משחקי המכונה / הרשמה, הרפתקאות, מדע בדיוני; מאושר ע"י תם.

שם: ג'ורי, Natsumi.
שם הדמות: סאקאגוצ'י איקינו (Sakaguchi Ikino; 坂口生乃) שם המשפחה סאקאגוצ'י (坂口, Sakaguchi) הוא שם משפחה נפוץ, שמשמעותו היא "הכניסה לבית" בערך. פירוש השם איקינו הוא המילה "חיים" (生, Iki) וההבהרה "נו" (乃, no).
מדינת מוצא: יפן, אוקינאווה, נהה.
מגדר: נקבה.
מדינת מגורים: יפן, קיטאקיושו.
גיל: 13, שמונה חודשים ו22 יום.
מראה: איקינו בהחלט לא נראת כמו הטיפוס שיהיה מרושע. למעשה, היא אפילו לא נראת בת גילה. בן אדם שהיה מסתכל עליה היה נותן לה גיל צעיר בהרבה, אם הוא לא היה מתחיל להתלהב מכמה שהיא חמודה בלי לשלוט על עצמו לפני. קשה להאמין שילדה כל כך חמודה תהיה מסוגלת להיות כל כך רעה, אבל היי, ידוע שאי אפשר לשפוט בן אדם רק לפי המראה שלו. לאיקינו מראה של בובה קטנה, מהבובות בסגנון היפני שאפשר לראות בחנויות, ואין ספק שאם היא הייתה מנסה להתחזות לאחת כזאת היא הייתה מצליחה בלי יותר מידי בעיות, שכן היא גם לא גדולה במיוחד פיזית.
לאיקינו שיער המתאים ביותר ליפני הממוצע, ובהתחשב בזה שהיא יפנית זה גם הגיוני מאד. שיערה חלק מאד, וכהה מאד. כשהיא הייתה קטנה יותר, השיער שלה היה נראה הרבה יותר פגום ומאד שונה מהמראה המושלם שיש לו היום, אולי בגלל העובדה שאת רוב חיה היא העבירה בתזוזה ממקום למקום והרבה יותר מידי ריצות בשביל ילדה בגילה, שלא לדבר על בריחות. בתקופה קצרה בחיים שלה, אם היית מסתכל על השיער של איקינו, היית רואה שהוא גזור באופן לא שווה כל כך בשני הצדדים, או אם לדייק, מאד לא שווה בשני הצדדים - בעוד שצד אחד היה מאד ארוך, הצד השני היה קצר באופן מפתיע. הבעיה הזאת שבשיער שלה קרתה בגלל אותו מקרה שגרם לה בכלל לעבור עיר ולעזוב את המשפחה שלה (ללא רצונה), שבמהלכו האדם שניסה לתקוף אותה תפס בשיערה, מה שגרם לה פשוט לחתוך אותו עם הסכין שלה. אחרי המקרה הזה איקינו סיפרה את השיער שלה מאד קצר, ומאז היא נותנת לו לגדול וגם דואגת לו כי לשם שינוי יש לה אשכרה הזמנות לעשות את זה שלא לדבר על זמן לעשות את זה. עד לאותו מקרה, השיער של איקינו פשוט היה אורך ואורך, והיא לא הייתה ממש מטפלת בו - בעיקר כי זה לא ממש מה שהתחשק לה להתעסק בו בחיים שלה באותם ימים. הוא בדרך כלל היה אסוף בקוקו, או בצמה הדוקה, פשוט כדי שלא יתפזר לה ויסתבך בדברים כשהיא צריכה לרוץ. כמובן, לגזור את השיער היה הרבה יותר קל, אבל כמו שאמרתי, השיער שלה פשוט לא עניינן אותה באותו זמן יותר מידי כדי שהיא תחשוב על זה מספיק ותחליט לעשות את זה. בכל מקרה, צריך לדבר על איך שהשיער שלה נראה היום, בכל זאת, כי זה היום. היום השיער של איקינו מגיע כמעט עד המותניים שלה, והוא מסורק כל כך טוב שאי יהיה אפשר להאמין בחיים לאיקינו אם היא תספר שפעם הוא היה נראה כל כך נורא. איקינו נוהגת לאסוף את השיער שלה לקוקו או לצמה מתוך הרגל, אבל לפעמים, אם מתחשק לה לגרום לאנשים להסתכל עליה ולחשוב עוד יותר כמה שהיא חמודה (במידה והיא צריכה מהם משהו, במילים אחרות), היא תעשה קוקיות, או חצי קוקיות, או צמות, או שלל תסרוקות שיצא לה ללמוד בזמן שלא היה לה משהו יותר טוב לעשות עם החיים שלה (תקופה מאד נדירה, יש לאמר). הגומיות שאיקינו תשתמש בהן תמיד יהיה שחורות, פשוט כי היא לא רואה סיבה לקנות גומיות בצבעים אחרים. השיער שלה כל כך כהה, שלעיתים בקושי אפשר לשים לב בכלל לעובדה שיש בו גומייה שחורה. אבל היא שם. בהתחשב בזה שאיקינו בסך הכל בת שלוש עשרה, אין לה צבע בשיער בכלל ומעולם לא היה, והיא כמובן גם לא מעוניינת שיהיה. דבר נוסף שצריך לדבר עליו בשיער של איקינו זה הפוני שלה - לאיקינו בהחלט יש פוני, והוא מכסה יחסית הרבה מהמצח שלה. הפוני שלה לא ישר כמו סרגל, אבל גם לא עגול או משולש או וואטאבר. הפוני שלה מכסה את כל החלק הימני של המצח שלה, בערך מהחלק הכי ימני שלו עד לאמצע המצח כזה. איקינו לא אוספת אותו, למרות שבעבר, כשהוא היה ארוך ולא קיבל טיפול כראוי גם, היא נהגה לאסוף אותו ברישול עם סיכות או משהו כדי שלא יפריע לה. הרי אי אפשר לרוץ כשאתה לא רואה לאן, לא? (אי אפשר, הכלב שלי יכול לאשר את זה).
זה הכל על השיער של איקינו. עכשיו אפשר לעבור לשאר הדברים - כמו הפרצוף שלה, לדוגמא. נתחיל מהמצח שלה, אם כבר יצא לי לדבר עליו. המצח של איקינו לא קטן ולא גדול מידי, ואין עליו סימנים - בעיקר בגלל העובדה שהילדה בסך הכל בת שלוש עשרה אבל נראת בת עשר אם לא פחות, מה שמן הסתם אומר שהיא עדיין לא התחילה להתפתח, מה שאומר שאין עדיין פצעונים, ולמעשה אין גם שום פצעים שלא קשורים לזה. הגבות שלה דקות למדי, אולי דקות מידי אם אתם כל כך מחפשים משהו שלא בסדר בפנים שלה, וצורתן מתאימה באופן מושלם לשאר תווי הפנים שלה. מתחת לגבות של איקינו יש עיניים, מן הסתם. העיניים של איקינו הן בגודל מושלם לפנים שלה, בדיוק כמו שאר איברי הפנים שלה. הן מלוכסנות - אך לא מלוכסנות מידי. בדיוק במידה הזאת שתוכל לשים לב שהן מלוכסנות, אבל לא הליכסון הזה שיגרום לך לתהות איך הבן אדם יכול בכלל לראות. צבע העיניים שלה, מן הסתם, הוא החום שמאפיין את העיניים האסיאתיות, אך בניגוד לרוב האנשים, העיניים של איקינו תמיד בורקות, נראות מלאות חיים. זה דיי משעשע בהתחשב שלילדה עצמה יש דרך מאד מרתקת לראות את כל הדבר הזה שנקרא חיים ועולם וכל זה, אבל היי, לפחות זה מסתדר עם השם שלה. העיניים האלה, שתמיד בורקות באופן טבעי, בהחלט מוסיפות להתלהבות הכללית של אנשים סביב המראה שלה. לאיקינו ריסים קטנים, כמו לכל היפנים, אבל אף אחד לא באמת מסתכל על זה כשמסתכלים על העיניים שלה, כי כולם מתעסקים בכמה מקסימות הן. לא לדאוג, הם יתחרטו על זה שהם חשבו שהילדה מקסימה מהר מאד. מתחת לעין השמאלית של איקינו יש נקודת חן קטנה, שנראת פחות או יותר כאילו מישהו עשה לה נקודה עם עט מתחת לעין כדי לבדוק שהעט עובד ואז הלך לצייר על משהו אחר. האף של איקינו, שממקומם, מן הסתם, בין שתי העיניים שלה, הוא קטן ובעל צורה ילדותית שכזאת, מה שרק מוסיף למראה הילדותי שלה. מתחת לאף שלה נמצאת נקודה נוספת, קטנה בדיוק כמו הנקודה שמתחת לאוזן שלה, ומתחת לזה נמצא הפה שלה. השפתיים שלה לא עבות יותר מידי, אבל הן גם לא דקות. הצבע שלהן הוא ורדרד-אדמדם שכזה, יש ימים שהן יראו ורודות יותר, ויש ימים שהן יראו יותר אדמדמות. תלוי ביום, מה שנקרא. השפתיים שלה חסרות פצעים לחלוטין, למרות שבעבר היה לה הרגל מגונה של לנשוך אותן כשהיא נלחצת. היא נפטרה מזה אחרי שקרה המקרה שהפריד אותה מהמשפחה שלה בניגוד לרצונה, ומאז השפתיים שלה הספיקו להבריא, ככה שאין סימנים להרגל המגונה הזה יותר. אה, ויש לדבר גם על הלחיים של איקינו. עצמות הלחיים של איקינו לא גבוהות מידי או שקועות מידי - כמו כל דבר בפנים שלה, הן מתאימות לפרצוף שלה באופן מושלם. הדבר היחיד שנראה שקצת פחות מתאים לפנים שלה זה הלחיים שלה, שנראות באופן טבעי מעט "נפוחות", כאילו היא בדיוק אוכלת או משהו כזה. אילו היו לה חברים, הם בטח היו קוראים לה בובת אוגר או משהו בגלל הלחיים האלה. דבר נוסף שיש על הלחיים שלה, הוא הסימן שלדעתה של איקינו "מחריב" את הפנים שלה. הסימן הזה הוא יחסית חדש, בן כמה שנים ספורות סך הכל, שכן הוא קרה באותו היום שבו השיער שלה נהרס, והוא נמצא על הלחי הימני שלה. אני לא אשקר, הסימן הזה דיי מכוער. הוא לא בעל צורה גיאומטרית ברורה כל שהיא, שכן, הוא קרה מנפילה, אבל הוא יחסית עגלגל. הסימן הזה נמצא כמעט על כל הלחי שלה, ולמרות כל הזמן שעבר הצבע שלו עדיין אדום יחסית ביחס לשאר העור שלה, אז הוא מאד בולט. למזלה או לצערה של איקינו, היא יכולה להשיג איפור (וכל מה שהיא רוצה אם היא תנסה, בעיקרון), ככה שהיא בדרך כלל מכסה את זה כמה שהיא יכולה. והיא ילדה בת 13, אז זה אפילו לא מוזר שהיא משתמשת באיפור. למען האמת, זה האיפור היחיד שהיא משתמשת. היא מאפרת את הפצע ואת שאר הפנים שלה כדי שצבע העור שלה לא יראה שונה ממקום למקום, אבל היא לא שמה אודם או משהו אחר. היא לא הייתה משתמשת גם באיפור אם לא היה לה את הצלקת הזו, זה בטוח. השיניים של איקינו לא ישרות יותר מידי, אבל גם לא עקומות יותר מידי, כי היא שמרה עליהן כמה שאפשר, פשוט בלי ללכת לרופא שיניים - כי כמו כל שאר הדברים שהיא לא התייחסה אליהם יותר מידי במראה שלה, זה פשוט לא עניין אותה ועדיין לא מעניין אותה יותר מידי. השיניים שלה יחסית קטנות, וכמו כל שאר הדברים פרט ללחיים של איקינו הן פשוט מתאימות לפרצוף שלה. האוזניים של איקינו קטנות ומתאימות לפנים שלה - לא גדולות מידי, לא בולטות מידי, אוזניים קטנות ומושלמות שכאלה. היא לא עונדת עגילים, פשוט בגלל שהיא לא חושבת שהיא צריכה, אבל אולי אם יום אחד היא תתעניין בזה מספיק היא תשים עגילים קטנים כלשהם.
נעבור לשאר הגוף של איקינו. איקינו, כמו שציינתי בהתחלה באיזה שהוא שלב, היא קטנה מאד גם מבחינת גודל. למרות שהיא כבר בת כמעט 14 (אבל אל תזכירו לה את זה שיש לה עוד ארבעה חודשים פחות 22 יום בשביל זה, כי זה לא יגמר נחמד) היא לא מפותחת יותר מידי, אולי רק מה שנקרא "ניצנים" וגם זה לא יותר מידי. מה שנקרא, הגוף שלה עושה טובה בגלל שהוא זוכר שהוא צריך להתפתח בשלב מסוים. לא מדובר בבעיה של תזונה לא נכונה בילדות או חוסר במשהו, פשוט ככה היא. ההורים שלה גם היו כאלה, לטענתם, אז היא יודעת שיום אחד היא תגדל. הזרועות שלה לא ארוכות יותר מידי, וגם כפות הידיים והאצבעות שלה יחסית קטנות, ומאד רזות, יש לאמר. הזרועות שלה דיי נקיות, בסך הכל, פרט לכמה סימנים שנשארו מנפילות קודמות (בכל זאת, לקח לילדה זמן ללמוד לרוץ כמו שצריך בלי ליפול), אבל סך הכל, נקיות. קצת מאכזב אותה שהסימן הבאמת משמעותי מהנפילה במקרה ההוא החליט להתיישב לה דווקא על הפנים ולא על היד או משהו, אבל היי, היא תתמודד. ומה לגבי תכשיטים? טוב, אין לה תכשיטים כמעט בכלל. הדבר היחיד שיש לה נמצא על יד שמאל שלה, ולא כל כך בטוח שאפשר לקרוא לזה תכשיט בכלל. ה"תכשיט" הזה הוא למעשה שרוך ממכנסיים בצבע כתום-זהבהב שכזה. דבר דיי מוזר לשים על היד, לא ככה? אבל זה משהו שאחותה הגדולה והמתה "השיגה" בשבילה, ככה שזה יהיה על הזרוע של איקינו לא משנה כמה פעמים תגידו לה שזה הצמיד הכי מוזר שראיתם אי פעם. ה"צמיד" הזה הוא בגודל מתאים ליד שלה, שכן היא זאת שסידרה אותו לעצמה, ויש לה נטייה להסתכל שהוא שם כל כמה זמן, כאילו כדי לאשר לעצמה שאחותה עדיין איתה גם אם היא לא באמת פה. דבר נוסף שצריך לאמר על הידיים של איקינו זו העובדה שכמעט ואין לה ציפורניים - אם יש הרגל שהילדה לא הצליחה עוד להעלים לגמרי, הוא הרגל כסיסת הציפורניים שלה. בחיה שהיא מנסה להפסיק, אבל היא כל פעם חוזרת לזה ומגלה רק אחרי שהנזק נעשה שהיא בכלל עשתה את זה. אז כן, לילדה בקושי יש ציפורניים בגלל ההרגל הזה, אבל היא מסוגלת להתמודד עם זה. אם הייתם אומרים לה לדוגמא, שאם היא תכסוס ציפורניים יכרתו לה את היד, אין ספק שהיא הייתה מפסיקה מיד.
עכשיו נדבר על סגנון הלבוש שלה. כשאיקינו גרה עם המשפחה הקודמת שלה, ביגוד לא היה דבר שהיה חשוב לה יותר מידי. היא הייתה לובשת בגדים ישנים שהביאו לה, בגדים מלוכלכים, בגדים בכל הצבעים בלי להתייחס בכלל לממתי הם או כמה מתאימים הם למכנסיים האלה. מבחינתה, פשוט שיהיה בגדים. היא לא הייתה צריכה בגדים יפים כדי להשיג את מה שהיא רוצה, זה בטוח, שלא לדבר על זה שפשוט היו אומרים לה מה ללבוש. בסגנון של - תלבשי את זה ואת זה כי יהיה קר שם ודברים כאלה. אבל, מאז שהיא עברה למשפחה חדשה, פתאום נפתח בפניה כל העניין הזה של בחירת בגדים, שלא לדבר על העובדה שפתאום היא יכלה לבחור את הבגדים שלה לעצמה ולא ללבוש מה שאומרים לה ללבוש בקשר לתנאי מזג האוויר. מאז שההבנה הזאת נכנסה לחיים של אקיקו, היא לקחה את זכות הבחירה לעצמה והיא לא תיתן אותה שוב לעולם. בגדים זה אולי הדבר היחיד במראה שלה שאשכרה מעניין אותה מספיק כדי שהיא תתעסק בזה, וזו מעין "אהבה" כזאת שלה ותחום להתעסק איתו שלא קשור בהכרח ללעשות רע לאנשים או לנסות להשיג דברים. בהתחשב בזה שהמשפחה החדשה שהיא עברה אליה הייתה עשירה ביותר, היא יכלה לבקש מה שהיא רוצה, ובמקום לבקש קומפ-פון או משהו בסגנון היא ביקשה בגדים. אז היא קיבלה. לאיקינו יש בגדים בכל צבע, בכל גזרה ובכל צורה בערך - כל מה שאתה יכול לדמיין לעצמך שיכול להיות בגד, יש לה. היא נהנת לשחק עם הצבעים ולהתאים אותם, והשעות בהן היא צריכה ללבוש מדי בית ספר הן פחות או יותר סבל בשבילה. היא אוהבת לשלב את השילובים הכי הזויים ומוזרים בכוונה, פשוט כדי לראות איך הסביבה מגיבה לזה. אבל אם אין לה מצב רוח, לדוגמא, כשהיא תקועה יותר מידי זמן במחשבות על אחותה ועל המשפחה שלה, היא פתאום תלבש שחור. רק שחור. וכשהיא ממש שמחה, הבגדים שלה יכולים להיות אפילו ירוקים זוהרים או ורוד מרקר מגעיל כזה. רוב החולצות שהיא לובשת הן קצרות, בעיקר בגלל העובדה שהילדה רגילה לרוץ, משמע היא רגילה שחם לה. לקח לה זמן להתרגל לעובדה הזאת שהיא כבר לא צריכה להתרוצץ כמו פעם, אבל במקום לנסות להתאים את סגנון הלבוש שלה היא פשוט דאגה שהיא תצטרך להתרוצץ שוב. החולצות שלה לא כולן חלקות, כמובן. גם בזה היא מגוונת. בחלקן יש כיסים, בחלקן יש ציורים, חלקן סתם חלקות. יש לה הכל מהכל, כמו שכבר אמרתי. בקשר למכנסיים - היא לובשת תמיד מכנסיים, אלא אם כן מדובר במדי בית ספר, ואז אין לה ממש ברירה. הסיבה היא פשוטה, כמובן - היא רצה הרבה והיא לא ממש יכולה לרוץ עם חצאיות. גם המכנסיים שלה יהיו בדרך כלל קצרים, וזה לא בעייתי במיוחד כי יש לה גוף של ילדה והיא מודעת לזה שפרט לפדופילים אף אחד לא יסתכל עליה...טוב, אז אולי זו כן בעיה, אבל היא יודעת להגן על עצמה. בכל מקרה, המכנסיים שלה גם יכולות לנוע לכל צבע שאפשר לחשוב עליו, למרות שהיא יותר מוגבלת בקטע הזה כי מכנסיים באות בצבעים מאד מסוימים בדרך כלל. אבל היא יכולה להשיג הכל, כמו שכבר אמרתי, אז זה לא באמת מפריע לה. אם היא כן צריכה ללבוש חצאיות אז גם זה יש לה, אל דאגה, וגם הן יכולות להגיע לכל צבע ודוגמא אפשרית. במכנסיים שלה בדרך כלל יהיו כיסים כדי שהיא תוכל לשים שם דברים חשובים, או אם לדייק, תמיד יהיו בהם כיסים כי תמיד יהיה לה דברים חשובים לשים שם. דבר נוסף שיש לציין על הלבוש של איקינו הוא העובדה שהיא כמעט תמיד תסתובב עם תיק צד מרופט למדי, שלא ברור איך ילדה שיש לה כל כך הרבה בגדים מסתובבת איתו במקום לקנות חדש. ולמה היא מסתובבת איתו, אתם שואלים? התשובה היא אחותה. התיק הזה היה של אחותה, ואחרי שאחותה מתה היא פחות או יותר לקחה אותו לעצמה בלי לשאול אף אחד. בתיק עדיין יש דברים שהיו שייכים לאחותה, והם לא יצאו מהתיק לעולם אם זה תלוי באיקינו. הצבע של התיק הוא חום משעמם למדי שכזה, כמו החום של עיניים אסיאתיות בערך, רק שהוא לא בורק באופן יפה כמו העיניים של איקינו, לדוגמא. איך שהוא, למרות העובדה שהוא כמעט מלא בדברים של אחותה של איקינו, איקינו תמיד מוצאת מה לשים שם, בדרך כלל פתקים או עפרונות או דברים קטנים שיוכלו להדחס בחלק הקטן שנשאר. איקינו מרגישה כמו חצי בן אדם בלי התיק הזה, או יותר נכון, היא מרגישה כאילו אחותה פחות איתה, אז היא מסתובבת איתו מתי שרק אפשר ובדרך כלל גם מוצאת איך לדחוף אותו לתוך התיק בית ספר שלה, פשוט כדי שיהיה שם איתה.
הדבר האחרון שצריך לדבר עליו בקשר לגוף של איקינו הוא הגובה שלה. איקינו נמוכה לגילה, אפילו מאד נמוכה - היא בסביבות ה1.40 ככה, אולי קצת פחות או קצת יותר. כמו שכבר אמרתי, היא יודעת שיום אחד היא תגבהה, אז לא ממש אכפת לה שהיא כל כך נמוכה. חוץ מזה שזה מתאים למראה הילדה-החמודה שלה, ככה שהיא אפילו יותר בסדר עם זה. אקיקו לא שמנה, ויש האומרים שהיא יותר רזה ממה שילדה בגילה אמורה להיות, אבל זה לא שמישהו חושב על העובדה שהילדה כמעט-בת-ה14 הזאת היא בעלת מבנה גוף של ילדה בת 10 בערך. ככה שלא, איקינו לא רזה יותר ממה שהיא אמורה להיות, היא במשקל מתאים בדיוק לגובה שלה. הרגליים שלה, כמו הזרועות שלה ובהתאם לגובה שלה, יחסית קצרות. מהרגליים האלה שאתה תסתכל ותחשוב לעצמך שהבן אדם הזה בטח מתחנן כל יום לאלוהים \ ישו \ מה שזה לא יהיה שהוא מאמין בו שיעזור לו לגבוה. מבנה הגוף שלה, כפי שניתן להבין, מתאים בדיוק לעובדה שהילדה לא יותר מידי גבוהה. צורת ההליכה של איקינו, לעומת זאת, תמיד תהיה זקופה ובטוחה בעצמה. היא לא נותנת לעובדה שכולם גבוהים ממנה בלפחות שני ראשים להפריע לה, והיא נחושה להראות בטוחה בעצמה גם אם היא לא הדבר הכי גבוה שתמצאו במקום (או יותר נכון, הדבר הכי נמוך שתמצאו במקום). התנועות שלה בדרך כלל חדות, ומהירות, בגלל שנים של סחר לא-הכי-חוקי-תמיד ועם אנשים לא-כל-כך-נחמדים.
אופי: אדם שיסתכל על הילדה העונה לשם "סאקאגוצ'י איקינו" ואז ישאל מה הוא חושב עליו מבחינת הסתכלות מהצד, יגיד שהיא נראת כמו ילדה קטנה, תמימה ומתוקה. התדמית של איקינו היא אכן כזאת, והיא עבדה ועובדת על זה הרבה מאד כדי שישאר ככה. התדמית המתוקה שלה היא בדיוק מה שעזר לה להצליח במשימות שהיא קיבלה כבר מגיל צעיר. בהתחשב בזה שהמשפחה של איקינו עסקה בלעשות סחר עם כל האנשים המסכנים שלא תמיד היה להם בהכרח טריי בבית, או במקרים ממש גרועים, ביו-בוט, היא הייתה צריכה ללמוד איך לגרום להם לבטוח בה, בעיקר כי אין ספק שהם לא ציפו לראות ילדה כל כך קטנה כשהם באו לקבל את מה שהם סיכמו שהם יקבלו ולהביא את מה שהם סיכמו שהם יביאו (כלומר, שאריות הכסף שלהם). אז כן, איקינו עבדה מאד קשה כדי להסתיר את העובדה שהיא לא כזאת ילדה חמודה כמו שאתם חושבים כשאתם רואים אותה בהתחלה. היא דואגת תמיד להקרין אושר ושמחה, שלא לדבר על תמימות, ובקיצור - להתנהג בדיוק ההפך ממה שחולף לה בתוך הראש. כל פעם שהיא חייבת להתנהג באופן נחמד או מתוק כדי לשמור על התדמית שלה היא מתחלחלת עד בחילה, אבל היא למדה להסתדר עם זה ככל שעבר הזמן. הרי הכי חשוב שיאהבו אותה, לא? זה בדיוק מה שהיא חושבת לעצמה. היא חייבת שיאהבו אותה, כי אם לא יאהבו אותה, אז היא בבעיה. כשהיא נתקלת בבן אדם שלא קונה כל כך מהר את התדמית של הילדה החמודה שלה, סביר להניח שהיא תילחץ, ואם היא תצא מהלחץ הזה מספיק מהר - סביר להניח שהיא תעבור להתנהג כמו הכלבה האמיתית שהיא, או שהיא פשוט תלך משם כי היא לא מעוניינת להסתבך. בפעם האחרונה שמישהו לא קנה את התדמית שלה זה נגמר רע, בהחלט רע, והיא יודעת גם מהסתכלות מהצד שבעסקים כמו בעסקים - אם מישהו לא בוטח בך, יש סיכוי שתמצא את עצמך מרוח על הכביש אחרי שדרסה אותך מכונית ופחות או יותר חיסלה כל סיכוי שתשרוד את זה. אחותה יכולה לאשר את זה אי שם מהגיהנום \ גן עדן שהיא נמצאת בו. אז איקינו יודעת שהיא חייבת לגרום לאנשים לחשוב שהיא חמודה, והיא פועלת בהתאם. באיזה שהוא מקום, אפשר לאמר שהילדה כבר לא באמת צריכה את זה כי היא כבר לא עוסקת בכל מיני דברים מסוכנים שכאלה, אבל מבחינתה זה או שיחשבו שהיא אדם מקסים וטוב או שיחטפו את מלוא הרוע שלה. ואין ספק שלגרום לאנשים לחשוב שהיא דבר מקסים וטוב זה הרבה יותר נחמד מאשר לבזבז עליהם את הזמן שלה ולהיות רעה. בכל מקרה, זה הכל על מה שיחשוב בן אדם כשהוא יסתכל על סאקאגוצ'י איקנו בפעם הראשונה מהצד. ברגע שהוא ידבר איתה...טוב, מהר מאד הוא יבין שהדברים הם לא כמו שהוא חושב. כל מה שהיא צריכה זה שאנשים יחשבו שהיא חמודה ומקסימה, כי ככה היא תוכל לנהל איתם משא ומתן כיביכול בצורה מתוקה ועדינה של ילדה שלא באמת עושה משהו שהוא לא בסדר, ולא משא ומתן שיהיה מסובך ביותר כי הם לא בוטחים בה או חושבים שהיא מסוכנת.
כשבן אדם יתחיל לדבר עם איקינו, הדבר הראשון שהוא ישים לב אליו שהילדה מדברת בצורה שמאד לא תואמת את המראה שלה או את הגיל שלה (בהנחה שהוא לא חשב שהיא בת פחות מעשר, כן?). איקינו מדברת כמו אדם בוגר לכל דבר, בין אם זה בצורת הדיבור ובין אם זה בנושאים שעליהם היא מדברת. היא מבינה בדברים כמו כסף ועסקים לא פחות ממה שאדם מבוגר ואפילו יותר מכמה אנשים מבוגרים שמסתובבים שם בחוץ, והיא יכולה לנהל על זה שיחה רצינית לחלוטין במשך הרבה מאד זמן. איקינו מתנהגת בצורה "רישמית", אם אפשר לקרוא לזה ככה, כשמדברים איתה. כל תנועה או מילה שתיראה לה מזלזלת (בה או בנושא) מהצד השני, תקבל בתגובה מבט קר למדי שאתה לא כל כך רוצה להתקל בו. אבל היא משתדלת, כי בשלב הזה היא עדיין רוצה שיחשבו שהיא ילדה חמודה, פשוט ילדה חמודה שאפשר לנהל איתה שיח בוגר. לאיקינו יש ידע רחב על הרבה מאד נושאים, וזה מאד שימושי בשיחה, כי כמעט כל דבר שתרצה לדבר עליו - היא תוכל לדבר איתך. בתנאי שזה לא משהו שקשור ללימודים, כמובן. הציונים של איקינו מעולם לא היו יותר מידי גבוהים, וזאת למרות העובדה שיש לה אינטיליגנציה גבוה למדי ביחס לשאר בני גילה. הסיבה היא פשוטה - אומנם איקינו למדה בבית ספר גם בילדותה, אבל היא לא השקיעה בזה יותר מידי, כי היו לה דברים הרבה יותר מעניינים לעשות עם החיים שלה באותם שלבים, כמו העסק של המשפחה שלה. אז אפשר לאמר שנושאי בית הספר הם לא החברים הכי טובים שלה. היא יודעת אותם על בסיסם, אבל לא יותר מידי. כמובן שבשנים לאחר שהיא הופרדה מהמשפחה שלה (והופרדה גם מתחום העסקים יחד עם זה) היא התחילה ללמוד קצת כמו שצריך סוף סוף, אבל עדיין חסר לה הרבה חומר בסיסי שילדה בגילה אמורה לדעת. למרות זאת, איקינו יודעת לכפות על החוסר ידע הזה עם הדיבור המאד רישמי ובוגר שלה, ועם המידע שהיא כן יודעת. אם השיחה תגלוש למקומות שהיא לא מבינה, היא פשוט תדאג להפנות אותה בחזרה למקומות שהיא מבינה. היא לעולם לא תיתן לבן אדם השני בשיחה להיות זה שיודע יותר על הנושא עליו מדובר מבין השניים. אפשר לאמר שזה לא כל כך נחמד מצידה, אבל היא מעדיפה להיות זאת עם היד העליונה, שלא לדבר על זה שהיא לא בן אדם כל כך נחמד, אז מה אכפת לה מה נחמד במה שהיא עושה ומה לא נחמד במה שהיא עושה? מבחינתה, העיקר שהיא תדע יותר מהצד השני. ויש כמובן נושאים שהיא יודעת בהם. רוב החוכמה של איקינו, אם אפשר להגדיר את זה ככה, היא "חוכמת רחוב" וחוכמה שקשורה לעסקים. זה מאד שימושי במקרים מסוימים, בעיקר כי זה עוזר לה לנהל סחר טוב עם אנשים, לנהל משא ומתן טוב איתם, ולהתמצא טוב במרחב, אחרי יותר מידי שנים שבהם היא הייתה מסתובבת במקומות שלא בהכרח הכירה לפני. בכל מקרה, בסופו של דבר, איקינו היא יופי של אשת שיחה. היא מדברת על נושאים מעניינים (רוב הזמן), יש לה הרבה מה לאמר ואם תתנהג איתה כמו שצריך סביר להניח שהיא לא תסתכל עלייך במבט שופט או תתנהג בקרירות. כמובן שאיקינו לא מדברת הרבה אם היא לא צריכה, היא מוצאת את זה מאד גס רוב לדבר ללא הפסקה. היא מדברת בכמות הנכונה, על הנושאים הנכונים והיא דואגת לבחור את המילים הנכונות בקפידה. הרבה מוצאים את עניין הדיבור שלה מאד מוזר, בעיקר בגלל העובדה שהיא בסך הכל בת 13 ושמונה חודשים ועשרים ושניים ימים, אבל זה לא ממש אכפת לאיקינו. היא מתעסקת באנשים שחושבים שהיא אדם בוגר ושצורת הדיבור שלה לא גורמת להם לחשוב שהיא מוזרה. חוץ מזה, ממתי לאיקינו אכפת מאנשים? לא באמת אכפת לה מהם, תכף נגיע לזה.
