חיי הקודמים || אליסון, סיפור בהמשכים

חיי הקודמים
סיפור בהמשכים

© כל זכויות היוצרים על הסיפור "חיי הקודמים" שייכים לי - "הרמיוני ודמבלדור" וחל איסור להשתמש בו בכל צורה שהיא. אם אני אגלה יצירה עוקבת מכל סוג שהוא, שהאישור עליה לא ניתן/לא באמת ניתן ממני, אפנה, קודם כל, להנהלת האתר המדובר, ואם זה יימשך אפנה לגורמים מעט יותר סמכותיים. אין לשכפל, לצלם, להעתיק, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה. ©

.:תוכן עניינים:.

פרק ראשון
פרק שני
פרק שלישי

פרק ראשון
[מילים: 861]

אתמול קיבלתי שיחת טלפון ממישהי. היא השתמשה בשם הבדוי דייזי לצורך השיחה. לאחר שדיברנו לא יותר מדקה, ביקשתי לפגוש אותה. היא אמרה שזה בלתי אפשרי ושהיא תוכל לפגוש אותי רק בעוד חמש שנים.
אם התחלתם לתהות לעצמכם מי היא האישה הזו, אז תרשו לי לפסול לכם מספר אפשרויות אף כי גם אני לא יודעת הרבה.
זו לא אימא שלי. את זה אני יודעת בוודאות. אימי, בטי, עמדה לידי בזמן השיחה.
זו לא אחותי. אין לי אחיות בוודאות. תאלצו לסמוך עליי בנוגע לזה.
זו לא חברה רחוקה שלי. אם היא הייתה חברה רחוקה היא הייתה מוזכרת ביומן (המאוד מרתק, יש לציין) שלי.
אז אחרי שפסלנו כמה אפשרויות מרכזיות, אני יכולה לספר לכם על דיזל.
טוב, נכון שאמרתי שאספר לכם על דיזל, אבל אני לא זוכרת. באמת שלא. כל מה שאני זוכרת ממנה זה:
שלוש כתובות בשעה ארבע בדיוק. חלון אחד פתוח בשדרה רחבה. שיחת טלפון מדיזל. אני מביטה בצג.
"גרינג גרינג גרינג. הלו? דיזל? כן. סיימתי את הפגישה. אני בדרך. לא שכחתי את דייל. שריטור 2. בהצלחה!"
שעה אחרי זה אני בבית שלי וחיה חיים רגילים בלי לזכור את חיי הקודמים.
הדבר היחיד שנשאר לי הוא פיסת נייר שהייתה מקופלת בכיס שלי. תליתי אותה מול המיטה שלי.
אני רואה אותה כל בוקר שאני קמה.
רשום עליה 'את ביקשת לשכוח. אוהבת מאוד, דיזל.'
זהו, מעולם לא חקרתי יותר מידי. אני סומכת על עצמי שאם ביקשתי לשכוח אז צדקתי.

היום אני אמורה לפגוש את 'דייזי' או איך שלא קוראים לה. לאחר השיחה שלנו - זו מלפני חמש שנים - אני מוכרחה להודות שלא התעניינתי בעברי, אבל ככל שעבר הזמן התחלתי לרצות לדעת קצת.
אני יודעת שאתם בטח מאוד מבולבלים אז מעכשיו אני אשתדל לדבר ברור ולהסביר כמה שיותר.
אני נֶסטִיָה האנטר, או בקיצור, כפי שכולם קוראים לי, נֶס. אני בת 22. יש לי עיניים חומות גדולות, שפתיים בשרניות בצבע ורוד- דובדבן טבעי. יש לי שיניים לבנות בוהקות ושיער מבריק מעט בצבע חום שאותו אני אוספת תמיד בגולגול מוקפד או בקוקו גבוה הדוק. צבע העור שלי כהה. כולם אומרים לי שאני יפה.
מי שיעיף בי מבט מיד יחשוב שאני מרי סו. אבל אני לא מרי סו - אפילו אל תעזו לחשוב ככה.
המראה שלי מאוד תואם את האופי שלי: עוקצנית, שנונה, מתוחכמת. עכשיו בטוח תחשבו שאני מרי סו אבל הרי ששוב טעיתם. אני מאוד רצינית ובודדה רוב הזמן. אני מעדיפה לשקוע בחומר לימודי או בכתיבה ותכנונים בחדר שלי מאשר להיות במסיבה רועשת עם הרבה חברים.

