להמשיך הלאה || סטנלי, לאתגר "העולם הבא"

[Andy Mientus]

שם הפאנפיק: להמשיך הלאה
שם הכותב: סטנ
דירוג: PG-13
פאנדום: ספרינג אווייקנינג
שיפ: ג'ן, רמיזות למלכיור/מוריץ ולמלכיור/וונדלה
ז'אנר: אנגסט
ויתור זכויות: לפרנק וודקינד על המחזה המקורי ולדנקן שיט וסטיבן סייטר על המחזמר. ולג'ונתן גרוף כי אני יכול (וכי הוא מלכיור מדהים סליחה)
ביטוא עצמי כי אני בטא מגניב ואני יכול
*מכיל ספוילרים לסוף של ספרינג אווייקנינג, אזכורים ורמיזות להתאבדות ודיבורים על מוות*
-
הוא לא ידע למה לצפות. אולי לכאב או עצב, לחרטה כלשהי, אבל הוא לא הרגיש אף אחד מהדברים האלה כשהוא התעורר. למה הוא התעורר? זה לא עבד? כמובן שזה לא עבד. הוא שוב נכשל כמו שהוא נכשל בכל דבר אחר. ואיפה האקדח שלו? איפה הוא נמצא בכלל? מוריץ הביט סביבו. הנהר... הרחוב... הכל אותו הדבר. ואז הוא רואה אותה. דמות רצה לכיוונו.
"אילסה, בבקשה. אמרתי לך שאני לא יכול... אני מצטער... אני..." מוריץ ממלמל.
"מוריץ..." אילסה מביטה בו. אבל יש משהו מוזר, עצוב במבט שלה. הוא רואה אותה מרימה את האקדח שלו וזורקת אותו לנהר.
"לא! אילסה!" הוא קורא. היא אפילו לא מסתובבת להביט בו בחזרה. הוא רץ לעברה, הוא אפילו לא יודע למה. הכתף שלו נוגעת בשלה והיא פונה להביט בו לרגע. שוב המבט העצוב הזה. ואז הרגשה קרירה מתפשטת בכל הגוף שלו. ואילסה עוברת דרכו. כאילו הוא לא קיים. כאילו הוא בלתי נראה. כאילו הוא... רוח.
הוא מביט באילסה מתחילה להתרחק, כנראה בחזרה לבית שלה. הרחוב שקט, אז הוא יכול לשמוע אותה בוכה בשקט. היא ממלמלת משהו שהוא לא מצליח להבין.
"אילסה! חכי... מה קורה פה?" הוא מוצא את עצמו רץ אחריה. היא אפילו לא עוצרת. "בבקשה, אילסה! תעני לי! בבקשה!" הוא מתרסק על האדמה, בוכה. ואז הוא מבין. זה עבד. הוא לא נכשל הפעם לשם שינוי.
הוא זוכר במעומעם את ההלוויה שלו. אבא שלו בכה – אבל לא מעצב, מהכישלון שלו בתור הורה. אילסה בכתה – בגלל שלא ראתה את המצוקה שלו כשפגשה אותו כמה דקות לפני כן או עשתה משהו כדי למנוע את זה. מלכיור בכה. מלכיור... הוא אף פעם לא אמר לו מה הוא באמת מרגיש. הוא כנראה לעולם לא ידע. בכל מקרה, יש לו את וונדלה עכשיו. מוריץ זוכר את עצמו צוחק צחוק מריר אחרי שהמחשבה הזאת עלתה במוחו. לא כאילו שמישהו יכול לשמוע אותו ממילא. הימים עוברים מהר, כך שהוא לא בטוח כמה ימים כבר עברו מאז ההלוויה ומניח שכנראה ככה זה לרוחות. ואז פתאום הוא כבר לא לבד.
היא מבולבלת בהתחלה, בדיוק כמו שהוא היה.
"מוריץ? מה... אבל אתה..." היא מביטה בו בבלבול.
הוא צוחק צחוק מריר. "ברוכה הבאה. אם להיות כנה, הייתי מעדיף שזה יהיה מלכיור או משהו אבל העיקר שאני לא לבד יותר."
"מוריץ... על מה אתה מדבר? ברוכה הבאה לאן?" היא נוגעת בו. הפעם הוא באמת מרגיש את זה. שינוי מרענן לעומת כל שאר האנשים שפשוט עברו דרכו בימים האחרונים.
"את כמוני עכשיו, וונדלה."
"כמוך? מוריץ... בבקשה תסביר לי, אני לא מבינה..." דמעות מתחילות לרדת במורד הפנים שלה.
הוא לוקח את היד שלה ומתחיל לרוץ.
"לאן אתה לוקח אותי, מוריץ?" היא קוראת. מוריץ לא שומע אותה. או שכן, אבל הוא בוחר להתעלם.
הם מגיעים לכנסייה. אנשים מתחילים לצאת ממנה, מתייפחים.
"אנה! תיאה!" וונדלה רצה לעבר חברותיה הטובות כדי לנחם אותן, אבל הן לא שמות לב לקיומה. בדיוק כמו שקרה למוריץ לפני שהוא הבין מה קורה.
"מוריץ? מה קורה פה? למה הן לא רואות אותי? למה הן מתעלמות ממני, מוריץ?" וונדלה שואלת והעיניים שלה מתחילות לדמוע. אמא שלה עוברת דרכה, מתייפחת ומוריץ שם לב לרעד קל עובר בגופה של וונדלה.
"אמא! אמא!" וונדלה קוראת אחריה.
"אין טעם, וונדלה." מוריץ נאנח. "היא לא תשמע אותך. אף אחד לא ישמע אותנו יותר. "