צורת החשיבה של איקינו היא...שונה משל שאר האנשים, במילים עדינות. אם צריך הסבר פשוט, כל מה שאני אגיד זה שהילדה רואה את העולם כמשחק אחד גדול. בהתחשב בעובדה שהשם שלה אומר "חיים" (ונו), היא מתייחסת לחיים בצורה שהרבה יכולים למצוא מזלזלת. מבחינתה, החיים הם משחק, והמשימה שלך היא להצליח בהם. אם לא תצליח? טוב, אתה מת. מעין משחק וידאו, אפשר לאמר. רק שלא, כי זה לא בדיוק ככה. איקינו חושבת שכל המקומות והדברים שטוענים שהחיים שלנו נקבעו מראש, שכולנו נעשה דברים מסוימים בחיים לא משנה כמה ינסו למנוע את זה מאיתנו לא משנה מה כי ככה הגורל או איזה אדם שיושב שם בשמיים אמר לנו, זה פשוט מטופש. מאד מטופש, אפילו. זה אחד מהנושאים שאם תשאל אותה אליו, סביר להניח שהיא פשוט לא תענה לך כי היא לא מעוניינת שתחשוב שהיא מוזרה. היא חושבת שכל עניין ה"אמונה באל" או "אמונה בגורל" זה פשוט משהו שאנשים המציאו לעצמם כדי שיהיה להם את מי להאשים בכל הצרות שקורות להם בחיים, ושלאנשים יש שליטה מאד יפה על החיים שלהם אם הם רק יטרחו לשלוט עליהם באמת ולא להאשים את הכל באיזה ישות לא קיימת. במילים אחרות, אפשר לראות את איקינו כאטאיסטית. אבל היא לא מגדירה את עצמה ככה, כי היא מעדיפה שלא להכניס את עצמה להגדרות. בכל מקרה, איקינו לא מאמינה בגורל או בישות עליונה כלשהי. היא מאמינה שלכולם יש שליטה על החיים שלהם, והיא מאמינה שהיא יכולה לשלוט על החיים של מי שהיא רוצה אם היא רק תתאמץ מספיק, בעיקר אם הבן אדם הזה הוא מאלה שמאמינים בשטויות כמו גורל ולא באמת מבין איך לשלוט על החיים שלו כי הוא עסוק בלהאשים ישות עליונה כלשהי או דברים כאלה. צורת החשיבה הזאת הביאה את איקינו לחשוב כבר מגיל צעיר, עוד לפני שהיא למדה להתנהג כמו ילדה בוגרת ולפני שהיא גילתה כמה כיף זה להכאיב לאנשים, שהחיים הם משחק אחד גדול. והיא? לפעמים היא השולטת על המשחק, לפעמים היא אחת מהשחקנים. תלוי מה היא רוצה ומרגישה באותו רגע. כשאיקינו השולטת על המשחק, היא מרגישה כל יכולה. היא מדברת ופועלת כאילו היא הישות העליונה ההיא שאנשים מאמינים בה, היא מחלקת הוראות והיא פחות או יותר לא מקשיבה לאף אחד. אבל המצבים האלה קורים רק כשהיא מרגישה שהיא צריכה לתפוס את השליטה - ככה שהם דיי נדירים, במילים אחרות, כי איקינו היא בדרך כלל ילדה מאד צייתנית. כשאיקינו מרגישה שהיא חלק מהמשחק, היא פועלת ומשתדלת לשלוט על החיים של עצמה כמה שיותר, אבל יהיה הרבה יותר קל לשלוט עליה מאשר כשהיא מרגישה השולטת. השליטה חשובה לה מאד, יש לאמר, ובגלל זה היא מנסה להשיג לעצמה מקסימום שליטה גם כשהיא מרגישה כחלק מהמשחק ולא כשולטת עליו. כמו שכבר אמרתי, היא מאמינה שלכל אחד יש שליטה על החיים שלו, ככה שאת ה"שולטים" במשחק היא פשוט מחשיבה בראש שלה כאלה שמנסים להפריע לך לשלוט על החיים שלך או מנסים לגרום להם להיות בצורה מסוימת. אבל היא תקשיב להם, בעיקר בגלל העובדה שבסופו של דבר היא ילדה צייתנית שמצייתת לבקשות ולדברים של אחרים גם בלי לרצות. אפשר לאמר שהצייתנות הזאת היא "עקב אכילס" שלה, כי לא משנה כמה היא תנסה, בסופו של דבר היא תשמע את עצמה מצייתת לאנשים, בעיקר לאנשים מבוגרים ממנה. היא פשוט לא יכולה שלא לעשות את זה, אולי בגלל העובדה שכל חיה אמרו לה מה ללבוש, לאן ללכת, מה לעשות ואיך לעשות את זה. היא לא רגילה לחופש למרות שעברו כמה שנים מאז שזה הפסיק, והיא פחות או יותר עובדת כרגע על כל העניין של - את אשכרה באמת יכולה לשלוט על החיים שלך בלי שיגידו לך מה לעשות. מה שנקרא, יש לחשוב ויש לעשות. אז כן, איקינו חושבת שהיא יכולה לשלוט על החיים שלה, אבל בפועל זה פחות עובד. וכשהיא מרגישה שהיא "השולטת", כשהיא מרגישה שהיא יכולה לשלוט על החיים שלה, אז היא תתנהג בביטחון ובאמת תעשה את זה. אבל כמו שאמרתי, זה בקושי קורה. מבחינתה, רוב הזמן, היא לא שונה מאחרים, והיא חלק מהמשחק בדיוק כמוהם. מי השליט של המשחק? כמו שציינתי, היא לא מחשיבה אנשים שאומרים לה מה לעשות לשליטים באמת למרות שהם פחות או יותר שולטים עליה. אז למשחק של איקינו, בסופו של דבר, אין באמת שליט. זה פשוט משחק אחד גדול שבו כל אחד אחראי על עצמו. אין ספק שהמוח שלה והמוח של מי שאחראי על משחקי הרעב דיי דומים בקטע הזה, לא? פרט לזה ששם יש באמת שליטים. בכל מקרה, איקינו נהנת לחשוב על ניסויים שונים ומשונים כדי לבדוק את גבולות המשחק שלה. לדוגמא, מה יקרה אם היא תחצה כביש בלי להסתכל לצדדים? מה יקרה אם היא תרביץ למישהי סתם כך, בלי סיבה? אבל היא לא באמת עושה את הדברים האלה, כי כמו שאמרתי, אצל איקינו יש לחשוב ויש לעשות. היא חושבת על הרבה דברים, זה בטוח, אבל היא עושה פחות מחצי מהם. אולי אפילו פחות משלושים אחוז. הכל נמצא במוח שלה, מה שנקרא.
איקינו היא ילדה צייתנית, כמו שכבר אמרתי. היא רגילה שאומרים לה מה לעשות, או יותר נכון, רגילה שמבוגרים אומרים לה מה לעשות. מאז שהיא זוכרת את עצמה אמרו לה מה ללבוש, מה לאמר ואיך לאמר את זה, לאן ללכת. החופש היחידי שלה פרט לפעם שבה הדברים הסתבכו קרה כשהיא הייתה צריכה למצוא את האדם שאיתו היא אמורה לסחור אחרי שההורים שלה אמרו לה איפה המקום. היא לא הכירה את המקום והיה לה רק תיאור מאד כללי של האדם, ושם, בניגוד לכל השאר, היא הייתה צריכה להסתדר בעצמה. אני אשקר אם אני אומר שהיא לא נהגה לפעמים לבזבז קצת יותר דקות מהדרוש כדי לראות קצת את העולם שבחוץ ואת האנשים, אבל לא יותר מידי זמן, כי אחרת הבן אדם שהיא אמורה לסחור איתו יכעס, שלא לדבר על ההורים שלה שמאד יכעסו שהיא עושה משהו שלא קשור לעבודה שלה. עבודה, עבודה, עבודה. ככה היו בנויים רוב החיים של איקינו פעם. לימדו אותה שאם לא תעבוד לא תצליח, אפילו אם העבודה שלך היא עבודה לא כל כך חוקית כמו העבודה שלהם. דבר נוסף שלימדו אותה הוא שכסף = כוח, ואפילו אחרי כל השנים האלה, היא באמת ובתמים מאמינה בזה. ואי אפשר להאשים אותה, לא? את כל חיה הילדה העבירה בפגישות עם אנשים שכסף זה לא הדבר שיש להם, שלא לדבר על זה שהעבודה שלה ושל המשפחה שלה היה לסחוט את שאריות הכסף האלה לטובתם האישית. אנשים נחמדים. בכל מקרה, בגלל הצורה הזו שבה היא חיה במשך כל כך הרבה שנים, והעובדה שאף אחד לא אמר או ניסה לאמר לה אי פעם שזה לא עובד כמו שהיא חושבת, מבחינתה אנשים שיש להם כסף הם אנשים חזקים ומשפיעים שיכולים לשלוט על אחרים, ואנשים שאין להם כסף הם פחות או יותר בתחתית שרשרת המזון, אם אפשר לקרוא לזה ככה. למרות שיש לה דעות מאד שיפוטיות על אנשים באופן כללי, אנשים עניים היא תשפוט בצורה הכי, הכי גרועה. במילים פשוטות, איקינו מסתכלת על אנשים שאין להם אותה כמות כסף כמוה מלמעלה. הפחד הכי גדול שלה, שגם היה הדבר היחיד שהעסיק אותה כשרק העבירו אותה מהמשפחה שלה למשפחה חדשה, זה שלא יהיה לה כסף. שהיא תהיה חלק מתחתית שרשרת המזון, וכולם יוכלו לטרוף אותה. הנושא הזה מדאיג אותה עד מוות, והיא תמיד תדאג לשמור כסף בצד, אפילו כשידוע לה טוב מאד שכסף לעולם לא יחסר לה, וסביר להניח שלא יחסר לה בשום מקום שבו היא תהיה. איקינו, אפשר לאמר, מאד זקוקה לחומריות. היא זקוקה לחפצים, לבגדים, לכסף, לכל דבר שיוכיח לה שהיא לא כמו האנשים שאין להם שום דבר. בגלל הרקע שלה, היא מאמינה שהדבר הכי נורא שיכול לקרות לבן אדם זה שהוא יהיה עני ושלא יהיה לו כסף לאוכל, לבגדים, או כסף בכללי. ושוב, אי אפשר להאשים אותה יותר מידי, לא? הרי כסף זה בהחלט מצרך חשוב, ואף אחד לא אמר לה בחיים דברים כמו "העיקר שאתה מאושר" ושטויות כאלה. חוץ מזה, שמבחינתה פשוט אין אפשרות להיות מאושר אם אין לך כסף. ככה זה עובד. אז הילדה הזו היא ילדה צייתנית ביותר, שמאמינה שכסף זה הדבר הכי הכי חשוב בחיים, אפילו יותר חשוב ממשפחה. ולמען האמת, כרגע אף אחד לא באמת חשוב לה, אולי פרט לשרוך שקשור לה על היד ולתיק צד שהיה של אחותה. הסיבה הפשוטה היא שאיקינו לא ראתה את המשפחה שלה למשך יותר מידי זמן ופחות או יותר לא יודעת מה קורה איתם, ולא משנה מה היא עשתה, לא הייתה לה גם אפשרות לברר מה קורה איתם, ותאמינו לה ולי שהיא ניסתה לעשות את זה הרבה. ואחותה, כמו שכבר אמרתי, מתה, והיא הייתה הבן אדם שהיה הכי הכי חשוב לאיקינו. אז אחותה מתה, והמשפחה שלה נמצאת במקום לא ידוע, וככה הגענו למצב שלאיקינו לא אכפת מאף אחד כרגע. טוב, אולי פרט לעצמה. מאד אכפת לה מעצמה.
איקינו אדם מאד רע, לפחות במחשבות שלה. כמו שכבר אמרתי, היא עושה בערך שלושים אחוז ממה שהיא אומרת. אבל כשהיא עושה את מה שהיא אומרת - הו, כמה שהיא רעה. אתם מבינים, איקינו מפסיקה הנאה מסבל של אנשים. היא נהנת לראות איך אנשים מתמודדים עם ה"אתגרים" במשחק הגדול הזה שנקרא העולם והחיים, והיא עוד יותר נהנת להיות זו שגורמת לאתגרים האלה לקרות. האנשים שיתעללו בכלבלבים סתם ככה? כן, זה הטיפוס שהיא. לוקח הרבה זמן עד ששמים לב לצד הזה שלה, בעיקר בגלל שהיא מחליטה בקפידה מתי לחשוף אותו בפני בן אדם, אם בכלל. כמו שכבר אמרתי, לא אכפת לה מאף אחד. ואם לא אכפת לה מאף אחד, אז ממש לא אכפת לה להיות רעה לאנשים. אז היא רעה, היא מאד רעה. היא יכולה לדבר אלייך במילים מכאיבות וקרות עד שתרגיש כאילו אתה מעוניין לקפוץ מהגג הקרוב, או אפילו לקפוץ פעמיים רק כדי לוודא שבאמת תמות. היא יכולה להכאיב לך - היא יודעת להרביץ, והיא מרביצה הרבה יותר חזק מבני גילה שלא לדבר על זה שהיא מרביצה הרבה יותר חזק ממה שתחשוב שילדה בגודל שלה יכולה להרביץ. היא סדיסטית, במילים פשוטות. היא אוהבת לראות סבל, היא נהנת לראות סבל. כמה שיותר סבל, ככה היא אוהבת את זה יותר. הדבר המצחיק הוא, שהיא עושה בערך הכל כדי להמנע מהאפשרות שהיא תסבול, מהאפשרות שלה יכאב. היא לא מעוניינת שיכאב לה, רק לאחרים. בעניין הזה היא מפרידה את עצמה מהכלל. יכול להיות שאלו החיים לצד הורים ששולחים אותה לנהל משא ומתן עם כל המי ומה של העולם של האנשים שאין להם כלום בחיים, שבמילים אחרות, חיים בסבל, ויכול להיות שזו פשוט תכונה מולדת, אבל לאיקינו יש אפס רחמים לאנשים. אפס רחמים, אפס אהבה, אפס רצון אפילו להזדהות איתם. היא לא תנסה להזדהות עם בן אדם, היא לא תנסה לרחם עליו והיא לא תשאף אפילו לרגע לאהוב אותו. האנשים היחידים שאיקינו באמת אהבה מתים או נעלמו מהחיים שלה מנגד רצונה, וזה, לטענתה, רק הוכיח לה שגם אנשים שהיא אוהבת הם חלק מהמשחק האכזרי של היקום. אז אם כולנו אנשים שחיים במשחק אחד גדול, ואם כולנו הולכים להתפגר בסוף לא משנה כמה אנשים טובים נהיה, אז אין סיבה להיות טובים. זה עוד חלק מצורת החשיבה של איקינו שתגרום לאנשים להרים גבה ולתהות מה הבעיה שלה. לאיקינו יש אין ספור תוכניות בראש - תוכניות איך להכאיב לכל אחד, איך להתעלל בכל אחד. וכשאני אומרת כל אחד, אני מתכוונת לכל אחד. ברגע שהיא רואה בן אדם, היא כבר מתכננת בראש שלה איך להכאיב לו, איך לשמוע אותו מתחנן שהיא תהרוג אותו. כמובן שזה בדרך כלל לא קורה בפועל, כי איקינו עושה רק שלושים אחוז ממה שהיא חושבת, אבל עצם העובדה שהיא חושבת על הדברים האלה כל הזמן זה דיי מבחיל. יש לציין, איקינו לא תמיד הייתה כזאת. העניין הזה של להנות מסבל הגיע רק אחרי שהעולם שלה, המשחק הפרטי שלה, נמעך והפך לחתיכות קטנות חסרות משמעות כמו מה שנשאר מאחותה, בערך. אחרי זה, היא פיתחה את הנטיה הזאת, הנטיה לרצות שכולם יסבלו, הנטיה הזאת להסתכל על בן אדם, ופשוט לחשוב איך היא תגרום שהכי יכאב לו. מה שכן, איקינו תמיד הייתה אדם חסר רחמים, אהבה וכל רגש מהסגנון הזה שאתם יכולים לחשוב עליו. כשחושבים על זה, יכול להיות שזה באמת קשור למשפחה שממנה היא באה. היא למדה שלא צריך לרחם על אף אחד, שכל בן אדם שעושה את עצמו מסכן היה יכול להסתדר ולהצליח בחיים אם הוא רק היה רוצה. כמו שאמרתי, איקינו מאמינה שכל אחד יכול לקבוע את הגורל שלו. ככה שכן, היא מאמינה לזה שכל אותם אנשים מסכנים שמביאים את שארית כספם למשפחה שלה בשביל להשיג משהו שבן כה וכו יעלם לו או יהרס אחרי תקופה מסוימת של שימוש ובכנות לא יותר מידי שווה לטווח הרחוק הם אנשים שהיו יכולים להיות עורכי דין, או רופאים, אם רק היה מתחשק להם קצת להשקיע בחיים של עצמם. ומה לגבי החיים שלה? היא לא באמת חשבה עליהם עד שהיא הופרדה מהמשפחה שלה. מבחינתה החיים שלה היו להמשיך לעסוק בסחר ולהמשיך לראות אנשים מסכנים וכלי משחק שיכלו לשפר את החיים שלהם אם הם היו פועלים אחרת בשלב מוקדם יותר. ואחרי שהיא הופרדה מהמשפחה שלה ואחותה התפגרה וכל הדברים שכבר ציינת פה עשרים פעם בערך (מה לעשות, זו הייתה בערך נקודת המפנה הכי חשובה בחיים הקצרים למדי שלה), היא החליטה שהמטרה שלה תהיה לגדול, להיות אדם מצליח, ואולי למצוא את ההורים שלה על הדרך. היא לא מעוניינת להיות מהאנשים האלה שישפרו את החיים של כל המסכנים, לא ולא. היא מאמינה שהם צריכים לשפר את החיים של עצמם. היא תעבוד בתחום כלשהו שיביא לה כסף, ותשתדל לעזור לאוכלוסייה (העלובה והלא עלובה) כמה שפחות. זה מה שהיא מעוניינת בו. ולגבי למצוא את המשפחה שלה, טוב, היא מקווה שהיא תוכל באמת לעשות את זה. האמת שבשלב הזה, אחרי שהיא חיפשה בכמעט כל צורה אפשרית ועדיין אין לה מושג להם הם הלכו אחרי ששלחו אותה מהם (בהתחשב בזה שכשקרה מה שקרה היא חשפה את כל המשפחה שלה והעסקים הלא כל כך חוקיים שלהם), היא לא מאמינה שהיא תמצא אותם שוב. ואם כן יש סיכוי, אולי סיכוי קטן שהיא תמצא אותם, היא לא יודעת למה לצפות. בהתחשב בזה שמן הסתם הם כבר לא עובדים בתחום הסחר, או עובדים בכלל, הסיוט הכי גדול שלה היא שהיא תמצא אנשים עניים ומסכנים כמו האנשים שהם סחטו מהם כסף כל הזמן הזה. אבל היא מעדיפה להאמין בטוב, ולהאמין שהיא תמצא אותם והם יהיו בסדר גמור, רק יעבדו במשהו שהחוק לא ממש שונא או מתנגד לו. היא דיי אופטימטית בנושא הזה, אבל היא מעדיפה להיות אופטימית מאשר לחיות כל הזמן במחשבה שההורים שלה עכשיו קבצנים.
רקע: לפני שלושה עשר שנים, שמונה חודשים ועשרים ושניים יום, בבית חולים בעיר נהה שבאוקינאווה, נולדה ילדה. הילדה הזו, כמו שניתן להבין לפי הזמן כל הזמן שרשמתי פה לפני שורה, הייתה סאקאגוצ'י איקינו. איקינו לא נולדה לפני הזמן, והלידה שלה הייתה אחת הלידות היותר טובות שיצא לרופאים לראות - ללא הרבה כאבים, ללא הרבה לחץ, והתינוקת נולדה בלי שום פגמים פיתאומיים או דברים בסגנון הזה. איקינו לא הייתה הילדה הראשונה של זוג ההורים האלה. למעשה, היא הייתה השניה. לאחר שאימה, מינאמי, עברה סבל לא קטן במהלך הניסיונות להביא את הילדה הראשונה, הלא היא אחותה הגדולה של איקינו שעוד נשמע עליה הרבה בסעיף הזה, אביה של איקינו, שו, התנגד בכל תוקף שהיא תביא עוד ילדים. אחת זה דיי והותר, הוא אמר. אבל כשמינאמי נכנסה שוב להריון, הוא מצא את עצמו חסר אונים מול ההחלטה העקשנית שלה לשמור את הילדה לא משנה אם היא תמות בניסיון. מכאן ניתן להבין שרווח לו מאד שאיקינו נולדה ללא פגמים וללא בעיות, והוא היה כל כך מאושר שהוא שכח את כל הכעס שלו על כל עניין ההריון ברגע שהוא ראה את התינוקת הקטנה והמקסימה עם העיניים הבורקות-בצורה-מיוחדת כבר אז. הוא ומינאמי היו פשוט מאושרים באותם רגעים, אבל שלא תטעו ותחשבו לרגע שזה היה רק בגלל התינוקת המדהימה שנולדה להם. עוד ילדה שווה מבחינתם לעוד מישהי שתוכל לבצע את העבודה השחורה בעסקים שלהם, ולחסוך מהם לעשות אותה כשאחות של איקינו לא יכולה לעשות אותה. אבל נעזוב את זה כרגע. בכל מקרה, אם יש אדם שהיה מאושר יותר מכולם על הלידה של הילדה המקסימה עם העיניים הבורקות, זו הייתה אחותה של איקינו, מייקי. מייקי, שפירוש שמה הוא "חיים ותקווה", חיה בתקווה בתשעת החודשים הללו שתיוולד לאימה אחות קטנה מלאת חיים שתוכל להיות איתה, לשחק איתה, ואולי לגרום לה להרגיש קצת כמו ילדה נורמאלית. כבר מכאן ניתן להבין שמייקי הייתה מאד שונה מאיקינו, אבל זה לא ממש היה משנה, כי היא אהבה אותה יותר מכל דבר. אהבה ממבט ראשון ממש, יש לאמר. רק לא בקטע רומנטי כי...כן. בכל מקרה, מייקי הייתה מאושרת. היא ישבה ליד אחותה הקטנה והסתכלה עליה בעיניים הבורקות שמשותפות לשתיהן והיא היייתה כל כך מאושרת שאם מישהו היה מסתכל מהצד הוא היה חושב שהילדה קיבלה הרגע את התגשמות משאלת חיה. ומי יודע, באותם זמנים זו באמת הייתה משאלת חיה של מייקי. היא אותה אחת שהתעקשה שהשם של איקינו יהיה קשור במילה חיים, דבר שלא ישמח את איקינו בעתיד, זה בטוח, אבל לפחות זה קשור לאחותה. בגלל שההורים לא רצו לתת לילדה שלהם שם דומה מידי לשם של אחותה הגדולה, הם חיפשו שם שיכלול את המילה חיים בצורה אחרת, ומן הסתם דיי מהר הם מצאו. הם החליטו מהר מאד - איקינו יהיה השם המושלם. יש בו את המילה חיים, ויש בו נו...שטוב, זה גם משהו. הם אהבו את הצליל של השם (בניגוד לאיקינו, ששנאה אותו יותר ויותר ככל שגדלה) ואחותה, מייקי, ישר התחילה לצווח בהתלהבות כשהיא שמעה את ההצעה, ככה שהשם נבחר ברוב קולות של שלוש על אחת, כשהאחת הזאת היא איקינו שאפילו לא ידעה איך מדברים באותו השלב. אז השם שנבחר לתינוקת הוא סאקאגוצ'י איקינו, והכל היה טוב ויפה והשמיים היו כחולים עם ציפורים וורודות מצייצות. עד לכאן הכל נראה נורמאלי, לא? לא נראה שהמשפחה הזאת היא דבר בעייתי באיזה שהיא צורה. למעשה, אם מישהו היה מסתכל מהצד, הוא היה אומר שמדובר במשפחה מדהימה ושהוא היה שמח לגדול בה, עם כל האהבה הזאת מצד ההורים והאחות הגדולה. אז כעבור מספר ימים בבית החולים, שיחררו את איקינו ואת האמא הביתה, אל בית המשפחה הכיביכול מאושרת.
רק שהמשפחה לא באמת הייתה מאושרת. או, אם אפשר לדייק, היא הייתה מאושרת אבל לא נחמדה כל כך. אתם מבינים, המשפחה של איקינו עבדה בתחום הסחר. אבל לא סתם סחר - סחר עם עניים. הם היו האנשים האלה שעושים עסקים לא חוקיים עם כל העניים, מנצלים את החולשה שלהם ומוכרים להם דברים במחירים הרבה יותר גבוהים ממה שהם אמורים להיות. העניין עבד ככה מבחינתה המשפחה כבר המון שנים, ואיך שהוא, אף אחד עוד לא התלונן על זה. או שכן התלוננו, מי יודע. למשפחה יש הרבה כסף, יש לאמר, ומי מאיתנו לא שמע על מקרים בהם משתיקים דברים בעזרת כסף. אבל העולם השתנה, ולא בטוח שזה באמת היה המצב. יכול להיות שהם באמת היו כל-כך טובים בתחום, וכל כך טובים בהסתרה שלו, שהם לא באמת היו צריכים להשתמש בכסף שלהם ולנסות לשחד אנשים. לסיכום, המשפחה של איקינו לא הייתה אנשים נחמדים במיוחד. אבל איקינו הייתה תינוקת, אז בשלב הזה היא עוד לא ידעה את זה. למעשה, בשלב הזה היא אפילו לא ידעה לאיזה עולם היא הגיעה. או את העובדה שהיא הגיעה לעולם. כי כמו שאמרתי, הילדה בסך הכל בת כמה ימים. אז היא הגיעה הביתה, והייתה חגיגה גדולה שפחות או יותר אורגנה על ידי אחותה, מייקי, שדאגה להביא את כ-ל הילדים מהכיתה שלה, גם אלה שלא באמת אהבו את מייקי וחשבו שהיא מוזרה, לראות את הבובה החדשה שהביאו הביתה. סתם, את הילדה החדשה. ובאותם ימים איקינו באמת נראתה כמו בובה - משהו שלא ממש השתנתה גם אחרי שלוש עשרה שנה, שמונה חודשים ועשרים ושניים יום, אבל בתור תינוקת זה היה אפילו יותר בולט. איקינו, מן הסתם, לא זוכרת כלום מהתקופה הזאת. אבל אני יכולה לספר שכבר אז המשפחה התחילה לתכנן איך היא הולכת לשלוח את הילדה לבצע את החילופי כסף-תמורת-דברים-במחיר-מופקע שלהם ברגע שהיא תדע ללכת, או קצת אחרי כי היא צריכה להיות עם מספיק שכל כדי לא להאבד או כדי לא לגלות לאף אחד. הסיבה שהם תיכננו את זה כבר משלב מוקדם כל כך הייתה, כנראה, העובדה שאחותה פשוט הייתה גרועה בתחום. או אם להיות כנים - היא פשוט לא רצתה להיות טובה בו. הם הפסידו כבר הרבה כסף בגללה ("זה לא שחסר לנו" היא הייתה אומרת בכל פעם שהיו צועקים עליה בגלל זה) והיא עשתה הרבה טעויות, ופחות או יותר היה נראה שהיא לא מקשיבה לא כשמסבירים לה מה לעשות וגם לא כשצועקים עליה בגלל שהיא לא עשתה את הדברים שהיא הייתה אמורה לעשות. אבל באותה התקופה בשביל האחות, שיש לציין שהייתה בסך הכל בת שבע, זה היה בסדר, כי היה לה את איקינו והיא הייתה שמחה. עם הזמן גם איקינו לא תצליח לשנות את המצב שיווצר בין מייקי להורים שלהם בגלל העובדה שהילדה כל כך לא אוהבת לעשות את מה שהם מכריחים אותה לעשות, אבל לזה כבר נגיע אחר כך. בגלל שההורים היו עובדים בעיקר בסחר, רוב היום אב המשפחה, שו, היה הולך כדי להשיג את הדברים שהם ימכרו. והאמא? היא הייתה עקרת בית, מהנשים האלה שתפקידן לבשל ולעשות הכל בשביל הגבר, כדי שחס וחלילה, הוא לא יהיה לא מרוצה. בין כל הדברים שהיא הייתה צריכה לעשות בשביל המשפחה שלה היא איך שהוא, מי יודע איך, הצליחה לטפל גם באיקינו ולדאוג שהילדה לא תמות בגלל ששכחו להאכיל אותה או תסריח בגלל ששכחו להחליף לה או משהו בסגנון של הדברים האלה. הרי היא חיכתה כל כך הרבה זמן לילדה, אז למה שהיא תשכח?
בכל מקרה, איקינו גדלה, וכשהיא הגיעה לגיל שלוש הם כבר שלחו אותה מהבית, לגן. למה הם עשו את זה? טוב, בעיקר בגלל שככה הם לא היו צריכים לשמור על הילדה כל כך הרבה זמן. הרי למה לפספס הזדמנות לתת למישהו אחר לטפל בה ולנצל את הזמן לדברים טובים יותר כמו עסקים? אז איקינו הלכה לגן. ובתור ילדה בת שלוש היא לא זוכרת כל כך הרבה, אבל היא כן זוכרת שכבר אז תמיד אמרו לה - אל תספרי מה קורה בבית. בתור ילדה היא לא ראתה מה כל כך לא בסדר בבית שלא מספרים אותו לשאר, אבל היא הבינה מהר מאד שאם אמא אמרה שלא מספרים, אז לא מספרים. אז כל פעם ששאלו אותה במה ההורים שלה עובדים היא אמרה שהם עובדים בחנות, מה שטכנית, היה קרוב לאמת אבל לא האמת. אבל מן הסתם לא שאלו אותה את זה יותר מידי, פרט ליום הראשון או השני שלה בגן, כשהגננות רצו להכיר את הילדה קצת יותר. בתור ילדה היא הייתה רגילה למדי, יש לאמר. לפחות בשלב הזה. היא עשתה את כל הדברים שילדים עושים, בקצב שילדים בגילה אמורים לעשות את הדברים האלה, והדבר היחיד אולי שהיה שונה לבין שאר ילדי הגן היה שלא היו לה חברים. למה לא היו לה חברים? כי אמא אמרה שאסור להביא אנשים הביתה. את זה איקינו גם לא הבינה יותר מידי, בעיקר בגלל העובדה שהיא רצתה שיהיה לה חברים, משהו שהשתנה עם השנים. הסיבה, כמובן, הייתה בגלל שילדים שיבואו הביתה לא יוכלו שלא לשמוע על כל השיחות שההורים מנהלים עם כל האנשים שהם סוחרים איתם. והם, בניגוד לאיקינו, לא יודעים שלא מדברים. ואז הם יספרו להורים שלהם, והכל יהרס. אז אסור שלאיקינו יהיה חברים. אז איקינו בילתה את ההתחלה של הגן שלה לבד, חוזרת הביתה כל יום ורצה ישר לאחותה. בדרך כלל אחותה לא תמיד הייתה זמינה, רוב הימים מהסיבה הפשוטה שההורים שלה שלחו אותה לנהל איזה שהוא משא ומתן עם לקוח ממורמר או לעשות את העסקאות עצמן, וכשהיא הייתה חוזרת היא פחות או יותר הייתה סוגרת את עצמה בחדר ומכינה את מעט השיעורים שהיה לילדה עדיין ביסודי, בת תשע בערך, לעשות. אבל היו כמה ימים טובים, שבהם לא היה אף אחד שמייקי צריכה ללכת אליו, ואז היה לה זמן לשבת ולשחק עם אחותה הקטנה. ואלה היו הימים הכי טובים מבחינת איקינו. היא אהבה את מייקי יותר מכל אחד אחר, יותר מאמא שלה שתמיד אמרה לה שאסור לעשות ככה ואסור לעשות ככה ואסור להביא חברים, ויותר מאבא שלה שגם ככה לא היה בבית רוב הזמן. הגיון של ילדה בת שלוש, אבל כן. בכל מקרה, את מייקי היא אהבה, מאד אהבה. מה שהיא לא אהבה היה העובדה שמייקי לא תמיד בבית, ושהיא תמיד רבה עם ההורים. מייקי, שכבר הייתה בת תשע, למדה לתת טיעונים למה היא חושבת שמה שהמשפחה שלהם עושה לא טוב בשלב הזה, והריבים בבית רק גדלו. ואיקינו, מן הסתם, לא אהבה את זה. אבל בשלב הזה של החיים היא פחות או יותר הבינה שהיא הולכת לשמוע המון, המון צעקות, ושאין לה מה לעשות נגד זה. בדרך כלל אחרי שהצעקות היו (איך שהוא) נגמרות, מייקי הייתה הולכת לחדר שלה, ואיקינו הייתה נכנסת בשקט-בשקט ומבקשת ממנה שתשחק איתה, פשוט כי היא רצתה שמייקי תפסיק לחשוב על מה שהיא חשבה שגרם לה לצעוק על ההורים שלה, כי היא לא אהבה את הצעקות האלה. כן, בשלב הזה של החיים היא הייתה ילדה דיי תמימה. ומייקי תמיד הסכימה לשחק איתה, אפילו כשהיא הרגישה ממש רע, כי היא לא רצתה לאכזב את אחותה הקטנה וכי היא אהבה את איקינו כמו שאיקינו אהבה אותה - יותר מהכל. והיא כבר הייתה בת תשע, אז היא בהחלט חשבה יותר בהגיון בנושא והיא בהחלט ידעה שאת ההורים שלה היא -לא- אוהבת. כלומר, אי אפשר היה לאמר שהם אנשים טובים, אבל גם אי אפשר היה לאמר שהם אנשים רעים וקרי לב לחלוטין. היה להם צדדים טובים וצדדים רעים, כמו לכל אחד. פשוט הצד הרע היה עניין העבודה שלהם, והצד הרע הזה היה נורא, נורא בולט. בכל מקרה, מייקי החליטה בשלב הזה כבר מזמן שהיא לא אוהבת את ההורים שלה, והיא לא ידעה, אבל איקינו פחות או יותר הייתה בדרך להחליט ככה גם - בתור ילדה בת שלוש בגלל העובדה שהם אסרו עליה לעשות כל כך הרבה דברים, ובעתיד...טוב, כמו שכבר ציינתי באופי, המשפחה של איקינו חשובה לה. ככה שלא, היא לא תגדל לשנוא אותם, וזה אולי מה שגרם להם להעדיף אותה בעתיד, בנוסף לזה שהיא הייתה הרבה יותר ממושמעת. טוב, חזרה לעניין. ברוב הפעמים איקינו ומייקי היו משחקות בשקט, כשהיחידה שמדברת היא איקינו, שצעקה הערות ילדותיות של ילדים בני שלוש מידי פעם, ומייקי הייתה שותקת, ולפעמים קצת מחייכת. ויום אחד היא גם אמרה לאיקינו שזה טוב שהיא עדיין קטנה, כי עוד מעט הם ירצו שהיא תעשה בשבילם דברים והיא תבין למה מייקי רבה איתם כל כך הרבה. ואיקינו, טוב, שתקה, כי לא היה לה מה לאמר ובכנות, היא לא ממש הבינה הרבה פרט לעובדה שזה לא ככה בכל המקומות. אבל השיחה הזו היא אחת מהזיכרונות הראשונים של איקינו ממייקי ובאופן כללי, כנראה בגלל העובדה שמייקי לא טעתה - כי כבר שנה אחרי, איקינו יצאה אל "המשימה" הראשונה שלה, או במילים יותר מדויקות - לשליחות הראשונה שלה. כן, בסך הכל בת ארבע באותו הזמן.
