודמים, והיה דומה לאיש הטוב יותר בחיים של זארי, ולא לאביה - שרק המחשבה עליו גרמה לה לרצות לבכות. גם לו קראו טיילר, על שם אחיהם המת.
אך המזל לא האיר פנים גם לטיילר, שבגיל שנה וחצי נפטר גם הוא. הפעם, אף אחד לא רצח אותו. הוא פשוט חלה. לפני שהם הבינו, הגוף שלו כבר לא תפקד. ובכל פעם שנפצע, היה יורד לו דם בלי הפסקה, לא נקרש. ולמרות שהפעם כן היה אוכל, וכן הלכו אל הרופא, אף אחד לא יכול היה לאמר מה בדיוק הבעיה עם הילד, וטיילר נפטר. ממאין שילוב קטלני של לוקמיה ובעיה גנטית בטסיות הדם שלו, שגרמה לדימום הרב.
זארי, שהייתה אז כבר נערה, החליטה שעל שני הטיילרים שהיא אהבה כל כך, היא תעשה לעצמה עגיל, כמו כל החברות שלה. כשהיא הלכה לעשות אותו, החליטה שבמקום לעשות עגיל רגיל, היא תעשה אחד מיוחד - "הליקס", ככה אמר לה המוכר. אז היא עשתה אותו, ואביה המאמץ הביא לה ליום הולדת עגיל שעליו חרוט שמו של טיילר.
אמה פרסמה את הספר הראשון שלה, כשזארי הייתה בת כמעט ארבע-עשרה. והוא הצליח, הוא הצליח עד כדי כך, שהכסף נתן לזארי לעשות משהו שהיא לא ידעה שהיא יכולה עד אותו הרגע - לרכב על סוס. הסיבה לכך, הייתה שבילדותו, זה היה הספורט האהוב על אלכסנדר. והוא שלח את כל הילדים, ללכת לרכב על סוסים. וזארי התאהבה בהם, בחיות האציליות והבוגרות שהקשיבו לה. שנתנו לה להיות חופשיה מכל הבעיות ומכל הרגשות, על כך שהיא רק נותנת ולא מקבלת שום דבר בחזרה. הסוס, הוא היה מספיק בשביל לתת לה.
אלכסנדר היה קרוב יותר לזארי, יותר מלכל אחד אחר. לפעמים, כשהיא הייתה נזכרת בכאב הגדול מהילדות שלה, הוא היה בא ומחבק אותה, למרות שהיא הייתה אז כבר בת ארבע-עשרה, כשהוא הבין. הוא שלח אותה לדבר עם פסיכולוגית, וזארי נפתחה אליה. הזכרונות שלה הציפו אותה, והכאב היה גדול ממה שזארי הצליחה לסבול לבד. אבל אביה, בלי לשתף את אמה, וגם המטפלת - בעזרתם, היא הצליחה להכניס את הזכרונות שלה פנימה. להתעלם מהם, להכניס אותם לאחורה של הראש שלה ולהמשיך לתפקד עם החיים שלה. עם אמילי, שהייתה אז כבר נמוכה בהרבה מזארי, עם לידיה. עם כל הילדים שסביבה, שהיו בסדר. הם לא צעקו ולא התנהגו רע אליה, והיא פשוט המשיכה לתרום להם ולחייך, והיא באמת הרגישה טוב יותר. למרות שעד אז, היא לא הרגישה את הכאב הקשה היה עליה, אחרי שהוא נעלם, אחרי שהיא דיברה על הכל - היא היתה שמחה יותר. היא הייתה מציירת יותר, ורוכבת יותר. וביום הולדת החמש-עשרה, היא קיבלה גם כלב. כי אביה טען, שזה יעזור לה. וכלב יתן לה הרבה דברים בחזרה. והיא דאגה לו, ללונדון שלה. ואז גם לתוכי של אבוני, ולנחש גם. החיות התרבו להן בבית שלה, עד אשר אביה החליט כי הדבר לא מתאים. ורק את הכלב הם השאירו, כי לונדון היה השמחה שבבית. בלב שלה, זארי קראה לו טיילר. הוא הזכיר לה את שניהם, כמה שהם היו שמחים.
את הלימודים שלה זארי הצליחה, פחות או יותר. היא הייתה עוברת את כל המקצועות, והעבודות שלה היו תלויות ברחבי בית הספר. היא החליטה, שהיא תהיה אמנית. או סופת, היא עוד לא ידעה. גם הסיפורים שלה, הם הופיעו בעיתונים העירוניים, לעיתים, בפינות שם בצד. היא הייתה, במלוא מובן המילה, שמחה יותר. ואת כל הטינה על כך שהיא לא מקבלת שום דבר בחזרה, היא הייתה פורקת כשהייתה רוכבת על הסוס, צועקת במלוא גרונה כשהוא קפץ מעל משוכות, ודהר מהר כל כך שהרוח חטפה את המילים מפיה.
תחביבים+כישרונות: ציור, כתיבה\סיפור סיפורים, רכיבה על סוסים.
הערות/הארות/יום שישי השלושה עשר: אפשר בבקשה לבקש שהצבע שלי יהיה Teal? יש הרגלים שלא נעלמים.
סיימתי.

