טייקראון||Farseer, סיפור בהמשכים

טייקראון

ג'אנר: פנטזיה, מעט פוליטיקה.
דירוג: R כן באופן מפתיע זה אכן R אז אם אלימות ורמיזות לא כל כך עדינות מפריעות לכןם, לצערי אני כנראה לא ממליצה לקרוא.
תקציר: אפוטייל, עיר הבירה של ארסינופור, הממלכה האדירה שחולשת על כל היבשת, היא אחת מהערים השסועות ביותר שישנן והמצב רק הופך ליותר ויותר גרוע כי הטיורים, המפלגה הדתית מתכננת לעלות לשלטון ולא אכפת להם אילו אמצעים הם ידרשו להפעיל.
לתוך כל הבלאגן והשקרים מגיעה אריקה או טייק כפי שהיא מציגה את עצמה, ילדת רחוב שמסתירה סוד.

פרק ראשון 2,650 מילים

עכברי רחוב
אריקה
806 חילופים לצמיחת המגדל, סוף קיץ, המחצית הראשונה לחודש האדמה-התמרה

פנס רחוב בודד האיר באור צהבהב את פיסת המדרכה הסדוקה שלרגליו באור הצהוב הרועד נראו הסדקים כפיות צוחקים ברשעות, שחורים, חסרי קרקעית ומשונני קצוות. אורו החלש של הפנס מספיק אך בקושי להאיר את הדמות היחידה שרכנה בקצה של ברכת האור, על הגבול המטושטש שבין האור לצללים
היא כרעה על ברכיה, ראשה מעורסל בידיה המורמות וכתפיה רועדות בבכי עצור. היא לא הרשתה לעצמה להתייפח לדמעות לא היה מקום בחייה. דמעות הן סימן לחולשה, כזו שיכולות אולי להראות אותן נסיכות מפונקות החולפות על פניה ברכבם החדיש, שערם המבריק בבריאות מתחשל מאחורי פניהן הצבועות אבל היא לא יכלה להרשות זאת לעצמה.
לא, לא שהיא תלויה במסכה הקשוחה שעטתה כדי לשרוד, שפתיים מהודקות בזלזול, שער גזוז בצמוד לראש וצבוע בספריי ירקרק חולני ועיניים בהירות קרות ואטומות כמו מראה. מי שאמר שהעיניים הן החלון לנשמה מעולם לא פגש אותה. אצלה העיניים היו רק המגע האחרון בתחפושת מושלמת, מושלמת כל כך שלפעמים הצליחה להאמין שזו היא.
בימים שהמסכה השתלטה עליה היא התהלכה בצעד בטוח, ראש מורם וסנטר זקור והאמינה שהיא טייק ילדת הרחוב ולא רק אריקה שמתחפשת לטייק כדי לשרוד, אלו היו הימים הטובים. הימים הרעים, אלו שבהם טייק הייתה רק טי-שרט מסמרטוטים וג'ינס קרוע ואריקה צפתה מאחורי העיניים הכחולות בסמטאות המזוהמות של העיר התחתית, היו הימים שהביאו אותה לפינת הרחוב השוממה לכרוע על המדרכה הסדוקה ולבכות בלי דמעות על חיים שהיו עכשיו רק שברי זיכרון.
היום היה יום כזה - יום רע.