זה היה יום במהלך חופשת הקיץ, ואיקינו הייתה בבית, עם מייקי, שלשם שינוי לא הלכה לשום מקום. היא בדיוק הוציאה את הלבנה העשירית במספר מהמגדל שהן בנו במשחק שלהן כשאבא שלהן ניגש אליה, דבר שדיי הפתיע את איקינו כי 1) היא לא זכרה שאבא היה בבית באותו יום 2) הוא בקושי דיבר איתה או עם מישהו שהוא לא אנשים בקומפ-פון שלו. הוא התיישב ליד איקינו (מה שהפתיע אותה אפילו יותר) ואמר שהוא צריך לדבר איתה, רק איתה, ומייקי הסתכלה עליהם ואחרי שניה התחילה לצרוח שאין סיכוי ושהיא לא מסכימה וש- היא לא סיימה מעולם את המשפט הזה, כי הוא סטר לה. כן, מה ששמעת (או יותר נכון קראת), הוא פשוט סטר לה. ואז הוא סינן בקור למייקי שתשתוק, ושתצא מהחדר כי הוא צריך לדבר רק עם איקינו. וכשמייקי עמדה להתחיל לצרוח שוב הוא פשוט קרא לאמא שלהן, ואמא לה לטפל ב"ילדה שלה" בזמן שהוא מדבר עם איקינו. והאמא הנהנה, כי כמו שניתן להבין כבר בשלב הזה היא דיי חסרת עמוד שדרה לידו וגם כי היא ידעה על מה הוא רוצה לדבר עם איקינו. אז הוא קם והלך, ואיקינו רצה אחריו עם הרגליים הקצרות שלה (לא קשור, אבל כמעט רשמתי ידיים) וניסתה לתפוס את הקצב המהיר מידי של ההליכה שלו. בסוף של דבר הוא נכנס לחדר העבודה שלו, החדר שהיא לא באמת ראתה עד השלב הזה. החדר היה מלא כמעט עד כולו בניירות, ברשימות. החשובות יותר היו תלויות בכל מיני מקומות, ואלה שכבר לא חשובות או פחות חשובות - על הרצפה. בנוסף, היו שם כל מיני חפצים שאיקינו אחר כך תבין שהיא צריכה לסחוב. ואביה הסתכל מסביב, ואז לקח קומפ-פון וניגש לאיקינו. איקינו הסתכלה עליה בשקט, והוא הסביר לה שהיא עכשיו תלך למרכז העיר, ותחפש בן אדם עם בגדים מרופטים למדי שיראה כאילו הוא מחפש מישהו. איקינו לא באמת הבינה למה היא צריכה לגשת לבן אדם שמחפש מישהו אם הוא מחפש מישהו (באותו שלב היא לא הבינה שהמישהו שהוא מחפש זו היא) אבל לפני שהיא הספיקה לאמר עוד משהו הוא אמר לה שהיא תיקח את כל הכסף שהוא מביא לה, ורק אז תביא לו את הקומפ-פון, ושלא תעז להביא אותו לפני. אחרי זה, הוא אמר לה, תחזרי הביתה. אה, ועוד משהו, אומנם אתם נפגשים במרכז העיר, אבל תלכי איתו משם. תבקשי ממנו להביא אותך למקום שבו "כל הדברים מתבצעים" ואל תשאלי שאלות. איקינו לא הבינה גם את זה, אבל כמו שנאמר לפני שניה, לא צריך לשאול שאלות. אז היא לקחה את הקומפ-פון ואת התיק הגדול-מידי-בשבילה שאביה נתן לה, ויצאה לדרך, תוך כדי שהיא עוברת דרך הסלון שבו מייקי צרחה על אמא שלה והשתוללה וצעקה המון דברים שאיקינו דיי בטוחה שהיו כוללים את השם שלה. והיא הלכה, פחות או יותר כשהיא יודעת לאן כי אומנם היא לא יצאה מהבית הרבה אבל טרחו ללמד אותה. והיא קצת נאבדה בדרך, אבל בסופו של דבר היא הגיעה וחיפשה את הבן אדם עם הבגדים הבלויים שמחפש מישהו, למרות שעדיין לא היה לה מושג למה היא צריכה לגשת אליו ולהפריע לו לחפש את המישהו. בסופו של דבר היא מצאה את הבן אדם הזה - אדם שנראה בערך בגיל של אבא שלה, אולי פחות ואולי יותר, בבגדים בלויים ודיי קרועים, שהסתובב סביב ונראה בהחלט כאילו הוא מחפש מישהו. איקינו הניחה שזה הבן אדם, אז היא ניגשה אליו ומשכה לו בשרוול - בכל זאת, ילדה בת ארבע שאין לה ממש מושג איך לגשת אל אנשים ולפתוח איתם בשיחה, בעיקר אם היא לא מכירה אותם. הבחור הסתכל עליה ונראה מופתע למדי, ואז הוא מילמל משהו שאיקינו בחרה לפרש כ"מייקי?", מה שגרם לה להניד לשלילה ולשאול את עצמה בראש איך הבן אדם לא רואה הבדל בין ילדה בת ארבע לילדה בת תשע בערך. בכל מקרה, היא אמרה לו שהיא אחותה הקטנה של מייקי, ושהיא זאת שבאה הפעם. הוא נראה מופתע למדי, אבל בסופו של דבר הוא משך בכתפיים ומילמל שזה גם ככה לא משנה. ואיקינו הסתכלה סביב וניסתה להבין אם עכשיו זה השלב שבו היא אמורה לבקש ממנו לקחת אותה למקום שבו "כל הדברים מתבצעים" - כפי שאביה אמר - ובסופו של דבר היא החליטה שכן, אז היא אמרה לו לקחת אותה למקום שבו כל הדברים מתבצעים והוא הסתכל עליה ולפני שהיא הספיקה לאמר עוד משהו היא כבר מצאה את עצמה רצה אחריו ממרכז העיר בלי באמת לדעת לאן הולכים, ולמען האמת, דיי בפחד כי היא לא הכירה את האיש ועוד לא היה לה ממש מושג מה הולך. אבל היא הלכה אחריו, כי ככה אבא שלה אמר לה לעשות ועליו היא (יחסית) כן סמכה. ובסופו של דבר, אחרי זמן שהרגיש לאיקינו כמו נצח (זה היה לפני שהילדה למדה לרוץ, יש לאמר) הוא סוף סוף נעצר, בפינה נידחת של העיר שאיקינו פחות או יותר לא ראתה מעולם. הוא הסתכל סביב במבט שאיקינו ניחשה שהוא כדי לבדוק שאין אף אחד סביבם, ואז הוא הסתכל על איקינו כאילו הוא מחכה שהיא תעשה משהו. והיא הסתכלה עליו, ושוב, אחרי כמה דקות, הבינה שזה השלב שבו היא אמורה לבקש את הכסף. אז היא אמרה שיביא לה את הכסף, והוא הינהן במהירות והביא לה את הכסף - מה שגרם לה לתהות למה הוא פשוט לא עשה את זה בלי לחכות את כל הדקות המיותרות ההן שבהן היא שתקה ובהתה בו. אביה שכח לאמר לה כמה כסף הוא אמור להביא, אבל היה שם הרבה, אז היא פשוט הניחה שזה הסכום שצריך והכניסה את זה לתיק שהוא הביא לה. אחרי זה היא הוציאה את הקומפ-פון, ובתמימות של ילדה בת ארבע היא תהתה בקול רם למה הוא מבזבז כל כך הרבה כסף על מכשיר שכזה במקום לבזבז אותו על משהו טוב יותר, כמו לדוגמא, בגדים. בתגובה האיש (שבניגוד לאנשים שאיקינו תפגוש בעתיד, היה יחסית נחמד) אמר לה שהוא הבטיח לילד הקטן שלו, שגדול מאיקינו באולי שנה או שנתיים, שהוא יביא לו קומפ-פון, ושהוא לא היה יכול לאכזב אותו. איקינו חשבה לעצמה שזה ממש נחמד מצידו, אבל היא לא ממש אמרה משהו. לפני שהיא הספיקה לאמר לו משהו, אפילו להתראות מנומס, הוא פשוט הסתלק משם, משאיר אותה בחור הזה שבו כל הדברים מתבצעים בלי שהיא תדע איך חוזרים הביתה. אז ראשית כל, היא ניסתה לצאת מהסמטה הזו שבה היא הייתה, וזה דווקא לא היה קשה כי בסך הכל היה מדובר בסמטה. אבל היא לא ידעה מה עושים מעבר לכאן, אז היא פשוט ישבה במשך כמה דקות וריחמה על עצמה (ילדה חכמה, אמרנו?). אחרי שהיא סיימה לרחם על עצמה ולבכות בלב שהיא רוצה את מייקי (הגירסא שלה ל"רוצה את אמא") היא נעמדה שוב, והסתכלה סביב בניסיון להזכר בכל משהו שיוציא אותה משם. היא התחילה ללכת בכיוון שהיא דיי הייתה בטוחה שהם באו ממנו, ואחרי מספר פניות לא נכונות, הליכה במעגלים ועוד קצת בכי ורחמים עצמיים בלב, הילדה סוף סוף הצליחה לצאת לרחוב שהיא קצת הכירה יותר. לא נפרט על כל ההליכה כי זה היה תהליך מייאש ביותר, אבל בסופו של דבר היא הצליחה לחזור למרכז העיר, ומשם היא כבר ידעה פחות או יותר את הדרך - אם לא, טוב, היא לא הייתה מצליחה להגיע לשם מההתחלה. כשהיא חזרה הביתה אביה ואימה חיכו לה בכניסה, ומייקי לא, אז היא הניחה שהם הענישו אותה ושלחו אותה לחדר שלה או משהו בסגנון. אביה שאל מה לקח לה כל כך הרבה זמן, ואיקינו, שמדהים שלא התחילה לבכות קודם, יש לאמר, פרצה בבכי ואמרה שהיא לא מצאה את הדרך חזרה. אביה רק ענה בקור שפעם הבאה תהיה מהירה יותר, ולקח ממנה את התיק. הוא שאל אותה אם היא פעלה כמו שהוא ביקש, והיא ענתה שכן. אחרי זה הוא ספר את הכסף, ואז הוא אמר לאיקינו שכל הכבוד שהיא הביאה את כל הסכום - לא שאיקינו אפילו ידעה שזה כל הסכום, אבל היא הייתה עסוקה בלבכות ולרחם על עצמה ולבכות עוד קצת. אחרי זה הוא אמר לה שמחר הוא ישלח אותה שוב, ושכל הכבוד לה, אבל זה לא ממש עניין את איקינו כי היא עדיין הייתה עסוקה בלבכות ולרחם על עצמה. בסופו של דבר היא נרגעה, כמובן, ואז היא הלכה וישבה ליד החדר של מייקי למרות שאמא שלה אמרה לה שהם נעלו אותו ושהם יפתחו אותו מתי שהם יחליטו שזה מספיק. וככה נגמרה ה"משימה" הראשונה של איקינו. יכל להגמר יותר גרוע, יש לאמר, אבל זה בסדר, לא היו חסרות פעמים גרועות לאיקינו.
וככה בעצם התחילה שגרת החיים החדשה של איקינו, שככל שיעבור הזמן היא תהיה כל כך רגילה שאיקינו לא תזכור איך היה לפני (לא שהיה מצב שהיא תזכור בכל מקרה, בכל זאת, החלקים הנורמאליםיחסית של החיים שלה היו בגיל שלוש). במשך כל חופשת הקיץ המשיכו לשלוח אותה לשליחויות ולא את מייקי, אלא אם כן היה משהו גדול לסחוב (גדול מידי בשביל איקינו, בכל מקרה) ואז מייקי הלכה איתה. כל פעם שאיקינו חזרה הביתה מייקי הייתה נעולה בחדר שלה, אחרי שהיא שוב צרחה על ההורים שלהם בגלל שהם שולחים את איקינו כל הזמן. אבל לא היה יותר מידי מה לעשות - המצב היה ככה. איקינו, ככל שעבר הזמן, הפסיקה לרחם על עצמה כל פעם שהיא לא מוצאת את הדרך והתרכזה יותר בלחזור הביתה, מה שהיא נהייתה יותר ויותר טובה בו ככל שהזמן עבר. למען האמת, היא התחילה להנות מכל העניין - היא פגשה הרבה אנשים, רובם אנשים שהיא לא הייתה רואה ביום יום בשום אופן, והיא הרגישה נורא טוב עם עצמה שעדיין, אף פעם, עוד לא הייתה לה טעות כלשהי שגרמה לאבא שלה לצרוח עליה. מבחינת ההורים המצב היה נהדר - הם סוף סוף לא היו צרייכם לדאוג בקשר לכל תהליך החלפת הכסף בחפצים עם האנשים שהם סחרו איתם בגלל שהם שלחו את מייקי, ואיקינו הייתה פחות או יותר נהדרת בתחום כבר בגיל הזה. בהתחלה איקינו הייתה ממשיכה לשאול את האנשים מדוע הם מבזבזים כל כך הרבה כסף על משהו כזה במקום לבזבז אותו על משהו טוב (כמו, לדוגמא, בגדים) יותר מזה, אבל אחרי שהיא סיפרה את זה פעם אחת לאבא שלה הוא אמר לה שתפסיק לשאול, כי זה עוד יגרום לאנשים להפסיק לסחור איתם. אז היא הפסיקה, כי אבא אמר. ובסופו של דבר, לפני שאיקינו הרגישה בכלל, היא התחילה שנה נוספת בגן. השנה הזאת לא הייתה אמורה להיות שונה מהאחרות מבחינתה - חברים לא היו לה, והגן היה סביר למדי בשביל ילדה בת ארבע. אבל בגלל העובדה שהייתה כל כך טובה לדעת ההורים שלה והרבה יותר שימושית ממייקי בתחום השליחויות, הם התחילו לשלוח אותה לפעמים להפגש עם אנשים במקום ללכת לגן. אז איקינו התחילה להחסיר ימים מהגן בשביל להפגש עם אנשים ולקחת מהם כסף ולהביא להם את הדברים שהם סגרו עם ההורים שלהם שהם יביאו להם, וכל פעם ההורים היו מתרצים את זה במחלה. הם דאגו שלא לעשות את זה לעיתים קרובות מידי כדי שזה לא יהיה חשוד, והם, כמובן, אמרו לאיקינו אפילו יותר ממקודם שאסור לאמר לה כלום על העניין. אז איקינו הייתה "חולה" והגננות לא שאלו שום דבר מעבר כי הן האמינו, ואיקינו המשיכה להסתובב. שגרת החיים הזו הפכה לכל כך רגילה בשביל איקינו בשלב מסוים שהיא פשוט הרגישה שהזמן עובר מהר - אפילו הצעקות של מייקי על ההורים שלה והנעילות שלה בחדר לא הפריעו לה כבר, כי זה היה קורה כמעט כל יום. מייקי, מבחינתה, שמרה על אחותה יותר ממה שהיא שמרה על מה שהם אמורים להעביר כשהיא יצאה עם איקינו, ובדרך חזרה היא הייתה פחות או יותר שופכת בפני איקינו את כל הדעות שלה על הנושא - זה שהיא חושבת שההורים שלהן עושים דברים לא בסדר, שהם מנצלים חולשות של אנשים ואת העובדה שלאנשים האלה אין כלום, ושזה אפילו עוד יותר לא בסדר שהם שולחים את הבנות הקטנות שלהם לעשות את כל העבודה השחורה, כפי שהיא קראה לזה. ואיקינו לא אמרה יותר מידי, כי היא חשבה שזה דיי נחמד שהן יכולות ללכת להרבה מקומות ביחד, ולהכיר איזורים חדשים בעיר, ולפגוש אנשים חדשים. זה היה נורא נחמד בעיניה, אתם מבינים. יש לאמר שאיקינו, שבהתחלה רוב השליחויות שלה היו למרכז העיר, משם לפינה ש"בה הדברים מתבצעים" וחזרה הביתה, התחילה להגיע גם לאיזורים אחרים ככל שהשנה עברה, ולקראת סוף השנה היא כבר יצאה בפעם הראשונה לגמרי מהעיר. זו הייתה חוויה נהדרת בעיניה, אפילו ששלחו אותה עם מייקי שלא הפסיקה להתלונן ולרטון. היא סקרה עם העיניים הבורקות שלה כל דבר בעיר החדשה הזו שאליה הגיעו, שאת שמה היא אפילו לא ידעה, והיא הייתה כל כך שקועה במקום - שבשלב מסוים היא איבדה את מייקי. בשלב הזה היא לא נלחצה, כי כמו שאמרתי היא למדה להפסיק לרחם על עצמה ולבכות בלב, והיא ניסתה להזכר מה היה הכיוון שממנו היא באה. אבל כיוון שהיה מדובר בעיר אחרת שמעולם לא הייתה בה לפני, זה היה דיי קשה. איך שהוא, בסופו של דבר, היא מצאה את מייקי, שצעקה עליה ש"אני לא מאמינה שנעלמת לי" וש"אל תאמרי שום דבר לאבא כי הוא ירביץ לי" ודברים כאלה, אבל הכי חשוב זה שמייקי מצאה אותה לפני שקרה אסון כלשהו. מאז, יש לאמר, איקינו השתדלה לצמצם את ההסתכלות שלה מסביב כשהיא יצאה מהעיר, והתמקדה רק בפרטים החשובים ובעיקר - במשימה שמולה. העובדה שמייקי איבדה אותה אכן מעולם לא עברה להורים, אם כי, הם שאלו מדוע לקח להן כל כך הרבה זמן - נראה שהיה להם זמן ממוצע שבו המשימה אמורה להתבצע, וכל חריגה מהזמן הזה הביאה את השאלה הזו. איקינו לא אמרה להם כלום, כי מייקי אמרה לה לא לאמר כלום כבר קודם ואיקינו, כפי שניתן להבין, ילדה ציינתית מאד, וככה הסיפור נשאר בין שתיהן לבין העיר שאליה שהן היו בה - שאגב, עד היום איקינו לא בטוחה מה השם של העיר הזאת. אבל היא מניחה שזה איפה שהוא בצפון. טוב, בכל מקרה, מה זה משנה לה בכלל.
בגיל חמש בערך קרתה הפעם הראשונה שבה משימה של איקינו לא הלכה כל כך טוב כמו שהיא הייתה אמורה ללכת. המשימה הייתה פשוטה, דומה מאד למשימה הראשונה שלה - ללכת למרכז העיר, לפגוש שם בן אדם ולקחת ממנו כסף, לתת לו את מה שהוא צריך וללכת משם. לא יותר מידי בלגן. היא הלכה לבד - הרי לא הייתה סיבה שתצטרך את מייקי - והכל התנהל קשורה, לפחות בהתחלה. היא מצאה את הבן אדם דיי מהר (בשלב הזה היא כבר למדה דיי מהר לזהות אותם) והיא ידעה לאן הולכים ככה שהיא לא חיכתה לכלום. כשהם הגיעו לשם, היא ביקשה ממנו את הכסף, ולהפתעתה, הוא ביקש בתגובה קודם את הדברים. היא הסתכלה עליו וניסתה לעקל את מה שקרה הרגע (כי זה מעולם לא קרה לפני), ואז ביקשה שוב בקול רגוע את הכסף. הוא שוב אמר לה שהוא מעוניין בדברים, והיא אמרה לו שהסחר מתנהל בצורה מסוימת, ושהוא לא יפר את זה, ככה שפשוט יביא לה את הכסף קודם. היה עוד דקה ומשהו של שקט שבמהלכה איקינו תהתה האם האיש חושב מה לענות לה, ואז - הוא קפץ עליה. איקינו, כמובן, נפלה, וזה היה כואב ביותר בהתחשב בזה שהיא הייתה כל כך קטנה לעומתו. היא צרחה באופן אוטומטי, וניסתה להוריד אותו ממנה בלי יותר מידי הצלחה. הוא נתן לה מכה חזקה בפנים, ועוד אחת, והיא התחילה לבכות בשלב הזה כי היא לא הצליחה לשלוט יותר על עצמה וכאב לה נורא. היא צרחה עליו שיעזוב אותה, והוא בתגובה פתח את התיק שלה והתחיל לשלוף משם את כל הדברים שהיא הייתה אמורה להביא לו אחרי שישלם לה. בשלב הזה איקינו הבינה שאין לבן אדם באמת כסף לתת לה, והיא ניסתה להרביץ לו כדי שיתרחק ממנה. אבל שוב, מדובר בילדה בחמש, ועד לאותו הרגע היא לא באמת הבינה שהיא צריכה להצטייד במשהו שיעזור לה להגן על עצמה בדיוק במקרים כאלה. הוא שיחרר אותה, בסופו של דבר, ואמר לה בקול מגעיל תודה על הדברים, ואז רץ משם. איקינו התעשתה דיי מהר ורצה אחריו, וכיוון שבשלב הזה היא רצה יחסית מהר לרגליים הקצרות שלה היא הצליחה לשמור על קצב ריצה מספיק טוב כדי שהיא עדיין תראה אותו. חלק כלשהו במוח שלה הציע לה להתחיל לצעוק "גנב! גנב!" אבל היא הבינה שאם היא תעשה את זה יגלו הכל. זה היה אחד מהדברים שהיא לא אמורה לעשות לא משנה כמה המצב רע. בכל מקרה, איקינו רצה הכי מהר שהיא יכולה, ובשלב שבו הבן אדם נכנס אל מה שככל הנראה היה אמור להיות הבית שלו (איקינו לא הייתה קוראת לחור הזה בית, אבל בסדר) היא פחות או יותר הבינה שזה אבוד. היא הסתובבה והתחילה ללכת, במחשבות על זה שאבא שלה הולך להרביץ לה ולצעוק עליה כמו שהוא צועק ומרביץ למייקי כל פעם שהיא עושה משהו לא בסדר, ופחות או יותר הכינה את עצמה נפשית לנורא מכל שיגיע כשהיא תהיה בבית. בכוונה או לא בכוונה, איקינו הלכה לאט ביותר, סביר להניח שבכוונה בגלל העובדה שהמוח שלה היה עסוק אך ורק בזה שהולכים לצעוק עליה ולהרביץ לה כשהיא תגיע הביתה. היא הרגישה נורא שהיא איכזבה את ההורים שלה, ויותר מזה - עכשיו באמת למייקי תהיה סיבה להתעצבן. הרבה כל עוד איקינו לא נפגעה היא לא באמת יכלה לטעון דברים משמעותיים (היא יכלה לטעון שזה מסוכן לה, כמובן, אבל ההורים היו עונים שהילדה לא נפגעה עד עכשיו אז הטענה שלה נפסלת.) אבל עכשיו, כשאיקינו באמת נפגעה מאחת מהשליחויות, זה בעייתי. הפנים שלה כאבו, שלא לדבר על כל הגוף שלה, בהתחשב בזה שהוא היה גדול ממנה בהרבה והוא פחות או יותר מחץ אותה כדי שהיא לא תוכל להתנגד לשדידה שלו. היא הרגישה נורא, במילים אחרות, אבל היא הייתה חייבת לחזור הביתה (ולחטוף את הצעקות והמכות בשקט כי היא באמת הייתה אשמה במה שקרה). אז בשלב הזה היא הפסיקה להסתובב בלי יותר מידי מטרה ולאט מידי ביחס לבן אדם שנמצא במקום לא מוכר ודיי מסוכן (בכל זאת, שכונת עוני). והתחילה באמת לנסות לחזור הביתה. הבעיה היא, שהיא הלכה כל כך הרבה בלי לשים לב לאן מרוב חוסר רצון לחזור הביתה, שבשלב הזה היא הייתה פחות או יותר אבודה. אבל איקינו כבר למדה לא לאבד את העשתנות, והיא המשיכה ללכת למרות שהיא לא הייתה בטוחה שהיא בכיוון הנכון בכלל. היא הסתכלה מסביב, בתקווה למצוא משהו מוכר כלשהו שיזכיר לה איך היא הגיעה לשם - אבל היא הייתה כל כך מפוקסת בניסיון לרוץ מספיק מהר ולתפוס את האיש, שהיא לא ממש הספיקה להסתכל סביב. בשלב מסוים, היא התחילה לראות עוד אנשים - משפחות. הורים וילדים, בערך בני גילה, שנראו כאילו הם סובלים מתנאים מחפירים ביותר. אבל היא לא ניגשה אליהם, גם בגלל שהיא לא הייתה רגילה לגשת לבן אדם סתם ככה אם אין לה משהו להביא לו, וגם כי היא לא הייתה אדם חברותי כל כך כבר בשלב הזה של החיים ככה שלגשת לבן אדם סתם ככה לא היה משימה פשוטה בשבילה, שלא לדבר על לגשת לבן אדם סתם ככה בלי שיש לה משהו להביא לו. אז היא המשיכה ללכת, עוקבת אחרי אנשים ומקווה למצוא את היציאה מהחור באמצע שום מקום ולא ליפול לים באמצע או משהו בסגנון, ובשלב מסוים מישהו קרא בשם "סאקאגוצ'י!" וגרם לה לעצור. היא הסתכלה מסביב, מנסה לראות מי הבן אדם שמכיר לעזאזל את השם של המשפחה שלה, ותוהה בצד השני של המוח שלה אם הוא מדבר לסאקאגוצ'י אחר\ת פה ברחוב, כי בכל זאת, שם משפחה מפורסם ביותר. אבל לא, הבן אדם הזה דיבר אליה. ואת זה היא הבינה כשהיא ראתה מישהו רץ אליה. היא עמדה ובהתה בבן אדם שרץ אליה בלי להגיב ובלי לרוץ כמו שהמוח שלה צעק לה לעשות, וכשהוא נעמד מולה, היא בהתה בו וניסתה להבין מי הוא. בכנות, לא היה לה שמץ של מושג. הוא שאל אותה אם היא זוכרת מי הוא, והיא בתגובה הנידה לשלילה בפחד כאילו הוא הולך להרביץ לה כמו הבן אדם ההוא. ואז, הוא אמר לה שהוא הבן אדם שהיא עשתה איתו עסקה בפעם הראשונה, אותו אחד שהבטיח לילד שלו קומפ-פון. הוא הזדקן מאז, יש לאמר, כנראה בגלל העובדה שלחיות בתנאים מחפירים שכאלה לא היו כל כך קלים. אבל היא לא הייתה זוכרת אותו במילא, כי בואו נזכור שהיא הייתה בת ארבע באותו זמן והזיכרון שלה רק התחיל להיות שימושי באותה תקופה. היא לא ענתה לו, ואז הוא שאל אם היא איבדה את הדרך. למרות שהיא התביישה לאמר שכן, היא באמת לא ידעה איך לחזור הביתה באותם רגעים, ונהיה כבר מאוחר. אז היא אמרה לו שכן, היא איבדה את הדרך. והוא, בתור אדם נחמד למדי (יותר נחמד מכל בן אדם אחר שאיקינו תפגוש אי פעם, זה בטוח), עזר לה לצאת מהשכונה עד שהיא אמרה לו שמפה היא כבר מכירה את הדרך, ואז היא פשוט הלכה. בלי לאמר תודה או משהו. ילדה מחונכת, יש לאמר. בכל מקרה, היא חזרה הביתה אחרי היום הארוך למדי והמתיש למדי הזה, וכשהיא נכנסה היא ראתה ישר את אבא שלה, שהיה אדום כל כך שהיא חשבה לרגע שהוא הולך להתפוצץ. הוא שאל אותה בצעקות איפה היא הייתה, ובניגוד לבדרך כלל, היא ראתה מאחורה את מייקי, שהיה נראה שבכתה המון מרוב דאגה. היא גימגמה לו שהאיש שעשה איתה את העסקה חטף לה את התיק ולא הביא לה את הכסף (כי לא היה לו אחד כזה) ושהיא רדפה אחריו והגיעה לחור באמצע שום מקום (כן, זה בדיוק המילים שהיא השתמשה בהן) ולא מצאה את הדרך חזרה עד שמישהו בא לעזור לה. ובתגובה הוא פשוט סטר לה. ממש חזק. בצורה שהכאיבה לה אפילו יותר מהמכות שהאיש נתן לה. הוא צרח עליה שהיא טיפשה, ושגם היא לא יודעת לעשות שום דבר כמו שצריך, ושמגיע לה עונש, והיא התחילה לבכות ולרעוד כי היום הזה באמת היה יותר מידי בשבילה. ואמא שלה? הסתכלה מהצד בלי להתערב, בדיוק כמו שהיא הייתה עושה כשמייקי חוטפת מכות. ואז, הוא הוריד את החגורה שלו. כן, מה ששמעת. ולפני שאיקינו הספיקה להגיב היא כבר הייתה על הרצפה, חוטפת עוד ועוד מכות מהחגורה שלו בגב בזמן שאמא שלה תופסת את מייקי, שכמובן התחילה לצרוח בשלב הזה שיפסיק. איקינו לא זוכרת מתי בדיוק המכות האלה נגמרו, אבל כשהם נגמרו, היא הייתה בטוחה למדי שהיא פצועה ומדממת. והיא שכבה על הרצפה בלי יכולת לקום, והיא דיי בטוחה שבשלב מסוים היא התעלפה. כשהיא התעוררה היה לה משהו על הגב, והיא הייתה בחדר של מייקי. מייקי שוב בכתה. היא אמרה לאיקינו שהיא לא תיתן להם לשלוח אותה למשימות שוב אי פעם בחיים, ושהם הורים רעים ושהיא שונאת אותה. ואיקינו לא אמרה כלום, כי היא הייתה עסוקה בלחשוב על זה שכואב לה, אבל בחלק שלא חשב על זה שכואב לה היא חשבה על זה שההורים שלהם לא רעים, ושהוא צודק ושהיא באמת הייתה צריכה לקבל עונש כי היא לא ביצעה את המשימה שלה כמו שצריך. וחלק קטן בראש שלה חשב לעצמו שזה דווקא היה אתגר דיי נחמד, שינוי קצת מהמשחק הרגיל שבו היא הולכת לאן שהוא, מוצאת מישהו שהחיים לא אוהבים אותו כל כך והוא לא עשה כלום כדי לשנות את זה, מקבלת את שאריות הכסף שלו ומביאה לו את הדבר העלוב שהוא הוציא את כל כספו עליו הרגע (ולפעמים לא דברים כל כך עלובים, אבל בהחלט לא משהו שהיה יכול לעזור לו כמו שנגיד, בגדים, יכלו לעזור לו). זו בערך הייתה הפעם הראשונה שצורת המשחק שאיקינו מאמינה בה הגיעה לראש שלה, ונראה שמאז היא לא עזבה.