אני ממש שמחה שעשינו את ההפסקה הזו ושעכשיו, אני מקווה, אתם קצת פחות מבולבלים.
כעת נאלץ לשקוע שוב בערימות של מסתורין וסיבוך. אבל אני אוהבת את זה ככה.

ישבתי על ספסל בגינה המרכזית ורוח קלילה פרעה את שערי. שעון הכסף שלי הצביע על השעה חמש בדיוק. הרבה אנשים חלפו על פניי – איש שלבש קרדיגן גברי אדום והחזיק בידו מקטרת, אישה בעלת תלתלים ג'ינג'יים שנראתה עליזה למדי, ילד רזה וצנום שהחזיק את ידו של אביו, הגדול ממנו כמעט פי שלושה ואישה אחת שקינחה את אפה במטפחת צבעונית ולבושה הורכב מרצועות תחרה ורודות ולבנות. לבושה של האישה היה עממי שכזה. היא נראתה שברירית ומהוססת. היא לא בטוחה אם החלטתה נכונה אך בו זמנית היא נחושה במטרתה. האישה, שהייתה בעלת שיער חום בהיר, דקיק וקצר שלא עבר את אוזניה, חלפה על פניי בפעם השלישית. היא הייתה קצת חיוורת, למרות עורה הבהיר. כעת יכולתי להבחין בבירור שהיא לא סתם איבדה את הדרך- היא מחכה למישהו. על ראשה ראיתי משהו מוכר, היא חבשה ברט תחרה ורוד שתאם ללחייה הוורודות. היא נראית חביבה, חשבתי לעצמי, חבל שהיא בוכה.
לפתע היא הביטה בי והחלה להתקרב לכיווני. היא התיישבה לידי בוכה.
"את מכירה את נסטיה האנטר?" היא שאלה בלחש.
"זאת אני," עניתי לאחר דקה של שקט.
"את זוכרת אותי?" בכל רגע הקול של האישה, שהייתה בערך בת גילי, הלך ונחלש.
שתקתי. לפי נימת קולה המבלבלת לא ידעתי אם הייתי אמורה לזכור אותה או לא אבל בהחלט הבנתי מה היא רוצה שאענה.
בהיתי בכובע שלה, שהיה מוכר לי עד טירוף.
"לא," עניתי בפשטות "אבל הכובע שלך מוכר לי." לא הבנתי מדוע נידבתי לה את כל המידע הזה.
היא הסירה את כובעה וליטפה אותו בעדינות. מתחת לכובעה שערה היה מעט מבולגן.
"הרבה זוכרים אותו," היא סיפרה לי.
בשיחת הטלפון היה נשמע שיש לה משהו חשוב לספר לי אבל לא רציתי ללחוץ עליה כשהיא על סף דמעות.
"אז את דייזי?" ביררתי.
"לא, אני לואיז," היא ענתה בהיסח דעת. שמתי לב שיש לה מבטא מעט צרפתי.
"אה, את מתכוונת לשיחה?" היא שאלה בעודה מחזירה את הכובע לראשה, "כן."
"לואיז," לחשתי ושתקתי.
ציפיתי שהשיחה הזאת תהיה אחרת – פחות בכי ויותר הסברים, פחות שתיקות ויותר מידע, פחות שאלות ויותר תשובות – אבל פשוט ישבתי שם ורציתי להקשיב לה, כמה זמן שזה ייקח.
היה נראה שסוף סוף האישה מתעשתת על עצמה. הבכי פסק ועיניה הפסיקו להבריק. היא העבירה קצוות שיער אל מאחורי האוזן בידה העדינה ומבטה היה רציני.
"אגטה חזרה," היא דיברה בעגמומיות, "שריטור נוסף יוצא לדרך! הידד!" היא אמרה בהתלהבות מזויפת. כל הברה הדגישה יותר את התיעוב העמוק שלה.
סוף סוף קישרתי בין הזיכרון היחיד שלי מחיי הקודמים לאישה. אז לפני ששכחתי הכול, נערך שריטור 2 ועכשיו נערך שריטור 3. אבל מה זה שריטור?
"שריטור?" שאלתי.
"את לא שם, אסור לי לדבר איתך על זה," היא נאבקה בעצמה כי עמדה לבכות שוב.
"את יודעת על מישהו שכן יוכל לדבר איתי על זה?" נמלאתי תקווה.
"אני פרשתי ברגע שאגטה חזרה!" היא צעקה בלחישה, "אף אחד לא סופר אותי עכשיו."
"דיזל מכירה אותך?" שאלתי את השאלה הזו כאילו ידעתי הכול, כאילו עכשיו נשאר לי לברר רק את פרט המידע השולי הזה והתעלומה תיפתר, אף על פי שזה לא היה כך.
"כן," היא ענתה בשלווה.