הוא התחיל כל כך רגיל, קרני שמש דלילות האירו את הסמטה הצרה בה אריקה ישנה. מאירות בבהירות אכזרית את הלכלוך והזבל שנאספו בערמות אקראיות לצדי הפחים הגדולים שביניהם, מכורבלת בתוך שק שינה שידע ימים טובים בהרבה נמה בחוסר שקט אריקה. שהגיעו הקרניים האדישות לפניה הקיצה משנתה בבהלה, ידיה שבורות הציפורניים מתרוממות אוטומטית להגן על פניה מפגיעה וגופה מתכווץ. שהפגיעה לא הגיעה אריקה נרגעה, ממלמלת בזעף על פרנויות מוגזמות (היא התלוננה כדי להרגיש טוב יותר. היה מפחיד יותר להודות שיש סיבה אמיתית לפחד) יצאה משק השינה עשוי הסמרטוטים שלה ודחפה אותו בזריזות לתוך תיק הגב שנשאה על כתפה.
כשכל חפציה מטלטלים על גבה בקצב צעדיה יצאה מהסמטה, עיניה הכחולות סקרו במיומנות שהוסוותה כשעמום את הפחים בחיפוש אחר ארוחת בוקר ואת העוברים ושבים המעטים בחיפוש אחר סכנה. ארוחת בוקר היא מצאה בפח מאחורי מסעדת מזון מהיר שלא זכרה את שמה, חצי סנדוויץ' גבינה צהובה עם עגבניות וחסה שעוד הייתה ירוקה לחלוטין, את הסכנה אריקה לא ראתה אבל היא הייתה שם, אורבת בצלליו של העתיד.
היא אכלה את הסנדוויץ' בביסים קטנים בזמן ששוטטה ללא מטרה מוגדרת בסמטאות הצרות והמתפתלות שאפיינו את החלק הפחות חיובי של אפוטייל, נותנת לכפות רגליה להוביל אותה בדרך המוכרת והעקלקלה לכיכר טייקראון, הכיכר המרכזית של האזור.
אריקה נעצרה בתפר שבין הסמטה המוצללת והכיכר החשופה והביטה בשקט בקבוצת ההומלסים שישבה בצמוד לאחד הבתים. הקבוצה הורכבה משלושה בחורים ושתי בחורות שאת כולם אריקה החשיבה כמה שעובר כחברים שחיים ברחוב, אנשים בני גילה בערך שלא ינסו להרוג אותה ונתנו לה לשבת איתם בפעמים שהופיעה.
גב, שישבה בפניה לכיוון ממנו אריקה הגיעה, חייכה שראתה אותה מרחפת בחוסר ביטחון בפי הסמטה "טייק, מ'יתך?" היא סימנה לה בידה להתקרב. אריקה הייתה מתקרבת בחשש, צמודה לקירות הבתים, משתמשת בצלם כמסתור אבל טייק לא, טייק אמיצה עד כדי טיפשות וישירה עד כדי כאב ולכן היא חצתה את הכיכר במרכזה שהשמש זוהרת בקצוות הירקרקות של שערה הקצוץ.
"טוב," משכה בכתפיה, בליבה התכווצה בפחד, היא טעתה במבטא ובמקום החיתוך הנמרח והלא נקי של שפת הרחוב היא דיברה במבטא החד והצלול של ילדותה. זה היה הסימן הראשון ליום רע, טעויות קטנות לא מורגשות כמעט. אבל אף אחד מלבדה לא שם לב לפליטת הפה המסגירה והגשר נחצה בלי שאף אחד יהיה מודה להיותם מעל נהר.
"לקחת ת'זמן הבוקר," צחק ראק כשאריקה התיישבה לצדם בשיקול רגליים. אריקה משכה כתף אחת במחווה אקראית מעט ולא ענתה.
"חיכינו לך הבוקר. היו טיהורים אתמול." לחשה מד לאוזנה בנימה שנשזרה בה דאגה לא צפויה. אריקה נלחמה בתגובת הפחד המידית למילה טיהורים, לפחד עכשיו היה מעט מדי ומאוחר מדי. היה לה מזל אתמול ואין סיבה לפחד מי מה היה קורה אילו.
גב גיחכה למראה העיניים הכחולות מתרחבות בפחד "ל'דעת למה את פוחדת, את לא מהזוהמה שהטיהורים מנקים." גרק וטד ששתקו עד עכשיו הנידו בראשם בהסכמה.
"לא גנבת, לא רוצחת, אפילו לא קבצנית." ספר גרק על אצבעותיו בחיוך ערמומי מעט על שפתיו הצרות, הוא חיכה לתגובה של טייק, להסבת המבט או המצמוץ החטוף שיסגירו מה הביא אותה לרחוב כי היא לא נולדה עכבר ביוב בזה היה בטוח. אריקה לא הגיבה, פניה חדות התווים שומרות בהצלחה מפתיע על הבעתן הפלסטית.