נשמר לאיב ולג'ורי.

שם: מיה
שם הדמות: הלה פרטאנן (Hellä Partanen).
מדינת מוצא: ונטה, פינלנד.
מדינת מגורים: הלסינקי, פינלנד.
גיל: 17
מגדר + נטייה מינית: אישה סיסג'נדרית, הטרוסקסואלית.
מראה:
אופי: מפורט.
רקע: מפורט. נא התאימו את עצמכם למידע הנתון בטיזר ובאשכול זה. שאלות - בה"פ. התאזרו בסבלנות.
כישורים + מדוע דווקא אתם נבחרתם: משום שהלה רוצה להיות מתכנתת, כמו אמא שלה, היא התחילה לקחת קורסים באינטרנט בנושא מדעי המחשב והנדסת תוכנה והיא גילתה שהיא מאוד טובה בזה. מלבד זאת, יש לה אינטלגנציה גבוהה ביחס לשאר הילדים בשנתון שלה.
הערות\הארות: תוכלי לשמור לי בבקשה? אני אמשיך מאוחר יותר היום, פשוט די מסלקים אותי מהמחשב ><

שם: יובל
שם הדמות: אקסל יוהנסן
מדינת מוצא: נורווגיה
מדינת מגורים: נורווגיה
גיל: 17
מגדר+נטיה מינית: לא ממש אכפת לו באיזו לשון פונים אליו, הוא עצמו פונה אל עצמו לרוב בלשון זכר.
מראה: לאקסל יש בהחלט מראה נורווגי טיפוסי, אמנם, אולי מראה של נורווגית, יותר מאשר של נורווגי, אבל העניין הזה לא ממש הפריע לו, אול כי הוא פשוט התרגל לזה עוד מגיל צעיר. כך או כך, למעשה ניתן לומר שלא הכרחי לתאר אותו, סביר להניח שהוא נראה בדיוק כמו מה שעולה במוחכם כשאומרים 'נורווגית'.
כמו כל נורווגי ממוצע, אקסל רחוק מאוד מלהיות שזוף או כהה. העור שלו צח ובהיר ללא רבב. גוון בהיר כשל קפה דליל עמוס חלב. ואומנם, סביר להניח שהיה מקבל את אותו גוון זהב-שזוף מקסים שכל בני ובנות גילו שמבלים להם שעות על חופים מקבלים. אך למרבה הצער, אקסל הוא מחסרי המזל, שנגזר עליהם להשרף למוות, או לחילופין להתמרח בקרם הגנה ולהשאר לבן וצח כשלגייה.
פניו של אקסל גם הן נורווגיות ממוצעות - לסת מחוטבת, סנטר מחודד, עצמות לחיים גבוהות. וכך גם אפו הישר, ושפתיו המשורטטות. הכל באקסל כה אופייני לנורווגית ממוצעת - הגבות הבהירות, העיניים הכחולות-בהירות. אפילו השיער שלו נורווגי ללא עוררין - ישר לחלוטין, באותו אופן שכל אותן נערות נואשות מייחלות לו כל כך ולמען זה הורסות אותו לחלוטין עם מחליק. כזה השיער של אקסל - ישר לחלוטין, צרוב-שמש, ואולי בגלל זה קיבל גוון כהה יותר, לא בלונדיני בהיר, אלא מעין גיבוב של זהוב וחום גם יחד. אקסל מטפח אותו למראה ננחשב נשי - ארוך, מחליק לו עד מותניו. הוא משאיר אותו פזור בדרך כלל, אבל הוא גם אוסף אותו לפעמים בצמה או זנב-סוס, בעיקר מה שההורים ממליצים לו הפעם, מה כדאי הפעם כדי להצליח לעשות מה שצריך.
גובהו של אקסל הוא הדבר היחיד המייחד אותו - גבוה מידי לעומת בנות, ונמוך מידי לעומת בנים - 1.74, בדיוק באמצע בין שני המינים. הדבר די מועיל לתפקיד שלו, התועלת שבו על פי המשפחה. אבל לפעמים אקסל היה מעדיף להיות גבוה יותר, בהתאם לעצמו, או נמוך ממש - בהתאם לבנות-נקבות. כי לפעמים המבטים הללו שננצעים בו והלחישות רמים מידי ובולטים מידי. והוא שונא אותם, את המבטים והלחשושים הללו.
גם מבנה הגוף של אקסל עדין, נחשב לנשי יותר. כתפיו צרות, המותניים שלו כמעט-דקיקים. הכל בו דק למעשה - הזרועות, הצוואר, הקרסוליים. דקיק ועדין, שברירי, או איך שלא יקראו לזה. כניראה שאחוז ניכר מהדקיקות והעדינות הזו היא מהסביה הפשוטה שאקסל חסר שרירים. כלומר, הוא לא חסר שרירים, יש לו שרירים כמו לכל יצור חי אחר. אבל השרירים לא ניכרים על גופו, והוא גם לא ממש מפתח אותם. "כדאי לך להשאר ככה" ממליצים לו תמיד. "זה מה שתורם למראה שלך, וצריך את המראה שלך. זה עוזר לנו יותר מידי בשביל לשנות את זה." אז אקסל משמר בצייתנות אתר מהראה שלו, שצריך אותו ועוזר יותר מידי מכדי לשנות אותו. הוא לא ממש מרגיש מירמור, באופן כללי הוא לא מתלהב מלהרים סלעים ולשאוג בחדוות ניצחון. חוסר בריבועים לא ממש מטריד אותו. אולי מטריד אותו שלא נותנים לו להחליט מה הוא רוצה, שהוא אפילו לא יודע מה הוא רוצה, איזה מראה הוא רוצה לשמר. האצבעות שלו דקיקות וארוכות, לא אצבעות שאמורות ללחוץ על הדק-אקדח או להזריק חומרים שאין לו מושג לנקוב בשמם. ואולי בגלל זה הוא באמת לא לוחץ על הדקי-אקדחים ומזריק חומרים שאין לו מושג איך לנקוב בשמם. הוא נשאר לו תמיד בעמדה שו, התפקיד שלו, הסחת דעת, פיתוי, משהו שירחיק את המשפחה שלה, שעושה את העבודה האמיתית אי-שם.
הרגליים של אקסל ארוכות, ונראות עוד יותר ארוכות עם החצאיות הקצרות שהוא לובש, נעלי העקב שהוא נועל יחד איתן. הוא לובש בעיקר בגדים קצרים; פעם מתוקים, פעם פתייניים, מה שהוא צריך להיות באותו הרגע, מה שהוא צריך לעשות באותו הרגע. הוא די רגיל לזה, ולפעמים אפילו נהנה מכל זה; להתקשט ככה, להתלבש ככה, לצבוע את הציפורניים ולהתאפר.
אופי: אקסל הוא לא ההגדרה של מוכשר, ובהחלט לא כשמשווים אותו לאחים שלו. אמנם גם הם לא כאלו שפותרם משוואות בשלושה נעלמים בהינף אצבע. אבל אחרי הכל זה לא מה שהם צריכים לעשות, ובמה שהם צריכים לעשות - הוא, הם בהחלט מוכשרים, נולדו לתוך זה, בהחלט לא כמו אקסל.
הוא לא חכם במיוחד, בהחלט לא חכם כמו המשפחה שלו. הוא לא מבין פוליטיקה ועניינים שכאלו, בטח שלא תוך רגע. הוא לא מנתח מצבים במאית שניה ומבין מה כדאי לעשות, איזו דרך פעולה הכי טובה. לא, הוא לא אסטרטג או טקטיקן. וגם לא בעל כריזמה ואיש שיחה שמסוגל לסובב את כולם על האצבע. כל אלו זה לא אקסל, בכלל לא.
אקסל הוא טיפוס ביישן למדי. הוא לא מספר על עצמו יותר מידי, לא מספר בכלל, למען האמת. ולא רק בגלל הסודיות המוחלטת שהוא צריך לעמוד בה, אלא פשוט כי הוא כזה טיפוס, לא מסתדר במיוחד בחברה גדולה, לא מרגיש בנוח מספיק לדבר על עצמו ולהביע את דעתו. זה מאוד נוח למעשה, שהוא לא יצור פטפטן, שהוא שומר דברים לעצמו. חוסך המון צרות למשפחה שלו.
כך או כך, אקסל מעדיף לבלות לבד, או בקבוצה קטנה של אנשים. להקשיב להם ולעשות מה שהם אומרים. לא להביע את דעתו. הוא נוטה ללכת אחרי הזרם, קצת כנוע, מציית לחברה ולא מביע התנגדות, גם אם הוא מתנגד. הוא עושה מה שצריך, זה מונע בעיות, והוא מאוד רוצה להמנע מבעיות. זה חשוב מאוד להמנע מבעיות, לא רק בגלל המשפחה, אלא פשוט כי ככה אתה לא צריך עמוד תחת המבטים של כולם, הריכולים של כולם. אקסל לא מסוגל לשאת את המחשבה לעמוד ככה, לעיני כולם, חשוף לביקורות ומחשבות. הוא שונא את זה, שונא להיות המרכז, ומעדיף להיות בשוליים, לבד, או מזדנב אחרי קבוצת אנשים ועושה מה שהם עושים. ללכת עם הזם, זוהי התפישה של אקסל. ללכת עם הזרם ולעשות מה שצריך. לשמור את הדיעות שלך לעצמך ולא לזרוק אותן לכל כיוון. כי כל זה רק חסר טעם ומזיק. עדיף לשמור את הידעות שלך לעצמך, לעשות משהו שאתה לא אוהב ושיעזבו אותך בשקט, מאשר לירות את הדיעה שלך, להתריס ולזכות בכך שכולם ינעצו בו עיניים. מלחיץ אותו שנועצים בו עיניים. הוא לא אוהב את זה, הביטחון העצמי שלו לא רב במיוחד. ודי נוטה מטה. הוא לא ממש מעריך את עצמו, לא ממש אוהב את עצמו. אחרי הכל, הוא הכי פחות מוצלח, מבין כל המשפחה שלו. כל האחים שלו מוכשרים כל כך, מוצלחים כל כך. ורק הוא מטה מטה בתחתית, הכי פחות מוכשר, הכי פחות מוצלח. חסר תועלת. הוא יודע את זה, וזה כואב.
אבל לא בהכל הוא כזה לא מוצלח, לא בהכל הוא מהוסס. למעשה, בדבר הזה הוא מלא ביטחון, הוא לא מלא יהירות - הוא תמיד יהיה עדין כזה, עם הפנים התמימות האלו, שמועילות כל כך למשפחה שלו, תמיד ייראה עדין ושברירי, חף מפשע. תמיד יגרום לכולם להאמין שהוא פשוט נערה אומללה שזקוקה לעזרה והצלה, אף אחד לא יהיה מסוגל להעלות בדעתו שהוא אמצעי פיתוי והסחת דעת, שהוא משתף פעולה עם ערימת פושעים, שהוא חלק גנטי מערימת פושעים.
אבל אקסל לא תמיד כזה אומלל וחסר אונים וביישן, בדבר אחד הוא בהחלט לא כזה; בבניה ואלקטרוניקה. בדברים האלו אקסל שופע ביטחון עצמי - לא יהיר, אבל בטוח בעצמו, יודע מה הוא עושה. יש לו כישרון לזה, באותה מידה בה ברור כי אין לו כשרון כריזמה או יריה באקדחים - ברור כי בלנבות אקדח, לפרק אותו, או להוסיף לו שיפורים - יש לו כישרון. הוא פשוט יודע, פשוט יודע איך לפרק דברים ולבנות אותם בחזרה בלי שאף אחד ישים לב שההוא פירק אותם. פשוט יודע איך לבנות דברים, להוסיף שיפורים. הוא מבין איך המנגנון פועל, המנוע. ויודע מה צריך לעשות כדי לתקן את המנועים הללו, וגם איך להרוס אותם ולגרום להם להיות פגומים וחסרי יכולת לחזור ולתפקד אי פעם. יש לו את ההבנה הזו בתכנות ובניה, וזהו בהחלט הכישרון היחיד שהוא ניחן בו, פחות או יותר.
רקע: המשפחה של אקסל ענפה וסבוכה היטב בכל ענייני העיר התחתונה, עולם השוק השחור והפשע. הם תמיד היו ככה, דורות על דורות של סבים וסבתות ואחים ודודים ודודות ונכדים ונינים. משפחה מורחבת שנפגשת בקביעות ושומרת על יחסי קרבה - מה שיכול להיות נפלא, אבל זה פשוט לצורכי עסקים.
המעמדות הנמוכים יותר מתווכי סמים או מתנקשים, הגבוהים יותר קשורים לסחר עצמו - אם כי לא רק בסמים. המשפחה של אקסל מתמחה כמעט בכל סוג פשע; בין אם מעורבות בשוק השחור, סחר סמים, או סחיטה וריגול. הכל כלול.
אקסל נולד כילד רביעי, ילד חוקי; מה שכן היה יכול להיות מעניין. אבל אביו ואמו ראו תועלת רבה מידי זה בזו, כך שאולי זה לא כל כך מפתיע. אקסל היה תמיד רגיל לשמוע ולהיות קשור לעניינים, גם אם באופן פסיבי. עוד כשרק דידה כה וכה ומעד על דברים, הוא היה זוכר את ההורים שלהם דנים בעניין ההוא, את הדודה באה ומתווכחת אם אביו - אבא שלו ודודה שלו תמיד התווכחו, ולקח לאקסל שנים להבין שהם מתווכחים מי ייקח את המושכות, מי ינהיג את המשפחה. בנתיים, ידה של הדודה הייתה תמיד על העליונה, למורת רוחו של אביו ומשפחתו המצומצמת.
אקסל היה אמור לגדול לתוך זה, לתוך העולם הזה. לדעת לשקר ולמשוך בלשון אנשים, לעשות מניפולציות, לשכנע אותם. הוא היה צריך לדעת להלחם, לירות ברובה, להשתמש בסכין ולהתמצא בכל סוגי הצמחים והחמרים שבעולם - אלו שעוזרים לך, אלו שמשחרפנים אותך, ואלו שהופכים מוות לדבר פשוט וחלק ונקי. "ביימנו כל העסק של דם ולכלוך חסר תועלת, יש דרכים פשוטות הרבה יותר, וכאלו שלא יגרמו לך להרקב בכלא."
אבל אקסל לא היה בקטע הזה, זה לא שלבו מלא המצפון פעם בחוזקה ובהתרסה כנגד הרוע, הוא היה בן שבע. ובכל מקרה, לא זו הייתה הסיבה, הסיבה הייתה שהוא העדיף לשחק; מלסרק שערות בובות, דרך נסיונות בניית קלפים, ועד פירוק מזגנים והרכבתם.
אבא שלו לא היה מרוצה, אמא שלו דווקא הייתה רגועה. "אתה לא יכול לדעת מה יצא מזה בסוף, תן לו, אולי זה יעזור לנו."
אקסל המשיך לסרק שיערות בובות, לנסות לבנות מגדלי קלפים ולפרק מזגנים, אבל הוא גם למד את כל מה שהמשפחה שלו צריכה ללמוד. למען האמת, אקסל לא היה עם כישרון מזהיר בזה, לא היה עם כישרון בכלל בכל זה. הוא לא היה מסוגל למזוג רעל לכוסות ולירות ברובה, בין אם מסרבול או פחדנות. אבל לא היה לו את זה. האחים שלו סביבו גדלו והתבגרו והיו כבר עמוק בפנים בעסק, אקסל עוד דידה בשוליים, ולא הצליח לעמוד בקצב. הוא אולי ידע לפרק טריי ולהרכיב מחדש באופן שלא יבחינו בכלל בכך שפירקו אותו אי פעם, אבל להשתמש בסכין או לירו באקדח - הוא לא הצליח. אם כי הוא לא היה צריך. אמא שלו כמעט צעקה בניצחון באחד הימים שהוא שוב סיים להרכיב מחדש את הטריי שלהם. "הילד הזה גאון!" היא הכריזה, מה שלא ממש תאם את העובדה שניקולס עדיין לא זכר טור אחד מלוח הכפל, ועדיין היה רחוק מאוד מלהבין איך מפעלים אקדח. "בחייך, תחשוב על זה?" היא חבטה בכתף של בעלה, "מה יותר טוב מזה? מה יותר הגיוני מזיהום בטריי והרעלה בעקבות זה?" אקסל עצמו לא הבין מה הם רוצים ממנו, אבל האחרים ידעו טוב מאוד. וכך, בגיל תשע הוא התחיל להתלוות אל האחים הגדולים, או בני הדודים או הדודים עצמם. הרעלות והנטרות מאנשים - בין אם במסגרת עסקה, ובין אם חיסול חשבונות או איום. כל מה שהוא היה צריך זה לחכות עד שיצילחו להעיף לכמה זמן את בני המשפחה מהבית - או להרחיק אותם מהאיזור שבו בטריי מוצב, ואז לפרק אותו בדיוק כמו שהוא יודע, להכניס פנימה מה שצריך, סלגור הכל בחזרה ולהסתלק. פעם מה שנתנו לו היו מעטפות אם אבקה ש"פשוט שלא תעז לשאוף אותה, אתה שומע?" פעם זו הייתה קופסת זכוכית שהיה עליו ללבוש כפפות ולאטום את דרכי הנשימה שלו כשהוא מפזר אותה - מינים של חיידקים שונים, זיהומים שונים. זה מה שאקסל עסק בו בעיקר במסגרת היותו קשור למשפחה, ואף על פי שאביו התלונן ללא הרף שזו חתיכת ירידה בדרגה שהבן שלך רק מתנקש - המשפחה עצמה הייתה מרוצה, הדבר הזה היה הרבה יותר נקי, והרבה פחות מעורר חשד.
אקסל לא היה יכול לסלוד או לא לאהוב את זה, כך היו החיים שלו מאז ומתמיד, הוא לא הכיר מציאות אחרת. הוא לא יכל לדמיין חיים אחרים, אלו היו החיים שלו, הייעוד שלו, והוא יקבל את זה באופן די טבעי. כל המשפחה שלו הייתה ככה דורות על גבי דורות, לא היה משהו מוזר או לא טבעי במבחינתו או מבחינתם. נכון, הוא לא ממש אהב את ענייני המוות, הדיונים על לחסל אוו, או לסחוט אותו. אבל זה היה כי הוא היה רגיש מידי, זה הכל. הוא עצמו פשוט לא רצה לעשות את זה, זה לא שהוא הרגיש שמשהו כל כך לא בסדר בעניין.
הוא עצמו זגזג בין אותן התנקשויות, ללהתייצב בבית הספר ולהתנהג כמו סתם נער רגיל. המשפחה לא ראתה הרבה תועלת בבית ספר, כל מה שצריך הם עצמם מלמדים, אבל היה הכרח לשלוח לבית הספר, למנוע חשד ולגרום לכולם להאמין שהם סתם משפחה נחמדה שאוהבת מאוד להפגש אחד עם השני. ככה שאקסל הלך לו לבית הספר, למד כמו שצריך, ונמנע בקפידה מליצור קשרים חמים מידי שיכריחו אותו להזמין מישהו לבית שלו - או לפרק את הקומפ-פון שלו ולהרכיב מחדש, למרות שזה היה מפתה כל כך. הוא באמת אהב לבנות את כל הדברים האלו, להרכיב. להבין איך הם פועלים. אבל לא היה לו זמן לעשות את הדברים האלו, כשאתה לומד מהבוקר עד הצהריים, ומהצהריים עד הלילה עוזר להרעל אנשים או משתתף על תקן דומם בישיבות משפחתיות אין זמן לפרק ולבנות דברים כמו שהוא אוהב.
בנתיים הוא התבגר, גבה, השיער שלו התארך. הוא היה מן הסתם אמור להסתפר, אבל זה לא ממש שינה לו, ולאמא שלו היו תוכניות אחרות. וגם אותן היא הציעה לבעלה. עם השיער הארוך והגוף הצנום אקסל נראה כמו נערה. נערה תמימה ועדינה שצריכה עזרה. הוא יכל לשמש פיתוי מושלם, הסחת דעת נהדרת.
אבא שלו שוב רטן "נפלא, באמת נפלא, הילד שלי עוסק בכל התחתית של התחתית, ממש מחמיא."
אבל זה היה נכון, אקסל באמת התאים להסחות דעת שכאלו, הוא לא היה גם צריך כשרון משחק מיוחד כשדחפו אותו מכונית והורו לו להראות כמו בחורה אבודה, או בחורה שעברה תקיפה כלשהי. העיניים שלו היו גדולות, הפנים שלו נראות מלאות דאגה וחפות מפשע. זה היה יכול להיות מצמרר אם היה לו לב זדוני בפנים, אבל לא היה לו. הוא סתם היה נער רגיל שזרקו ממכונית, ועכשיו צריך למצוא את מי שהוא אמור למצוא ולהסיח את דעתו עד כמה שאפשר, לכוון אותו לכיוון שאליו הוא אמור לכוון אותו. והלחץ הזה, לבצע את המשימה כמו שצריך בהחלט גרם לו להראות אומלל ומלא דאגה, מה שעזר מאוד לכך שאותם אנשים הולכו שולל והאמינו לו, הלכו אחריו. לא היה מדובר במניפולציות או העמדת פנים, אקסל לא כיוון אותם וגרם להם לחשוב שהוא דואג או לחוץ, הוא באמת היה דאוג ולחוץ, פשוט מסיבות אחרות לגמרי. אבל זה עבד בכל מקרה.
אקסל הבין שבזה הוא מתמצא בכרגע, זה התפקיד שלו; לפתות לשמש הסחת דעת, או להרעיל מנועים. זה היה די מאכזב לפעמים, כל האחים שלו - גם הצעירים ממנו - היו מעלה-מעלה, היכן שסוחטים בכירי ממשלה ודנים על עניינים כאלו. והוא לא, הוא נשאר למטה. למרות שאקסל לא התלהב במיוחד מלסחוט בכיר ממשלה זה עדיין לא היה נעים. חמוץ בגרון או בלב, ההבנה שהאחים הצעירים שלך מוכשרים ממך, מסוגלים להרבה יותר דברים ממך, ואתה תקוע במעמד הכי נמוך במשפחה שלך, כי אתה לא מסוגל ליותר. לא מספיק מוצלח.
אבל היה חסר טעם לדשדש בתחושות האלו, זה לא עזר לכלום. זה לא גרם לו להפוך למוצלח מספיק, ורק גרם לו להרגיש רע יותר. הוא היה צריך להפסיק לחשוב על זה. להתמקד ולהתרכז. בבית הספר - הלימודים והמבחנים שהיה עליו להצליח בהם מספיק, לא למשוך תשומת לב מיוחד אליו ולמשפחה שלו. זה כשלעצמו היה מסובך; לא להכשל ולא להיות קרוב מידי לכישלון - אבל לא להשקיע מידי ולהצליח במיוחד. להתאמץ להשיג ציונים בדיוק באמצע היה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה.
הוא גם היה צריך לא למשוך תשומת לב רבה מידי בתחום החברותי - לא להיות ילד בודד, ולא להיות מקובל מידי. היו לו כמה חברים והוא השתדל להסתובב איתם ולהתעלם מהתחושות הקלות של האשמה שדקרו אותו מידי פעם. העובדה שהחברים שלו מספרים לו על עצמם, והוא לא מספר, לא את האמת, בכל מקרה. החברים שלו בטחו בו, האמינו בו, לא חשדו בו מעולם. הם אמנם התבדחו לפעמים על המסתוריות שלו, העובדה משעולם לא ביקרו אותו בבית שלו, שהוא אפילו לא הראה להם תמונות שלהם. אבל הכל היה בהומור, זה מעולם לא היה חשד, כי הם באמת בטחו בו, לא חשדו בדבר. לא העלו בדעתם אפילו שמשהו בו לא בסדר, בעייתי. זוהי רק הוכחה למראה שלו, המועיל כל כך. זה מה שאמרו לו במשפחה, שהעז להעלות יום אחד את ההרגשה הזאת שלו, הרעה. הוא לא צריך להרגיש שום ייסורי מצפון מטופשים. זה רק מועיל, המראה הזה, המראה הזה התמים והחף מפשע. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ולא יחשדו בו, הוא נראה תמיד כזה תמים ועדין שלא יחשדו בו מעולם, הוא יכול לכוון אותם לאיזה כיוון שירצה והם ילכו אחריו. אם רק היה ערמומי ומניפולטיבי כל זה היה הרבה יותר מועיל, זה היה יכול להיות אוצר. אבל מכיוון שאין לו את זה, המשפחה שלו תהיה המוח מאחורה, וזאת שתכוון לאן שצריך. הוא פשוט ילך לאן שצריך, ויעשה את מה שיגידו לו.
לפרוק רגשות בקרב משפחתו היה חסר טעם, הוא ידע את זה. הם לא הבינו מה הוא רוצהמ הם, וראו בזה בזבוז זמן ורכרוכיות. אבל לספק להם מידע ולהתייעץ איתם היה עניין אחר, את זה הוא היה חייב לעשות. ובדיוק בגלל זה הוא בא אליהם ביום שבו גילה שבחרו אותו למשלחת הסטודנטים ההיא לחברת המכונות ההיא. המידע שסיפק גרר התייעצות שלמה ודיונים מלאים. בסוף, המשפחה שלו דווקא נראתה מרוצה מאוד מהעניין. שילך, הם עמדו על דעתם. הוא חייב ללכת ולרחרח בסביבה, להבין מה קורה. זה מאוד יעזור להם בעתיד. ואולי אפילו בהווה אם הוא יכול לשתף אותם במידע כבר עכשיו.
כישורים + מדוע דווקא אתם נבחרתם: הוא מאוד טוב במכאניקה ובניה - כל העניינים של לפרק ולבנות והלרכיב מנועים ומכשירים כלשהם. הוא מתמצא בדברים האלו, ומבין איך הם עובדים די מהר.
הערות\הארות: זה נשמע ממש מדהים ואני צריכה לאסוף מספיק חומר על נורווגיה ומוזה כדי להצליח לכתוב את הטופס בימים הקרובים. מקווה שתוכלי לשמור לי.
אני באמת באמת מתכוונת להמשיך! אני פשוט ישבתי כל היומיים האחרונים על טופס למ"ת שלך ושל נאטסומי ולא היה לי זמן לזה
רקע ואופי
רקע ואופי
רקע ואופי
ולשפץ מראה.
הצילו
ומסתבר שהצלחתי לסיים את הטופס. וואו

שם: ג'אי.

שם הדמות: פוקודה איינה (服那愛永).

מדינת מוצא: יפן.

מדינת מגורים: יפן.

גיל: 16.

מראה: מפורט.

אופי: מפורט.

רקע: מפורט.

כישורים + מדוע דווקא אתם נבחרתם: שפות, היסטוריה.

הערות\הארות: תוכלי לשמור לי? אמשיך היום...