מטר, אומנם לא חסרים לך דברים אבל הטופס שלך די מבולגן. הצלחתי להבין אותו בערך, אבל אשמח שתערכי אותו.
בכל מקרה, את ורוני רשומות.
קס, שמור.ה.

שם+כינוי: מיכל+ מאד אס א האטר
שם מלא: ראיין ליוקווד
מין, מגדר ונטייה מינית: זכר, גבר, ביסקסואל.
גיל: 16-17. 16
אופי:ראיין נורא ביישן, בין הדברים הראשונים שניתן להבחין תוך כדי שיחה איתו. הוא מהגיקים האלה, שכביכול לא התבגרו עד הסוף. תוכלו למצוא אותו מסתובב עם תלמידי חטיבת הביניים ממועדון ה''מבוכים ודרקונים''. הוא מכור למשחק ''מג'יק'' ולא ייתנגד ללמוד משחקים נוספים בסגנון. הוא חכם מאוד, אך מנסה להדחיק את זה ולהסתיר את זה, כדי לא להפוך לרובוט קר וחסר רגשות. הרגש וההיגיון של רייאן תמיד משחקים פינג פונג, והוא נמצא בדילמות פנימיות תמידיות. לעיתים ההיגיון נוהג לנצח במוחו, והוא מרחיק את חבריו ממנו ומעדיף להתבודד באותה העת- כדי לא לפגוע באף אחד. הוא שונא שונא שונא לפגוע באנשים, גם אם הכי מתחשק לו בעולם- הוא בחיים לא יעשה זאת. הוא מכיר את התחושה מקרוב ולמד לפתח מוגנות נגדה- שלמעשה קורסת כל פעם מחדש. הוא משתדל לשמור על 'ילדותיות' ולכן תמיד מסתובב עם נערים שצעירים ממנו בשנתיים-שלוש. הוא מרגיש איתם הכי בנוח, ולא שופטים אותו. הוא יודע לזהות אנשים בתחפושת, אנשים מזויפים, הוא משתדל להתרחק מהם כמה שיותר. ראיין נפגע ממילים מהר מאוד- זאת עקב הסקת המסקנות המהירה שמתבצעת בראשו. הוא לא מהספורטאים, אבל אם תבקשו ממנו לרוץ- הוא ירוץ. הוא לא מוותר בקלות על דברים, הוא נהנה מאתגרים- בכל תחום.
הוא נוהג לדחוק את צרכיו, האחר קודם. ראיין חסר ביטחון, מה שמוביל אותנו לילדותיות המזויפת שלו ולדחף להסתיר את הישגיו בכל דבר. הוא חובב פיזיקה, ואחד מחלומותיו הוא להשתתף באולימפיאדה לפיזיקה.
הוא לא הכי טוב עם אנשים חדשים, ומתחבר לאנשים מסוימים מאוד. בדרך כלל שיחותיו עם אנ שים חדשים מסתיימות במבטים תמוהים מצד האדם האחר. ראיין בדרך כלל אוהב לשוחח על מחשבותיו לגביי האנושות, ולדון על דרכי חיים.
הוא משתדל מאוד להימנע ממסכות, כל מה שהוא חושב על אותו אדם ולא אומר- הוא ידחיק. הוא משתדל לראות את הטוב שבאדם שעומד מולו. המסכה היחידה שהוא שם בדר''כ היא הילדותיות, המסכה הזו עוזרת לו להרגיש בנוח עם עצמו ועם חבריו. הוא לא יכול להימנע מהמסכה הזו, וכל הזמן המחשבות על כך מכות בו. למעשה, אם תכירו אותו מספיק טוב ולעומק, תגלו אדם די בוגר עם חשיבה פרקטית- אולי עם התקפי ילדותיות פה ושם, הפעם מאופיו ולא מהמסכה.הוא חבר מאוד טוב, נאמן ומסור. אם אתם עוברים את מעטה ביישנות שלו, ברכותיי, זו לא משימה קלה. ראיין לא מדבר הרבה, הוא נמנע מדיבורי יתר- הוא רואה בכך בזבוז זמן ותו לא.
לגבי הביסקסואליות, הוא הסיק זאת לפניי זמן רב- כשהתאהב בנער שלימים נהפך להיות החבר הכי טוב שלו, אבל שוב- הוא מדחיק את זה כמה שהוא יכול. הוא מודע לשלבים שייצטרך לעבור, אבל הוא מעדיף לא להתחיל אותם בתקופת לימודיו בתיכון.
עוד כמה פרטים: הוא לא אוהב להיות בודד, הוא חייב להסתובב עם מישהו אחד לפחות. וכשזה לא ככה, הוא סובל מאוד.
לגביי עיניין הפחד, הפחד לא העסיק את מוחו של ראיין מעולם. הוא חש קצת מהפחד פה ושם {בעיקר מנפילות בלימודים}, אבל בכלליות הוא לא היה אחד שפוחד.