"הם ל'באמת בודקים, את'ודע."
ראק צחק את צחוקו הלח והגרוני "טייק צודקת, המנקים לא בררנים מדי. 'תה מלוכלך ורזה אתה פושע, מדהים שעוד לא תפסו 'תך."
גרק גלגל את עיניו המימיות לשמיים "ראק 'תה אידיוט," הוא גיחך וחבט באגרופו בכתפו של הנער הנמוך.
"'תה לא נראה טוב יותר," אמרה מד מצחקקת חרש וליטפה את כתפו של ראק בתמיכה "אף'חד לא נראה טוב ברחוב, אפילו לא גב." אריקה שלחה מבט חטוף לעבר הבחורה המדוברת, גב הייתה יפיפה אפשר היה לראות זאת אף מבעד לשכבת הלכלוך שדבקה לעורה הבהיר ודרך הקשרים הסבוכים בשערה הכהה. גב מרפקה את חברתה וצווחה בהפתעה שמד מהירה כמו חתול הפילה אותה לחיקה, הבזקי חיבה שכאלו לא היו זרים בין השתיים. הן הגיעו כעסקת חבילה ואריקה חשדה שהקשר שלהן עמוק מקשר החברות שהציגו בפני העולם.
"מה פת'ום היה טיהור אתמ'ל? זה לא יום רגיל," מלמלה בתמיהה אריקה, טיהורים התרחשו לרוב לפני יום מטריומוס, מעין ניקיון בית לפני ההתייצבות החודשית בפני האל. התקופה עכשיו הייתה אמורה להיות בטוחה, זמן הביניים בין שני טיהורים.
גרק ירק הצידה בזלזול "ל'ודע הטיורים משונים," הקבוצה נאנחה בהסכמה. מפלגת הסדר והדת הייתה מורכבת מערב רב של אנשים מוזרים ומקובעים במסורת ולמנסה להבין אותם היה צפוי כישלון.
"הם מנסים לעלות לשלטון אז הם מוכיחים את כוחם," הקול הנמוך והחיתוך התקין של דבריו של טד החרידו את כנופית עכברי הרחוב, טד לא דיבר ואם דיבר היו אלה רק משפטים קצרים בני מילה אחת.
"פחח... מ'תה כבר יודע על הטיורים?" ראק נשף שריקה ארוכה דרך שיניו.
"מספיק." ענה טד ולא המשיך.
השתיקה נמתחה כמו מסטיק ואריקה החלה לנוע במקומה בחוסר שקט. היא רצתה לדעת מה עומד מאחורי הביטחון שבקולו של טד, הידע על הטיורים היה כל כך מועט וסותר ולשמוע מישהו דובר בביטחון על התוכניות שלהם היה נדיר כמעט כמו לשמוע על מישהו שעזב את שורותיהם חומות הגלימות. השתיקה הלא נוחה החלה להעכיר את האווירה החברותית ששררה עד אז על חבורת בני הנוער העלובים וגרק, חסר סבלנות כתמיד היה הראשון להסתלק.
הוא כחכח בגרונו וירק גוש ליחה ירקרק לצידו "טוב, ביאס'תם אם כל שיחות החשובות שלכם," זרק כברכת פרדה מאחורי גבו לפני שהסתלק בצליעה, רגלו העקומה נגררת בחוסר חן מאחוריו.
"מקסים כתמיד," ראק קרא בעקבות גבו הנעלם, גב ומד צחקקו כקול רקע לדבריו.
הן עדיין ישבו שעונות זו על זו כשמד פתחה את פיה "'תה יודע איך הוא, לא מס'דר אם דברים שהוא ל'ודע."
ראק משך בכתפיו ונשען לאחור כנגד הקיר "אפ'חד לא יודע כלום על הטיורים," הוא הרים גבה כהה אחת "חוץ מטד כנראה." חוסר האמון נשמע בברור בקולו המחוספס, וטד שמעולם לא היה האמיץ בחבורה התכנס לתוך עצמו והרכין את ראשו, לא מסוגל לעמוד בפני הביקורת.
"עזוב 'תו, הוא רק אמר את דעתו," נזפה גב בראק, היא לא אהבה את הדרך שבה התעמר בבחור השתקן. טד נראה כמו בחור נחמד אבל קשה היה לדעת מי הוא באמת כי צלו של ראק תמיד נח על הבחור והסתיר את התווים החזקים מלהראות באמת ובפני עצמם.