* אזהרה: הטופס הבא מכיל תוכן גבוה, במיוחד באופי וברקע. הקריאה על אחריותכם הבלעדית *
שם: הדס
שם הדמות: נאקאמוטו ג'ונה (Nakamoto Juna)
מדינת מוצא: צ'יבה, יפן
מדינת מגורים: אוסאקה, יפן
גיל: 14
מגדר + נטייה מינית: נקבה, לסבית
מראה: ג'ונה נראית יפנית ממוצעת למדי. רק כשמתקרבים אפשר להבחין בתווי הפנים העדינות שלה. מרחוק היא נראית ממוצעת למדי והגפיים שלה סתם ארוכות ורזות. עורה של ג'ונה שחום וחלק, כאילו היא בדיוק יצאה ממכונת שיזוף. השיער שלה חלק יותר מהעור שלה ואורכו קצת אחרי הכתפיים. השביל בשיער שלה עובר בצד שמאל שלה, מה שגורם לשיער בצד הימני להיראות קצר יותר. בעבר היה לה פוני. כשהיא אוספת את שערה ניתן לראות את השרידים שלו, המגיעים עד הסנטר שלה. בדרך כלל ג'ונה הולכת עם השיער שלה פזור, ורק בשיעורי ספורט וימים חמים במיוחד היא אוספת אותו לקוקו גבוה עם גומיה שחורה. העניים שלה מלוכסנות, כמובן, והריסים שלה קצרות, כמעט בלתי נראות. לעומתן הגבות שלה עבות וארוכות. היא מסדרת אותן בפינצטה אחת לשבוע. האף של ג'ונה ארוך וגדול, הוא תופס המון מקום על הפנים שלה. למרות הגודל שלו הוא מאד יפה ומתאים לפנים המוארכות שלה. לעומתו, השפתיים שלה קטנות ומעט נפוחות, מזכירות צורת לב חיננית. הלחיים שלה נפוחות קצת, מה שנותן לפנים הארוכות שלה צורה טיפה עגלגלה. הסנטר שלה קטן ומעט שפיצי, וגם המצח שלה די נמוך. ג'ונה אוהבת את הפנים שלה, כל האיברים משתלבים ונותנים לה תווי פנים עדינות. בניגוד לפנים, שאר הגוף שלה פחות מוצא חן בעיניה. הצוואר שלה ארוך והחזה שלה קטן. הידיים שלה ארוכות ודקות וכך גם הרגליים. הישבן שלה מחוטב, כך אומרים לה, אבל היא פחות אוהבת אותו. הרזון הזה מחמיא לה ולגובה שלה, למרות שהייתה יכולה להשמין קצת. אבל היא לא רוצה, היא יודעת שהגוף שלה טוב לדוגמנות ומשתדלת לאכול בריא. גם כפות הרגליים והידיים שלה גדולות, ואת זה היא פחות אוהבת מכיוון שיותר קשה לה למצוא נעליים. למזלה, לפחות בגדים היא יכולה לתפור לעצמה, כי גם את זה היא מתקשה למצוא בחנויות. היא אמנם רזה, אבל מאד גבוהה, ככה שבגדים שיושבים עליה בדיוק יש מעט מאד. ג'ונה אוהבת סוודרים גדולים ומחממים בקיץ, הדבר היחיד שקל לה להשיג בחנויות. בקיץ היא אוהבת חולצות טריקו פשוטות או טוניקות שכסות את הישבן. היא אוהבת לקנות חולצות פשוטות ולעצב אותן, ואת הטוניקות היא אוהבת לעשות מבד לבדה. היא בדרך כלל הולכת לכל מקום עם נעלי בית הספר שלה, כיוון שהיא לא מוצאת נעליים. יש לה גם מגפיים נחמדות לחורף וכפכפים לקיץ, רק שתי זוגות. בחורף היא תתפור לעצמה מכנסיים מבד ג'ינס או תקנה ג'ינס של בנים שיושב עליה טוב. לחלופין, היא תלך עם גרביונים וחצאיות קצרות. בקיץ הם תלך עם החצאיות בלי הגרביונים וגם שמלות. שמלות וחצאיות הם פריטי הלבוש האוהבים עליה והיא מאד אוהבת להכין אותן בעצמה, אבל לעתים יש דברים טובים גם בחנויות. ג'ונה לא מתאפרת הרבה, אבל היא מתגברת ולעתים יש כמה פצעונים שצריך להסתיר במייקאפ. בדרך כלל ג'ונה שמה איפור שחור ומסקרה שחורה וליפגלוס נוצץ על השפתיים. היא אוהבת את המראה הפשוט הזה, למרות שלעתים היא אוהבת לשים גם צלליות בצבעים. אין לה הרבה איפור, והיא לא זקוקה להרבה ממנו. יותר חשוב גם הבגדים וגם קצת תכשיטים. ג'ונה תמיד עונדת שרשרת ועגילי זהב שקיבלה מאחותה ליום ההולדת העשירי שלה, אבל אוהבת לשים גם צמידים מחרוזים וחוטים שהיא מכינה לעצמה, ואף להוסיף עוד שרשראות לצוואר. גם בתוך בגדי בית הספר שלה ג'ונה נראית נפלאה. היא תמיד מוסיפה לג'קט סיכה נחמדה ולעתם שמה גם סיכה על הראש. היא הולכת עם גרביים וגרביונים יפות עד שכמה שמגבילים אותה, ומוסיפה תכשיטים ואיפור שמשלימים את המראה. ג'ונה באמת נראית כמו דוגמנית קטנה, והיא ממש שמחה כשאנשים חושבים ככה.
אופי: ג'ונה מהטיפוסים האלו שאף פעם לא מראים את הרגשות שלהם ולא משתפים אחרים אם רע להם. ג'ונה שומרת את הכל בבטן וזהו, ככה טוב לה. היא בדרך כלל הולכת עם הבעה אטומה שלא יכולה לרמוז שום דבר עליה. ג'ונה מאד אוהבת את ההבעה הזאת, כי היא מתאימה לדוגמנות, וטוב לה ללכת איתה לכל מקום. ככה אף אחד לא יוכל לדעת מה היא מרגישה. גם בבית שלה לא שיתפו הרבה רגשות והיו הרבה סודות ודברים שאנשים לא גילו זה לזה. גם ג'ונה הייתה במעגל הסודות, והיא לעולם לא חשפה את הנטייה שלה. היא התכוונה לעשות את זה פעם, אבל תקרית קטנטונת וממש לא נעימה מנעה ממנה. זו תכונה פחות טובה שלה, כי גם כשרע לה היא לא תשתף אף אחד ולא תוכל לעולם לקבל עזרה. אבל אם מספרים לה סוד, היא בחיים לא תגלה אותו. לפחות משהו טוב יצא לאנשים עם סודות. יחד עם זאת שג'ונה מאד סגורה, היא גם מאד שקטה וביישנית. העבודה במסעדה של ההורים שלה הכריחה אותה לצאת מהקונכייה שלה ולדבר עם אנשים, אבל היא עדיין ביישנית. היא לא תדבר עם אנשים מרצונה החופשי, רק אם יפנו אליה. מה שמאד מתאים לעבודות המלצרות שעשתה. כשרק התחילה לעבוד במסעדה היא הייתה מאד ביישנית והיה לה קשה להסתכל בעיניים של אנשים ולדבר בקול. זה השתפר מאד, אבל ג'ונה לא השתמשה בזה מחוץ למסעדה. אף על פי כן, כשהייתה ביסודי היו לה הרבה חברים בנים שאחיה הגדול דאג ליצרו לה. ג'ונה מאד אהבה לשחק איתם כדורגל ופיתחה אהבה לספורט. מאז עברנו שנים, רובם עזבו את השכונה ומאוחר יותר גם ג'ונה. היא לא יצרה חברים חדשים טובים כמו אלו שהיו לה מאז. ג'ונה מהילדים שתמיד יושבים בסוף הכיתה, לא אומרים מילה ומביטים בכולם. היא אוהבת הכי את השולחן בסוף ליד החלון, משהו להביט בו כשההתרחשות בכיתה משעממת. ג'ונה לא אוהבת לדבר הרבה ולהרבות במילים, היא אוהבת את השקט הפנימי שלה, לחשוב ולדמיין תצוגות אופנה ובנות יפות. למרות שזה לא נראה ככה ג'ונה מאד אוהבת אנשים, במיוחד בנות, אבל היא נמנעת מלתקשר איתם. טוב לה רק לצפות בעולם מהצד. כמובן שאם ג'ונה נדלקת על בת, היא תשבור את כל המחסומים שלה, את הביישנות והרצינות ותנסה להתקרב אליה באיטיות. בכל זאת, הרוב לא לסביות. אז כן, ג'ונה אדם מאד רציני. אין לה חוש הומור גדול, אבל מבדיחות ממש מצחיקות היא תצחק. ההבעה הרצינית שעל פניה משקפת לפחות את זה. עם השנים ומה שג'ונה ראתה, היא רק נעשה יותר ויותר רצינית ובנתה סביבה חומה יותר גדולה. אבל היא מאד פגיעה מבפנים, וככל שעוברות השנים פגיעה אף יותר. ככל שהיא פגיעה יותר, ככה החומה סביבה יותר חזקה. ג'ונה שונאת את הפגיעות הזאת, היא לא אוהבת להיות עצובה, גם ככה היא רוב הזמן רצינית, ובטח שלא לבכות. היא שונאת סיוטים בלילה וכשעולים לה זיכרונות לא טובים. אבל היא לא יכולה לשלוט בזה, היא ראתה יותר מדי, ורוב זה היה ביום אחד בשעה אחת. ג'ונה מתעבת את היום הזה, הוא הרס לה את כל החיים הטובים שלה וגרם לה להשתגע. ג'ונה מפחדת מאש פחד מטורף. היא לא יכולה אפילו לראות נרות על עוגת יום הולדת או גז דולק- הם מזכירים לה את האנשים שראתה נשרפים מול עיניה, האנשים שחשובים לה כל כך. ככה שג'ונה לא חוגגת ימי הולדת ולא חושבת אפילו על בישול. היא הייתה מאד רוצה לטפל בפחד הזה, אבל האמצעים לא עומדים לרשותה עד שתגדל ולא תהיה קטינה. למרות הכריכה הקשה מבחוץ, ג'ונה מבפנים גם קצת שמחה וקצת ילדה קטנה. היא מתלהבת מבגדים ברמות מטורפות ומתמלאת אהבה כשהיא רואה בנות יפות. הדמיונות שלה תמיד מאושרים ומלאים בצחוק. היא חולמת על שמלות יפות שהיא לובשת וצועדת איתן עם החברה שלה, נערה יפת מראה. לפיכך, ג'ונה הכי אוהבת בעולם אופנה. בגדים הם החיים שלה והיא חולמת להיות מעצבת גדולה וללכת עם הבגדים שלה על מסלול הדוגמנות. היא מעולה בתפירה, כבר מגיל צעיר, ומעבירה בעיצוב בגדים את רוב זמנה הפנוי. היא גם חובבת ספורט, בעיקר כדורגל וכדורסל, אבל תסכים לעשות כל ספורט שיציעו לה. כשהיא רצה היא מרגישה משוחררת וההרגשה שלה אחרי פעילות גופנית תמיד טובה. זה המקצוע היחיד שהיא מסוגלת לאהוב בבית הספר, איכשהו. ג'ונה לא אוהבת ללמוד, למרות שהיא מוצלחת בזה. היא נולדה ככה, עם הכישרון הזה ללימודים. המוח שלה מצליח להתמודד גם עם המשוואות המסובכות והתרגילים המורכבים במדעים, וגם עם הסיפורים הארוכים, המילים הרבות שיש לזכור והחומר שצריך לשנן. ואח שלה רק הוסיף לזה ובצעירותה הכריח אותה ללמוד עוד ועוד. ג'ונה יודעת שהכישרון הזה מצוין, אבל היא לא רוצה אותו. המספרים משעממים אתה ויותר מדי מילים גורמות לה לרצות לישון. אבל היא חייבת ללמוד והיא עושה זאת בחוסר רצון תמידי. היא מתרגלת לזה, כמו שהיא מתרגלת לעובדה המעצבנת שצריך לקום מוקדם בבוקר כל עוד לא יום שבת. כמו כן, ג'ונה גם לא אוהבת מריבות ומלחמות. היא אוהבת שהכל שקט ואנשים סביבה מסתדרים זה עם זה. היא לא דואגת ממש להסתדר עם סביבתה, אבל דואגת שהם יהיו במצב טוב, שלא יהיו התנגשויות. היא גם מריבה להצקות בהתעלמות מוחלטת, למרות שזה פוגע בה. ג'ונה רוצה את השקט יותר מהכל ומוכנה לסבול בשבילו.
רקע: ג'ונה נולדה באיזור הכי עני של צ'יבה, לזוג מאנאמי ויומא נאקאמוטו. יומא נולד כבן היחיד לזוג הורים עם חנות נולדס קטנה במרכז המסחרי של השכונה הכי ענייה בצ'יבה. החינוך של אביו היה נוקשה והוא הכריח אותו ללמוד היטב בבית הספר ובמקביל לעזור להם בהחזקת החנות. במשך שנים יומא היה קם מוקדם בבוקר לבית ספר, בית ספר פרטי שהוריו התעקשו שילך לשם למרות התשלום הגובה, חוזר הביתה וישר הולך לעבןד, ובערב לומד למבחנים ומכין שיעורי בית. בחטיבת הביניים עבר לבית ספר ציבורי, כי להוריו כבר לא היה כסף לשלם על החטיבה, שיקרה יותר מהיסודי. יומא נאלף לעזוב את הלימודים בהיותו בן חמש עשרה, כשעלה לתיכון, ולעזור להוריו עם החנות, שעמדה על סף סגירה. לקוחות עזבו אותם, עובדים התפטרו והמקום היה ישן ומוזנח. יומא היה המלצר והוריו הטבחים, אבל הרווחים לא עלו והמשפחה הייתה מאד ענייה. יומא החליט ללכת לפרסם את המסעדה. הוא הכין פליירים, הדפיס אותם אצל מכר וחילק לתושבים. הוא גם פרסם את הפלייר שלו באינטרנט והצליח להשיג פרסומים גדולים יותר דרך קשרים שיצר. המסעדה חזרה לשגשג אחרח שנה, וכשהוריו הגיעו לגיל הפנסיה הוא לקח את המסעדה על כתפיו והפך למהנל שלה. כשהוא פגש את אשתו לעתיד, מאנאמי, הוא היה צעיר ועשיר. מאנאמי הגיעה ממשפחה דתית מאד בפוקואוקה. היא למדה בבית ספר לבנות. היה לה טוב בבית הספר, אבל תמיד סקרן אותה מה עושים בבתי הספר הרגילים, כשבנות לומדות יחד עם בנים. אחותה הגדולה ממנה בחמש שנים, אייקה, עזבה את המשפחה כשמאנאמי הייתה בת עשר. אחותה יצאה מהארון, המשפחה שלא קיבלה אותה והיום המום סכסוכים, לכן החליטה לעזוב לצ'יבה. כשסיימה את לימודיה, הלכה בעקבות אחותה ועברה לצ'יבה. שם פגשה את מנהל המסעדה הצעיר והתאהבה בו. מאנאמי, שתמיד אהבה לבשל, למדה מיומא את בישול הנודלס והפכה לטבחית הראשית של המסעדה. החתונה שלהם הייתה קטנה וקצרה, רק בני הזוג והמשפחה הגרעינית של החתן. שנה לאחר מכן כבר נולד להם הבן הראשון, שון. שון גדל במסעדה, הוא ישב בחדר של המנהל, אביו, בתוך לול ושיחק בצעצועים שהביא עמו. אחת הטבחיות הוותיקות הייתה מכינה לו אוכל ומעסיקה אותו, יותר זמן ממה שההורים שלו העניקו לו. שנתיים אחרי זה הגיעה לעולם אייקה. אייקה, בדומה לשון, גדלה גם היא במסעדה וטופלה במסירותה של הטבחית. שני האחים הסתובבו יחד והיו חביבים מאד על הלקוחות . כששון התחיל ללכת לגן, האנשים שגרו מעל המסעדה עזבו ומכרו את הבית. משפחת נאקאמוטו הייתה משפחה עמידה, מאחר והעסק הצליח מאד, והם קנו את הדירה. הם שיפצו ועשו כניסה לדירה דרך המסעדה. המעבר חסך להם את הנסיעות בבוקר, וההתארגנות הייתה יותר נעימה להם. כששון ואייקה גדלו הם הלכו לבית הספר ואחר הצהריים לחוגים. בסופי שבוע היו יוצאים לבלות כל המשפחה. היה להם כסף והחיים היו שקטים. אבל לא להרבה זמן. הגיעו לשכונה כמה משפחות פשע, מה שגרם להגדלת הפשע באזור ולצעירים רבים להיגרר לזה גם. אנשים ברחו כמה שיותר רחוק מהשכונה, ואחריהם נכנסה אוכלוסיה לא טובה בכלל. אנשים מבחוץ ממש נמנעו מכניסה לשכונה. כך המסעדה איבדה הרבה מלקוחותיה וגם חוותה שתי פריצות. המשפחה איבדה הרבה כסף ורכוש, והאם נכנסה לדיכאון. האב סירב בכל תוקף לעזוב את השכונה ולאבד את המסעדה. הוא התחיל במסע התחברויות עם תושבי השכונה, בעיקר הפושעים. ג'ונה ואחיה הצעיר ממנה בשנה, ג'ירו, נולדו בגלל אימם. כדי לטפל בעצמה ובדיכאון, היא רצתה עוד ילדים שיגרמו לה לשמחה ולאושר. ג'ונה נולדה כשאחיה הגדול, שון, בן עשר ואחותה, אייקה, בת שמונה. שנה לאחר מכן נולד ג'ירו. שניהם נולדו בבית, מפני שלאם לא היו כוחות לנסוע לבית החולים, בעזרתה של השכנה מהבניין ממול. למזלה של האם, שתי הלידות עברו ממש חלק, והשכנה מאד סייעה לה. אבל שום שמחה לא נגמרה לאם. היא שקעה בדיכאון עוד יותר עמוק, והילדים הגדולים היו צריכים לטפל ולגדל את האחים שלהם. יומא, האב, לא היה בבית רוב היום, עד הערב במסעדה ואז ברחובות עם הכנופיות. לא פעם הוא נכשל בניסיון להתחבר איתם ושהה ימים בבית החולים ובתחנות המשטרה. הקשר של ג'ונה עם אבא שלה לא היה טוב, היא בקושי ראתה אותו וגם כשהתראו לא הרבה לפחות לה תשומת לב. האבא של ג'ונה באמת הוא אחיה הגדול, שון. הוא לימד אותה הכל: לדבר, לשיר, ללכת, לאכול. כשגדלה לימד אותה לשחק כדורגל וכדורסל, התעקש ללמד אותה דברים שלומדים בבית הספר בכיתה מעליה ולקח אותה ואת ג'ירו לסיבובים בשכונה. שון חברותי ומצחיק, אז קל לו להסתדר עם כולם, אפילו עם המאפיות והחבורות הפחות נעימות בשכונה. לעומת אביו, דבר לא דחק בו למהר ולהתחבר, הוא רק רצה חברים בשכונה במקום לחטוף מכות. כולם הכירו אותו, את ג'ונה ואת ג'ירו. אייקה תמיד סירבה לבוא איתם, השכונה הפחידה אותה למוות, היא יצאה רק לבית הספר וחזרה בסוף היום הביתה. ההתחברות של שון עם כולם הצילה לא רק אותו, אלא גם את האחים שלו. ג'ונה וג'ירו חוו מעט מאד אלימות מצד אנשי השכונה. גם אימה של ג'ונה לא הייתה ממש אימה האמתית, שרוב הזמן שכבה במיטה, אלא אחותה אייקה. אייקה לימדה אותה לתפור ולסרוג וסיפרה לה סיפורי אימה במטרה לגרום לה להתחבא איתה בבית. הסיפורים לא ריגשו את ג'ונה, היא אהבה להיות בחברתם של אחיה ולהסתובב איתם בשכונה. במקביל ג'ונה פיתחה את אהבתה לאופנה ולדוגמנות. מגיל חמש, כשהיא הייתה הולכת לקנות מצרכים במכולת, היא תמיד הייתה קונה מגזין אופנה וקוראת אותו בלילה מתחת לשמיכה. את כולם היא החביאה מתחת למיטה שלה בתוך שמיכה ישנה. בדמי הכיס המעטים שהיא קיבלה, היא קנתה בדים זולים ותפרה מהם לעצמה בגדים. ג'ונה לבשה את התוצרים ודגמנה לאחים שלה. באותה שנה, בקיץ, באחד הטיולים שלה לבד עם אחיה בשכונה, הם מצאו כלב נטוש בשמש הקופחת. ג'ונה התעקשה לקחת אותו הביתה, למרות שג'ירו פחד ובכה. כשהיא הביאה אותו הייתה התנגדות גדולה בבית, אבל לא היה להוריה לב לזרוק אותו. עד שהם החליטו מה לעשות אתו, כל האחים נקשרו אליו, וההורים החליטו להשאיר אותו ולשנות גישה. האם, מאנאמי, החליטה להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית והאב החליט להיעזר בבנו כדי לבנת קשרים טובים עם תושבי השכונה. ככה שבמשך שנתיים ההורים שלה כמעט ולא היו בבית. זה לא שינו הרבה, ג'ונה תמיד גדלה בחיק אחיה הגדולים. במשך שנתיים, האב קשר קשרים טובים בשכונה והתושבים שוב התחלפו. נראה כי התקופה הנוראית הסתיימה. הוא שכר כמה עובדים ופתח את המסעדה מחדש לפעילות מלאה. אף על פי כן, לא היה לו מספיק כסף וגם הילדים היו צריכים לעבוד במסעדה. כל יום עבדו ילד או שניים. ג'ונה הייתה עובדת שלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים בתור מלצרית. היא הייתה כבר בת שבע וחצי, אבל היא הייתה גבוהה מספיק כדי להיראות לפחות בת עשר או אחת עשרה. שם ג'ונה פגשה את אהבתה הראשונה, בגיל שמונה, אהבה חד צדדית למעשה, אבל ככה ג'ונה הבינה שהיא כנראה קצת שונה. הייתה ילדה בת תישע שהייתה באה לסעוד עם ההורים שלה במסעדה פעמיים בשבוע, בדיוק בימים שג'ונה עבדה. כשהיא הייתה רואה את הילדה היא הייתה מרגישה משהו מיוחד, היה לה מן חוסר שקט שכזה והתרגשות, כאילו המוני פרפרים מרחפים בבטן הקטנה שלה. היא רצתה לעשות איתה כל מה ששון, אחיה הגדול, אמר לה שעושים בן ובת שאוהבים: ללכת יד ביד, לתת נשיקות אחד לשנייה, לראות ביחד את הזריחה וכדומה. אבל ג'ונה חשבה על בת, לא על בן, אז היא ידעה שכנראה משהו מוזר בה. היא לא סיפרה את זה לאף אחד וכל פעם כשראתה את הילדה ההתרגשות הייתה עצומה. היא גם לרוב הייתה המלצרית שלהם, כדי שתהיה יותר קרובה אליה. הן דיברו מספר פעמים שיחות קצרות. ג'ונה הקטנה השלימה עם המצב שהיא אוהבת את הבת הזו כמו בן, ולאחר חצי שנה החליטה להציע לה חברות, ממש כמו בן לבת. הילדה, העונה לשם יושיקו, ממש נבהלה והתחילה לבכות ולצרוח. ג'ונה הייתה גם היא בהלם, עד שהיא חשבה שהיא נורמלית היא טעתה. אביה סטר לה וגרר אותה לחדר, אבל ג'ונה לא זוכרת את זה, היא הייתה עסוקה בהרהורים. בערב ג'ונה הסבירה להוריה, אביה שעבד קשה ואימה שהייתה מגיעה בסופי שבוע הביתה, שרק ניסתה להיות חברה שלה, והם סלחו לה על המהומה, כי הם ידעו שג'ונה מאד בודדה. היא הייתה חוזרת מבית הספר הביתה ואז עובדת או נשארת בבית. אחיה הגדול היה מאד עסוק לקראת בחינות הסיום של התיכון ובחינות הכניסה לאוניברסיטה ולא היה יוצא איתה ועם אחיה הקטן הרבה החוצה. גם אחותה הגדולה הייתה כבר תלמידת תיכון והפעילות המועדון שלה לקחה ממנה עוד יותר זמן. בזמנה החופשי ג'ונה שיחקה עם עצמה או עם ג'ירו. לאחר שיחה הוריה החליטו לתת לה מרחב ולהשיב אותה לעבודה רק שתהיה בת תישע. הם רשמו את ג'ונה לחוג ציור מקצועי, שלוש פעמים בשבוע. ג'ונה בחרה אותו, היא אהבה לצייר. אחרי שהיא הייתה הולכת לחוג, היא הייתה הולכת לשחק כדורגל עם חבר שהכירה בחוג והחבורה שלו. מאז אותו מקרה ג'ונה נמנעה מהתחברות עם בנות. היא פחדה ששוב יקרה לה משהו כמו שקרה לה עם הילדה במסעדה. ג'ונה חזרה לעבוד רק שנה אחרי זה, בגיל תישע וחצי. היא כבר לא הכלה לחוג, אבל עדיין הלכה לשחק עם הבנים האלו כדורגל כשהיה לה זמן. השנה בחוג שיפרה את יכולות הציור שלה, והיא יכלה לעצב בגדים טובים יותר. עברה שנה וחצי עד שג'ונה הייתה בת 11, אימא שלה כבר חזרה הביתה ואח שלה, שהיה כבר בן 21, עזב את השכונה עם ארוסתו יחד עם הרבה תושבים שעזרו את האזור, בעקבות מהומות רבות שהיו. גם חברים של ג'ונה עזבו, והיא הייתה מאד עצובה. היא איבדה חברים טובים ואח שלה, האבא שלה, התרחק ממנה. היא הייתה מתקשרת אליו כל יום, אבל רצתה רק לראות אותו. בעקבות השינויים, המצב הכלכלי של המשפחה שוב הדרדר, ואביה היה בכעוס מאד גדול על בנו שעזב. למרות הכל, המסעדה פעלה כרגיל. האב לא חיפש הרבה לקוחות חדשים ולא ניסה לקשור קשרים חדשים בשכונה. הוא היה כבר יותר מבוגר ולא היה יכול לעשות את זה בלי בנו הגדול, שון. האם, שהתחזקה ומצבה הנפשי מאד השתפר, חזרה לעבודה, מכיוון שלא היה מי שיעבוד. גם ג'ונה וג'ירו עבדו, הרבה יותר זמן, כל יום אחרי בית הספר. כל חייה היו בסדר, למרות הקשיים של משפחה, לפני הטרגדיה הגדולה. זה היה חודש בדיוק אחרי יום הולדתה האחת עשרה של ג'ונה. הייתה לה יום הולדת צנועה עם המשפחה, אבל היו הרבה ממתקים שהיא וג'ירו יכלו לזלול בלי הגבלה. שבועיים אחרי זה היה גם לג'ירו יום הולדת והשמחה הייתה גדולה. ביום הטרגדיה, היה במפתיע יום עמוס במסעדה. היה לאב המשפחה מצב רוח טוב מאד, אבל הוא נאלץ לשלוח את ג'ונה וג'ירו לעבוד לפני שהספיקו לאכול ארוחת צהריים, בגלל העומס. ג'ונה הייתה במצב רוח עוד יותר טוב. היא הכירה חברה בת 13 מהחטיבה. החברה הייתה חברה-חברה, לסבית כמו ג'ונה. ג'ונה הייתה מאוהבת עד הראש והיה לה מצב רוח טוב. היא חשבה לספר שאביה שהיא לסבית ובאמת התכוונה לעשות את זה אילו לא היה קורה מה שקרה. ג'ונה וג'ירו התרוצצו בין האורחים הרבים, כשנכנסו והתייבשו על הבר אחת הכנופיות המסוכנות ביותר בשכונה. הם הזמינו נודלס מהברמן ודיברו בנועם. אביה של ג'ונה יצא אליהם ואף הוא דיבר איתם וצחק. ג'ונה ראתה אותם וחששה, אבל כשראתה שאביה מסתדר איתם ירדה אבן מלבה. היא לא הייתה קרוב לאזור הבר בכלל והייתה עסוקה בעבודה, עד שג'ירו קרא לה. הוא הראה לה את הבר, ונראה שהעניינים עם הכנופייה ואבא שלהם מתלהטים. הם עמדו קפואים, לא ידעו מה לעשות. ג'ונה רק ילדה בת 11, וג'ירו צעיר ממנה בשנה. לפני שהם הספיקו לדון בזה, הריב שלהם עבר לאלימות. הם זרקו כוסות וכיסאות ואביהם ניסה להדוף אותם. מהומה גדולה החלה, אנשים צרחו לכל עבר והתחילו לרצות. ג'ונה תפסה ביד של ג'ירו כדי לברוח, אבל הם נמחצו בהמון. עוד כמה אנשים נחמדים הצטרפו לעזור לבעל המסעדה, אבל הגיעו עוד אנשי כנופיות לעזור לכנופיה המסוכנת. ג'ונה, ג'ירו ועוד כמה אנשים נתקעו בפנים והיו צריכים להתחבא בצד. המריבה הגיעה לשיאה כשכמה מאנשי הכנופיה הציתו את המקום. כל האנשים מהמחבוא קפצו והתחילו לרוץ, להישאר בפנים היה הרעיון הכי גרוע שיש. ג'ונה וג'ירו התרוממו אבל לא רצו, הם קפאו, שוב. הם ראו מול עיניהם את אביהם עולה באש. הוא צרח וניסה לכבות את עצמו בעוד כשחברי הכנופיה הנותרים צוחקים. כשהוא לא הצליח ג'ונה וג'ירו התחילו לצרוח בפחד. הם ראו אותו נופל על הרצפה וכמה לא נאבק. חברי הכנופיה שמעו אותם וזיהו אותם. אחד מהם זרק עליהם כיסא בוער והם ברחו. ג'ונה נתקעה בקיר, כשהיא התעוררה היא מצאה את עצמה שוכבת על הרצפה ולא רחוק ממך ג'ירו, כשהוא נאבק בנשימותיו ועולה באש. מבטיהם נפגשו והוא מלמל לג'ונה שהוא אוהב אותה לפני שאיבד את ההכרה. האש עמדה להגיע גם אל ג'ונה, אבל היא קמה, עם כמה שראשה כאב (היא הרי רצה ישר לתוך הקיר) ורצה לכיוון היציאה דרך המקומות הבודדים שאין בהם אש. תוך כדי היא שמעה סירנות, היא הבינה שהכל ייגמר בקרוב. כשהיא קפצה דרך החלון המנופץ, היא שוב איבדה את ההכרה, והיא קמה שוב רק בבית החולים. שם סופר לה שאביה ואחיה נשרפו למוות, שאת זה היא ראתה בעצמה, אבל סיפרו לה שגם שרפו את הבית שלהם, בקומה שניה. כולל את אימה ואחותה. ג'ונה הייתה השריד האחרון למשפחה יחד עם אחיה הגדול שכבר עזב את הבית. ג'ונה לא נפצעה הרבה, רק נשרטה קצת והיו לה מעט כוויות לא חמורות, אבל היא הייתה מאד עצובה ומדוכאת. היא בכתה כל הזמן, היא ידעה שאיבדה את משפחתה לנצח ולא תוכל לראות אותם שוב. שון, אחיה הגדול, הגיע רק שלושה ימים אחרי שהתעוררה. הוא הגיע עם אשתו ההרה (בגלל המריבה עם המשפחה שלו הם ערכו חתונה קטנה וסגרו את העניין). ג'ונה רק בכתה ובכתה, והוא ניסה לעודד אותה כמה שהיה יכול. הוא נשאר לשהות איתה כמה ימים בבית החולים ולעזור לשקם את הנפש הפצועה שלה. ג'ונה השתפרה קצת בחיק אחיה, אבל היא עדיין הייתה כואבת ועצובה. היא לא הגיעה להלוויה ועד היום לעולם לא הייתה בקבר שלהם. כשנגמרה התקופה של ג'ונה בבית החולים, הגוף שלה היה בריא לגמרי וגם הנפש קצת, היא הייתה בטוחה שהיא הולכת לגור עם אח שלה והיא תהיה הדודה הכי טובה לבן שייולד להם. היא הבינה מהר מאד שטעתה. בהתחלה זה היה באמת נראה ככה, אח שלה ועובדת סוציאלית לקחו אותה לקניון וקנו לה בגדים וחפצים חדשים, כי כל חפציה נשרפו קליל. אבל לאחר הקניות העובדת הסוציאלית אמרה שמחר הן ייסעו לפגישה הכירות בפנימיה שבה ג'ונה תגור. היא מאד כעסה על אח שלה שהסכים לשלוח אותה רחוק, לפנימיה באוסקה. הוא אמר שזו הפנימיה הטובה ביותר בעיר שלו ושג'ונה תוכל לבקר אותו בסופי שבוע. הוא לא הסביר לג'ונה למה הוא מסרב שהיא תגור איתם ועל זה היא ממש כעסה. אחת המעובדות הסוציאליות אמרה לה אחרי זה, בצד בשקט, שאשתו לא רוצה את ג'ונה בבית. כך ג'ונה הגיעה לפנימיה באוסקה. המנהל מאד נחמד וגם כל המורים שפגשה, המקום גדול ומטופח והאווירה טובה. אבל ג'ונה הייתה מבולבלת, עצובה וכועסת, ככה שהיא לא שמה לב לדברים האלו. עד היום, כשג'ונה בת 14 היא בפנימיי הזאת. לפני שנתיים, כשחגגה 12 וסיימה את היסודי, עברה עם חבריה לשכבה למגורים של הבוגרים יותר. ג'ונה בחדר עם אותן בנות מאז שהגיעה: סוזו, אייקו ומאי. מאי מאד לא נחמדה לג'ונה והשתיים האחרונות פשוט מתעלמות מקיומה. ג'ונה לא אוהבת להיות הרבה בחדר שלה, היא עושה שיעורי בית בחצר הענקית ותופרת בגדים בבית המלאכה, אחר הצהריים, כשאף אחד לא נכנס לשם. מאי מדי פעם מציקה לה, אבל ג'ונה משתדלת להתעלם. היא אוהבת שהכל שקט ואל רוצה לעשות רעש. כשג'ונה הייתה בת 13, מאי החליטה לעשות עליה חרם. זה לא שינה הרבה, כי ג'ונה לא באחת דיברה עם מישהו מהכיתה שלה. זה התחיל להיות יותר נורא, כשהם הרשו לעצמם להציק לה. היא הייתה הולכת במסדרונות ומישהו היה שם לה רגל או שופך עליה מים. בלילות היו שמים עליה משפחת שיניים או משקשים עליה בטושים, הצקות רגילות ודוחות של ילדים. ג'ונה בפנים הייתה רותחת מזעם, אבל לא הוציאה את זה. היא ספגה הכל בשקט וניקתה את עצמה שוב ושוב אחיר כל בלגן. גם לאח שלה, שהייתה מספרת לו הכל, לא סיפרה על החרם הזה. הביקורים בבית שלו בסופי שבוע נחמדים, ג'ונה מקבלת אוכל טעים וזמן איכות עם אחיה ובנו הקטן והמתוק, אבל תמיד כשהיא שם היא מרגישה לא רצויה מצד אשתו. החרם הזה נהייה יותר נורא לקראת סוף שנת הלימודים, כשג'ונה קיבלה מסרונים מזעזעים לנייד שלה המאיימים על חייה, ובאמת באחד הערבים אחד הילדים התגנב אחריה וניסה לשרוף לה את השיער. ג'ונה ראתה את האש מהמצית שלו והתחרפנה. היא זרקה אותו לכל הרוחות וברחה החוצה בהשתוללות. הצוות במקום שמע את הרעש ובה לטפל בה. כשהיא הייתה בבית החולים היא סיפרה את כל הסיפור, הילדים נענשו והחרם נפסק. למרות הכל עם עדיין עם אותן בנות בחדר, אבל המצב חזר להיות מה שהיה לפני החרם. המורים של ג'ונה מאד אוהבים אותה, כי היא טובה בלימודים ועוזרת לילדים הצעירים יותר ביסודי. בהתנדבות שלה ג'ונה בחרה ללמד ולשחק עם הילדים הצעירים של הפנימייה והפעילות שלה צוינה לשבח. כך שהמורים שלה רואים בה תלמידה מצטיינת ומנהגיה חברתית. כשהודיעו לג'ונה שהיא נבחרה לפרויקט היא הרגישה גאווה שזו היא, אבל הוא לא נשמע כזה מעניין. בכל זאת היא החליטה ללכת, זו תהיה חופשה נעימה מהפנימייה הזאת וג'ונה תוכל להירגע. היא ארזה לעצמה בעיקר בגדים ומקווה שיהיה לה שם הרבה זמן פנוי.
כישורים + מדוע דווקא אתם נבחרתם: ג'ונה התלמידה הכי טובה בשכבה שלה, אולי אפילו בכל בית הספר. היא מצליחה בכל המקצועות, גם בריאלים וגם בהומנים. אפילו בשיעורי הספורט. היא נולדה ככה, עם הכישרון הזה ללימודים. המוח שלה מצליח להתמודד גם עם המשוואות המסובכות והתרגילים המורכבים במדעים, וגם עם הסיפורים הארוכים, המילים הרבות שיש לזכור והחומר שצריך לשנן. כמו כן, ההתנהגות שלה בבית הספר ראויה לשבח. המורים מתלהבים ממנה ורואים אותה כמנהיגה חברתית ולימודית. לכן הם בחרו אותה לפרויקט. את ג'ונה זה לא מעניין, לא הפרויקט ולא הלימודים. אבל היא מעדיפה לבלות כמה שיותר זמן מחוץ לבית הספר. למרות הכישרון הטבעי שלה ללימודים, ג'ונה ממש לא אוהבת ללמוד. היא חולמת להיות דוגמנית ומעצבת אופנה, והיא ממש מוצלחת בכל הבגדים שהיא מעצבת לעצמה בחדר.
הערות\הארות: סיימתי!! מקווה שתיהני

נשמר להדס. יש כרגע 2 מקומות פנויים. אם מספיק אנשים ימשיכו, אגדיל את הכמות.

עד מתי אפשר לכתוב דמות?

הודעה זאת היא הודעת ספאם. אל תחזור על זה שנית, ואנא קרא את חוקי הפורום.
לגבי שאלתך - עד אשר ההרשמה תסתיים.

כולם מתבקשים להמשיך לערוך את טופס הדמות שלהם.