מראה: גופו די דק, הוא לא גבוה יותר מידי- 1.65 אולי? שרירים לא מפותחים מידי מעטרים את עצמותיו. התוו היפה בפניו הן העיניים, עיניים כחולות וגדולות, שאותן מכסות משקפיים ופוני לרוב. שיערו חום חלק- מסולסל מעט בעל פוני שנוטה על פניו ומסתיר את עינוי בדרך כלל{ אותו רצון להתחבא מהחברה}.שפתיו די קטנות ודקות, אפו סולד ומעוקם בגשרו. עורו בהיר מאוד, הוא שונא להיחשף לשמש. בדרך כלל הוא לובש בגדים שלא מושכים יותר מידי תשומת לב, בבורדו, אפור או שחור לרוב. משקפיו די מרובעות, ושחורות. אחד הדברים שחשובים לראיין בחיצוניות שלו הוא הריח שלו {XD}. הוא תמיד חייב להסתובב עם דאודורנט ובושם נייטרליים\ אפטרשייב קל. בפניו מבצבצים חצ'קונים מעטים, אבל חוץ מזה פניו די חלקות.
רקע: ראיין נולד לאבא מהנדס, ולאימא רופאה. הוא בן יחיד, אבל הוא הרגיש אז בודד אף פעם {תחושת הבדידות הנוראית הגיעה עקב חשיפתו לחברה}. הוא היה ילד סקרן ושקט, שתמיד יתאפק ולא יבכה אם כואב לו או אם הוא רוצה משהו. הדמיון הרכיב חלק גדול מילדותו, והוא תואר בעיקר כילד מרחף. משפחתו היגרה מסרטוב שברוסיה, בתקווה לעתיד טוב יותר. בימי ילדותו הוא נאלץ להצטנם בצרכיו, מה שפיתח בו חשיבה פרקטית במהירות- עקב המצב הכלכלי הרעוע של הוריו. הוא למד בבית ספר ממוצע, עד כיתה ד' בערך לא היו לו חברים- כמה שניסה להשיג כאלה. עקב המעמד של הוריו הוא פיתח הרגליי חסכנות ואיפוק בהכל. בגיל תשע בערך הם עברו לשכונה ברמה סוציו אקונומית גבוהה יותר. הוא החל ללמוד בבית ספר חדש, עם מעמדות חברתיים שונים. היות ובבית הספר הקודם כולם היו במעמד שווה פחות או יותר, הוא לא היה רגיל לשוני כזה. בימים הראשונים הוא לא הבין למה אנשים לא מתחברים אליו, זאת משום מחשבותיו ה"משעממות" לנוסח שאר הילדים. מבפנים הוא סבל מזה מאוד. הוא היה חייב מישהו שידבר איתו, שישמע את מה שיש לו לומר במקרים מיוחדים.הוא החל להתעניין במדעים מדויקים בכיתה ה' בערך, כשראה ניסויים לראשונה במעבדת בית הספר. בכיתה ז' הגיע החבר הממשי הראשון שלו- זה שבו הוא התאהב. הוא ידע בוודאות שזו התאהבות, לא הורמונים ולא כלום. עם הזמן זה נשכח והוא התגבר על כך. הוא גילה באותה שנה את מועדון הדי אנ די והמג'יק, ושמח מאוד שכעט יש לו עם מי לשוחח בלי שישפטו אותו או יתרחקו ממנו. יש לו רק חבר טוב אחד, שבאמת אמיתי אליו. הוא מזהה בשאר האנשים שהוא מסתובב איתם את הזיוף, אבל הוא לא כועס, הוא יודע שהם לא אנשים רעים. בכיתה ח' הוא חווה את הנפילה הראשונה שלו בלימודים, היא הייתה בשבילו די טראומטית. הוא מהאנשים שיעשו הכל כדי להשתפר. בכיתה ט' הוא היה לחוץ מאוד בלימודים, דבר שהרחיק ממנו את כל חבריו, ואפילו את החבר הכי טוב שלו. לקראת סוף השנה הם השלימו, והוא סיפר לו על כל מה שעבר עליו ובמוחו מאז שהם נפגשו- זה נראה לו הכי מתאים. חברו נרתע בהתחלה אך הפנים זאת והם המשיכו כרגיל.
כיתה י' זה עכשיו~
תחביבים+כישרונות: ספרי פנטזיה ואנציקלופדיות בעיקר ולעיתים גם ספרי היסטוריה ומדע פופולארי. מבוכים ודרקונים ומג'יק. משחקים שדורשים חשייבה לרוב, חידות. הוא מנגן על פסנתר, בעיקר דברים שלומד לבד וממציא מידי פעם.
הערות/הארות/יום שישי השלושה עשר: כמה מכולות בטופס אחד (;