אני מקווה שתהינו מהקריאה. אני אשמח לקבל תגובות בונות על הכול:)

טוב דבר ראשון כן אני מבולבלת לגמרי ולחלוטין, אני לא בטוחה מי הדמויות, אני לא בטוחה מה קורה ומתי ובאופן כללי השארתי אותי לפחות מבולבלת לחלוטין.
חוץ מזה (אני פשוט מניחה שזה יוסבר בהמשך ויהיה יותר ברור) הכתיבה שלך מאוד מצאה חן בעיני, קלילה, כיפית, בלי יותר מדי התעקבויות ועם מנה לא רעה של חוש הומור. לרוב אני לא אוהבת שבירת קיר רביעי אבל במקרה שלך זה יצא מוצלח למדי והיווה יופי של דרך להכיר לנו את הדמות.
מה שכן, המשפטים מאוד קטועים קצרים וחדים בלי הרבה קישור בינהם, לי זה דבר שמעט מפריע.
לדוגמא המשפט הזה:

באותה מידה יכולת לכתוב:

לדעתי זה הופך את המשפט ליותר סיפורי ופחות קטוע, אבל זו דעתי בלבד והיא אינה אמורה לפגוע בך.
בנוסף אם שמת לב הוספתי את המילה אבל, בלעדיה המשפט מכיל סתירה; היא לא הייתה סקרנית וסקרנותה גברה? נשמע מעט מוזר.
טוב מלבד זה אני רק יכולה לומר שעוררת את סקרנותי ואני אשמח לקרוא את הפרק הבא.
תמשיכי לכתוב :)

סיפור מאוד מעניין, אני ממש אוהבת שצריך לגלות פרטים עם הזמן ואני ממש במתח ומחכה להמשך.
דבר אחד שהפריע לי זה שנתת את התיאור המלא שלה באמצע הסיפור, כן הייתי רוצה לדעת איך היא נראית אבל מבחינת אופי הייתי רוצה להבין אותו תוך כדי הסיפור והתיאור היה טיפה ארוך לטעמי.
אבל ממש אהבתי את הרעיון של ההפסקה של היכרות עם הדמות.
בקיצור תמשיכי, מחכה להמשך! :)

פרק שני
[מילים: 578]