שם: שחרו
שם הדמות: קימורה יורי (Kimura Yuri, 木村百合). משמעות השם "יורי" ביפנית היא "שושן צחור" (lily) אז בילדותה בקנדה היא השתמשה בשם לילי מחוץ לבית ובשם יורי בבית, במקומות רשמיים יורי נכתב כשם שני שלה.
מדינת מוצא: אימא של יורי נכנסה להריון ביפן אבל הולידה את יורי באוטווה, בירת קנדה.
מדינת מגורים: יפן, קיטאקיושו.
מין+מגדר: אישה סיסג'נדרית (אישה נקבה, תחושת התאמה בין המין למגדר. לא התעסקה בנושא באף שלב, תמיד הרגישה בנוח עם עצמה בנושא)
נטייה מינית: יורי לא אוהבת להתעסק בהגדרות. בעיקרון היא נמשכת לחיצוניות ללא קשר למין, מין לא מעניין אותה, העיקר אם האדם עונה לאסתטיק שלה. לכן יש לה העדפה לנשים, יש להן מין אסתטיקה ויופי שיורי מעדיפה.
גיל: 14
מראה: יורי הינה אחת שתראה בולטת ביפן. מאוד בולטת. עם הצבעים האלה היא פשוט בוהקת בין היפנים, מכיוון שיורי לבקנית. כשיורי נולדה, אימה מספרת שהיא הייתה יפהפייה - עדינה, שלווה ובהירה. מראה עדין ויפה, אפילו עם הפחדים שאכלה האם במהלך ההריון עם הידיעה על כך שגן הלבקנות עובר במשפחה והפחד מזה שהבת תהיה מכוערת - היא ידעה שיהיה לה קשה להתמודד עם בת מכוערת. לכן היא חשה הקלה עצומה כאשר יורי נולדה, ולכן הוענק לה השם "יורי" - "שושן צחור", יפה כמו שושן צחור, לבנה וענוגה. ולשמחתה (למרות הביקורתיות עליה הקפידה), יורי גדלה אכן להיות נערה יפהפייה. כלומר, הנתונים הטבעיים שלה יפים, והיא דואגת לטפח את עצמה מאוד, ולכן השילוב שבין הצבעים תופסי העין לבין הנתונים הטבעיים היפים (לא מדהימים לחלוטין, אבל בהחלט מספקים), ושלא נשכח את עניין הגובה, יצר ילדה יפהפייה ונעימה לעין (ולכן גם החתימה במקומות מסויימים ותכננה לדגמן כשתהיה בת 16, עקב הקריירה שהייתה לה כילדה כדוגמנית ובגלל אימא שלה. יתואר ברקע).
העור של יורי לבן. לבן כמעט לחלוטין, לבן בהיר מאוד. עור של לבקנית, חסר גוון כמעט, אך בגלל ששערה אפילו בהיר יותר מעורה הוא נראה כאילו יש בו גוון קל של ורדרד. עורה חלק ומטופח, היא מקפידה להשתמש בסבונים ותכשירים ולשמור עליו בקפידה, וגם דואגת להתאפר בעדינות ולשמור על מראו. תווי פניה של יורי יצאו כשילוב של שניה הוריה - דבר שמצער אותה מעט במקום מסוים, מכיוון שאם הייתה מקבלת בעיקר את המאפיינים של אימא שלה, שהייתה דוגמנית ידועה בצעירותה, סביר להניח שהייתה יורי מדהימה לחלוטין. ליורי צורת פנים נאה וזוויתית למדי, אבל בצורה מאוזנת - כל פרט בתווי פניה עדין למדי. סנטרה חד, הלסת שלה זוויתית ועצמות לחייה מעט גבוהות, לא מאוד - דבר שירשה מאביה - ומצחה באורך שהוא בדיוק בסדר, די ארוך, אבל לא מאוד. ליורי אף שטוח ואסיאתי - לא קטן בצורה מהותית, ולא גדול בצורה מהותית. הקצה שלו מעוגל ונחיריה בינוניים, לא בולטים במיוחד. במרחק קצר יחסית מאפה, נמצאות שפתיה שאותן לשמחתה ירשה מאמה - שפתיה בינוניות על סף הקטנות, ובעלות מבנה בובתי - שפה עליונה מפוסלת, ושפה תחתונה מלאה. אך מעל לכל הפרטים האחרים בפנייה, ישנו הפרט הבולט ביותר - העיניים של יורי. ליורי עיניים יפניות, עיניים מלוכסנות, והן די גדולות. לא מאוד, לא לגמרי בובתיות, אבל כן גדולות ומעט עגולות. אך מעבר לעובדה שליורי יש צורה די יפה של עין, ישנו גם את עניין הצבע של העיניים. הרי יורי לבקנית, ולכן גם העיניים שלה בהתאם - צבען של עיניה עבר את הסקאלה הכחולה-בהירה-מאוד, צבע עיניה נראה כסגול בהיר מאוד. מין לוונדר שכזה. כלומר, מרחוק זה נראה כצבע לבנדר, כסגול לגמרי. אבל אם מביטים מקרוב ובוחנים מבינים שזה בעצם מין כחול מ א ו ד בהיר. עיניה מוקפות בריסים ארוכים למדי (עוד מתנה מאימה), די דקים, אך ארוכים ועושים את העבודה למרות היותם לבנים (יכלו בהחלט לתפקד טוב יותר על מישהי אחרת ולא בלבן, אבל הם מתפקדים יפה מאוד גם כאן). מעל עיניה, אפשר לומר שניצבות החוסר גבות - כלומר, שילוב של יפנית (=גבות מאוד דלילות) ושל לבקנית (=גבות לבנות), משמע, אין גבות, נראה מוזר מאוד, ולכן יורי דואגת לסדר את הפוני כך שהוא יסתיר בדיוק את המקום בו נמצאות הגבות ואפילו קצת מתחתיהן. השילוב הזה של עיניים עגולות בעלות מראה מלאכי תמידי כמעט ומחסור בגבות גורם לכך שמבטה לא ברור והיא יכולה בקלות לזייף את רגשותיה (בעת הצורך, למרות שהיא מאוד לא האחת שתזייף את מבטה רוב הזמן), אך רק לכיוון אחד, רק בז'אנר ספציפי של "אני מלאכית", או "אני נפגעתי" - מאוד קשה לה להביע עצבים במראה שלה, אפילו שזה דבר מאוד יומיומי עבורה. האדם היחיד שיודע לזהות מתי היא כועסת הוא חברתה הטובה ביותר, סאקאגוצ'י איקינו, שכבר התרגלה לזהות מה יורי מרגישה ומתי היא מרגישה ולהתמודד בהתאם.
יורי נערה מאוד מטופחת, וזה מתבטא גם בשיער שלה, והוא אחד מהדברים שהכי מושכים את העין במראה של יורי. אחד מהם אם לא הכי. עקב היותה לבקנית, שערה של יורי מאוד בהיר כמובן. העניין הוא, שהוא מאוד בהיר. הוא עבר את גבול הבלונד-פלטינה והגיע ממש ללבן, לבן לחלוטין, לבן ונקי. עקב היותה יפנית, שערה של יורי חלק. חלק לחלוטין, ללא גל או תנועה - מה שמאפשר לה ליצור פוני בובה מושלם, שמכסה מעט מתחת לגבותיה. שערה מגיע עד מעט מתחת לשכמותיה, והוא מדורג כך שמעט-מתחת-לשכמותיה נמצא החלק הארוך ביותר בשערה, והחלק הקצר ביותר נמצא קצר אחרי הפוני - קצוות שיער משני צידי פניה, בצורה סימטרית, שמגיעות מעט מתחת לעצמוך לחייה. לפעמים, כשיש ליורי כוח, היא מתלתלת את השיער עם בייבי ליס. לרוב יורי תשאיר את שערה פזור מטעמי נוחות, אבל היא חובבת של תסרוקות (ללא הרסה כישרון) כמו שני גולגולים? קוקיות, או קוקו אחד/גולגול מטעמי נוחות. היא אוהבת סיכות יפות (האהובה עליה היא אחת בצורת חצי ירח כסוף, למרות שיש לה סיכות מורכבות יותר).
גם בעניין הגוף, ליורי יש גנים מאוד טובים מהאימא הדוגמנית שלה. ביפן יורי נראית ע נ ק י ת, כך שזה מוסיף להיותה ככ בולטת גם ככה. יורי בגובה 1.70. במהלך השנים היה משטר דיאטה תמידי בבית, בגלל אימא שלה, וגם הופעל על יורי הרבה לחץ בנוגע לקיום פעילות גופנית, בעיקר ריקוד, אבל זה נגמר בעצבים וצעקות מצד יורי, והסתיים בסטים של תרגילים שיורי עושה כשיש לה כוח וריצה פעם בכמה זמן כשהיא מרגישה צורך, אבל יורי זכתה בחילוף חומרים מהיר (תודה לך אימא), ובצורת גוף יפה בכללי, כך שלרוב הקטע של ספורט לא היה נחוץ בצורה מהותית, אבל הביקורת שהיא ספגה הרבה בבית גרמה למרדף תמידי מצד יורי אחרי האידיאל, אבל היא מתחילה להתייצב יותר עם עצמה. ליורי מין גזרת אגס שכזו - החזה שלה שטוח למדי, אבל לא לגמרי, A, אולי טיפה מגרד את הB, מותניים צרות וישבן עגול שמתרחב אחרי המותניים. לא מאוד, אבל כן בצורה שגורמת למותניים להראות צרות. רגלייה של יורי ארוכות ורזות, בצורה פרופורציונלית, עם רווח ביניהן.
מעבר לטיפוח הרחב של יורי, יורי למדה להתאפר מגיל צעיר למדי (התחילה בסביבות 11 כזה בצורה יותר רצינית מ"איזה יופי של אודם/מסקרה"). עקב העובדה שיורי מציירת הרבה, אחרי התרגלות למרקם של פנים ו"איך המברשת הזו עובדת"/"איך מסתדרים עם הצבע הזה", היא הצליחה מאוד באיפור. כלומר, לא מאסטרית מוחלטת, אבל כן מצליחה לבטא את עצמה וליצור איפור די אומנותי/עדין והולם. יורי הבינה בגיל צעיר איך להתייחס נכון לעור שלה - איזה גוון באמת יראה טבעי, עדין ובובתי על השפתיים והעיניים שלה - היא בהתחלה חשה את הנטייה של "יווו לבן וצבעים כהים אני אהיה ליידי ערפד!" והבינה מהר שזה לא עובד ושזה נראה כבד וחסר חן, ולמדה על הפלטות שמשתלבות עם העור שלה. יורי לרוב לא אוהבת להשתמש במייקאפ על העור, היא לא מתה על התחושה של הכיסוי, אבל תשים קונסילר במקרה הצורך ותשתדל לנטרל בעדינות את המעט-גוון-ורדרד שעלול להופיע לפעמים. לרוב היא תשים ליפסטיק בצבע בהיר ולא בולט שיראה טוב, ורוד ככל הנראה, ומעט צללית בעיניה. ממסקרה היא נוטה להימנע, אבל כשהיא "עושה ניסויים באיפור" בבית היא יכולה להגיע למצב של להדביק ריסים ולנסות לצבוע את הריסים שלה, אבל מוצאת חן בריסים לבנים. לאירועים היא תשתדל להתאפר בצורה מושקעת יותר אבל מותאמת לגוונים שלה.
יורי סותרת את עצמה לרוב בלבוש וזה עניין של מצב רוח, אבל הדברים שיחסית ילבשו יותר על ידה הם דברים בובתיים (לעיתים אפילו לוליטה), גיארו (GYARU, סגנון ליז ליסה כזה, אבל אולי יותר עדין ובובתי), ודברים אסתטיים שכאלה, שתואמים יותר את קו האופנה השורר באותו הזמן. יורי כמובן גם תפרה חלק ממלתחתה בסגנון הדברים שהיא אוהבת ולפי צורת הגוף שלה, בכדי להדגיש את מה שהיא רוצה להגיש ולהסתיר את מה שהיא רוצה להסתיר. הכל בעיקר עניין של מצב רוח, כי יכול להיות שיום אחרי שהיא תלבש שמלה יקרה מדי של ליז ליסה עם הרבה תחרה והדפס פרחים, היא תלבש חולצת OVERSIZE עם ג'ינס מסתכן ורחב שכזה, במין רצון להסתיר את עצמה. תלוי תחושה. מה שכן, יורי תמיד רצתה ללבוש עקבים, עקבים רציניים שכאלה, שנותנים לרגל צורה יפה-יפה, אבל היא גבוהה ותמיד ההורים שלה הגבילו אותה בזה, כדי ש"לא תראה כמו מפלצת".
אופי: קשה לתאר אדם במילים, התנהגויות הולכות ומשתנות בהתאם למצבים, במיוחד אצל יורי. המילה שאיתה יורי הייתה מתארת את עצמה בצורה הטובה ביותר היא "קיצוניות", להגיע לקיצוניות בדברים שונים, נטייה להגזים. היא נערה שמרגישה, מרגישה הרבה, נוטה לקחת דברים מאוד קשה כשזה נוגע אליה אבל לעיתים לא לשלוט במה שהיא אומרת ולומר דברים נוראיים. בלי רצון לפגוע, לרוב, למרות שכשיורי מתעצבנת היא עלולה לאבד גבולות - יורי עצבנית היא דבר מסוכן, ולרוע המזל, דבר שעלול לקרות הרבה, כי פשוט... ליורי אין הרבה סבלנות, במיוחד לא לסובבים אותה, במיוחד כשהם לא מאוד מעניינים בעיניה או חשובין לה. היא נוטה לרוב להאשים בעניין הזה את הפרעת הקשב והריכוז שהיא טוענת במשך שנים שיש לה - קשה לה מאוד להתרכז בדבר אחד, תעדיף לנסות בשניים, ובכללי, להתרכז במשהו שלא מעניין אותה הוא עינוי עבורה ולפעמים משימה שנראית בלתי אפשרית, ומתקשה לעיתים לקרוא טקסטים ארוכים ולראות סרטים - היא שונאת סרטים וסדרות, אלא אם כן הדבר יראה סופר מעניין בעיניה. כשמשהו מעניין את יורי, אפשר ממש לראות איך שאם היא הייתה דמות מצויירת, העיניים שלה היו הופכות לענקיות ונוצצות והיה צומח לה זנב של כלב מהתלהבות. היא יכולה להכנס למצבים של היפר קשב והמון המון כוח רצון - דבר שהוא מאוד נדיר אצלה ויותר יתבטא בדברים שקשורים בעיצוב ותפירה, אומנות או נושאים הקשורים למדעי המוח ופסיכיאטריה. המצבים של היפר קשב נראים כל כך יוצאי דופן אצל יורי מכיוון שיורי די עצלנית ודחיינית (היא מקשרת גם את זה להפרעת הקשב) - דד ליינס נמצאים ברשימת הפחדים התמידיין שלה ובסדרה המצוירת בה ניתן לדמיין אותה, את דמות הנבל הקבוע ככל הנראה ישחק הדד ליין - ישות שמשתלטת על ישויות שונות, בעיקר ענייני בית ספר, ויוצר יחוד מרוש במיוחד עם כימיה - הדבר-הכנראה-שני-הכי-שנוא-על-יורי. כימיה היא השטן, מקצוע ככ לא מעניין, חסר כל תשוקה בעיני יורי, בשונא מפיזיקה, שנתפשת ככל כך הרבה יותר מעניינת מכימיה בעיני יורי. למרות כל הבעיות הללו, יורי די מצליחה בלימודים. לא מאוד איכפת לה כך שהיא לא תלחם על המאה, אבל היא הצליחה להשאר על 90 רוב חייה, והחלום על פסיכיאטריה גרם לה להלחם יותר על ציונים, למרות שקשה לה, בשביל לימודי רפואה. למרות שיורי לא ככ טובה בפיזיקה עקב בעיות הקשב והריכוז, היא נוטה להתבלבל הרבה בפרטים הקטנים. עם כמה שיורי אחת שנראית כעצלנית (עקב חוסר אמביציה להשקיע בדברים שהיא לא אוהבת/העובדה שקשה לה עם דברים), בתחום האומנות יורי עושה דברים פסיכיים לגמרי. יורי הרי אחת שלוקחת דברים ככ קשה, מרגישה ככ חזק, כך שאומנות קורצת לה מיד, בנוסף עם האובססיה שלה לוויזואליות. מגיל צעיר ציירה יורי דמויות נשיות לגמרי מהראש שלה - הרצון ליצור יופי, לבטא את כל מה שבראש שלה בצורה יפה, בבגדים יפים, עם המון פרטים קטנים וחיבה לדברים נוצצים ולפנינים - לא אמיתיות, כמובן, כי זה אכזרי. יורי טבעונית, מאוד קשה לה עם התעללות בבעלי חיים - יורי אוהבת בעלי חיים, הם ככ טהורים בעינייה, יצורים טובים שלא עשו שום דבר לאף אחד... ואז הגיעו בני האדם המטונפים והתחילו לשעבד ולרצוח אותם בצורות אכזריות. כל הנושא הזה הוא מהדברים שגורמים ליורי לשנוא אנשים. יורי מאוד שונאת אנשים. אין לה אהבת חינם לכל אדם, יש לה אהבת חינם לטבעונים או לאנשים שמוצאים חן בעיניה בנקודה מסוימת - כולל ויזואליות. יש שיגידו שיורי שטחית, אבל העניין יותר נובע מאובססיה לוויזואליות. יורי מאוד לא שטחית. יורי טיפוס מאוד ציני שירדוף אחרי משחק המילים האפשרי או הבדיחה, ואוהבת מאוד להתפלסף. העניין הוא שלרוב היא תאמין שרוב האנשים לא מספיק טובים כדי לזכות בכך שהיא תהיה שנונה לידם, אז את ההתפלספות היא שומרת לחברתה הטובה והיחידה, איקינו. ליורי די קשה בחברה, היא שונאת אנשים וקבוצות של אנשים שמקיפים אותה מלחיצות אותה וגורמות לה להרגיש לא בנוח, להרגיש נתקפת. כשהיא מרגישה נתקפת היא עלולה לאבד צלם אנוש, להיות מגעילה לגמרי, ובכללי, להילחץ ולנסות לברוח. למרות כל השנאה הזו שלה לחברה ולצביעות, התחושה של בדידות ושל זה שהיא מתה מבפנים משגעת אותה לחלוטין באותה מידה בערך, ולכן חברתה היחידה ככ חשובה לה. איקינו מאוד חשובה לה, היא תעשה הכל למען איקינו. היא בוטחת באיקינו בעיניים עצומות, רק איקינו יכולה להבין אותה. היא מוכנה להילחם למען איקינו, זה יכול להגיע לאלימות כשזה קשור באיקינו. יורי, שמפחדת פחד מוות מהחושך וסובלת מחרדות, תצא בלילה לסמטה הכי חשוכה באיזור למען איקינו.
יורי טיפוס מאוד פחדן, בקטע של קריפיפסטות וסרטים מפחידים. היא הרי לוקחת דברים מאוד קשה והיא מאוד יצירתית, כך שהראש שלה לוקח סרטים או סיפורים מפחידים ומעוות אותם לדבר שאיתו יורי לא מסוגלת להתמודד. החרדות יכולות להרוג אותה מבפנים, היא יכולה לפחד לישון במשך שנה בחושך בגלל אותו סרט מסכן שהיא ראתה, והיחידה שמרגיענ אותה היא איקינו, אבל יורי בכז תקח את הדבר קשה מלכתחילה. דברים נוטים לטרוד את יורי, לרדוף אותה ולא לעזוב. תחושות של אשמה יכולות לייסר אותה לתקופות זמן ארוכות.
למרות השנאה של יורי להתקהלות מציקה סביבה, קהל הוא הדבר שנותן ליורי תחושה של ביטחון ועוצמה. יורי טובה בלדבר, טובה בלנאום. היא יודעת לפנות לרגש וליצור דימויים ושכנועים יצירתיים וציוריים עקב היצירתיות שלה והיכולת שלה להגזים. היא טובה בכתיבה, בהעברת מסרים בצורג שהיא לא לגמרי דרך הפנים שלה - הרי בגלל חוסר הגבות וחוסר היכולת להביע עקב כך הרבה רגש בפנים, היא למדה איך להעביר אותו בצורות שונות - אפילו בצילומים. יורי אוהבת להצטלם, אוהבת לדגמן. היא אוהבת את הוויזואליות הזאת, את הדרך להעביר קונספט בתמונה, משחק בשביל רגע. התחום הזה מדהים אותה. עם כמה שהיא אוהבת את כל זה, היא גם אוהבת לאפר ולסדר אנשים - למשל, איקינו לגמרי הבובה שלה. יורי אוהבת להשתמש ביופי של איקינו כקנבס.
עוד תחום שמרתק את יורי הוא פסיכיאטריה - החיבור שבין התחום במדעי והחומרי לתחום המופשט של הרגש האנושי מדהים בעינייה.
רקע: קורוסאווה קאורי (Kurosawa Kaori) נולדה לזוג קורוסאווה סבורו (Saburou) ויושידה הוטארו (Yoshida Hotaru). הוטארו נולדה לשושלת יושידה, משפחה חזקה בעלת כוח והשפעה, עם בנק שעליו הייתה תלויה יפן כולה, אפשר לומר. עקב בעיות רפואיות, האם של הוטארו לא הצליחה להביא ילדים מלבדה, ולכן היה ברור כי היא תהיה היורשת של המשפחה ושהעתיד תלוי בה - ולכן היא הפכה לאישה חזקה ועצמאית, שמנהלת כוח רב בידיה. היא הייתה אישה קשה, למרות שהביאה 3 ילדים היא לא נתנה להם כמעט כל יחס. קאורי נולדה ביחד עם תאומה, מאסאמי (Masami) והיה לה אח בוגר ואת התאומה שלה. תחילה היה נראה האח כחסר אחריות ובעל אופי רע, מה שהביא לבהלה מצד הוטארו ולהולדת קאורי ומאסאמי 7 שנים לאחר הולדת אחיה הגדול - וקאורי בהחלט לא הייתה המועמדת המתאימה יותר, ומאסאמי אפילו פחות. כלומר, ההתבגרות של אחיה והאחריות והאינטיליגנציה שהביע די מחקה את התדמית הראשונה שהייתה לו בקרב הוריו, כך שהם היו גם ככה פחות לחוצים על הוטארו - מה שהיה די טוב, או עצוב, בעיקר בגלל שזה קרה אחרי רשימת המכולת של הפרעות נפשיות שאובחנו אצלה כבר מגיל צעיר (הכוללת ביניהן הפרעות אכילה קשות ודיכאון כבר מגיל צעיר). מה שכן, הוטארו נולדה יפה. פשוט ילדה יפה, בובה קטנה. היא לא הייתה צריכה לעשות הרבה ולא ציפו ממנה להרבה (במיוחד אחרי כל האבחונים), להיות ילדה טובה, לקחת את הכדורים שהד"ר כותב לה, להיות נחמדה לציבור ולא לעשות בעיות. וככה היא גדלה, מסוממת די הרבה ומתרכזת בחיצוניות שלה. היה לה ולמשפחה ברור שהיא תהיה דוגמנית, כך שהכל היה די בסדר - היא קיבלה עידוד מאיפה שהייתה צריכה ותמיכה כלכלית, ואף אחד לא ציפה ממנה לכלום, מה שהיה טוב, כי גם ככה היא חיה בתחושה של הרבה צרות על הראש. אבל מאסאמי הייתה במצב גרוע משל קאורי - מאסאמי נולדה הרבה פחות יפה, נכון יותר לומר שהיא נולדה לא יפה בכלל. בשונה מהבובה האצילית שהייתה קאורי, כבר מגיל צעיר הייתה מאסאמי דחלילית ושברירית עם מבט מפוחד תמידי, מבט שמראה שבכל רגע היא עלולה לאבד את זה לגמרי - מה שגם היה נכון, עקב העובדה שגם היא זכתה לרשימה מפוארת של הפרעות נפשיות, הפרעות קשות יותר משל קאורי. היא סבלה מסכיזופרניה, שאליה התלווה ספק כתוצאה ספק כמשהו שהיה בא גם ככה דיכאון קשה. קאורי ניסתה להיות ידידותית למאסאמי כשהן היו קטנות, אבל עם השנים הבינה כמה עדיף לה שלא וכמה שזה חסר תועלת - מאסאמי הייתה כל כך עמוק בעולם שלה, כל כך עמוק בהזיות או בכדורים, ולא נהגה לתקשר. המשפחה ניסתה להחביא את מאסאמי, להסתיר מהעיתונות ומכל דבר. כל דבר שקשור למאסאמי נעשה בצורה דיסקרטית, והיא למדה למידה ביתית.
וכך חלפו השנים, קאורי הפכה לדוגמנית מפורסמת, ממש הפנים של יפן, ומאסאמי, כדי לא להביך את המשפחה וליצור סיפור גדול, נשלחה לבית גדול שנקנה עבורה בקיטאקיושו, סוף העולם בערך, "רחוק מהעין רחוק מהלב" - נשלחה לשם עם מטפלים, לא ליצור צרות ולא לעשות סיפור. כמובן שההחלטה הזו הייתה מאוד לא בריאה עבורה, ועל כך יאמר בהמשך.
בכ"מ, תכף נגיע לחלק החשוב באמת. קאורי נישאה לקימורה דאיסוקה (Kimura Daisuke), שעליו אין יותר מדי מה לספר - נולד למשפחה נורמלית, למד, ועבד בעבודה הקשורה לפוליטיקה. הוא היה אחד ש"טוב עם נשים", יש לו מילים יפות ויודע להבטיח הבטחות (עם תפקיד מכובד שנמצא שם ועוזר לו). הוא רצה דוגמנית חמודה לצידו, וגילה עם הזמן עם איזה שק של צרות הוא תקוע. זה לא הפריע לו יותר מדי בהתחלה, הוא ידע להתמודד עם זה ותמיד יש את הד"ר הנחמד עם הכדורים שנראה לא מאוד בריא בעצמו. בכ"מ, הם נישאו, והביאו את יורי - שגרמה להם לגלות על הצדדים הלבקנים שהיו אי שם במשפחה. כשיורי נולדה, קאורי איבדה את זה לגמרי. היא הייתה בכל כך הרבה חרדות בנוגע למראה של הבת שלה - היא לא יכלה להתמודד עם העובדה שתהיה לה בת מכוערת. זה הפריע לה בכל מקום שהוא באישיות שלה. למזלה, כשיורי נולדה, היא נרגעה קצת אבל כבר מאז התחילה האובססיה שלה. היא העירה ליורי על כל דבר קטן מגיל צעיר וישבה לה על הזנב הרבה. הרבה מאוד. היא דרשה ממנה גם שתהיה חכמה וגם שתהיה יפה. וכך הייתה הילדות של יורי, לנסות ככל יכלתה ולשפוט כל דבר קטן בעצמה. דברים קטנים טרדו אותה מאוד. יורי התרגלה גם להתקפים ולמצבי הרוח הלא יציבים של אימא שלה, לבכי, לצעקות ולאבא עייף ומיואש. אבא של יורי לא הקפיד בתקשורת איתה, הוא היה אדם קר למדי והיה עסוק כל הזמן. וכך הייתה השגרה - האבא היה מחוץ לבית, האימא הייתה מתחרפנת מזה, מפילה את זה על יורי, יורי נפגעת, האימא מתמוטטת, האבא מנקה את השברים. מחזוריות מתישה. כשיורי הייתה בת 5, אימה דחפה אותה לדגמן קולקציות ילדים ויורי הביעה כישרון רב בתחום למרות גילה, ובציור במקביל. היצירתיות אפפה אותה. כשיורי הגיעה לגיל 8 עם סביבה מאוד לא יציבה, היא הייתה ילדה קרה, שיפוטית ולא חברותית כבר אז. לא ניסתה לדבר עם אנשים, התעצבנה כבר מהקהל שרודף אחריה כי היא יפה. היא הפסיקה לדגמן באותו גיל בגלל שהיה נראה שזה עולם שהוא יותר מדי לילדה בגילה, וראו את זה עליה - שהיא נהגה ביותר עצבים מהרגיל (שזו כמות מרשימה) והייתה קרה ורעה לסובביה יותר. באותו שלב, ההורים שלה החליטו, דאיסוקה החליט, יותר נכון, בתקווה שהשינוי יגרום לליכוד או שיפור כלשהו במצב המשפחתי (קאורי תהיה פחות פסיכית) שהם יעברו לקנדה, לאוטווה, בכדי שדאיסוקה יעבוד בשגרירות שם. וכך הם עברו, יורי למדה את השפה לאט לאט ועם הרבה קשיים, נתווסף לה השם "לילי" בציבור למרות שבבית נקראה יורי ודיברה יפנית. האנגלית העילגת מצד אחד נתנה לה סיבה טובה כביכול לא לתקשר עם אנשים, אבל הגדיל את קהל ה"תראו איזו ילדה יפה בואו נקיף אותה!" שדאג לעצבן אותה ולגרום לה לומר דברים מאוד לא יפים על האימהות שלהם ביפנית. היא הייתה מתבודדת, הייתה לה חברה או שתיים שהיו סתם אמצעי בידור עבורה וגם אליהן לא היה לה כוח. הכוחות המעטים שלה כבר נגמרו בבית, כשהוטארו שוב איבדה את זה לגמרי. וככה חלפו שנים, שנים שגרמו ליורי להפוך לטבעונית ופמיניסטית, לריב עם הכל וכולם, לשנוא הכל, להתאמץ ללמוד ולצייר הרבה. היא גם פיתחה את החלומות שלה - התעסקות במוח ועיצוב אופנה. כמובן, מתוך פחד על האצבעות המטופחות שלה אימא שלה לא הרשתה לה, אבל החלום בער בה, עד שבגיל 11 שכנעה את 4ימה והתחילה ללמוד תפירה וליצור דברים בעזרת המון רצון.
כשהגיעה לגיל 13, פתאום קרה סקנדל לאביה - הוא נתפס בוגד באימה, העיתונים הצהובים חגגו לרקע הצרה שקרתה להוטארו יקירתנו, ודאיסוקה רק רצה להיעלם מהבושה והכתם שהוא יצר לעצמו, כתם שהיה מאוד מכתים עקב הרקע המשפחתי של הוטארו. למרות הקרירות שהפגין, דאיסוקה אהב את יורי ודאג לה, אפילו עם כמה שהיה לו קשה מול הוטארו, הוא רצה שהיא תגדל עם שני הורים.
במקביל להתרחשויות הללו, נכון מאסאמי, אי שם בקאטקיושו? אז כשהייתה יורי בת 13, מאסאמי כבר לא יכלה יותר. המחלה שלה רצחה אותה מבפנים, הקולות, החרדה, הדיכאון, הבדידות מלבד המטפלים, שגם להם כבר נמאס ממנה והיו מתעללים בה. היא לא יכלה לסבול את זה יותר והתאבדה. מתוך חשש בנוגע ליום הזה, המשפחה, כמו שכבר סיפרתי, החביאה אותה מאז לידתה והשתדלה להסתיר ראיות - וכאן שוב נכנסת יורי לתמונה. הנכס הריק הוא לא תמונה טובה עבור המשפחה של קאורי, וכך גם ההתאבדות של מאסאמי והסקנדל של קאורי עצמה, וכך מצאה את עצמה משפחת קימורה עוברת לקאטקיושו כדי להיעלם, לבית גדול, בו הפסיכית של העיר התאבדה. פסיכית עליה שמעה יורי בקושי, אבל לא הופתעה עקב אימה - המוות לא מאוד הזיז לה, היא לא מאוד הכירה את המשפחה הגדולה שלה ולא היה לה מאוד איכפת. היא נהייתה די אדישה לזה, למרות שהייתה נערה מאוד רגישה. וככה התחילו חייה בקאטקיושו.
כשעברה, הבית היה כמו שדה קרב, אותו הלופ שהיה כל חייה. היא שוב נקראה יורי, שוב דיברה ביפנית. למדה כבר כמה הכל קשה וכואב ומעצבן. יורי שוב הייתה בתסכול תמידי, אומנית ממורמרת שכמותה. ואז היא הגיעה ליום הראשון ללימודים, הכל הייתה כמו שהיא כבר הייתה רגילה - האנשים שנדחפים ומעריצים אותה, לא מבינים שהיא רוצה שהם יעלמו עד שהיא פותחת את הלקסיקון העשיר שלה וגם אז הם לא לגמרי מוותרים. מה שכן, הפעם היה גורם חדש במשחק - יורי הבחינה בילדה יפהפייה, בובה של ממש, שנתנה לה מבט שונא ונעלמה. היא שידרה קור וריחוק, תיעוב כלפי אנשים. יורי הצליחה להתחמק מהקבוצה, ושוטטה בבית הספר עד שהיא במקרה מצאה מקום מחבוא, מקום מבודד ולא נגיש. ואת מי היא ראתה שם? את אותה הבובה ממקודם, איקינו סאקאגוצ'י. היא הרגישה משהו אליה, מעין משיכה כזו. תחושה שזה רגע משמעותי בהמשך חייה. וככה זה אכן היה. יורי תזכור לנצח את השורות שאמרה כשראתה את איקינו: "אני תוהה אם מצאתי את סוף העולם, איפה שאני יכולה לשבת, לשנוא ולשפוט את כל בני האנוש העלובים שמטנפים את עולמי". לנצח. כם אם במהלך חייה היא אמרה עוד הרבה דברים דומים, הרגע ההוא היה מיוחד, הרגע ההוא יצא חברות מדהימה. הוא יצר עבור יורי את הדבר החשוב ביותר בעולמה - את איקינו. בשביל איקינו יורי תלך מכות, יורי תצעק ותבזבז אנרגיות. אף פעם לא הייתה ליורי חברה כמו איקינו. הן נקשרו במהלך הזמן,יורי הייתה הולכת לאיקינו בכל פעם שאימה התחרפנה והייתה מטרת וחוטפת התקפי עצבים, ואיקינו ידעה איך לתת לה לסיים אותה ולהרגע. יורי הייתה נהנית לאפר ולתפור בגדים לאיקינו, להשתמש באיקינו כמודל - היא הרי ילדה ככ יפה, אז למה לא?
ביום שבו יורי גילתה שהיא נבחרה לפרוייקט, היא גילתה שגם איקינו נבחרה - מה ששימח אותה מאוד.
כישורים + מדוע דווקא אתם נבחרתם: יורי מאוד טובה בלהראות רשמית ולדבר מול אנשים. היא טובה בלנאום, בלכתוב נאומים, לפנות לרגש ובעיקר בלהראות מאוד רשמית ואינטיליגנטית למרות מזגה הרע למדי. יש לה חשיבה די לוגית והסקת מסקנות בריאה ומהירה, בעוד היותה שיפוטית מאוד עוזר לה בלהבחין בדברים (למרות שהבנת המצבים והתקשורת החברתית שלה יכולה להראות די לקויה). מה שגרם למבוגרים שמדברים איתה ולאנשים ש"מלקטים כישרונות" מכל מיני סוגים לרצות לבחור בה היא האאורה שהיא משדרת, ההילה של האינטיליגנציה והרישמיות.
מעבר לכך, ככישורים שככל הנראה לא היו הסיבה המרכזית אבל מאוד הביעו על היצירתיות שלה, הם העובדה שיורי מאוד מאוד טובה בציור. מגיל צעיר יורי ציירה, והיא ציירה בעיקר דמויות של נשים, והכל תמיד היה מהראש. בשלב מסוים העירו לה שהרישומים שלה נראים כמו עיצוב אופנה, נפל לה האסימון של "אמג איזה מגניב זה אני מוציאה מהדף אל הבד את הרגשות ומחשבות שלי", היא התחילה ללמוד תפירה, והכישרון שלה בתחום בלט מיד יחד עם הרבה אמביציה. מעבר לכך, הכישרון שלה בציור ובוויזואליות מאוד תרם לה ביכולות הקשורות באיפור.
יורי גם מתעניינת בפסיכיאטריה ובמיוחד מהזווית של מדעי המוח, ומעוניינת לחקור וללמוד בנושא.
הערות\הארות: רקע בעצם בוחן את היכולת שלנו להפליץ שמות

יש אישור להגיב שוב על אשכול ההרשמה, כיוון שהטופס שלי ארוך מידי ולא נכנס בהודעה אחת.
בואו נקווה ששתי הודעות יספיקו, לול.