סיימתי

הודעה זו נערכה ע"י Mad As A Hatter ב May 15 2016, 19:30 PM

שמור.ה ♥

שם+כינוי: סטנ(לי) + Moritz Stiefel
שם מלא: שון רודן
מין, מגדר ונטייה מינית: זכר, טרנסג'נדר, לא בטוח לגבי הנטייה המינית שלו עדיין מסיבות שיפורטו ברקע
גיל: 17
אופי: *כדי באמת להבין את הדמות אני מציע לקרוא את האופי אחרון, או לפחות אחרי הרקע* שון בקושי זוכר את עצמו לפני שהוא יצא מהארון. הוא זוכר שהוא היה מופנם ובקושי דיבר עם אנשים. הוא זוכר שהיה לו קשה להסתכל על עצמו, שהוא שונא את זה שכולם פנו אליו בנקבה. עכשיו, לעומת זאת, שון יכול לומר בגאווה ענקית שהוא לא מי שהיה פעם. הוא הרבה יותר גאה (no pun intended). אבל נתחיל מההתחלה. שון מעולם לא היה כריזמטי יותר מדי והביטחון העצמי שלו אף פעם לא היה מופרז במיוחד. כינו אותו פשוט בתור "הטומבוי". היה לו שיער קצר כמעט כל הזמן (או שיער ארוך אסוף בכובע, לפני שהוריו הרשו לו להסתפר). הדבר היחיד ששימח אותו היה בייסבול ומשחקי מחשב. אמנם הבייסבול חיזק אותו (נפשית ופיזית) ואמנם היו לו חברים בקבוצת הבייסבול שלו, אבל בכל זאת הוא עדיין היה מופנם. לאחר שיצא מהארון (וככל שהתחיל לקחת הורמונים ולקבל יותר ויותר תמיכה מהסביבה שלו), הוא התחיל להתחזק יותר ויותר עד שלבסוף הוא הפך למי שהוא היום. הוא יותר שמח, פחות מופנם. הוא יותר חברותי ואוהב לצחוק עם אנשים והוא גאה במי שהוא, למרות שלפעמים יש לו נטיות להיכנס לדיכאון דיספורי בגלל הגוף שלו או אם פונים אליו בנקבה. בעיקרון שון ספורטיבי, אבל יש ימים שהוא פשוט יושב מול המחשב או הטלוויזיה ולא עושה כלום. הוא אוכל בעיקר ג'אנק פוד.
מראה: רוב התמונות מעברו של שון יעידו על זה שהיה לו שיער קצר במשך כמעט כל החיים שלו. גם היום יש לו שיער קצר, למען האמת. השיער שלו נע בין חום כהה לשחור, תלוי מאוד בתאורה שבה הוא נמצא באותו רגע. יש לו פוני קצר והוא לא נוטה להסתרק הרבה כי הוא פשוט אוהב את השיער שלו טבעי, מה שגורם לחלקים כלשהם בשיער שלו לפעמים להיראות כאילו הם "עומדים" מעצמם. העור שלו יחסית בהיר ואומרים לו שהוא די חיוור רוב הזמן. הפנים שלו הן שילוב בין פנים מוארכות לפנים עגלגלות והאף שלו יחסית קטן אבל עדיין יחסית בולט. העיניים שלו הן חומות-ירוקות כאלה, דבר שדודתו אהבה לכנות בתור "עיניים שמכילות את כל היקום". יש לו זקן ושפם קטנים וקצת זיפים (הריעו לטסטוסטרון!) והוא ממש אוהב להסתכל עליהם ומתגאה בהם במיוחד. מבנה הגוף שלו יחסית רזה והוא יחסית שרירי, בעיקר בגלל הבייסבול, והוא נוהג ללבוש בעיקר חולצות בגוונים כהים עם הדפסים של חתולים או של חלל פשוט כי הן נראות נחמד עליו ומעילים/ז'קטים/סווטשרטים בגוונים של אדום, אפור ו/או כחול (או שלושתם!). הוא לא הולך לשום מקום בלי הביינדר שלו מתחת לבגדים, למרות שאומרים לו שהוא לא נראה אפילו כמו בת, אבל ליתר ביטחון. הוא הולך בעיקר עם נעליים שיש להן שרוכים, פשוט כי הוא אוהב את האופנה הזאת ונוהג ללבוש בעיקר ג'ינסים.