ראק נעץ מבט לא מרוצה בפנים היפות של גב "הוא אומר שטויות, את'ודעת."
מד שכהרגלה העדיפה לשמור על שתיקה בוויכוחים העיקריים שהתנהלו בין גב לראק הניחה את ראשה על כתפה של הראשונה והביטה על אריקה מבעד לריסים מונמכים "מה'ת חושבת לך שמה בראש המצחיק הזה שלך, טייק?" אריקה הרימה את ראשה בבהלה, היא כלל לא שמה לב שהרכינה אותו לחזה בזמן ששקעה במחשבות.
"סתם, את חושבת שטד יודע על מה הוא מדבר?" מד גלגלה את עיניה הכחולות לשמיים, היא יכלה להיות נאה למדי עם לא בלטו עיניה כל כך, מצאה את עצמה אריקה מהרהרת בחוסר ריכוז.
"לא גם את," נאנחה בתסכול, "אם כמה שכואב לי להודות אני מסכימה עם גרק, מה כולכם היום כל כך מבאסים?"
מעבירה יד בשערה הקצוץ אריקה הנידה בראשה "סתם," נאנחה, "מוטרדת שלא שמתי לב לטיהור," מד הנהנה, היא בהחלט יכלה לחלוק את חוסר הנוחות שנגרם מלגלות על טיהור שלא ידעת עליו. הדאגה שלא רצית להודות בה למכרים שלך, הפחד של מה היה קורה אילו והכי גרוע ההבנה שרדת עוד יום כי פשוט היה לך מזל, זה היה יופי של הדגשה כמה החיים של עכברי הרחוב זניחים, תלויים במזל.
"את'ודעת זה מפחיד לחשוב שהטיורים ישלטו," אריקה המשיכה בנושא המקורי והחניקה צחוק שראתה את מד מגלגלת את עיניה בשנית. "את צריכה להפסיק עמ'זה, את הפרצוף שלך יתקע ככה."
מד גיחכה ברוח טובה עם כי מעט זדונית "ואז אני אהיה המפלצת מטייקראון," עיוותה את פניה למסכה חרוצת קמטים והוציאה את לשונה מביו שפתיה.
"אוי איכס," גב דחפה אותה ממקומה נגד כתפה "'תן מגעילות, שת'כן." מד נחבטה ברצפה בקול נשיפת אוויר מופתעת ומיד מיהרה לקום, מרימה את פלג גופה העליון מהמדרכה המלוכלכת בעזרת ידיה ומוציאה לשון לגב. גב חייכה בתמימות ופלטה גוש לא מזוהה של משהו משערה הבלונדיני של מד "את'ודעת שאני צודקת," לאריקה זה נשמע כמו את יודעת שאני אוהבת אותך והיא חשה עקיצה מהירה של קנאה מכווצת את חזה, היא השתוקקה לקשר חזק כמו זה ששרר בין שתי הבחורות האחרות.
"לגמרי," מד הסכימה בהבעה רצינית שהחזיקה לחמש שניות לפני שהתפרצו כל הרביעייה בצחוק, ביום שבו מד תפסיק עם השטויות הילדותיות יתרסק מגדל הומורוס והארץ תהפוך לים.
ראק היה הראשון לחזור לחזור למידה מסוימת של רצינות, הוא מחה דמעות צחוק ולכלוך מלחייו וניער את שערו המדובלל כמו כלב רטוב כדי לנער את שארות ההומור ממחשבותיו "בכל אופן בין אם טד צודק ובין אם לא, 'נחנו צריכים להיזהר. טיהורים לא בזמן וטיורים נלהבים הם חדשות רעות." אריקה הנידה בראשה בהסכמה בזמן שדיבר וכך גם גב ומד, רק טד נשאר קפוא במקומו שחיוך עוד מקובע על פניו אף שעיניו סיפרו שצחוק הוא הדבר האחרון במחשבותיו.
גב הייתה הראשונה לשים לב שמשהו לא בסדר, היא קימטה את מצחה וריכזה את מבטה בהיר העיניים בפניו הקפואות של הבחור השקט "טד," פנתה אליו ברכות "מה 'יתך?" רעד עז חלף בגופו הדק של טד, מרטיט את הנער הגבוה והרזה כפי שמרטיטה הרוח ענף צעיר. דמעות אימה החלו לזלוג על פניו, מותירות בדרכם כלפי מטה נתיבים נקיים מזוהמת הרחוב שנצברה על עורו. אריקה התבוננה במחזה בחשש, מרגישה לא נוח מול השבירה של טד שתמיד נראה לה כאחד מאותם כוחות שקטים ובלתי שבירים. לראותו מונמך לדרגתו של פעוט מיבב ערער את יסודות עולמה כמו שמערער גילוי הפחד בעיניו של הורה את יסודות עולמו של ילדו, ההבנה שגם לאדם שאליו הוא מביט בהערצה יש גבולות היא הבנה מפחידה.