המשך הרקע:
ואז הגיע גיל שש של איקינו. ואתם יודעים מה קורה בגיל שש? נכון, נכנסים לבית ספר. איקינו סוף סוף התחילה ללמוד (אחרי יותר מידי עמודים שבהם חפרתי על גילאים שהיא לא זוכרת מהם יותר מידי במילא). איקינו נכנסה לכיתה שהייתה יחסית מלאה בילדים שהיא לא הכירה מהגן, אולי בגלל העובדה שההורים שלה החליטו לשלוח אותה לבית הספר שבו גם אחותה למדה כשהיא הייתה בגיל (ועדיין למדה, בהתחשב בזה שהיא הייתה בערך בת 11 באותו שלב), שהיה יחסית רחוק מהגן שאליו הם החליטו לשלוח אותה, אבל כמובן, עדיין בתוך תחומי העיר. הנסיעה לבית הספר הייתה ארוכה למדי, ואיקינו הייתה נוסעת עם אחותה כל יום, מה שהעניק להן מעט זמן איכות שהיה חסר להן בבית. מבחינת הבית ספר, טוב, לאיקינו עדיין לא היו חברים. הייתה לה קליטה מהירה מאד, אולי מהירה יותר משל שאר הילדים בכיתה שלה, אבל מבחינה חברתית - פשוט לא היו לה חברים. היא הייתה יושבת בצד בהפסקות, ומסתכלת על ילדים במקום לנהל איתם שיחה. היא בחנה איך הם מדברים, עם מי הם מדברים, מה הם בוחרים לעשות ולמה הם בוחרים לעשות את זה (או למה היא חושבת שהם בחרו לעשות את זה) ופחות או יותר פשוט ניסתה לנתח את האנשים סביבה. הסיבה שלה הייתה שהיא האמינה שגם הם חלק "מהמשחק" כמו כולם, והיא רצתה לראות איזה בחירות ילדים עושים ולמה. היא הייתה חושבת הרבה גם על הבחירות של עצמה לפני שהיא עשתה אותן, יש לאמר, אבל זה שונה להסתכל על עצמך ולהסתכל מהצד. המורים חיבבו יחסית את איקינו, כנראה בגלל העובדה שהיא הייתה דיי חכמה, והילדים...טוב, לא ממש הייתה להם דעה עליה. הם חשבו שזה דיי מוזר שהיא כל הזמן יושבת בצד ואף פעם לא מנסה לגשת אליהם, וכשהם כן ניסו לגשת אליה היא פשוט לא הגיבה, או יותר נכון - התעלמה מהם באופן מובהק. אז הם קצת חשבו שהיא מוזרה או חירשת או שניהם יחד, והפעמים היחידות שמישהו שמע את הקול של איקינו היה כשהיא דיברה בשיעורים וענתה על שאלות (וגם זה היא לא עשתה הרבה - אומנם הייתה לה קליטה מהירה, אבל היא לא ממש רצתה לדבר והעדיפה פשוט להקשיב וללמוד ככה) וכשאחותה הייתה מגיעה לכיתה. כמו שכבר אמרנו, אחותה מאד אהבה אותה, ועכשיו, כשהן למדו יחד באותו בית ספר, היא הלכה אליה בכל פעם שהיא יכלה ללכת אליה. כשהיא הייתה מגיעה העיניים הבורקות של איקינו היו בורקות אפילו יותר, והיא הייתה רצה ישר אליה, שוכחת את כל האנשים שהיא בחנה באותו רגע או כל דבר שהיא חשבה עליו באותו רגע. מייקי הרשתה לה להיות איתה בחלק מההפסקות, אפילו שהחברות שלה (ובניגוד לאיקינו, לה לא היה חסר) לא חיבבו כל כך את העובדה שהילדה הקטנה הזו מסתובבת איתן, אבל התנאי היה שאם מייקי יכולה להסתובב איתן גם איקינו יכולה, אז הן שתקו כי הן כן היו חברות של מייקי. איקינו רוב הזמן הייתה שותקת ומקשיבה להן כשהיא יושבת על הברכיים של מייקי, ולפעמים, כשהן היו משחקות במשהו והיא הייתה רוצה, היא הייתה מצטרפת. אבל היא בעיקר הקשיבה להן, וניסתה לשים לב איך הן מדברות ומה הן עושות, ובמה זה שונה מהילדים בכיתה שלה. בבית, יש לאמר, המצב היה קצת פחות טוב מבדרך כלל. היה נראה שאמא של איקינו ומייקי מתחילה להתעייף מכל עניין העסק המשפחתי והלא חוקי, ושפחות יש לה כוח לעשות דברים מבדרך כלל, מה שזיכה אותה בהרבה צעקות מאביהן. בעתיד זה יהפוך לדברים יותר גרועים, אבל כרגע אין סיבה לדבר על זה. איקינו עדיין לא הייתה מביאה חברות הביתה, וגם מייקי לא. איקינו כי לא היו לה חברות בשלב הזה, ומייקי כי ההורים אסרו עליה. בכנות, היה נראה שהמערכת יחסים של מייקי וההורים שלה הייתה בנויה על זה שהיא מעצבנת אותם וצועקת עליהם והם צועקים עליה חזרה (כלומר, אבא שלה צועק) ונועלים אותה בחדר ודברים כאלה. איקינו, שלא היה לה הרבה שיעורים מן הסתם בשלב הזה, הייתה יושבת מחוץ לחדר שלה כמו שהיא הייתה עושה כשהיא הייתה קטנה ומחכה שיפתחו, למרות שהיא ידעה שהם יפתחו את החדר רק בבוקר, והרבה ימים היא נרדמה מחוץ לחדר שלה אחותה על הרצפה. מבחינת השליחויות, טוב, הן התחלקו שווה ושווה בין מייקי לאיקינו, והיה להן הרבה יותר לעשות בצהריים בגלל ששתיהן למדו וכל זה. בגלל אותו סיפור שנה לפני איקינו בהתחלה ביקשה שמיקי תלך איתה גם כשלא הייתה סיבה, אבל מהר מאד היא התאפסה על עצמה וחזרה ללכת לבד. היא הייתה נחושה לא לאכזב את ההורים שלה שוב, והיא עשתה הכל כמו שצריך, אפילו יותר כמו שצריך ממה שהיא הייתה עושה את הדברים פעם. לאט לאט היה נראה שאיקינו שוב מקבלת יורת משימות ממייקי, מה שמצד אחד לא הפריע למייקי כי היא שנאה את זה ומצד שני כן הפריע למייקי כי אחותה הלכה לסכן את החיים שלה במקומה. אבל כמו שכבר אמרנו, לא היה כל כך מה לעשות בעניין. לאיקינו, יש לאמר, היו בשלב הזה הרבה יותר שליחויות אל מחוץ לעיר, שבמקרים כאלה ואחרים (רוב הזמן) היו לוקחות לה את כל אחר הצהריים עד הערב אם היא הייתה ממש ממהרת. היא חקרה את הערים, למדה להתמצא בהן (ולא לבכות ברחמים עצמיים) ובסך הכל היא אפילו הרגישה שהיא משתפרת בזה כמו שהיא רצתה. בשלב מסוים בשנה המורה לקחה אותה לשיחה ושאלה אותה למה היא לא מדברת עם הילדים, ואם קרה משהו איתם שמונע ממנה לרצות לדבר איתם, ואם היא מפחדת לגשת אליהם, ואיקינו ענתה לה בצורה ברורה שהיא פשוט לא מעוניינת לדבר איתם, ושזה לא משהו שצריך להתערב בו כי מדובר ברצון שלה, ושלנסות לחבר אותה לילדים לא יעזור לאף אחד כי היא פשוט לא מעוניינת, מה שאומר שהיא לא תסתדר גם אם ינסו בכוח. וכאן בערך העניין נחתם מבחינת איקינו, ופחות או יותר נחתם גם מבחינת המורה, שלמען האמת לא ציפתה לתשובה כל כך ברורה מהילדה. אז מבחינה לימודית איקינו הייתה בסדר, ומבחינה חברתית איקינו הייתה צל שמשקיף על כל השאר, ומבחינת משימות היא הייתה בסדר ולא חטפה שוב מכות מהחגורה של אבא שלה, וסך הכל באופן כללי היה לה בסדר. לא רע, אבל גם לא טוב מידי. ואיך שהוא השנה הזאת עברה, דיי מהר אם לאמר את האמת, והקיץ שוב הגיע, ושגרת החיים שלה חזרה להיות - קמים בבוקר, הולכים לעשות מה שאבא אומר, מסיימים לעשות את מה שאבא אומר בצורה טובה כדי לא לחטוף מכות ואז עושים דברים אחרים. כרגיל, במילים פשוטות.
השנה עברה, והגיע השנה השנה של איקינו. בשנה הזאת שום דבר לא השתנה מבחינת איקינו, בערך - היא לא דיברה עם אף אחד, רק הסתכלה מהצד, והיא הייתה תלמידה טובה למדי, פשוט אחת שלא מדברת יותר מידי. היא המשיכה להסתובב עם מייקי מתי שהיא יכלה בבית ספר ומתי שהיא יכלה לא בבית ספר, והמשיכה לעשות את כל מה שההורים שלה רוצים שהיא תעשה בלי להתלונן ובלי לעשות טעויות כדי לא לחטוף מכות כמו בפעם ההיא. מייקי לעומתה...טוב, מייקי חטפה הרבה. היא לא הייתה מעוניינת לעשות את הדברים האלה, כפי שהבנו כבר קודם, וככל שעבר הזמן היא עוד יותר לא רצתה לעשות את זה, מה שהביא אותה לחזור הרבה יותר פעמים הביתה בלי כלום, מה שהביא להתקפי זעם חוזרים של אבא שלהן ולהרבה סימנים מדממים על הגב ועוד כמה איברים של מייקי. אבל בעיקר הגב, יש לאמר. אבל זה לא שינה את העובדה שמייקי המשיכה לעשות עבודה לא טובה במיוחד, ושהיה נראה שהיא לא ממש מעוניינת לעשות עבודה טובה במיוחד. איקינו, מבחינתה, מצאה את עצמה מסתכלת וחושבת לעצמה לא כל כך בעד אחותה - למה היא ממשיכה לעשות טעויות אם היא חוטפת מכות על זה? היא באמת לא הבינה את זה. היא הרגישה כאילו אחותה מקבלת אתגר מהמשחק, והיא בוחרת לפשל בו שוב ושוב אפילו שנותנים לה עוד ועוד הזדמנויות. זה היה פשוט מוזר לדעתה, אבל היא לא אמרה כלום לאחותה כי הייתה לה הרגשה שמספיק קשה לה גם בלי שהבן אדם היחיד שהיא מחבבת בבית הזה (כלומר, איקינו) יהיה גם נגדה. אז היא שתקה, ועזרה כמה שהיא יכולה כל פעם שמייקי הייתה חוטפת מכות והייתה צריכה שמישהו יעזור לה לחזור לחדר. אבל כמובן שזה לא יכל להמשך לנצח - כשמייקי התחילה לאמר שהיא לא מרגישה טוב כדי להתחמק משיעורי ספורט זה עוד היה בסדר, אבל לאט לאט התחילו לשים לב שהיא מתקשה ללכת כל הזמן, והסימנים על הידיים שלה כבר היו יותר ברורים. היא, מבחינתה, לא אמרה כלום - כמובן בגלל שההורים שלהן הבהירו להן אלפי פעמים שזה מהדברים שלא עושים. אז המורים חשבו לעצמם - אולי אם היא לא מדברת, אחותה הקטנה תדבר. הרי ילדים קטנים לא באמת יודעים לשקר, לא? אז יום אחד המורה של איקינו פנתה אליה, ואיקינו כבר הייתה מוכנה לענות לה על שאלת למה את לא מתחברת לאנשים כשהיא שאלה אותה אם הכל בסדר עם אחותה. איקינו, שידעה שזה מהדברים שאתה אמור לא לאמר עליהם כלום, ענתה לה בקול רגוע שהכל בסדר עם סאקאגוצ'י מייקי, פרט לעובדה שהיא לא מרגישה כל כך טוב לאחרונה. המורה שאלה אותה אם הם בודקים את זה, ואיקינו אמרה לה בתגובה שמן הסתם הם בודקים את זה, מה שפחות או יותר השאיר את המורה בלי תשובה. כרגיל, איקינו דיברה כמו אדם בוגר ומצאה דרך להיות זו ששולטת בשיחה גם כשהשיחה הייתה במטרה לנסות להבין משהו שהוא לא בסדר. אז המורה אמרה לאיקינו שבסדר, ושלחה אותה הביתה. איקינו לא סיפרה להורים שלה ששאלו אותה על מייקי, כמו שמייקי לא סיפרה שאנשים כבר שמים לב שמשהו לא בסדר. והכל המשיך בערך כמו שהוא אמור להיות - עד שיום אחד כבר לא. זה היה יום רגיל למדי, איקינו ומייקי הלכו לבית הספר בבוקר, איקינו השקיפה על אנשים מהצד ולמדה הכי טוב שהיא יכולה עם כמה שפחות מעורבות בשיעור כדי להמנע משיחות עם אנשים (ובאנשים היא כללה גם מורים, למרבה ההפתעה) וזה היה אחד מהימים האלה שמייקי לא הגיעה לכיתה שלה. האמת היא, שככל שמייקי חטפה יותר בבית היא התחילה להצמיד את איקינו אליה גם בבית הספר, מה שגרם לאיקינו להיות דיי מופתעת כשזה לא קרה באותו היום. אבל לא נורא, למייקי יש חיים. הרי היא כבר בת שתיים עשרה, כמה שנים היא יכולה לתת לאחותה בכיתה ב' להצמד אליה? הרי שנה הבאה היא כבר תהיה בחטיבה, והיא ואיקינו לא ילמדו יותר באותו בית ספר, ככה שהיא חייבת להפסיק עם זה בשלב מסוים, ואולי זה השלב. בכל מקרה, היום המשיך לעבור כרגיל, ובסופו של יום איקינו חיפשה את מייקי כדי לחזור הביתה - אבל היא לא הייתה בשום מקום. איקינו ביזבזה הרבה יותר מידי זמן על להסתובב בבית הספר ולחפש אותה בכל מקום אפשרי, ובסופו של דבר היא החליטה שמייקי בטח הלכה לחברה או משהו ושכחה פשוט לעדכן אותה. שוב, היא לא יכולה להיות תלויה באחותה כל כך הרבה זמן. אז איקינו חזרה הביתה לבדה (למזלה, היא כבר ידעה את הדרך, שלא לדבר על זה שבשלב הזה היא כבר הייתה מאד טובה בהתמצאות גם בסביבות שהיא פחות הכירה או פחות טרחה להכיר) ושאלה את אמא שלה ישר כשהיא נכנסה איפה מייקי. אמא שלה ענתה שמייקי, בפעם האחרונה שהיא בדקה, הלכה עם איקינו לבית ספר, ואם כבר היא זאת שצריכה לשאול את איקינו את השאלה הזאת. אבל איקינו לא ידעה מה לאמר לה, כי לא היה לה מושג איפה מייקי, אז היא פשוט הלכה משם כדי לשאול את אבא שלה אם יש משהו שהיא צריכה לעשות, וכמובן שהיא הייתה צריכה לעשות משהו. אז היא עשתה את מה שהיא צריכה לעשות ואחרי זה עשתה שיעורים ואז מצאה את עצמה יושבת ליד החדר של מייקי, ממש כאילו מייקי שם אחרי שנעלו אותה. ההבדל היה שמייקי לא הייתה שם, והיא המשיכה לא להיות שם גם בערב. בשלב הזה איקינו דאגה מאד, וההורים שלה...טוב, הם נראו עדיין רגועים למדי בשלב הזה, ממש כאילו הם לא שמו לב שמייקי נעדרת כבר הרבה מאד שעות (מה שהיה הגיוני בהתחשב בזה שהם היו רגילים לנעול את מייקי בחדר או לשלוח אותה מהבית ודברים כאלה, ככה שהם לא באמת היו רגילים שהיא כן מסתובבת בבית). רק למחרת בבוקר אמא של איקינו טרחה לשאול את איקינו שוב איפה מייקי, וכשאיקינו ענתה שהיא לא יודעת בדיוק כמו שהיא לא ידעה אתמול, אמא שלה עידכנה את אבא שלהן בדיוק לפני שהוא יצא לעבודה. הוא ענה שאם הילדה לא תחזור עד הצהריים אז הם ישלחו את איקינו לחפש אותה בעיר, והלך. איקינו לא ממש התלוננה על זה, בעיקר כי היא ידעה שאסור להתלונן, והיא פשוט הלכה לבית ספר. באותו היום המחשבות שלה היו פחות או יותר רק במייקי, והן היו כל כך במייקי שהיא לא תיקשרה יותר מהרגיל ובקושי הקשיבה. אבל בסופו של דבר היום הארוך למדי הזה נגמר, והיא חזרה הביתה בתקווה למצוא את מייקי - שכמובן, לא הייתה שם. אז היא פשוט אמרה לאמא שלה שהיא יוצאת לחפש את מייקי, ושלא ישכחו לעדכן אותה למקרה שמייקי חוזרת הביתה, למרות שהיה לה ברור שזה לא יקרה. וככה איקינו יצאה אל החיפושים, שנמשכו מהצהריים עד שעות הערב המאוחרות, והיא חזרה הביתה ללא שום תוצאה. היא חיפשה כמעט בכל מקום, באמת (אפילו מתחת לכמה אבנים, סתם בשביל הקטע) אבל מייקי פשוט נעלמה מפני האדמה - או ככה לפחות זה הרגיש. אז בסופו של דבר היא חזרה הביתה, ולפני שהיא הספיקה לאמר משהו לאמא שלה היא כבר חטפה מכות על זה שהיא לא הייתה בבית בצהריים כדי לעשות את השליחות שאבא שלה רצה שהיא תעשה, דבר שהיא שכחה ממנו לגמרי באותו יום. אבל המכות לא באמת הפריעו לה, כי המוח שלה היה עסוק אך ורק במייקי באותם רגעים. ומאותו הרגע מייקי הוגדרה כנעדרת - למרות שטכנית, ההורים שלה יכלו לנסות לברר איפה היא דרך הביו-בוט שלה, או לפחות לברר אם היא בסדר. אבל נראה שהם פשוט לא חשבו על האפשרות הזו (דבר דיי מפתיע) עד שאיקינו העלתה אותה בקול שקט עד כמעט לא נשמע למחרת. והם בדקו אחרי שהילדה שלהם אמרה להם לבדוק, וגילו להפתעתם הרבה שמייקי, לפחות מבחינת מצב פיזי, בסדר גמור. אבל איפה היא? אלוהים יודע. איקינו בשלב הזה פחות או יותר השתגעה מדאגה, למרות שהיא לא הראתה את זה. היא הפסיקה להתרכז, היא הפסיקה לבחון אנשים, היא הפסיקה לעשות הכל ברמה כל כך בולטת שהמורים שלה ישר שמו לב שעובר משהו על הילדה, ובערך מתי שאיקינו התכוונה לרוץ הביתה ולהציע להורים שלה גם לנסות לברר *איפה* מייקי ולא רק מה מצבה דרך הביו-בוט, המורה שלה ניסתה לתפוס אותה לשיחה על מה לעזאזל עובר עליה, ואיפה אחותה עכשיו, אם כבר מדברים. אבל איקינו לא ממש הייתה במצב לדבר, אז היא פשוט ברחה משם. חוצפה, יש לאמר, אבל לא ממש היה אכפת לה בשלב הזה. היא הגיעה בריצה הביתה -- בדיוק בשביל לגלות שמייקי חזרה. מפתיע, נכון? מייקי נעדרה בסך הכל ליומיים, אבל היה אפשר לראות שהיא לא הייתה בבית. היא נראתה דיי רע, אפילו יותר רע ממה שהיא הייתה גם ככה בגלל כל המכות שהיא חטפה (יש לציין, מה ששכחתי לאמר קודם, שלמרות כל המכות שהיא חטפה המדדים שלה היו סך הכל בסדר. אבא שלה ידע כמה הוא יכול להחטיף לילדה אחרי מקרים קודמים בהם הוא עבר את הגבול יותר מהרגיל). איקינו ישר התחילה לצרוח ולהרביץ לה (אבל לא חזק מידי, היא פשוט הייתה קצת כועסת וקצת מבוהלת ובעיקר הרגישה הרבה יותר טוב כי מייקי חזרה) ולשאול אותה איפה לעזאזל היא הייתה, ומייקי ענתה לה בלחישה שהיא ניסתה לברוח מהבית כי נמאס לה מאבא שלהן ונמאס לה מהמכות ונמאס לה מאמא שלהן שלא עושה שום דבר למען הילדות שלה ונמאס לה בעיקר מהעובדה שהיא צריכה לעסוק בדברים כל כך לא חוקיים ומסוכנים כשהיא בסך הכל בת 12, ואיקינו פשוט צעקה עליה שזה מטופש ושתפסיק להתלונן כבר ושאם היא לא הייתה רוצה לחטוף מכות היא הייתה טורחת לעשות את ה"אתגרים" שמביאים לה כמו שצריך ולא לפשל שוב ושוב ולצפות כל פעם שיתנו לה הזדמנות נוספת. ומייקי כעסה בשלב הזה, אז היא הלכה. ההורים שלה החליטו שהעונש המתאים יהיה לנעול את הילדה בחדר למשך כמה זמן, וזה אכן מה שקרה - היא הייתה נעולה למספר ימים, כמובן עם אוכל ומים שעברו אליה מידי פעם. ואיקינו? איקינו בעיקר כעסה שמייקי עשתה דבר כל כך לא אחראי, למרות שהייתה לה הערכה כלשהי לעובדה שאחותה לא פחדה לנסות את מה ש"שליט המשחק" ניסה לקבוע שיהיה הגורל שלה. אבל היא בעיקר כעסה וכעסה ועוד קצת כעסה, אז היא חזרה לתפקד כרגיל (מה שמנע מהמורה לנסות לגשת אליה שוב) והכל כיביכול המשיך כרגיל. אחרי שמייקי שוב שוב יצאה ממעצר-החדר שלה (לא יודעת למה קראתי לזה ככה, עזבי) היא חזרה לדבר עם איקינו כאילו כלום לא קרה בינהן, אז איקינו החליטה שאם מייקי חושבת שלא קרה כלום אז לא קרה כלום. ויותר הן לא דיברו על הנושא הזה, כאילו מייקי מעולם לא ניסתה לברוח מהבית.
וכך עברה לה עוד שנה. ובשנה השלישית של איקינו לבית ספר, כלומר, גיל שמונה, איקינו פגשה את החברה הראשונה שלה, והחברה השניה שלה באופן כללי לא כולל אחותה. היא לא פגשה אותה בתחילת השנה, יש לאמר, אלה יותר לכיוון אמצע השנה. את מבינה, בשנה הזו מייקי עברה ללמוד בחטיבה, מה שאומר שאיקינו עכשיו הייתה צריכה ללכת לבד לבית הספר, להיות לבד בבית הספר ולחזור לבד מבית הספר. היא לא הרגישה בודדה יותר מידי (יש לציין שאיקינו הרגישה רק פעם אחת באמת בודדה, וזה היה אחרי שאחותה מתה, וגם זה עבר) אבל זה היה בהחלט שינוי ביחס למה שהיא הייתה רגילה אליו. אז היא הייתה קצת יותר לבד מהרגיל, אבל היא לא התלוננה כי זה לא שהיא הייתה מעוניינת בחברה. ואז, אחרי רבע שנה בערך שזה היה המצב מבחינת איקינו, הגיעה תלמידה חדשה. התלמידה עברה מטוקיו, ככה אמרו, וקוראים לה איקוטה אייקו. היא ישבה בסוף, קרוב יחסית למקום שבו איקינו ישבה, וכבר מההתחלה איקינו החליטה בראש שלה שהילדה הזו בטח שונה מהשאר. היא לא ידעה להסביר למה היא חושבת ככה, אבל היא פשוט הייתה בטוחה בזה. הילדה הזאת שונה מהשאר, היא ידעה את זה. בהפסקה היא עשתה משהו שהיא בחיים לא עשתה, ואם לדייק, לעולם לא תעשה שוב, וזה היה לגשת לאייקו. היא טרחה לעשות את זה ראשונה, ככה שאף אחד אחר לא ניסה, בעיקר כי כולם היו פחות או יותר בהלם מהעובדה שסאקאגוצ'י איקינו ניגשת למישהו במטרה לדבר איתו (ככל הנראה) מרצונה החופשי. בכל מקרה, איקינו ניגשה אל אייקו, ופשוט התיישבה והסתכלה עליה. אייקו הסתכלה עליה בחזרה, ואז שאלה את איקינו מה השם שלה. איקינו ענתה שהשם שלה הוא סאקאגוצ'י איקינו, ושאין צורך שהיא תגיד את השם שלה כי המורה כבר אמרה אותו כשהיא נכנסה לכיתה. ואז היא החליטה שזה לא היה המשפט הכי נכון לאמר כדי לעשות רושם ראשוני טוב, אז היא שאלה את השאלה הראשונה שעלתה לך לראש - "יש לך אחיות?". אייקו הסתכלה עליה והסתכלה עליה, ואז ענתה לה בשקט שאין לה אחיות, אבל יש לה אחים. שניים, קטנים, תאומים. הם בני ארבע בערך, היא אמרה. איקינו אמרה לה שזה מעניין, כי לה מעולם לא היו אחים, רק אחות אחת. ואז, איך שהוא, היא גלשה לדבר על מייקי - בערך הדבר הראשון שעלה לה לראש, במילים אחרות. כמובן שהיא דיברה בצורה לא ילדותית למרות הנושא המפתיע שעליו היא בחרה לדבר, והיא דיי עשתה רושם של אדם בוגר שמדבר על נושא מפתיע במיוחד. כולם בכיתה הקשיבו לה בשלב הזה, בעיקר בגלל העובדה שהם אף פעם לא שמעו את איקינו מדברת כל כך הרבה בבת אחת. כשהיא שתקה (סוף סוף) אייקו חייכה, ואז התחילה לספר לאיקינו על המשפחה שלה - על האחים הקטנים שלה, ששמם היה ריו (Riyu) וג'ון (Jun), על ההורים שלה ועל הסבים והסבתות שלה, ולפני שהיא או איקינו שמו לב ההפסקה כבר נגמרה. באותו היום הן דיברו גם בהפסקה שאחרי, והסיבה היחידה שאיקינו לא חזרה הביתה יחד עם אייקו הייתה שהיא פשוט לא הייתה יכולה - כזכור לנו, זה מהדברים שאסור. וככה איקינו למעשה מצאה את החברה הראשונה שלה, בקשר שהיה מגביל למדי אבל עדיין קשר. הן דיברו בבית ספר כמעט כל הזמן, רוב הזמן לא בתוך הכיתה בגלל שאיקינו לא אהבה את העובדה שכולם מסתכלים עליה, וכל פעם שאייקו הציעה לה לבוא אליה או שהיא תבוא לאיקינו איקינו פשוט אמרה שהיא לא יכולה. בשלב מסוים אייקו הפסיקה לשאול, אם כי זה ממש הפריע לה. זה גם היה מה שסיים את הקשר של השתיים בסופו של דבר. אחרי הפעם המי יודע כמה שבה אייקו ביקשה ממנה לבוא אליה ואיקינו ענתה אוטומטית בלא, אייקו צעקה עליה שנמאס לה מזה ושהיא לא מבינה מה הבעיה של איקינו ולמה היא לא רוצה שהיא תבוא אליה או שאיקינו תבוא לבית שלה אבל נמאס לה, והיא רוצה חברה נורמאלית. וזהו, פה נגמר בקשר הקצר למדי של פחות משנה של איקינו ואייקו. אחרי המקרה הזה איקינו חזרה להיות חסרת חברים, וזה בערך גם השלב שהיא התחילה להתעסק יותר בעסקים של המשפחה ופחות בלימודים. כמובן, העסקים של המשפחה תמיד היו חשובים לה, אבל עכשיו היא השקיעה בהם את מלוא כוחה, בזמן שבלימודים...טוב, היא השקיעה פחות. זוכרת שאמרתי שהיא יודעת את הנושאים רק על בסיסים אבל לא יותר מזה כי היו לה דברים יותר חשובים לעשות? זה בדיוק זה. דבר נוסף שאיקינו למדה בערך בשלב הזה, זה לנצל את המראה שלה. היא הבינה שאייקו הסכימה לדבר איתה כי איקינו קודם כל עשתה עליה רושם של ילדה נחמדה עם המראה הבובתי שלה, וככה היא הבינה שהיא יכולה לנצל את זה הרבה. אז בעסקים כמו בעסקים, אתה עושה מה שאתה צריך לעשות כדי לקבל את הכסף, ואיקינו למדה להשתמש במראה החמוד שלה כדי לגרום לאנשים לבטוח בה ישר. היא למדה מה לעשות, איך לחייך ומתי להראות כמו ילדה חמודה כדי שיבטחו בה, מה שהקל על כל עניין השליחויות המסוכנות שלה מאד. הילדים בכיתה שלה, יש לאמר, עדיין חשבו שהיא מוזרה. כן, היא נראתה חמודה מאד, אבל הם כבר למדו ממזמן שהיא לא כל כך נחמדה, בעיקר אחרי שגם החברה היחידה שהייתה לה התרחקה ממנה יחסית מהר. וטוב, ככה עוד שנה עברה לה.
השנה אחרי עברה יחסית רגוע גם, כלומר, רגוע ביחס לשנים שיבואו אחריה או לשנים מסוימות שהיו לפניה. איקינו המשיכה להתמקד בעיקר בעסקים ופחות בלימודים ולנצל את היותה דבר חמוד, מייקי המשיכה לעשות מה שהיא צריכה לעשות לא כמו שצריך ובעיקר לחטוף על זה, בקיצור - הכל היה יחסית כרגיל. לקראת הסוף של אותה שנה, ההורים הודיעו לבנות הודעה "חגיגית" למדי - הם נוסעים לטיול לאמריקה, לחודש ימים. בשלב הזה יש לציין שהמשפחה של האמא (או הסמרטוט, איך שתבחרי לקרוא לה), או יותר נכון ההורים שלה, שהיו מבוגרים ביותר, החליטו לעבור לאמריקה ולבלות שם את השנים האחרונות לחייהם, וכיוון שהם היו מאד קרובים למוות, סוף סוף אמא שלהן החליטה לעמוד על שלה ולבקש שיסעו לבקר אותם. ולמשפחה לא היה חסר כסף אף פעם, כפי שניתן להבין, אז למה לא? אביה, אגב, כמובן לא שכח את העסקים, והודיע לבנות שבזמן שהן יהיו בחופשה הוא יחפש דברים חדשים, אולי מתקדמים יותר או טובים יותר ממה שיש ביפן, כדי שיהיה להם הרבה יותר דברים לחזור איתם מאמריקה, מה שכמובן יעזור לעסקים של המשפחה. וככה הטיסה נקבעה לחודש לאחר מכן, בחופשת הקיץ, והבנות לא אמרו כלום, כי למה שהן יגידו משהו נגד לצאת מהבית, ועוד לחודש? מבחינת מייקי זה היה חלום של ממש, חודש שבו היא לא תצטרך לריב עם ההורים שלה על עניין העסקים שלהם. ואיקינו? טוב, איקינו ראתה את זה כהזדמנות לבקר במקומות חדשים, לפגוש את המשפחה שמעולם לא פגשה ואולי לשם שינוי לקחת קצת הפסקה מהעסקים של המשפחה. לא שהייתה לה בעיה איתם, כמובן, אבל תמיד טוב לקחת חופש, לא ככה? וככה בדיוק חודש לאחר מכן, המשפחה נסעה לה אל אמריקה למשך חודש שלם. כיוון שאני לא רוצה לחפור יותר מידי על הדברים שאיקינו עשתה שם, שלא היו מיוחדים במיוחד כי כל מה שהיא עשתה היה להסתובב בכל מקום אפשרי ולנוח בכל שאר הזמן, אני אגיע לפואנטה של הסיפור. הפואנטה של הסיפור קרתה לקראת סוף החופשה, במהלך אחד מהימים האלה שבהם איקינו לא עשתה יותר מידי ובעיקר ישבה במיטה בחדר שלה וקראה איזה שהוא ספר אקראי שלא באמת עניין אותה. היא התחילה להשתעמם, אז היא החליטה ללכת למייקי כדי לבקש ממנה שילכו לאיזה מקום שסביר להניח שהן כבר היו בו באותו שבוע. היא הלכה לכיוון החדר של מייקי, שבניגוד לחדרים שלהן בבית היה רחוק מאד מהחדר שלה, ואז, היא שמעה את זה: צעקות. אבל לא סתם צעקות, מן הסתם. אלה היו הקולות החלשים של הסבא והסבתא שלה, שפתאום נשמעו חזקים כמעט כמו הקול של החגורה של אבא שלה כשהוא נותן לה או למייקי מכה בגב. איקינו התקרבה באופן אוטומטי (בכל זאת, צעקות, והיא ילדה סקרנית) והקשיבה. בהתחלה היא לא הצליחה להבין יותר מידי בעיקר בגלל העובדה שהדיבור של שני המבוגרים לא היה ברור כל כך, אבל אז היא שמעה את אמא שלה ממלמלת ש"אבל זה העסק, אני לא יכולה לעשות שום דבר נגד זה" ופתאום היא הבינה הכל. כשהם צעקו חזרה, היא שמעה אותם בבירור צועקים שהיא מסתבכת ושיום אחד המשפחה שלה תהרס לגמרי, והם כבר לא יהיו שם כדי לעזור לה. הם אמרו שהיא חייבת להפסיק להיות חסרת עמוד שדרה (הנה, זה התיאור הכי טוב לאישה הזו) ולאמר לאביהן שזה או שהם מפסיקים עם העסקים הלא חוקיים האלו, או שהיא עוזבת אותו. בשעה שאיקינו הקשיבה לבכי השבור של אמא שלה בתגובה לצעקות, מייקי שמעה אותן גם, והתקרבה בעיקר בגלל העובדה שהיא לא הייתה רגילה לשמוע צעקות שלא מכוונות אליה. וככה שתיהן הקשיבו במשך הרבה יותר מידי זמן להורים של אמא שלהן צועקים עליה בגלל העסק הממשפחתי המפוקפק, ואמא שלהן בוכה ומנסה לאמר בלי יותר מידי הצלחה שאין מה לעשות וככה זה. בסוף הדלת נפתחת והעיפה את שתיהן, וכמובן שהתגובה של שתיהן היה לברוח לחדרים בכזאת מהירות שלא יהיה אפשר לתפוס אותם גם אם תרצה. באותו זמן זה היה נראה לאיקינו כמו סתם דבר, ושמן הסתם אמא שלהן לא תתייחס לזה ברצינות, אבל היא טעתה. אמא שלהן בהחלט לקחה את זה ברצינות, ובשנה שאחרי היה אפשר לראות את זה טוב מאד. אבל החופשה באמריקה המשיכה אותו דבר מאותו הרגע, כאילו מעולם לא היה ריב לפני. הריב כמובן לא הועבר לאבא שלהן, כי אמא שלהן לא אמרה כלום ומייקי לא אמרה כלום ואיקינו מן הסתם גם לא אמרה כלום. אבא שלהן, מצידו, השיג הרבה דברים "שימושיים" על פיו בשביל הסחר שלהם, וכשהם חזרו עם חזרו בערך עם כמות כפולה ממה שהיה להם כשהם באו, כשהכל היה מחולק למזוודות כדי שלא ישימו לב. בכנות, לאיקינו אין מושג איך לא שמו לב בסופו של דבר בשדה התעופה לכל הדברים האלה שהיו להם בתיקים, אבל זה לא ממש עניין אותה. העיקר שלא תפסו אותם, לא? בכל מקרה, המשפחה חזרה ליפן. וקצת אחרי שהן חזרו ליפן, אמא שלהן קיבלה הודעה שההורים שלה נפטרו. כן, שניהם. והיא טסה לאמריקה כשהיא מרגישה ששום דבר בינהם לא נגמר טוב בגלל שהשיחה האחרונה האמיתית שלהם היה ריבים על החיים שלה, ואבא של מייקי ואיקינו נשאר איתן בזמן הזה. בימים האלה הן לא הלכו לבית ספר בכלל, שכן מבחינתו ללכת לבית ספר זה סתם משהו מיותר כשיש אפשרות ללכת לדבר עם יותר אנשים ולקחת מהם דברים בזמן הזה. וזוכרת את החוט של איקינו שהזכרתי במראה? זו השנה בחיים שלה שבו היא קיבלה אותו, קצת לפני גיל עשר. היא יצאה יחד עם מייקי באחד מהימים שאמא שלהן לא הייתה לשליחות, ובדומה למה שקרה לה כשהיא הייתה קטנה, הבן אדם ניסה לתקוף אותן כדי לקחת מהן את הדברים בלי הכסף. רק שהדברים היו אצל איקינו, ככה שמייקי פעלה. היא הרביצה לו, בצורה כזאת שאיקינו בחיים לא חשבה שהיא תוכל להרביץ, וכשהוא ברח משם בלי לקחת את הדברים שלו כל מה שנשאר לה ביד זה החוט של המכנסיים שלו. כן, דיי מגעיל. אבל איקינו הסתכלה על זה ומייקי אמרה לה שהיא יכולה לשמור את זה, וככה איקינו קיבלה את ה"תכשיט" היחיד שלה, שהיא שמה על יד ימין בזמן שעל יד שמאל יש לה את הצמיד של הביו-בוט.