"אבל גם עליה אני לא אוכל לספר לך," היא המשיכה באותו טון רגוע.
"חיכיתי חמש שנים בשביל אפס מידע?"
"לא!" היא ענתה, "יש לי כתובת לתת לך."
"כתובת?"
"כן, צריך ללכת לשם ולמצוא את גבריאלה ג'ונסון, היא עובדת שם. יש לה את הסמכות לספר לך הכול."
היא הושיטה לי פיסת נייר קטנה שעליה נכתב:
'מפעל הממתקים הקטן, פנימיית 'רוזה תיטפור', אנגליה. גבריאלה ג'ונסון.'
לקחתי את הפתק ותחבתי אותו לכיס אבל כשהרמתי את עיניי, אלואיז הביטה בי בפליאה.
"חשבתי לבוא איתך," אמרה.
"אה...עכשיו?!"
"כן," היא הייתה החלטית, שלא כמו מקודם.
לא ידעתי מה להגיד. היא באמת מצפה שאלך איתה עכשיו לאיזה מפעל ממתקים באיזושהי פנימייה שאף אחד לא שמע עליה?!
"האמת שאת צריכה אותי כדי להגיע לשם," אמרה ברוב חשיבות.
"מי אמר שאני רוצה להגיע לשם...?" מלמלתי, אך היא לא שמעה אותי.
"נצטרך לרוץ!" היא צהלה.
לא הייתי בכושר ולא ממש ידעתי כמה זמן נרוץ אבל בשלב הזה ויתרתי על היגיון - אני אשחק את המשחק.
"טוב," הידקתי את הקוקו שעל ראשי כמי שמתכוננת לריצה ארוכה.
לרגע אחד הסיטואציה נראתה לי מגוכחת כצופה מהצד - שתי בנות נפגשות כשאחת מהן בוכה, מעבירות פתקים ואז מתחילות לרוץ ביחד...
פתחנו בריצה. כמו שחשבתי, לא הייתי בכושר ולכן התקשיתי לרוץ.
אלואיז, לעומתי, רצה ממש מהר. לא האמנתי שהיא רצה טוב יותר ממני.
חלפנו על פני פארקים ירוקים וגנים מלאכותיים. מזג האוויר היה מצוין לריצה.
ואז, לאחר ריצה ממושכת ראיתי את זה - מבנה ענק בגודל טירה שכולו מקושט בצבעים, קישוטים ותחרות. הבניין נראה כמו גרסה גרועה וענקית במיוחד של הכובע של אלואיז.
צעדתי לדלת הכניסה בלי לשים לב שאלואיז קוראת לי לחזור.
פתחתי את הדלת בדחיפה קלה ונכנסתי פנימה.
התבוננתי בחדר הקטן שאליו נכנסתי. החדר, בניגוד מוחלט למראהו החיצוני, היה צבוע באפור כהה מאוד.
על התקרה הודבקו הרבה מדבקות של כוכבים קטנים והרצפה הייתה דשא רך ונעים למגע.
בצד ימין היו הרבה קופסאות קרטון ובתוך כל אחת מהם היו עשרות שקיות קטנות עם אבקה לבנה בתוכם.
ככה לא נראית פנימייה. מעולם לא הייתי בתוך פנימייה באמת אבל יכולתי להישבע שזו לא אחת.
בקושי הרגשתי שמישהי מאחורי כיסתה לי את העיניים מאחור וקשרה לי את הידיים מאחורי הגב.
היא גררה אותי אל כיסא קטן ואז הורידה לי את כיסוי העיניים.
אור פנס מולי סנוור אותי לחלוטין ולא יכולתי לראות את האישה.
"דברי," היא אמרה בקול קר ונטול רגש, "מי את? מי הביא אותך לכאן? איך גילית על המקום הזה? בקשות אחרונות?"
רגע, רגע, רגע... בקשות אחרונות?!, חשבתי, היא תהרוג אותי? איפה אלואיז? זו הייתה מלכודת?!
"אני ג'ניפר. מה זה המקום הזה?" החלטתי לא לחשוף את שמי.
"אני שואלת כאן את השאלות. מי הביא אותך לכאן?" קולה הקר התקרב והבנתי שהיא עומדת ממש לידי.
"אני באתי לבד, חיפשתי פנימייה לילד שלי," אמרתי.
"את? ילדים? נס, על מי חשבת לעבוד?" היא אמרה. איך היא יודעת את השם שלי אם שיקרתי? ולמה היא לא העמידה אותי על "טעותי" כבר קודם?
"אבל לא אמרתי..." התחלתי למלמל אך היא קטעה אותי.
"נכון! אנחנו מכירות. זאת אומרת אני מכירה אותך, את לא מכירה אותי..." הקול הקר נעלם כלא היה וכעת היא נשמעה כמעט... שמחה, "מצטערת על הפנס, זה היה הכרחי."
כשנגמר העיוורון הזמני שלי מהפנס, יכולתי להבחין בהרבה אורות קטנים מעליי - הייתי בחדר אחר.
החדר הזה היה בצבע לבן משרדי ומשעמם ושידה עמדה בקצה שלו.
האישה חייכה אליי. היה לה שיער שחור חזק בתספורת קארה עד אחרי הכתפיים. היה לה גלוס ורוד עדין על השפתיים ומסקרה שחורה חזקה על הריסים. היו לה פנים חלוקות ובהירות עד כדי כך שהיא נראתה כמלאך. היא נראתה כמו דוגמנית יפנית מהממת. משמאלה הבחנתי באלואיז שצפתה בי במבט דואג.
האישה התיישבה על כיסא מולי ואמרה: "אז בואי נספר לך הכול."