וונדלה רצה לכיוונו ומחבקת אותו, כאילו מבינה את המצב.
מוריץ מחבק אותה בחזרה וטופח על גבה בעוד היא מתייפחת. לפחות לה יש אותו. לו לא היה אף אחד. לאט לאט, וונדלה לומדת לקבל את המצב שבו היא נמצאת. הם מבלים ביחד את רוב הזמן שלהם – מביטים במשפחות ובחברים שלהם ממשיכים הלאה. כולם חוץ ממלכיור. השמועה שהוא ברח מהמוסד ומחפש את וונדלה התפשטה במהרה, ומוריץ מוצא את עצמו מביט בחברו הטוב (לשעבר?) מבעד לצללים של בית הקברות. הוא נאבק בדחף שלו ללכת אליו ולחבק אותו כאשר מלכיור נעמד מול הקבר שלו בעצב. הוא נאבק בדחף לנסות ולדחוף אותו משם כדי שלא יגלה את הקבר של וונדלה. הוא נאבק בדחף לטפוח על גבו ולנחם אותו כשהוא מתחיל לבכות. ואז הוא רואה את ההבזק של הברזל הדק ביד שלו וממהר לרוץ לעברו.
מוריץ מניח את ידו על כתפו של מלכיור, שפונה להביט לעברו.
"מוריץ? זה... זה באמת אתה? אבל... זה לא יכול להיות, מוריץ... אני... כולנו ראינו אותך. אתה..." מלכיור ממלמל.
"אתה יכול לראות אותי?" מוריץ שואל בהפתעה ומלכיור מהנהן.
"אתה צדקת, מוריץ. אני... אני כל-כך מצטער." הוא מביט במוריץ בעצב.
מוריץ מחייך אליו חיוך עצוב ומנסה לשלב את ידיהם אחת בשנייה. "מלכי... אני..."
"מלכיור! לא!" הוא שומע את וונדלה ממהרת לכיוונם ומעיפה את הסכין מידו שלו מלכיור.
"וונדלה?!" מלכיור מביט בה בהפתעה. "מה קורה פה?"
וונדלה מביטה במלכיור בעצב ומניחה את ידה על כתפו. מוריץ מרגיש רעד קל עובר בגופו.
"בבקשה, אל תעשה את זה, מלכיור." וונדלה פונה להביט בו. " תשאל את מוריץ, הוא מתחרט על זה בכל יום שעובר... נכון מוריץ?"
מוריץ מחייך חיוך עצוב בלי לפרט יותר מדי. נכון, הוא מתחרט על מה שעשה, אבל חלק אחר בו דווקא רוצה שמלכיור יהיה שוב לצדו. לנצח נצחים.
"אתה צריך להמשיך הלאה." המילים יוצאות מפיו של מוריץ בלי שיוכל לשלוט בהן.
וונדלה מביטה בו בהפתעה קלה אבל ממהרת להסכים איתו. "החיים ממשיכים הלאה, מלכיור."
"אבל אני לא יכול... אני לא רוצה להמשיך לחיות בלעדיכם..." מלכיור ממלמל.
"אמנם אנחנו לא פיזית איתך, אבל תמיד נהיה איתך כאן, בלב." וונדלה לוקחת את ידיהם המשולבות של מלכיור ומוריץ ומניחה אותם במקום שבו אמור להיות לבו הפועם של מלכיור.
מלכיור מקרב אותם אליו. "אני לעולם לא אשכח אתכם. אני מבטיח."
"גם אנחנו לא נשכח אותך, מלכי." מוריץ מביט מבט אחרון בחברו הטוב לפני שסוף כל סוף הוא מרגיש קלילות מתפשטת בכל גופו. הוא לא יודע איך, אבל משהו אומר לו שגם וונדלה מרגישה את אותו הדבר. הם סוף כל סוף ממשיכים הלאה.
-
אני מצטער אני מצטער אני מצטער פשוט ראיתי את האתגר הזה והייתי חייב לכתוב משהו אבל הפריעו לי הרבה והמוזה נעלמה לי באמצע וניסיתי לסיים את זה בדרך כלשהי שלא תכאב מדי (הא. הא. הא.) ואני ככ מצטער אם זה לא טוב אבל פשוט הייתי חייב לעשות את זה ><"
אה כע ומלכיור יכול לראות אותם כי הוא כאילו אחראי למוות שלהם
זה מוזכר בגרסאות המוקדמות של המחזמר אבל לא מצאתי איך לשלב את זה אחרי שהמוזה שלי נעלמה
אז... ת"ב?

[Pipe Dream]

קודם כל, הכתיבה שלך מהממת, סטנלי, וממש שמחתי לראות שהשתתפת באתגר (:
אני לא מכירה את הפאנדום אז אני לא יכולה להעיר לגבי הקאנוניות של הדמויות, אבל אני כן יכולה להגיד שהתיאורים שלך יפים ועוצמתיים ומעבירים טוב כמה הם חשובים אחד לשני. הצלחת גם לתאר יפה מאוד את כל העניין של אחרי המוות ובמצב של כאילו רוחות כזה, כל הכבוד.
היה חסר לי טיפה הסבר על למה מוריץ התאבד ועל איך וונדלה מתה ואיך מלכיור קשור לזה, אבל אני מניחה שמי שבפאנדום יבין את הדברים האלה אז זה שולי.
הסוף נהדר, זה נחמד שהוא טיפה אופטימי עם ה"ממשיכים הלאה". מאוד נהנתי לקרוא את הפאנפיק הזה, מקווה שמשיך להשתתף בפעילות ולכתוב פאנפיקים מקסימים~