רקע: כששון נולד, הוריו החליטו להעניק לו את השם סינדי. כבר מגיל צעיר שון שם לב שהוא פחות מתחבר לדברים שהיו סטריאוטיפיים לבנות ויותר לדברים שהיו בדרך כלל סטריאוטיפים לבנים. הוא נהג להסתובב בעיקר עם הבנים ורוב האנשים המבוגרים כינו אותו "טומבוי". כשהיה בן שמונה, ביקש מאביו לרשום אותו לקבוצת הבייסבול לצעירים שבעיר שלהם. אביו הסתייג מהרעיון בהתחלה בטענה שבייסבול יותר מדי אגרסיבי לבנות והוא לא רוצה שיפגע, אבל בסופו של דבר הסכים ושון נרשם לקבוצת הבייסבול, בה נשאר עד שהיה מבוגר יותר מדי לקבוצת הצעירים ועבר לקבוצת הבוגרים. הוריו של שון מעולם לא הכריחו אותו ללבוש שמלות או חצאיות, אבל שון זוכר פעם אחת שבה דודתו קנתה לו לאחד מימי ההולדת שלו שמלה ואמו לא הרשתה לו לזרוק אותה, בטענה שזה עלול לפגוע בה, אבל הוא זרק אותה בלי ידיעתה של אמא שלו בכל מקרה. עד גיל שתיים עשרה, החברים היחידים שהיו לשון היו חברי קבוצת הבייסבול שלו, בעיקר בגלל שלאחר תקרית אלימה עם אחד התלמידים בכיתתו כשהתחיל את כיתה ב', החליטו הוריו שיהיה עדיף אם ילמדו אותו בבית. בגיל שתיים עשרה, שון סוף סוף חזר למערכת הלימודים הרגילה, אבל התחיל מחדש את כיתה ז'. הפעם הראשונה ששון קרא על המושג "טרנסג'נדר", היה שבועיים לפני יום הולדתו החמישה עשר. הוא שוטט לו באתרים עם טיפים לכמה ממשחקי המחשב שאהב לשחק וקרא על מישהו שכתב תאוריה שלפיה אחת הדמויות באחת ממשחקי המחשב האהובים על שון היא טרנסג'נדרית. שון מיהר לגגל את המושג וככל שקרא על זה עוד ועוד, הוא גילה יותר ויותר חיבור למה שקרא. יום לפני יום הולדתו, החליט שון לצאת מהארון בפני הוריו, ואפילו הכין מצגת שלמה כדי להסביר להם על כל העניין. בהתחלה הם לא קיבלו את זה הכי טוב ואמרו לו שזה יחלוף וזה רק זמני ושהוא צריך להתסובב יותר עם בנות כדי לראות איך זה, אבל ככל שהזמן עבר והוא הסביר להם יותר ויותר, ככה הם למדו לקבל את זה, עד שכשהיה שון בן שש עשרה, הסכימו הוריו לאשר לו לקחת טסטוסטרון, לשנות את שמו וקנו לו את הביינדר (משטיח חזה) הראשון שלו. חשוב לציין שלפני ששון התחיל לקחת טסטוסטרון הוא הגדיר את עצמו בתור א-מיני, אבל לאחר שהחל לקחת טסטוסטרון הוא התחיל לחשוב שהוא לא א-מיני כמו שחשב, אבל בסופו של דבר החליט לא להגדיר את עצמו, כיוון שהוא לא לגמרי בטוח בזה. כיום שון על שנה של טסטוסטרון והוא עתיד לעשות ניתוח עליון כשיהיה בן שמונה עשרה. לשמחתו, חבריו תומכים בו והוא מתחיל יותר ויותר לשמוח ולהיות בטוח בעצמו ככל שהזמן עובר.
תחביבים+כישרונות: הוא שחקן בייסבול לא רע בהתחשב בתשע שנות הניסיון שיש לו והוא יחסית די ספורטיבי, כשהוא לא מעדיף לשבת מול המחשב ולשחק משחקי מחשב רנדומליים. בנוסף, הוא יודע לנגן את ההתחלה של "Here Comes the Sun" של הביטלס על גיטרה.
הערות/הארות/יום שישי השלושה עשר: סיימתי!!!!!!!!!!! וסליחה שזה גרוע

