מחזאי: אילן חצור
במאי: אלון אופיר
סגנון המחזה: פארסה-הפארסה המודרנית הינה קומדיה המבקשת להצחיק בכל דרך אפשרית את קהל הצופים, עפ"י רוב יש בה הסתבכויות ארוטיות מחוץ לנישואים, סיטואציות גרוטסקיות ודמויות...
"קומדיה של דלתות", כלומר אחד מסוגי פארסה, שבו אנשים שונים נמצאים באותו בית מאחורי דלתות שונות, אנשים שאסור להם להיפגש.

תקציר:
העלילה מגוללת את קורותיהם של חבר הכנסת בני שבות, נציג הימין הדתי-לאומי (שמואל וילוז'ני) וחברת הכנסת, נציגת השמאל, תמרה ירדן (לימור גולדשטיין). השניים מנהלים בסתר רומן סוער ואבסורדי, כאשר ברקע מתכוננת הכנסת להצבעה גורלית על פינוי מאחזים ביהודה ושומרון. מצב הקולות הוא שיוויון וכל קול גורלי. כל אחד מהצדדים מתחיל לרקוח מזימות באשר להעלמת הצד השני מההצבעה, כאשר לתסבוכת הקומית הזאת מצטרפים אשתו של הח"כ הדתי (אודיה קורן), שמתלבטת האם לחתום בעצמה על הסכם פינוי-פיצוי, ובנו (ארז כהנא), שמואס בפוליטיקה של אביו וכובל את עצמו לעץ זית בישוב המיועד לפינוי. יש גם את העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ שבות (נעמה שטרית), נערה חסודה וארוכת צמה שמוכנה לעשות הכל למען ארץ ישראל השלמה, והעוזר של ח"כ ירדן (מורן קל), צעיר סליזי חובב סאדו-מאזו. עוד דמויות שמאכלסות את העלילה הם היועץ החלקלק של ח"כ שבות (יואב לוי) והח"כ הערבי עבדאללה שחאדה מסאלחה (אבי טרמין), שאמנם נמצא בקצה השני של הסקאלה הפוליטית, אך חולק עם ח"כ שבות את החיבה היתרה לטיפה המרה.
המחזאי אילן חצור אינו צוחק על המטרות של המתנחלים, אלא רק על התנהגותם, על הרצינות המוגזמת בה הם מתייחסים למטרות שלהם ועל הפער בין המטרות "הקדושות" שלהם לבין המעשים שהם עושים בפועל.

האמירה של המחזאי:
במקום להתאמץ להעביר ביקורת נוקבת, יוצרי ההצגה פשוט מחבקים את כל הקלישאות הקיימות של ימין ושמאל וצוחקים יחד איתן.

יוצרי ההצגה ניסו להעביר לנו את הקלישאות באמצעות מרכיבי הבמה הבאים:
תפאורה:
הכל מתרחש כשברקע, המסך האחורי הוא קיר הכנסת. יש פה כוונה להגיד לנו שמדובר פה במציאות הישראלית שאנו חיים כיום, וכל מה שאנו רואים הערב קשור לעמדות הפוליטיות של חברי הכנסת.
ישנם קטעי הוידיאו הכוללים ראיונות עם בן כספית, ליצירת האותנטיות.אלו קטעי שידור בטלביזיה, ונותנים אשלייה כאילו המדובר באירועים שאכן מתרחשים לנגד עינינו.

על הבמה ישנם 3 מקומות התרחשות עיקריים:
חדר המיטות, ושני המשרדים מימין ומשמאל של כל אחד מחברי הכנסת. כשבצד שמאל ניתן לראות מפה של ארץ ישראל הקטנה, בלי "השטחים" ובצד ימין מפה של א"י השלמה עם סיני, בקווים שלאחר מלחמת ששת הימים.
חדר המיטות מגוחך לגמרי: המיטה בצורת מנורה, השמיכה בצבעי הדגל, כביכול דירה דתית,השומרת על צביון הציונות וירושליים, אך מה שקורה מתחת לשמיכות לא בא בהלימה למסגרת הציונית שלפנינו.

המחזאי אילן חצור אינו צוחק על המטרות של המתנחלים, אלא רק על התנהגותם, על הרצינות המוגזמת בה הם מתייחסים למטרות שלהם ועל הפער בין המטרות "הקדושות" שלהם לבין המעשים שהם עושים בפועל.

מוסיקה וסאונד:
המוסיקה בהצגה מאד נוסטלגית ומדברת על ארץ ישראל הישנה והטובה,והמוסיקה באה בניגוד מוחלט לסצנות השקרים וההסתרות שיש על הבמה. שירים כמו: "ארץ ישראל יפה,ארץ ישראל פורחת" או "ילל".
בנוסף- מספר פעמים במהלך ההצגה אנו שומעים את הצלצול של הטלפון שהוא "התקווה". וכשהדמויות שומעות אותו, הן נעמדות דום, מתוך הרגל.

תלבושות:
כפי שהדמויות היו סטריאוטיפיות, כך התלבושות היו.
המתנחל עם החולצה המרושלת והכיפה הסרוגה , אשתו הדתית והחסודה אל מול בגדי חברת הכנסת ירדן, שלבשה תמיד חצאית קצרה בצבעים עזים וחשפה את רגליה. הקיצוניות באביזרים היתה באמצעות אביזרי הסאדו מאזו שייצגו את הלגיטימציה של השמאל והמתירנות לעומת השמרנות של הימין.

עבודת השחקן:
עבודת השחקנים היתה מוקצנת כדי להעביר את הביקורת של המחזאי.
הרבה ג'סטות שחזרו על עצמן ובעיקר התנהגויות של רעידות, גמגומים ושינוי בקצב וטון הדיבור אצל השחקן הראשי.

מיזנסצנות שהעבירו גיחוך:
- הבן שקשר את עצמו לעץ הזית כאמירה
- הסצינה במיטה בין 2 חברי הכנסת
- הסצינה בה מכריח יו"ר הכנסת את בני שבות לתת את השיקוי לחברת הכנסת, ואם לא, ייאלץ לספר על הרומן