זהו הפרק השני ואני מקווה שתהינו מהקריאה. אשמח לקבל תגובות בונות:)

הקפצה

פרק שלישי
[מילים: 472]

"לא," אמרתי, בשקט מכפי שהתכוונתי.
"למה לא?" שאלה גבריאלה.
"ככה." הרגשתי כמו ילדה קטנה שמנסה למרוד, אבל לא אכפת לי. לאף אחד אין זכות להתנפל עליי כמו שהן עשו.
"וואו! היא נשארה אותה מורדת?" גבריאלה פנתה כעת אל לואיז, שעמדה בצד השמאלי של החדר עם גבה אלינו והתעסקה בניירת מפוזרת על שולחן קטן בפינה, שהיה לבן גם הוא. היא הנהנה בהיסח דעת. למה דעתה מוסחת כל כך הרבה? על מה לעזאזל היא חושבת?
"אז אולי תעזרי לי לשכנע אותה?" הציעה גבריאלה.
"אה אה..." עונה לואיז, ואז נדמה שהיא נוחתת אל תוך המציאות בבת אחת ומבט מבולבל התפשט על פניה. "לא, נס צודקת, לא צריך להפיל את זה עלייה ככה. היא לא אשמה בכלום."
היא חוזרת להבעה המשונה שלה.
חיוך ניצחון קטנטן התפשט על פניי. גם ברגעים הגרועים ביותר אהבתי שמצדיקים אותי.
הושטתי את ידיי הקשורות קדימה. "קדימה, גבי, את מתכוונת לשחרר אותי מתישהו או שאני בת ערובה שלכם לנצח?" לרגע אחד גם היא התנתקה מהמציאות. זה קורה לפסיכים האלה כל הזמן או רק כשמגיעים אורחים? הרגשתי מוקפת בתימהוניים.
בעוד היא משחררת אותי, עדיין בהבעתה המוזרה, שאלתי אותה- "מה?".
"פעם היית קוראת לי גבי."
"אולי היא מתחילה לזכור. זה טוב." הוסיפה לואיז.
קמתי, מנערת מעליי אבק דימיוני, או אולי את הסצנה המוזרה הזאת.
"אני הולכת, ביי."