הודעה זו נערכה ע"י Moritz Stiefel ב May 16 2016, 21:27 PM

שמור. תרגיש טוב, ותכתוב את הטופס כשתסתדר 3>

שם+כינוי: אש, מאושרת
שם מלא: ליה מקייגר
מין, מגדר ונטייה מינית: נקבה, א-מינית.
גיל: 17.
אופי: ליה היא נערה מתבגרת מהסוג הרגיל ביותר, אלו שאוהבים להסתגר בחדר ולשמוע מוזיקה. אלו שכאמא שלהם דופקת בדלת הם צורחים משהו כמו "עופי מכאן!", אבל הם באמת אוהבים אותה. הם פשוט מתבגרים. ליה היא מסוג הנערות האלו ששומעות רוק ויש להם פוסטרים של זמרים עם שיער ארוך שצורחים כל כך שנראה שהגרון שלהם עומד להיקרע, אבל ליה אוהבת את זה. היא שונאת סרטים קטשיים למניהם ורואה קומדיות בודדות, אבל יש לה תחביב מיוחד לסרטי אימה, היא פשוט אוהבת לראות אותם והם לא מפחידים אותה אפילו לרגע. היא רואה סרטים רק באנגלית, היא טוענת שהשפות האחרות פשוט משעממות אותה והמבטא באנגלית גורם לסרט להיות מעניין יותר.
למרות התכונות שלה, כולן של נערה מתבגרת טיפוסית, יש לה נטייה לשמור על לשון תקינה. היא חייבת לתקן כל אדם שטועה במילה והיא פשוט מתחרפנת מהסלנג היום-יומי, שבו יש כל כך הרבה טעויות בכל משפט.
לליה אף פעם לא מפריע להיות לבד. זה לא שהיא חסרת חברות או זאבה בודדה, יש לה חברות והיא יוצאת איתן, אבל היא לא מסוג הנערות שכשמתחלקים לזוגות בכיתה ואין לה זוג - היא נעלבת. היא פשוט לא כזו. היא יודעת להעריך את עצמה ולראות את התכונות הטובות שבה, לכן היא לא דואגת לגבי ההערכה של אחרים כלפיה.
בלימודים, היא בין התלמידות הטובות. היא מעולם לא לומדת למבחנים, אולי קצת למתמטיקה, אבל בכל זאת מצליחה בכולם.
לפעמים ליה אוהבת להיות אדם אחר, ומבקשת מהחברים שלה לקרוא לה בשמות אחרים. ההורים שלה, בעיקר אמא שלה, לא מבינה אותה ואף פעם לא מוכנה לקרוא לה בשמות שהיא מבקשת. ליה מרגישה צורך, לפעמים, להסביר את עצמה להוריה ולהראות להם את החיים מעיניה של נערה מתבגרת. זה לא הולך בדרך כלל.
לליה אין וואטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם או כל רשת חברתית אחרת - היא רואה בזה דבר מגוחך ולא מבינה למה אנשים מבזבזים חצי מהיום שלהם בלצלם תמונות ולשתף עם אנשים בעוד שהם יכולים לעשות כל כך הרבה דברים אחרים.
את רוב היום היא מעבירה בהאזנה למוזיקה, או באכילה, אבל לפעמים יש לה דחף פתאומי לעשות משהו מיוחד. לפעמים, אם ההורים שלה לא בבית, היא מנסה לעשות משהו במטבח - בדרך כלל מנסה לפוצץ משהו. לפעמים היא פשוט יוצאת החוצה ונשכבת - כן, ממש כך - על הבלוק מתחת לביתה. פעם אנשים עוד היו מסתכלים עליה מוזר, היום הם כבר התרגלו.
לליה ממש לא אכפת מה חושבים עליה. לקחו לה הרבה שנים להגיע למצב הזה, אבל היא הצליחה. גם כשאנשים מעירים לה כל מיני הערות - ועושים את זה הרבה - היא פשוט מתעלמת, לא אכפת לה.
יש לה מוטו שהיא המציאה בעצמה והוא תלוי לה מעל המיטה "אם אני משנה את עצמי - אני נהיית אדם שונה. אז מה זה בכלל משנה?"