ואז אמא שלהן חזרה. למעשה, היא חזרה הרבה יותר זמן אחרי שהיא הייתה אמורה לחזור. אבל את אבא שלהן זה לא עניין. איקינו כבר הייתה בת 10, ומייקי בת 15 בערך. ואחרי שאמא שלהן חזרה, קרה הדבר שהשתיים לא חשבו שיקרה בחיים - אמא שלהן הצמיחה עמוד שדרה. כאילו, הוא תמיד היה שם מן הסתם, אבל מהבחינה הנפשית. הדבר התחיל אחרי שמייקי חזרה יום נוסף הביתה עם תוצאות לא משמחות במיוחד וחטפה מכות. איקינו, שהייתה בחדר שלה, שמעה פתאום צעקות שהיא לא זיהתה. הסיבה שהיא לא זיהתה את הצעקות, היא הבינה אחרי רגע, היא העובדה שזה היה הקול של אמא שלה שצעק, דבר שלא קרה אף פעם. אז היא מיהרה ללכת כדי לשמוע מה הולך, ושם היא ראתה את אמא שלה עומדת בין אבא שלה למייקי הבוכה וצועקת עליו שיפסיק, שזה מספיק, ושהילדה חטפה ממנו מספיק כבר מזמן, ושאם הוא לא יפסיק היא תלך למשטרה ותספר להם *הכל*. אבא שלה בתגובה שאל את אישתו האם יש לה באמת אומץ לעשות דבר כזה, והיא צעקה עליו שכן, יש לה אומץ, כי נמאס לה. נמאס לה להיות השפוטה שלו, נמאס לה לראות אותו מתעלל בבנות שלהן, פשוט נמאס לה מזה. הם המשיכו לריב והקולות של שניהם עד התחזקו, ואיקינו בזמן הזה פשוט עזרה למייקי ללכת משם וטיפלה במכות המועטות למדי הפעם שהיא חטפה. הצעקות נמשכו את הערב, ולמען האמת, מאותו הרגע הן לא הפסיקו. נראה שכל העצבים של הרבה יותר מידי שנות נישואין התפרצו סוף סוף, כי אמא שלה איקינו ומייקי גידלה עמוד שדרה, והם פשוט לא הפסיקו לריב. הם רבו כל כך הרבה שאיקינו ומייקי היו בורחות מהבית רק כדי לא לשמוע את הצעקות, אפילו שכבר לא היה להן שליחויות כמו בדרך כלל כי ההורים פשוט היו עסוקים בלריב ולריב ואמא שלהן לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן שהילדות יצאו שוב בשביל הדברים האלה. כל יום שבו הריבים האלה נמשכו הרגיש לאיקינו כמו נצח, וזה הרגיש כל כך כמו נצח שלרגע היא הבינה למה מייקי ניסתה לברוח מהבית כמה שנים קודם. הצד החיובי הוא, שהאחיות התחילו לבלות שוב יותר יחד, והקשר שקצת נעלם עם השנים התחיל לחזור. בכנות, איקינו לא זוכרת איך הריבים האלה הפסיקו. היא רק זוכרת שיום אחד, הם הפסיקו. והכל חזר להיות כמו שצריך, או כמו שהוא היה קודם, כי "כמו שצריך" זו לא באמת ההגדרה הנכונה - הבנות חזרו לעשות שליחויות, אמא שלהן חזרה לשתוק ולעשות מה שאומרים לה לה בצורה אפילו יותר כנועה ממקודם, ואבא שלהן חזק להתעסק אך ורק בעסק. לא היה ברור לבנות מה הכריע את אמא שלהן וגרם לה לסגת מהעמדה הברורה למדי שלה, אבל הן לא יכלו לעשות שום דבר חוץ מלקבל את המצב. יש לציין, אגב, שזה לא גרם לדעה של איקינו על המשפחה שלה. היא אהבה את המשפחה שלה, אפילו עכשיו כשהיה נראה שכל מה שמחזיק אותם זה העסק המשפחתי. למה היא אהבה אותם? לא ברור, אולי בגלל שהם היו היחידים שהתייחסו אליה. הרי חברים לא היה לה. אבל היא אהבה אותם, וזה משהו שלא השתנה באף שלב.
ואז הגיע גיל 11, ואיתו השינוי הכי גדול שהיה לאיקינו אי פעם בחיה, או הדבר היחיד בחיה שהיא באמת מגדירה כחשוב אם תשאלו אותה על מאורעות חשובים שקרו לה. המשימה שהשתבשה, המוות של אחותה וההוצאה שלה בכוח מהבית של המשפחה שלה אל עבר מקום חדש.
זה היה יום רגיל למדי - איקינו הלכה לבית הספר, איקינו לא עשתה יותר מידי בבית הספר, איקינו חזרה מבית הספר, איקינו קיבלה משהו שהיא צריכה ללכת להעביר למישהו...ומייקי הלכה איתה, פשוט כי אבא שלהן אמר שהאיש שהן צריכות לפגוש הוא איש מסוכן שכבר הסתכסך איתו בעבר בגלל סיבות שהוא לא פירט עליהן, והוא לא רוצה שהן חס וחלילה יחזרו בלי הכסף. לא ברור למה הפיתרון לזה היה מייקי, ולא ברור למה הוא בכלל שלח אותן אם הוא ידע שהיא מסוכן, אבל תשובות לזה איקינו לא תקבל כבר לעולם. הן היו אמורות לפגוש אותו באיזורים הנידחים יותר של נהה, ולא במרכז העיר כמו רוב הפעמים ששלחו אותן למקום בתוך נהה. אבל הן הלכו בלי להתלונן, כי שתיהן ידעו שאסור להתלונן. ההליכה הייתה ארוכה למדי, בעיקר בגלל שהן בחרו ללכת ברגל את כל המרחק (לצמצם סיכויים שידעו מה הן עושות), וכולה הייתה בשקט, כי הן לא נהגו לדבר במשימות כבר. איקינו ידעה מה מייקי חושבת על זה, ומייקי ידעה מה איקינו חושבת על זה. אז שתיהן שתקו כדי לסיים עם זה כמה שיותר מהר בשלום. ובסופו של דבר הן הגיעו, רק שהייתה בעיה אחת - הוא לא היה שם בכלל. בהתחלה שתיהן חיכו עדיין בשקט, כי הן חשבו שהוא אולי מאחר. למען האמת, הפתיע אותן קצת שהוא מאחר. הרי אנשים אף פעם לא מאחרים לדברים האלה, הם יודעים כמה זה מסוכן, בדיוק כמו שאיקינו ומייקי יודעות כמה זה מסוכן. כשהצפייה לבן אדם הזה התחילה לקחת יותר מחמש דקות, איקינו כבר התחילה לסנן דברים לא כל כך נחמדים על האיש, בעיקר על זה שעד שהוא מנסה לשפר את החיים המטומטמים שלו (שבטח היו לו דרכים יותר טובות לשפר אותן לפני) הוא לא מגיע ודברים בסגנון הזה, אבל מייקי אמרה לה לשתוק כי יכול להיות שהוא יבוא וישמע אותה, והרי אבא שלהן אמר להן שהוא מסוכן. אז איקינו שתקה, והעבירה את כל המחשבות השיפוטיות שלה על הבן אדם לראש שלה במקום לאמר את הכל. ואז...ואז הבן אדם הגיע. רק שהוא לא הגיעה לבד - הוא הגיע עם חבורה של אנשים שאומנם היו עניים למדי, אבל גם היו גדולים למדי פיזית, בעיקר ביחס לשתי ילדות שהיו בעלות מבנה פיזי הרבה יותר קטן ממה שילדות בגילן אמורות להיות, והיו חזקים למדי אחרי שנים של עבודה פיזית קשה כדי להשיג קצת כסף למשפחה שלהם. החבורה הזאת אפילו לא טרחה להגיע ממקום שהבנות יכולות לראות אותן, אלא ההפך, שזה בדיעבד היה טעות של השתיים כשהן בחרו לשבת עם הפנים למקום שממנו הן באו כאילו האיש יבוא משם. אז כן, הם תקפו מאחורה. היו מספר שניות בהן הבנות המשיכו לשבת ולחכות בלי להבין מה הולך לקרות, ואז, איקינו שמעה את זה - צרחה. על מייקי. היא הסתובבה במהירות, ובאותה השניה חטפה מכה כל כך חזקה בראש שהיא פשוט נפלה על הרצפה, מעקמת את הרגליים החזקות למדי אבל גם הקטנות שלה. זה כמובן גרם לה לצרוח בדיוק כמו שאחותה צרחה, ובשעה שהיא ניסתה להתרומם אחותה חטפה עוד כמה מכות. איקינו ידעה מה הם רוצים, כיוון שהדברים היו כרגיל אצלה, אז היא צרחה שיעזבו את אחותה מיד ושיטפלו אם כבר בה כי מה שהם רוצים נמצא אצלה. והם באמת ראו שהיא האחת מבין השתיים שיש לה תיק, אז באותה השניה כולם התנפלו עליה. לא הרעיון הכי חכם של איקינו, יש לאמר, אבל באותם רגעים היא רק חשבה על אחותה, שחוטפת מכות הרבה יותר ממנה ובטח יותר חלשה ממנה. מה שהיא לא לקחה בחשבון הוא העובדה שמייקי גדולה ממנה בהרבה מה שגם משנה כמה דברים, אבל נעזוב את זה בצד. בכל מקרה, מייקי כמובן לא התכוונה לתת לעניינים להסתיים ככה, והיא פחות או יותר פשוט קפצה על הגב של אחד מהם והתחילה להכות אותו הכי חזק שהיא יכולה וכמה שהיא יכולה כשהיא לא מעוניינת ליפול, מן הסתם. באותם שניות איקינו הייתה עסוקה בעיקר בלנסות לנשום ולחשוב בראש שלה שום דבר אבל "הצילו", ואז האיש שעליו הייתה מייקי העיף אותה לאלף עזאזלים. ליטרלי. איקינו לא ראתה את כל המכה עצמה, אבל מהנחיתה והצרחה של מייקי היה ברור לה שזה רע. ומה מייקי עשתה באותם רגעים? היא קמה ורצה. תרתי משמע. למה היא עשתה את זה? איקינו ניחשה אחרי שהכל נרגע (כלומר, כשאחותה כבר הייתה מתה) שהיא עשתה את זה כדי שלא יחזרו להרביץ לאיקינו, אבל באותם רגעים לאיקינו לא היה באמת מושג. מה שכן היה לה מושג בו זה העובדה שכל האנשים שבאו להרוג אותן (ככל הנראה) רצים אחריה, ככה שהיא רצה אחריה, כשהיא צורחת לה "סאקאגוצ'י מייקי תעצרי!!" ו"לאן את רצה?!" ובעיקר מתחננת שתעצור. היא לא הצליחה לתפוס אותה, כי בינהן היה חבורה של אנשים, אבל היא ראתה לפי הריצה שלהם ולפי קצת ממייקי שהיא ראתה מידי פעם לאן מייקי רצה. היה נראה שמייקי מנסה להגיע למקום עם יותר אנשים, משימה שדורשת הרבה ריצה, כי כמו שכבר ציינתי הן הלכו לפינה נידחת למדי של העיר בשביל העסק הזו. בכל מקרה, היא רצה, ואחריה רצו אנשים שאחריהם רצה איקינו. אם זו הייתה סיטואציה משעשעת אין ספק שכל הריצה הזאת הייתה מצחיקה. ובסופו של דבר, איקינו הצליחה לעקוף את האנשים, בעיקר בגלל שעם כל הגודל שלהם והעובדה שהם לא היו מאומנים בריצה כמו שתי האחיות, והיא המשיכה לצעוק למייקי, שאפילו לא הסתכלה אחורה. ואז, בדיוק בשלב הזה, מייקי הגיעה לכביש. איקינו עברה לצרוח לה לעצור, כי היא בניגוד למייקי ראתה את המכונית המתקרבת - ודווקא בשניה הזאת מייקי החליטה להקשיב לה. היא נעצרה, והסתובבה, ו...טוב, בואו נגיד שהרגע שבו המכונית פגעה בה יהיה רגע שלא יצא מהראש של איקינו בחיים.
ומה איקינו עשתה אז, את שואלת? היא רצה. היא רצה ורצה ורצה תוך כדי שהיא צורחת כמו שהיא לא צרחה אף פעם בחיים שלה. היא עדיין החזיקה את התיק עם הדברים, והיא לא טרחה להסתכל אם האנשים שרדפו אחריהן עדיין רדפו אחריהם (הם לא, אגב, הם הבינו שהילדה השניה מתה ועלולים להאשים אותם ברצח) והיא המשיכה לרוץ ולצרוח. ובשלב מסוים הגיעה המשטרה, כי אנשים התחילו לדווח על הילדה שצורחת ומתחרפנת ברחובות ושהם דיי בטוחים שהילדה שנדרסה למוות לפני כמה דקות קשורה אליה. והם צעקו לאיקינו לעצור, והם צעקו לה שהם רוצים לעזור לה, והם צעקו הרבה מאד דברים אבל איקינו לא שמעה כלום. הדבר היחיד שהיה בראש שלה באותם רגעים היה רגע הדריסה של אחותה, הרגע שבו כל העולם קרס לתוך עצמו והתפרק. ולא היה אכפת לה יותר מהלימודים, ולא היה אכפת לה יותר מהחברים, ולא היה אכפת לה יותר מהעסק הזה שהרג את אחותה. לא היה אכפת לה מכלום. היא רק צרחה ורצה כי הרגע אחותה שהייתה הדבר הכי קרוב אליה למרות כל מה שקרה נדרסה למוות. והיא מתה, ואיקינו עדיין פה. והמשחק ניצח אותה. זה עוד משהו שהיה בראש שלה- המשחק של מייקי ניצח אותה. אחרי כל כך הרבה שנים שהיא צחקה בפרצוף של הגורל, הוא ניצח אותה. השליט של המשחק החליט שהגיע הזמן להחזיר לה על זה שהיא הייתה ילדה רעה שלא הקשיבה להורים שלה. וככה איקינו רצה, ורצה, ובשלב מסוים היא עצרה. למה היא עצרה? כי היא קלטה, איך שהוא, שרודפים אחריה, וחלק כלשהו בראש שלה צעק לה שהם יתפסו אותה וזה יגמר הרבה יותר רע ממה שזה יכול להגמר אם היא פשוט תמות עכשיו גם. אז היא טיפסה דרך חלומות וצינורות בבית הראשון שהיא מצאה, כמה שיותר מהר ועלתה לגג של הבית. בשלב הזה היא כבר שמעה את הצעקות, היא שמעה שצועקים לה לעצור והיא שמעה שאומרים לה שהם רק רוצים לעזור לה והיא שמעה את כל הדברים האלה שלא באמת עניינו אותה. שני דברים היו ברורים לה - אחותה מתה, ואסור שהם ידעו מה יש בתיק. אחותה מתה כי היא ראתה את זה והיא בטוחה בזה, ואסור שידעו מה יש בתיק, טוב, כי בתיק עדיין את מה שאמור שהיא ומייקי היו אמורות להביא לאנשים המסריחים האלה שבגללם מייקי מתה. איקינו הסתכלה סביבה, כשבשלב הזה היא עומדת כבר ממש על הקצה, ובשניה שהיא ראתה שהשוטרים וכל העולם בערך מתחילים לעלות אחריה - היא קפצה.
רק שאיקינו שכחה פרט אחד קטן, וזה העובדה שהיא קפצה מבית מאד גבוה. אז האם היא מתה? כמה מפתיע, לא! בניגוד לאחותה, שהייתה מתה ככל שאפשר להיות מת. כשאיקינו קמה הייתם מצפים שהמשפחה שלה תהיה סביבה, אבל היא לא הייתה שם. האנשים היחידים שהיו סביבה היו רופאים, והתיק שלה לא היה אצלה. כן, השיגו את התיק שלה. התיק שחשף את כל העסקים של המשפחה. ברגע שהיה להם משהו לעבוד איתו הם כבר ידעו מה לעשות, ובמילים אחרות, המציאה של התיק הזה חשפה את כל המשפחה. סוף לעסקים יחד עם הסוף של מייקי, אם מותר לי להיות קצת משועשעת מהעניין. בכל מקרה, איקינו קמה, וסביבה היו המון רופאים שדיברו ה-מ-ו-ן ואמרו המון דברים, ואיקינו פשוט שתקה והסתכלה עליה. היא הרגישה כאילו משהו חוסם לה את הגרון, היא הרגישה למרות כל התרופות את כל העצמות שלה כואבות, ובעיקר, היא הרגישה חור בלב. חור שאותו מייקי מילאה כל השנים האלה. היא לא זוכרת כמה זמן היא הייתה ככה, כואבת ושותקת בבית החולים, אבל כשהיא סוף סוף התחילה קצת לחזור לעצמה - עדיין היו סביבה המון רופאים. את המשפט הראשון שלה היא הוציאה אחרי פרט זמן לא ברור, והמשפט היה פשוט למדי: "איפה הדברים של אחותי? תביאו לי אותם, הם שלי עכשיו". והרופאים צייתו, כי בתיק הצד של מייקי לא היה שום דבר שהם לא יכלו להביא לאיקינו. אחרי שהיא קיבלה את הדברים היא הייתה קצת יותר פתוחה לטיפול, ובזמן שטיפלו בה גם עידכנו אותה בהכל: העסק של המשפחה שלה התגלה, אחותה מתה ככל שהיא יכולה להיות (סתם כי ג'ורי בפילס על דרמת איימה של ילדה מסויימת שלא יודעת לרוץ - אחותה מתה ולא קיבלה הזדמנות שניה כמו קריפית מפלצת נשיקות מסוימת OTL) ואותה מעבירים מהעיר, למשפחה חדשה, להתחלה חדשה, כי מן הסתם הילדה לא אשמה בזה שהמשפחה שלה דפוקה. בקיצור, הם רק אמרו לה דברים שהיא כבר ידעה, פרט לחלק האחרון. היא לא אהבה את החלק האחרון *בכלל* במילים עדינות, ובאותו רגע היא חזרה להיות אטומה שלא קולטת מה הולך סביבה, הפעם בכוונה. הם לוקחים אותה מהמשפחה שלה, זה הדבר הכי נורא שיכול להיות. לא מספיק שיש לה חור בלב בצורת מייקי עכשיו גם לוקחים אותה מההורים שלה, מהאנשים היחידים שהיא אהבה פרט למייקי. מה נשאר לה? שום דבר. והזמן עבר, ואיקינו סירבה לדבר או לתפקד, עד שבסופו של דבר היא פתאום חזרה לתפקד ללא התראה, בדיוק כמו שקרה קודם. לא ברור לה גם בעצמה מה גרם לה לחזור לתפקד - אבל בדיעבד, היא מהמרת שזה המחשבה שהיא מתנהגת בדיוק כמו כל האנשים שלא מוכנים לעשות שום דבר עם השיט שהעולם קבע שיהיה להם בחיים. היא לא בן אדם כזה, היא תעשה מה שהיא צריכה לעשות והיא יכולה להסתדר בעצמה. אז אחרי פרק זמן שבו היא הייתה בבית החולים, הפעם מתפקדת, היא סוף סוף נשלחה אל הבית החדש שלה, שנמצא אי שם בקיטאקיושו. היא נשלחה אל זוג אנשים מבוגרים למדי שמעולם לא הצליחו להביא ילדים, וילדה קטנה הם לא יכלו לקחת עקב הגיל שלהם. אבל איקינו הייתה מושלמת בשבילם - מקסימה למראית עין, וגם בשיחה הראשונה שלה איתם הם התרשמו ממנה מאד פרט לעובדה שהיא דיברה כמו אדם בוגר, מה שקצת היה מוזר. וככה איקינו עברה אל ביתה החדש, ויש לציין שרק כשהיא הגיעה לשם ובמקרה הסתכלה במראה היא קלטה את הצלקת המזעזעת שעל הפרצוף שלה. רגע לא נעים.
ובגיל 12 וחצי בערך, איקינו התחילה את החיים שלה מחדש. היא הלכה לבית ספר חדש, היה לה בית חדש, הייתה לה את האפשרות המופלאת לבחור את הבגדים של עצמה פתאום. לקח לה קצת זמן להתרגל לזה, אבל מהר מאד היא כבר התרגלה לעניין הבגדים, וגם למדה איך לכסות את הצלקת שלה כמה שאפשר. ובבית הספר? בימים הראשונים היא הייתה שקטה, מאד שקטה יש לאמר, ופשוט הסתכלה על אנשים מהצד, בדיוק כמו שהיא הייתה עושה בבית הספר קודם. אבל היא למדה יותר, יש לאמר, ואיך שהוא היא הצליחה להסתדר למרות שהיא לא באמת הקדישה תשומת לב ללימודים כל השנים האלה. מבחינת חברתית...טוב, למען האמת, מהר מאד היא הפסיקה לרצות להסתכל על אנשים ויותר רצתה לברוח מהם. היא הרגישה חנוקה, כל מה שהיא רצתה זה שאחותה תבוא מכו פעם ותיקח אותה. רק שאחותה הייתה מתה, ממש מתה, כזכור לנו. אז לפני שאיקינו שמה לב מה היא עושה, היא מצאה את עצמה בפינה מרוחקת באמצע שום מקום של בית הספר, ככה, לבד. ומכאן? זה נהיה הרגל, לשבת לה לבד ולהתבודד שם. יש לציין, שבימים האלה איקינו התחילה לפתח את הנטייה הסדיסטית שלה - כי כשהיא הסתכלה על אנשים מהצד, היא לא יכלה שלא לרצות להתעלל בהם. להכאיב להם. לגרום להם לצרוח. שיכאב להם כמו הכאב שהיא הרגישה כשהיא קמה בבית החולים ושמעה שכל העולם קרס לתוך עצמו והתפרק. אבל כמו שציינתי באופי, איקינו עושה בערך שלושים אחוז ממה שהיא חושבת, ככה שזה נשאר במחשבות שלה, בפינה המבודדת שבה ישבה כל הזמן לבד. החיים שלה היו כיביכול נהדרים עכשיו - היה לה זמן פנוי, היא יכלה ללמוד כמו שצריך והיא לא סיכנה את החיים שלה באופן קבוע, וההורים שלה אהבו אותה. ההורים...טוב, זה עדיין הייתה בעיה. את מבינה, איקינו אהבה אותם, מן הסתם היא אהבה אותם - הם נתנו לה מה שהיא צריכה והיא ידעה שאכפת להם ממנה. אבל הם לא היו ההורים שלה. בכנות, אי אפשר להבין מה איקינו מצאה במשפחה שלה כל כך. הם היו אנשים קרים, מערכות היחסים בבית (האבא והאמא, האבא ומייקי…) היו או מאד רישמיות או מאד אלימות ומלוכלכות והבית פחות או יותר התקיים רק בגלל העסק המשפחתי, ובכל זאת, איקינו אהבה את ההורים שלה ואף זוג זקן לא יכל להחליף אותם. הדבר הטוב הוא שהם הרשו לה לשמור את שם המשפחה שלה, סאקאגוצ'י, מה שגרם לה להרגיש קצת יותר טוב עם עצמה. היא לא שלהם, היא חשבה. היא של ההורים שלה, לא משנה איפה הם כרגע. היא העדיפה לחשוב שהם בסדר ולא שהם בכלא או מתים-ככל-שהם-יכולים-להיות-מתים (בניגוד לילדה שלא יודעת לרוץ!!) (אני מצטערת, החלק הזה של הרקע נכתב בזמן לא טוב מבחינת פילס לול), כי הספיק לה שאחותה מתה. אוח, אחותה. היה נראה שהיא כל הזמן בראש שלה - לא משנה מה היא עשתה, אפילו אם זה היה להסתרק, הדבר היחיד שהיה לה בראש זה אחותה. והיא באמת ניסתה להוציא את אחותה מהראש שלה, לשכנע את עצמה שאחותה פשוט התגרתה בשליט המשחק ובסוף חטפה מזה, אבל זה פשוט לא עבד.
וככה איקינו גדלה לה, הגיעה לגיל שלוש עשרה. ובגיל שלוש עשרה ומשהו, הצטרפה לכיתה תלמידה חדשה, ומי שתהיה החברה השניה של איקינו בחיה, והחברה היחידה האמיתית שלה, ככל הנראה - קימורה יורי. יורי הגיעה מארץ אחרת, ככה המורה אמרה, ובהחלט היה ניתן לראות את זה עליה. אבל זה לא היה בגלל שהיא לא יפנית, יש לאמר, אלא בגלל העובדה שהיא הייתה לבקנית - את זה איקינו בעלת האינטליגנציה הבינה יחסית מהר. היא לא תיכננה לדבר עם יורי למרות שהמראה שלה תפסה את עיניה בגלל ניסיון עבר, ומה שעוד יותר הרתיע אותה מיורי זה העובדה שכולם פרט אליה ניסו להתחבב אליה. יורי, מבחינתה, (איקינו ראתה מהצד) הייתה מגעילה ביותר אליהם, ומהר מאד איקינו כבר החליטה שנמאס לה להסתכל על זה והלכה להתבודד בפינה שלה, לבד עם עצמה ועם מחשבות על אחותה המתה שהיא לא מצליחה להעיף מהראש שלה. מה הייתה הבעיה? שיורי איך שהוא הגיעה לשם, לחור שאיקינו הייתה בו. איקינו הסתכלה עליה פחות או יותר במבט רוצח, שוכחת את כל הקטע הזה של "לפחות תנסי לעשות רושם של ילדה חמודה" בגלל העובדה שהילדה הלבקנית ונראת לא אסיאתית בעליל הזאת מצאה את מקום המסתור שלה. ולפני שהיא הספיקה להיות אדם רע כמו שהיא כל כך רוצה להיות לכל התלמידים, יורי דיברה. המשפט שהיא אמרה, באופן מדויק, היה "אני תוהה אם מצאתי את סוף העולם, איפה שאני יכולה לשבת, לשנוא ולשפוט את כל בני האנוש העלובים שמטנפים את עולמי.", מה שגרם לאיקינו לא לעשות כלום ופשוט לבהות בה למשך כמה שניות. סוף העולם? כן, היא יכלה להגדיר את המקום הזה כסוף העולם. לשנוא ולשפוט את כל בני האנוש העלובים שמטנפים את עולמה? הו, זה בהחלט היה התחום של איקינו, יחד עם לחשוב שהחיים הם משחק אחד גדול. אז איקינו חייכה, ואמרה לה שהיא בהחלט הגיעה למקום הנכון.
וככה קימורה יורי וסאקאגוצ'י איקינו הפכו לחברות. בבית הספר איקינו כבר לא הייתה מתבודדת לבד אלא עם יורי, הלימודים מבחינתה היו כרגיל (ניסיון ללמוד כשאין לה יותר מידי מהחומר של השנים הקודמות בראש, והצלחה בגלל שיש לה קליטה מהירה) ואחרי הצהרים היא גם הייתה מסתובבת עם יורי, ובעיקר עושה שטויות. ה"שטויות" שלה ושל יורי כללו בעיקר עיסוקים בקשר לתחביבים המרכזיים של יורי - ציור, איפור ועיצוב. ברגע שיורי למדה לתפור מספיק טוב (שאת זה היא לא למדה מאיקינו כמובן, איקינו ידעה מקסימום לדקור אנשים עם מחטים, לא ליצור מזה משהו. את זה היא למדה בגיל 11 בערך) והתחילה להשתמש בזה, איקינו פחות או יותר הפכה להיות הדוגמנית שלה. הרי איקינו היא ילדה בובתית ביותר, בדיוק בשביל הדברים האלה. הדבר היחיד שלא ירד מאיקינו כל פעם שהיא שימשה כדוגמנית בשביל יורי היה התכשיט שרוך-של-מכנס העלוב שאחותה הביאה לה, ובהתחלה היא לא הסבירה למה ופשוט אמרה ליורי שאת זה היא לא מוכנה להוריד וככה זה נשאר. אבל לא הרבה זמן היא יכלה לשמור את הדברים בסוד, כי עקב כך שיורי גם הייתה מעוניינת לאפר אותה, יום אחד היא הסכימה שיורי תנקה את האיפור הכל-כך-קבוע-עד-שהוא-נראה-כבר-חלק-מהפנים של איקינו, ובמילים אחרות - לחשוף את הצלקת המכוערת שלה שאיקינו כל כך שונאת. וטוב, בשלב הזה אי אפשר להתחמק יותר. איקינו הייתה צריכה להסביר את זה. ואחרי חיים שלמים שבהם היא רק שמעה "אל תספרי" "זה סוד" "שלא יהיו לך חברים כי הם יגלו", היא לא יכלה לשמור יותר דברים בבטן, וזה היה הפעם היחידה שהיא בגדה במה שההורים שלה לימדו אותה - והיא סיפרה הכל ליורי. הרי, העסק כבר נפל, לא? הם מצאו את התיק ביום שבו אחותה מתה והכל התפרק. אז אין יותר מה להסתיר, ככה היא חשבה. היא סיפרה ליורי על החיים שלה באריכות למדי (ארוך בערך כמו הטופס הזה), כולל מה שקרה לאחותה, רק עם קצת צנזורה כי לא כולנו צריכים לשמוע איך אחותה נדרסה למוות על ידי מכונית בצורה כל כך דורסת שגם עיוור היה מבין שהיא מתה. וזה בערך היה מה שחתם את הקשר של איקינו ויורי - מעכשיו באמת לא היה אפשר להפריד בינהן. והן המשיכו בחיים שלהן, למדו ועסקו ב"שטויות" למינהן, פרט לפעמים שבהן הן לא עסקו בשטויות - הפעמים בהם אמא של יורי הייתה מתחרפנת. אמא של יורי, אדם….לא הכי נוראמלי שיש, במילים עדינות, סבלה מהתקפים רבים שגרמו ליורי לברוח מהבית שלה ישר אל איקינו, איפה שיש זוג אנשים נחמדים שמחבבים את החברה היחידה של הילדה שלהם ואיפה שיש את איקינו, שהקשיבה לה ולהתבכיינות שלה על כמה שהיא שונאת את הכל ופשוט חיכתה שזה ירגע, כי איקינו ידעה שכמו עם התקפי הכעס של יורי, פשוט צריך לתת לזה לעבור. וכשזה עבר, הן חזרו למסלול החיים הרגיל שלהן. ומה לגבי התוכנית שאליה איקינו נבחרה? כשהודיעו לה שהיא נבחרה לזה (דבר שחצי הפתיע אותה וחצי לא, למען האמת) היא ישר רצה לבדוק האם גם את יורי בחרו, וכשהיא ראתה שבחרו גם את יורי היא הייתה פחות או יותר מאושרת.
כישורים + מדוע דווקא אתם נבחרתם: היא טובה מאד בסחר ויודעת לנהל מסע ומתן עם אנשים, ובנוסף לזה היא יודעת לנתח מצבים בצורה טובה ולהתמצא טוב במרחב, אחרי שנים שבהם היא הגיעה להרבה מקומות שלא הכירה במהלך השליחויות שהיא ביצעה בשם המשפחה שלה. בנוסף לזה, יש לה אינטיליגנציה גבוהה משל בני גילה ללא ספק.
הערות\הארות: לאב יו 3>

סיימתי אומפייקאינגאד אני מרגישה כאילו זכיתי בסוסנקיו.
(ועכשיו ג'ורי תזחול חזרה לפינה שלה בשקט)

ג'ורי, אביטל ,יובל, מיכאליס ושחרו התקבלו.
המ"ת יפתח בקרוב.

ננעל

בעקבות העובדה המצערת, שהמ"ת ננטש ע"י, החלטתי להתחיל את ההרשמה מחדש. כל משתמש אשר נרשם בסבב המקורי של המשחק מוזמן להשתמש בדמות הקודמת שלו (שלחו לי ה"פ).

מקווה שתהיה הרשמה מוצלחת, כמו בפעם הראשונה. אך כיוון שעבר זמן רב, וההתחלות בהחלט לא היו מוצלחות ומנוצלות כראוי... בכל אופן, הרשמה מהנה. הטופס נמצא בתגובה הראשונה.