ראק צחק בעגמומיות "עזבי 'ותו גב, הוא כזה לפעמים," אבל אל אף ניסיון ההרגעה הגמלוני הוא עצמו נראה מודאג, לאריקה נראה היה שאפילו מנהיגם בשם עצמו מסתמך על השקט היציב של טד כמקור לביטחון. כאילו הוא ציפור פוביוסון שקול צווחתו מעיד על קיומה של סכנה וכל זמן שהוא שקט אז אפשר להמשיך בביטחון, הוא לא שקט עכשיו וצווחת האזהרה שלו נשמע בברור במחשבותיהם של ארבעת עכברי הרחוב המוזנחים.
גב פתחה את פיה בהתנגדות אך לפני שיכלו ראק והיא להידרדר לאחד מאותם וויכוחים חסרי טעם שלהם נשמע קולו העמוק והמהדהד של פעמון החוצות שבראש מגדל הומורוס, מודיע בצלצולו מתכתי שהגיע שעת הצהריים. מד זינקה לרגליה בחדות "לעזאזל, המטבח, אני לא מאמינה שכל כך מאוחר," היא מלמלה מתחת לאפה בדאגה והושיטה בהיסח הדעת את ידה לגב "'נחנו חייבות לזוז."
גב ומד עבדו בשטיפת כלים באחד מאותן מסעדות פינה עלובות שהסכימו להעסיק את ילדי הביבים כמו שקראו לחבורות הרחוב בזלזול, המשכורת הייתה נמוכה והתנאים פשוט לא היו קיימים אבל זאת עדיין הייתה עבודה ושום דבר לא יגרום לשתיים האלו לוותר עליה. גב תפסה בכף ידה המושטת של מד ונעמדה על רגליה לצידה "'ני אדבר איתך מחר." נופפה באצבע נוזפת בפרצופו המשועשע למדי של ראק.
"בטח נסיכה, מה שת'גידי." נפרד מימנה בהצדעה מצועצעת שאימץ באחד מירידי האיכרים שנערכו באביב ומאז עוד טרח והשתמש בה בכל הזדמנות. מד נחרה בצחוק והסתלקה מהכיכר, גוררת בעקבותיה את גב שעדיין עטתה הבעה פגועה על פניה, היא לא העריכה את כינוי החיבה נסיכה. "אז נשארנו רק 'נחנו," הסתובב ראק חזרה אל טד ואריקה, חיוכו השדוני נמס מפניו שראה את הדמעות ממשיכות לזרום במורד פניו של טד "אחי, מ'יתך?" הוא טלטל את ראשו מצד לצד בתמיהה "זה רק טיהורים, היו לנו כבר כמה."
אם ציפה לתגובה מטד הציפייה שלו התבדתה. הבחור הגמלוני המשיך לבהות ללא הבעה במדרכה האפורה, עיניו הכהות נעוצות בנקודה אקראית בבטון וממשיכות להזיל דמעות דוממות על פניו. ראק הרים את מבטו בעייפות לשמי הצהריים הבהירים, השמש הבהירה האירה באכזריות את פניו משרה עליהם מראה זקן בשנים רבות מגילו האמיתי של בעליהם היא הבליטה את השקעים המכוערים של לחייו השקועות ואת הקווים העמוקים של קמטים שאינם אמורים להופיע על פנים כל כך צעירות. החזיון הדומם נשבר תוך שניות מעטות וראק, בגסות האופיינית לחיי הרחוב חבט בכתפו של טד ושבר את העגמומיות המבהילה שנחה על השלישייה מאז שמד וגב עזבו.
"מספיק אחי, 'תה בחיים לא ת'צליח לשתות מספיק כדי להחזיר את כל המים ש'תה בוכה," טד קפץ לאחור ועיניו נפערו בבהלה, הוא נראה כאדם שהתעורר מסיוט למרות שהיה ער כל הזמן ועיניו היו פתוחות. אריקה פחדה לחשוב מה הסתחרר שם, מאחורי המבט הכהה והשקט הכמעט דתי באדיקותו.
"ראק." טד ירק את השם כאילו הוא צורב את פיו ונעץ מבט לא מתפשר בפניו של הנער הנמוך ממנו. אבל ראק כמובן לא נרתע במאום, הוא אינו אחד להתכופף תחת לחץ. אצלו הכל או לא כלום זאת האפשרות היחידה ואין דרכי ביניים, לא משנה כמה פגיע זה הפך אותו.