ליה מאז ומתמיד אהבה יותר להסתובב עם בנים, למרות שאין לה נטיות מיניות לא לבנים ולא לבנות, היא פשוט הרגישה יותר בנוח עם בנים. היא לא גברית, היא דווקא די נשית וגם מתלבשת ומתנהגת כך, אבל היא פשוט נהנית יותר בחברתם - היא טוענת שחוש ההומור שלהם טוב יותר.
מראה: יש לה שיער שחור וקצר עם פוני שמתנפנף בעיקר כשהיא שומעת שירים בקולי קולות ומתחילה לרקוד על השטיח בחדרה. העיניים שלה חומות וקטנות וריסים קצרצרים מקיפים אותן. היא רזה והעצמות שלה בולטות, למרות שהיא אוכלת המון - בעיקר המבורגרים. האף שלה מעט מחודד, אבל לא בצורה בולטת. השפתיים שלה דקות וכמעט שלא רואים אותן, זו סיבה נוספת לכך שהיא לא אוהבת לשים אודם ובכלל - להתאפר. היא מתלבשת יחסית בקו האופנה - לא כי הוא קו האופנה, אלא כי היא פשוט אוהבת אותו - אבל היא לא מתאפרת או מוסיפה אקססוריז. היא פשוט אוהבת את זה ככה, אותנטי. היא אף פעם לא מרגישה צורך למצוא חן בעיני אף אחד, ולפעמים הבגדים שלה יכולים להיות מפתיעים מאוד ומשונים.
רקע: ליה גרה בבית רגיל - שלושה חדרי שינה, סלון ומטבח. בחדר אחד היא ישנה, בחדר אחד ההורים שלה ישנים והחדר השלישי תוכנן לאח/ות שההורים שלה רצו להביא לעולם - אך ללא הצלחה. בסופו של דבר, לאחר שהתייאשו, החדר נהפך לחדר אורחים למרות ש, למען האמת, הם אף פעם לא מזמינים אורחים. מדי פעם סבתא מגיעה לביקור.
לליה אף פעם לא הפריע שאין לה אחים קטנים. להפך, היא תמיד ריחמה על הילדים בכיתה שלה שסיפרו שהם צריכים לוותר על התור שלהם במחשב כדי להתחלק עם האחים שלהם. לה, לעומתם, היה את המחשב לרשותה כל היום. יש לליה מערכת תופים בחדר, אבל היא בכלל לא יודעת לנגן על תופים. פעם היה לה ידיד שבכל פעם שהיה מגיע אליה הוא היה מלמד אותה לנגן על תופים. הם רבו, ליה כבר לא זוכרת על מה, ומאז התופים מחכים בקצה החדר - אלוהים יודע למה. ליה חושבת שזה גורם לחדר שלה להיראות מגניב יותר, ההורים שלה פחות מסכימים איתה.
חוץ מבעיות של נערה מתבגרת - כאלו כמו בכי פתאומי באמצע היום וריבים עם ההורים בדציבלים שהשכנים לא יכולים לסבול, לליה אף פעם לא היה משהו מאוד מסעיר בחיים. אולי דווקא בגלל זה היא אהבה לצפות בסרטי אקשן וסרטי אימה, כדי לראות חיים מרתקים של אנשים אחרים ולחוות קצת. היא תמיד חלמה להיות האחת הזו שנקלעה במבוך בלתי ברור, חשוך, עם רוחות רפאים ודם. היא אף פעם לא פחדה מהסרטים האלו, היא אפילו צחקה מהם.
תחביבים+כישרונות: לליה יש תחביב לשחק בפוטושופ. היא טובה בזה מאוד, למרות שהיא לא משקיעה בזה יותר מדי מאמץ. היא אוהבת לשנות פרצופים של אנשים, להחליף את הפרצוף של היועצת בכריסטינה אגילרה ועוד כל מיני שטויות כאלו. חוץ מזה, היא אוהבת לשמוע שירים בווליום הכי גבוה שאפשר.
היא טובה מאוד בכל המקצועות בבית ספר ויש לה חשיבה הגיונית, טבעית למדי. היא לא מיוחדת מדי אבל יש לה את החוזקות שלה.
הערות/הארות/יום שישי השלושה עשר: סליחה, אף פעם לא השתתפתי במ''ת ):

