"גם אני רוצה לעבור כיתה," אמרה נויה. כל הנוכחים הביטו בה בהפתעה גמורה.
בדרך כלל נויה לא לקחה צד בוויכוחים או גילתה את דעותיה.
היא נטלה לידיה טוש סגול וציירה על הלוח - מעט אחרי תוצאות ההצבעה הכיתתית - טבלת בעד ונגד.
היא הפקידה בידה של מיקה טוש ירוק ובידה של ליאן טוש אדום. משום מה, אף אחת מהן לא הבינה מה היא צריכה לעשות והן הביטו אחת בשנייה בהלם.
"נו," האיצה בהם נויה, "זה לא מה שרציתן? להציג את הטענות שלכן?"
כעת, כשהבינו מה משימתן, הן עמלו במרץ על כתיבת כל הטענות המשכנעות ביותר שתומכות בדעה שלהן.
לבסוף הלוח היה מלא במשפטים כמו: 'אנחנו נמצאים בבניין מבודד. רחוק משאר החברים שלנו.' או 'בשאר הבניינים רועש וצפוף'.
"ועכשיו תתחלפו במקומות," ביקשה נויה. מיקה, שמעולם לא ביצעה משימה מבלי לדעת מה מטרתה, שאלה "למה אנחנו צריכות להתחלף?" בנימה מעט מזלזלת. תמיר הביט בה בכעס.
"אני רוצה שתקראו כל אחת את מה שהשנייה רשמה," נויה הסבירה.
הן התחלפו וקראו ברפרוף את מה שהשנייה רשמה. לבסוף הן הסתובבו מהלוח.
"האם הבנתן את הטענות אחת של השנייה?" שאלה נויה בתקווה. שתיהן הנהנו בראשן.
"האם יש מישהו מכן שהשתכנעה מטענותיה של השנייה?" היא שאלה שוב. אף אחת לא הצביעה.
"אם כך, נאלץ ל-" התחילה נויה לומר אך ליאן קטעה אותה.
"אני כבר לא נגד מעבר כיתה." היא אמרה במהירות.
"האם תיקחי עלייך לנסות לשכנע את ששת הילדים הנותרים לעבור כיתה?" שאלה נויה.
ליאן הנהנה כהסכמה.

*לאחר סיום השיעור האחרון*

נויה ישבה על כיסא המורה הריק ובהתה בכיתה. ליאן עוד ארזה את הציוד שלה.
הכיתה הייתה ריקה מלבדן. הן התרגלו כבר לצבע הלבן המלוכלך של קירות הכיתה, לשולחנות שעליהם שורטטו דברים רבים במהלך השנים, ללוח המודעות שנתן מידע על אירועים קרובים, ללוח הלבן הגדול שמעליו נתלה הכיתוב- 'ברוכים הבאים' באותיות צבעוניות גדולות.
ליאן ניגשה אל נויה בהיסוס מה. נויה תמיד נראתה כמו מלאכית ועצם ההפרעה לה נראתה גסת רוח ולא מכבדת.
"למה רצית לעבור כיתה?" היא שאלה.
"אני עדיין רוצה," אמרה נויה וחייכה אליה, "יש לי באחת הכיתות חברה קרובה."
"למה את לא רצית לעבור כיתה?" שאלה נויה.
"אני עדיין לא רוצה," אמרה ליאן וחייכה אליה, "הרבה ילדים מהבניין השני מסתכלים עליי בלעג, צוחקים עליי."
עיניה הירוקות של ליאן נצצו "אלה לא היו הטענות של מיקה ששכנעו אותי לשנות את דעתי. כלל לא. מה שגרם לי לשנות את דעתי הייתה המחשבה שאני לא רוצה שישנאו אותי גם בכיתה הזאת או שמיקה תתנכל לי." היא אמרה בעוד טיפות מים קטנות ירדו במורד לחייה.
"גם פה אין לי אף חברה אמיתית!" קולה של ליאן היה צרוד וחלוש ולא ניתן היה שלא לרחם עליה.
בלי מילים נויה חיבקה אותה חיבוק כשל אחות גדולה.
ליאן המשיכה לבכות בכי חלוש בעוד נויה עוטפת אותה בחום כמו שרק היא יכולה לתת.

----------------

זהו החלק השני. אני מקווה שתהנו מהקריאה!
אני אשמח לתגובות בונות:)

נ.ב
הוספתי תיאורים לשאר הדמויות שבסיפור בחלק א'.
אם תרצו לקרוא את התיאורים של הדמויות או לקרוא את חלק א', תוכלו להיכנס לקישור הבא: http://hportal.co.il/index.php?act=ST&f=43...=0#entry6303972
התיאורים נמצאים בין השורות הראשונות.