"'ני צודק, תפסיק להתבכיין." הנזיפה החדה הצליפה באוויר הדומם של שעת הצהריים. אריקה הרגישה רעד של פחד חולף במורד עמוד השדרה שלה, הקול החד לא תאם את הבחור השאנן ומרושל התנועה שהכירה. ראק על עיניו הפוזלות והנמשים הפזורים על אפו הבולבוסי לא נראה כאחד מאותם נערי רחוב קשוחים שצפתה בהם בחשש צועקים מילים חדות על המשתרכים בעקבותיהם ולכן הפחד ברובו נבע מהפתעה, הלא מוכר הינו הדבר המפחיד ביותר. טד לעומתה נראה כנרגע מהנימה הזועפת בקולו של ראק, כתפיו התיישרו מעט והדמעות הדוממות הפסיקו לנבוע מעיניו. הוא חזר להראות כמו עצמו מלבד השבילים הנקיים ששטפו הדמעות על לחיו בדרכן מטה.
חיוך מסופק סלסל את שפתיו של ראק שהבחין ברתיעה הלא מודעת של אריקה "נבהלת, טייק?" שאל בטון משועשע "לא'דעת ש'ני יכול לצעוק?"
אריקה הרימה את סנטרה במחווה לא מודעת של יהירות "לא'דעתי כמה אידיוט 'תה, 'תפסיק להתבכיין'," חיקתה את קולו הנמוך בנימה מזלזלת "ממש משפט המאה."
ראק צחק בשביעות רצון כמו הייתה אריקה רק כלבלב פעוט הנובח בקולו בקולו הגבוה כדי למשוך תשומת לב "'דעתי ש'ת פלפלית," טפח על בירכו של טד "נכון שתמיד אמרתי את זה?" טד הרים את מבטו מחיקו וחייך בהיסוס אך כמובן שלא הוציא מילה, הדממה חזרה להיות אמונתו ואולי גמר את תקציב המילים לשלושה שבועות הקרובים. "'ני לא בטוח מה יותר רע, ש'תה מפטפט על הטיורים או ש'תה שותק כמו אילם." ראק הניד בראשו "איש מוזר." לאריקה לא נותר אלא להסכים בליבה, מוזר היתה מילת מפתח בתיאורו של טד, מוזר ושקט.
שתיקה לא נעימה נפלה בין שלושת ילדי הרחוב, אריקה נשארה בחברתם של טד וראק רק לעיתים רחוקות והיא חששה שלפתוח את פיה היה שווה ערך לפתיחתה של עוד תיבת שרצים והנזק שהקודמת הותירה עוד בער באחורי ראשה כמו הצללית הזוהרת של השמש שנשארת על העפעפים אחרי שמביטים בה. לא היא החליטה, היא מעדיפה לחזור לשוטט ללא מטרה מאשר לגרום לעוד רעידת אדמה ביסודות היציבים של העולם כפי שהכירה אותו. האמת במקרה זה מוזמנת להשאר חבויה מאחורי מסכות הפלסטיק שאמרו הכל כרגיל שעטו על פניהם ראק וטד.
"'ני צריכה ללכת," מלמלה בחופזה וקמה על רגליה, היא ניגבה בתנועה חסרת שקט את כפות ידיה המיוזעות פתאום במכנסי בג'ינס המסמורטטים שנתלו על גופה כמו שק והנידה בראשה לשלום.
טד הטה את ראשו מעלה ותל קלוש כמעט לא קיים של חיוך עיטר את שפתיו, ראק לעומתו מעודן כמו שור קאטם גיחך גיחוך חושף שיניים "נמאס לך מ'יתנו?" השאלה עוותה בקולו לאמירה. אריקה לא ענתה, בכל אופן השאלה לא דרשה את תגובתה והיא העדיפה להסתלק לפני שתמשך חזרה למבוך המילים שתמיד אבדה בו. רמזים חברתיים לא היו הצד החזק ביותר שלה.
היא התרחקה מהשניים הצעדים מהירים, רגליה הנעולות נעלי ספורט מרוטות שידעו ימים טובים בערך לפני שש שנים חובטות במדרכה האפורה בנקישות רכות. היא לא הסתובבה להביט בזוג היושב שעקפה את הפינה וצעדה לתוך שדרת רטוייק אך אם הייתה מסתובבת הייתה רואה את ראק מחבק את טד ואת הבחור הגמלוני מניח את ראשו על כתף חברו.