יצאתי מ'הפנימייה' הלא-פנימייה הזאת והתחלתי ללכת.
לא צעדתי חמישה צעדים ומישהי לחצה את ידי.
בשניות הספורות שראיתי אותה, היא הייתה אישה לא כל כך מטופחת.
היה לה שיער מטולטל סבוך ודקיק. לא ממש מטולטל אך בהחלט לא גלי.
שערה היה בצבע שחור- חום. פנייה היו מעט גבריות אילולא חיוכה המתוק שהורכב משיניים לבנות.
עורה היה לא כהה ולא בהיר והיא הייתה לא רזה ולא שמנה. ממוצעת שכזו.
אין לי מושג איך, אבל ברגע שהיא שחררה את ידי נפלתי על הרצפה בבת אחת.
ואז מישהו הרים אותי והתחיל לרוץ. הייתי חצי מעולפת אך הצלחתי לראות את הדרך עוברת על פניי. עצים, עצים, עצים, ירוק, ספסלים, פארק, כביש, מכוניות, ואז שחור.

קמתי על אותו ספסל שעליו ישבתי בבוקר.
כעת היה ערב ורוח קרירה נשבה.
מעניין מה קרה אחרי שאיבדתי את ההכרה.
מה שנשאר זה לחזור הביתה ולשכוח מהכל, או יותר נכון, לנסות לשכוח מהכל.
צעדתי לבד בשדרה, אורות ניאון מהבהים מאירים חלקים מדרכי.
אף אחד לא היה בחוץ, כנראה כי כבר לילה.
הכנסתי את ידיי לכיסים והרגשתי את הפתק שלואיז הביאה לי בבוקר.
היד שלי התלכלכה במשהו רטוב, כנראה דיו, אבל בבוקר הפתק היה יבש.
הוצאתי את הפתק ובחנתי אותו, מצדו השני נרשם משפט חדש שלא היה שם, בדיו טרי.
'לואיז: 056-6932224'
מתי היא הספיקה לכתוב את זה?
ואז הבטתי לרגע אחורה. לואיז ישבה על האחד הספסלים וצפתה על הספסל שישנתי עליו.
התקדמתי לכיוונה.
היא שמעה שאני מגיעה אך המשיכה להביט קדימה.
"אני לא רוצה את זה," אמרתי לה, "עד שהצלחתי להשיג שגרה נורמלית ולהתעלם מהחלק הזה שחסר לי בפנים."
"אני יודעת."
"אבל האמת, למרות שאני מעדיפה להמשיך בחיי כרגיל, אני אשמח אם נהייה חברות."
"באמת?"
"ברור שכן!"
"תודה."

אחרי הפסקה ארוכה של כתיבה, הנה הפרק השלישי. אשמח לקבל מכם תגובות בונות:)

הקפצה ^^

עוד הקפצה ^^

פרק רביעי
[מילים: 309]

"זהו, אז עכשיו אפשר ללכת למגרש?" שאלתי אותה בייאוש, תיק הטניס מונח בכבדות על כתפי.
"עוד לא," אמרה ג'נט הבלונדינית והתיישבה על המיטה שלי, "אני רוצה לדעת - איך בדיוק הגעת לשם?"
לבקש ממני לספר איפה הייתי יום שלם זה עוד נורמלי, אבל לדרוש את זה זה כבר פחות בסדר.
"לא זוכרת," אמרתי לה.
"זה היה אתמול! א-ת-מ-ו-ל. אמרנו שמספרים הכל, לא?"
"סיפרתי לך הכל," שיקרתי, "סך הכל הגעתי לאיזשהו פארק שלא הכרתי וניסיתי למצוא את הדרך חזרה, טוב? אפשר לצאת למגרש?"
"טוב, נו," היא משכה בכתפיה, "אבל בטניס אני פחות סלחנית."
"כן, בטח," אמרתי לה, "שמענו עלייך."