אש, בינתיים את שמורה. כיוון שכך מטר בחרה, הדמויות שלכם חיות במיאמי והטופס שלך מבוסס על ישראל. אחרי שתערכי ארשום אותך.
קס, אומנם את.ה רשוםה, אבל אשמח שתשני.ה את הטופס כדי שתחיה במיאמי.

עריכה:
אש, רשומה.

הודעה זו נערכה ע"י The Sea ב May 16 2016, 15:35 PM

שם+כינוי: רון, בצד
שם מלא: אליוט מורטון
מין, מגדר ונטייה מינית: סטרייט, דמיסקסואל
גיל: שבע עשרה
אופי:
אליוט הוא ילד מתבגר מהסוג שיצית פחי זבל בשכונה, ויכחיש שזה הוא בכל מחיר, הוא ''חיית מסיבות'', הוא מת על משחקי מחשב ועל אומנויות לחימה שונות, והוא אוהב מוזיקת מאטל ורוק, הוא מפחד פחד מוות מכל החרקים, והוא לא יכול לסבול סרטי רומנטיקה קיטשיים, הוא מת על הים ועל מים בכלל, הוא מצלם כמעט ככל מה שהוא אוכל ומעלה אותו לכל הרשתות החברתיות האפשריות, יש לו פתיל מאוד קצר, ורוב הוויכוחים שלו לא מסתיימים טוב, הוא תלמיד סביר, והוא לא מת על המורים שלו, הוא אוהב אומנות, ואין לו שמץ של מושג מהחיים שלו כשזה מגיע לטאקט, הוא מעביר את הזמן שלו בלטפס על דברים, ואז לקפוץ מהם, הוא רב עם ההורים שלו אחת לשבוע, על נושאים מגוונים, הוא משתתף בעצומות ותהלוכות נגד בריונות, הוא מקושר ברכילות בצוות ביה"ס יותר טוב מחלק מהמורים שלו, הוא פריק של סרטי ומשחקי אימה, למרות שהוא תמיד פחד מהם מעט, אי אפשר להגיד שחסר לו ריגוש בחיים, מכיוון שאחת לשבוע הוא חוזר הביתה בשלוש וחצי בלילה, אחרי מסיבות מטורפות בבתים של חברים שלו, הוא כושל לגמרי בכל מה שנוגע לרומנטיקה, ולדעת חבריו זה "נס" הוא הצליח לגרום לבנות לדבר איתו, (למען האמת, גם הוא חושב שזה נס), הוא אתאיסט, אליוט הוא שחקן פוטבול מצטיין, מה שעוזר לו עם בעיות הכעס שלו, וממלא לו את לוח הזמנים.
הוא ציני, ואוהב הומור שחור, הוא מעדיף לשבת ולהתעצל בבית מאשר ללמוד למבחנים, אף על פי שהוא לא התלמיד הכי מבריק, הוא קורא הרבה, הוא חלק מקבוצת חברים של 10 אנשים בהוא מסתובב איתם, ולמען האמת, הוא מעדיף להיות לבד בביה"ס, המקצוע האהוב עליו הוא אומנות, אםן כי המורה שלו מוצאת את הציורים שלו מעת... "מסובכים", הוא מתחרה אחת לשבוע באומנות לחימה שונה, והוא שומר על דיאטה קשה שמתבססת בעיקר על חלבונים.
יש לו הפרעת קשב והיפאראקטיביות.
מראה:
יש לו שיער חום, שצבוע בכחול ועיניים ירוקות, הוא מטר שבעים ושלוש, יש לו משקפיים עם מסגרת שחורה, והוא לרוב לובש חולצות עם כיתובים וציטוטים עמוקים, למרות שלפעמים הוא אפילו לא מבין למה הם מתכוונים, יש לו עיניים רחבות ושרירים מפותחים מכיוון שכמו שצוין באופי, הוא מתאמן הרבה.
הוא בד"כ לובש גם בגדים שהם, לא בהכרח שיא האופנה, יש לו שעון שניתן לו מאבא שלו, והוא לובש בד"כ צמיד בצבעי הגאווה הדמיסקסואלים.
הוא לובש מכנסיים עם המון כיסים, ויש לו בד"כ סכין בגרב, למקרה ש"משהו יקרה".
יש לו אוזניות שחורות בכיס, ומטען נייד, הוא לובש גם קפוצ'ונים שגדולים עליו במידה, ונעלי ספורט נוחות.
רקע:
אליוט נולד ב 4 למאי 1991, הוא היה ילד קופצני ואביו, שהיה עורך דין, החליט לרשום אותו לחוג MMA, הוא נהג לבלות את הזמן שלו כילד במשחקי מחשב שונים, כשהיה בן 8 נכנס לריב עם 3 ילדים מהכיתה שלו, ואבו היה בשוק כשהיו צריכים לזמן אותו אל ביה"ס לבירור, על למה 2 מהם לא מוכנים לחזור לביה"ס, בגיל 10 בערך הוא התחיל להשתפר בMMA, מה שהעלה אותו ברמה, והוא התאמן עם נערים שהיו מבוגרים ממנו ב5 או 6 שנים, אמו, שהייתה רופאה, עבדה עד שעות מאוחרות, והוא בקושי בילה איתה זמן, הוא למד לנגן בגיטרה בגיל 12, אבל הפסיק כשהבין שהכשרון המוזיקלי שלו כושל, נולד לו אחות בגיל שבע, בשם קיילי, שהייתה, בלשון המעטה, "מושלמת", מה שהביא להמון השוואות ביניהם, למרות פערי הגיל, החיים הרומנטיים של אליוט היו..., מסובכים, הוא קיבל יותר סטירות מכל תחרות שלו, ולרוב חזר הביתה עם זר הפרחים שלו תקוע בנחיר (יותר מדי מידע?).
הוא הכיר נערה בשם אמילי כשהיה בן 14, הם יצאו במשך שנה וחצי, עד שהיא נפרדה ממנו, משהו שעדיין מעציב אותו.
הוא עבר טיפולים לפוסט טראומה אחרי תאונת דרכים שבה אביו נפצע, ויש לו פחד להיכנס למכוניות עד היום.
הוא רגיש מאוד לכל מה שנוגע למשפחה שלו, הוא אלרגי לדבש, והוא מאמין שמוטיבציה היא המפתח להכל בחיים.
הוא רקדן מצוין, והוא רוב הזמן מעודכן בכל השירים החדשים, בזכות כל המסיבות שהוא הולך אליהן.
בגיל 15 המאמן שלו בשיערי הספורט ראה בו פוטנציאל סמוי לפוטבול, הוא הביא לו כדור ואמר לו לרוץ מצד אחד של המגרש לצד האחר בלי ליפול, כשיש במגרש 3 משחקני הפוטבול הקבוצה הבית ספרית, והיה בשוק כשאליוט הפיל אות כולם בריצה קדימה, מאז הוא הקווטרבאק של הקבוצה בביה"ס שלו.
הוא למד בבית ספר דתי נוצרי, והושעה כשציטט את ניטשה ואמר ש"אלוהים מת", וגורש לגמרי כשהכריז שהוא אתאיסט, מאז התקרית הוריו רשמו אותו לבית ספר פרטי.
הוא רב עם ההורים שלו על סגנון הלבוש והמוזיקה שלו, ובעצם על הכל.

תחביבים+כישרונות:אומניות לחימה שונות, לרוב אגרוף וג'יוג'יטסו
הערות/הארות/יום שישי השלושה עשר:נמ יום שישי השלוש עשרה

רון, שמור.
קח בחשבון שהמ"ת מתרחש שלשום (13.5.2016). בנוסף, אשמח שתפרט יותר באופי ובקרע. כתבת אותם כרשימה וזה מקשה על הקריאה.

עריכה:
מיכל, רשוםה!
נשאר עוד מקום אחד בלבד!


עריכה V2:
סטנלי, רשום. ההרשמה נסגרה, אפשר לנעול.

הודעה זו נערכה ע"י The Sea ב May 17 2016, 15:45 PM