הערות: יש הרבה מאוד מושכים שמוזכרים בפרק ולא מוסברים בו, הם יוסברו בהמשך אבל אם זה מאוד מקשה על הקריאה אני אכתוב מילון מושגים.

וואו, התחלה ממש יפה ומרשימה!
אני מחכה בקוצר רוח לפרק הבא, אבל לגבי זה שאמרת לי בה"פ שאת הולכת לחלק את הפרקים- ממליצה לך להוסיף לפרק עוד קצת או לעשות יותר אנטרים. ואני חושבת שיותר ממומלץ להעביר בטא, זה יהיה הרבה נוח לקריאה.
לגבי הפרק הזה- כמו שאמרתי, הוא ממש מרשים, אבל אני חושבת שהוא יותר פרולוג\הקדמה\איך שלא תקראי לזה (רק פרולוג או אפילוג זה בהתחלה?) מאשר פרק ראשון. אבל חוץ מחוסר הביטוא ממש אהבתי אותו, יש מטאפורות טובות והתיאורים מדהימים.
ח"ח :)

עריכה: אם תסכימי, אני אעתיק את הקטע ואוסיף סימני פיסוק פה\אשלח לך בה"פ

מאוד יפה!
יש תיאורים ממש יפים, הרגשתי כאילו אני קוראת ספר ונכנסת ממש לתוך העולם שמתואר שם, הרחובות, הכיכר המרכזית, התיאור של הדמויות והכל בעצם...
אני לא חושבת שמה שהדס הזכירה קודם מפריע, בכל אופן לי זה לא הפריע בכלל. אבל זו רק דעתי בלבד כמובן.
יש באמת הרבה מושגים, אבל אני חושבת שהסתדרתי והבנתי בערך מה שאני אמורה להבין. לא חושבת שנחוץ מילון מושגים.
יש טעויות הקלדה קטנות. בסך הכל מאד יפה, ואני מקווה מאוד שאוכל לקרוא את ההמשך...

הדס אם את מוכנה לעשות את זה זה יהיה מדהים!
ממש ממש תודה על ההצעה.

תודה לשתיכן על התגובות :)

את כותבת יפייפה, דפנה, והפרק הזה לא גורע מהדברים הקודמים שכתבת.
אבל כמוהם, גם אותו מאוד התקשיתי לקרוא. שוב הביטוא. זה מאוד חשוב, כי קשה לי ליהנות מהקריאה כשיש המון טעויות וחסר פיסוק או שאין במקום הנכון...
אני ממש אשמח אם את הפרק הבא תעבירי בטא. יהיה לי יותר כיף לקרוא.
אני מחכה להמשך ^^

המשפט הזה קצת ארוך מדי. הייתי ממליצה לך להוסיף עוד איזה פסיק או שניים באמצע, והכי טוב- לפצל לשני משפטים.

צריך להיות כתוב הספיק, ולא מספיק. כמו כן שכחת נקודה בסוף המשפט.

הייתי מוסיפה פסיק בין המילה להתייפח למילה לדמעות.

גם כאן הייתי מוסיפה פסיק, בין המילה הצבועות למילה אבל.

בין המילה לשרוד למילה אלו הייתי שמה נקודה, לא פסיק.

כשהגיעו במקום שהגיעו, התרוממו במקום מתרוממות והתכווץ במקום מתכווץ.

היה צריך להיות כתוב פה כשהפגיעה ולא שהפגיעה.

כדאי לך מאוד להוסיף את המילה היא בין המילים צעדיה ויצאה.

בין המילים לחלוטין ואת הסכנה הייתי שמה נקודה, לא פסיק.

אריקה לא שקלה את הרגליים שלה במאזניים, ולכן צריך להיות כתוב כאן בשיכול רגליים.

מה זה טיהורים? אני יודעת שכתבת שזה יוסבר בפרקים הבאים, אבל זה קצת מפריע כשלא יודעים מה זה כבר עכשיו.
מה היה קורה אילו-? לא גמרת את המשפט הזה, וגם לא שמת בסופו שלוש נקודות כסימן שאנחנו נמשיך אותו.

כתבת כאן פעמיים לחזור.

היית צריכה לכתוב פה כשחיוך ולא שחיוך.

בין המילים הביבים וכמו הייתי שמה פסיק.

צריך להיות כתוב כאן ממנה, ולא מימנה.

הייתי שמה כאן נקודה במקום פסיק.

שמתכופף, לא להתכופף.

הייתי שמה בין שתי המילים האלו פסיק.

כתבת פעמיים בקולו, ושכחת נקודה בסוף המשפט.

הייתי מוסיפה בין שתי המילים האלו פסיק.