יצאנו החוצה דרך דלת העץ הלבנה של ביתי. ג'נט נופפה בשיערה הבלונדיני והמושלם כדי לסמן שהיא הגיעה - זה לא היה חדש, זה היה נהוג אצלה. אני, לעומתה, שאפתי את האוויר המלווה ברוח הקלילה בהנאה.
"ג'ייסון מגיע היום למגרש," אמרה ג'נט תוך כדי שאספה את שערה לקוקו גבוה.
"ג'ייסון? או שעליי לקרוא לו ג'ייסג'ייס שלך?"
"היי - אנחנו לא זוג. אנחנו סתם מדברים."
"כל כך הרבה שהזמנת אותו למגרש היום?"
"אני לא צריכה להזמין אותו, הוא בא לבד," היא נשפה אוויר מפיה בצחקוק קליל.
"הוא בא כדי לראות אותך," הרמתי את גבותיי כלפיה ועשיתי עם ידיי תנועה שאומרת 'אין מה לעשות'.
"היי!" היא התחילה להסמיק.
"הנה ג'ייסג'ייס שלך," בדיוק הגענו אל המגרש - הוא נמצא לא רחוק מהבית שלי, "לכי לומר שלום."
דחפתי אותה קלות לעברו, וג'ייסון - מצידו - התקרב לכיווננו.
'החיבור ביניהם יכול להיות די מוצלח,' חשבתי לעצמי בזמן שצפיתי בהם מדברים.
ג'נט הניחה את ידה על כתפו של ג'ייסון - זה היה הסימן שלי להתחיל לארגן את ציוד הטניס.
"נסטי?" שאל בפליאה קול מאחוריי, "זו את?"
לא הסתובבתי עדיין. יש רק מישהי אחת שקוראת לי נסטי.
"קייט?" שאלתי גם אני בפליאה, קופאת במקומי.
"את זוכרת אותי?" שאלו אותי את זה יותר מידי פעמים השבוע.
"ברור," הסתובבתי אליה וחיבקתי אותה כמה שניות.
פתאום שמתי לב שיש מישהי בשיחים. והיא הסתכלה ממש עליי.

אחרי הפסקה עוד יותר ארוכה של כתיבה, הנה הפרק הרביעי. אשמח לקבל מכם תגובות בונות:)

טוב, קראתי את כל הפרקים וזה באמת סיפור מאוד מעניין ומסקרן, וניהניתי לקרוא. אני לא אגיב עכשיו על כל פרק, רק על האחרון, אבל לפני זה אני רוצה להגיד משהו באופן כללי. מאוד אהבתי את העלילה והיא באמת מושכת אותי לקרוא ואני רוצה לקרוא עוד. רק שימי לב שבחלק מהמקומות שינית את השם של לואיז לאלואיז בטעות, זה היה קצת מבלבל. באופן כללי לגבי השמות - קודם כל, מאוד אהבתי את הבחירה של השמות עצמם - רק שיש כמה שמות דומים וזה די מבלבל, ויש די הרבה דמויות אז לפעמים לוקח לי זמן להבין על איזו דמות את מדברת ואם היא הופיעה כבר או לא. אני ממליצה לך אולי לתאר לנו את הדמויות עצמן קצת יותר, בצורה שלא נוכל לשכוח אותן ולהתבלבל ביניהן, כדי שנדע ישר באיזו דמות מדובר. בכל מקרה, זו לא ממש אשמתך במקרה הזה, אבל זה כן קצת מבלבל וקשה לזכור. עכשיו לגבי הפרק האחרון, הוא מאוד נחמד וניהניתי לקרוא אותו, והסוף שלו מסקרן. רק הפריע לי שהוא מאוד קצר - שזה טוב מצד אחד שהצלחת להכניס עלילה בפרק קצר - אבל מצד שני, גם רוב הפרקים האחרים קצרים ואותי באופן אישי זה די בלבל והסיפור עכשיו קצת מעורפל לי, וכן מרגיש לי כאילו אפשר להאריך עוד את הפרקים. זו החלטה שלך כמובן, אבל אני אשמח גם לפרקים יותר ארוכים.
חוץ מזה אין לי הערות, אני אוהבת את הכתיבה הקלילה והזורמת שלך ואני שמחה שהחלטת להמשיך את הסיפור ומקווה שתפרסמי עוד פרק בקרוב. אני מצטערת אם פגעתי, זו לא הייתה הכוונה ואני ממש מחכה לפרק הבא ובאופן כללי לעוד קטעים שלך.