טוב, אז אחרי שקטלתי אותך בהערות על פיסוק ושגיאות הקלדה, אפשר לעבור לקטע עצמו. הוא מקסים. הרעיון טוב.
מקווה לפרק נוסף בקרוב

הקפצה :)

טוב הבטחתי R, נכון? אז כן זה R לפחות הכמה פסקאות האחרנות.
שימו לב אם זה מסוג הדברים שמטרידים אותכם

פרק שני 3,296 מילים

עוגיות קרולים

אריקה
806 חילופים לצמיחת המגדל, סוף קיץ, המחצית הראשונה לחודש האדמה-התמרה

בתי הקומות המוזנחים של שדרת רטוייק נראו כנשענים זה על זה כמו שיכורים מעורפלים מחמת יין המנסים להעמד ישר, מתאזניים כנגד החבר ליד שאינו יציב בעצמו, בקיצור הם נראו כעומדים על בלימה שרק האמונה שזה שלידם יציב מחזיקה את שורת הביניינים עומדת על תילה. אריקה חלפה במהירות על פניהם של הבתים העקומים, מבטה מרוכז במדרכה האפורה שעליה צעדה במרץ. לא עיניינו אותה הירהורים על יציבות מבנים והיא גם לא ממש התעניינה במוצג מאחורי חלונות הראווה המלוכלכים והשבורים שהשקיפו לרחוב הריק.
פעם היתה רטוייק שדרת חנויות בגדים ונעליים אבל משברים כלכלים וטיהורים שהפכו דחופים יותר ויותר הפכו את המקום לרחוב רפאים והחנויות עמדו עכשיו ריקות אף שמידי פעם עוד הצליח איזה עכבר רחוב בר מזל למצוא שם זוג מכנסים או חולצה שמישים. רק בקצה השדרה ממש בפינה בה היא נפגשה עם רחוב ארוטד עדיין פעלה חנות אחת, קרוייטד&מאט קררו ומאפים.
מאפיה משפחתית שהתמחתה בהכנת קררו, המאפה המסורתי ליום מטריומוס, מעין עוגה בחושה מקמח שיפון גס ופירות יער. לשם השמה פעמה אריקה, למקום שבו טייק נדחפה הצידה מעט והיא יכלה לתת להומור הרגיל שלה ולמבטא הנקי להופיע כי למלויני לא היה אכפת והתחפושת יכלה להשכח מעט.
מלויני הייתה הנכדה של מאט וקרוייטד והיא הייתה אחת מאותן נשים צעירות שליבם לא איפשר להן להתעלם מקשייהם של ילדי הרחוב והיא איפשרה להם לחסות מדי פעם במטבחה וכך באחד הערבים הראשונים של אריקה כטייק היא מצאה באישה הצעירה חברה.
המפגש שלהן התחיל כמו עשרות מפגשים קודמים של מלויני עם עכברי הרחוב, היא בדיוק חזרה מקניות בשוק הפירות ברחוב קגבטון שבידיה ארוזים בביטחה בתיקי בד מהוהים המצרכים הדרושים למאפיה שמצאה את אריקה מקורבלת לכדור אומלל על מפתן האבן של ביתה. רק ההמשך הפריד את אותו מפגש בשעת ערב מוקדמת מהעשרות שבאו לפניו ואחריו, כי אריקה בהפגנת תושיה לא אופיינית לה הציעה את עזרתה בהכנות לבוקר והתגלתה כאופה לא רעה בכלל. מאז היא הופיעה על מפתן האבן הנקי מדי פעם והציעה את עזרתה תמורת כיכר לחם וחברה ידידותית ומתורבתת.
אריקה נעצרה בהיסוס על מפתן הדלת כשיד אחת מורמת לדפוק, היא לא הצליחה לראות את מלויני דרך חלון הזכוכית הגדול שבחזית החנות והיא לא העזה להכנס ללא האישור שבחיוכה החם של ידידתה. "הו, טייק יקירה, למה את עומדת לך ככה?" הקול המוכר של מלויני הגיעה מאחוריה "כנסי פנימה." צחקה האישה הצעירה שהושיטה את ידה סביב גופה של אריקה כדי להגיע לידית המתכת המיושנת של דלת המאפיה "התנורים לא ינשכו אותך ואת גם ככה מסתדרת עם טאורף יותר טוב ממני."
טאורף, חתול הגריימל המפונק של המאפיה הופיע בפתח הדלת בשניה ששמע את הידית מסתובבת, הוא הופיע כל כך מהר שאריקה תהתה בשעשוע עם יש לו יכולת קסומה לצוץ במקומות לפי רצונו. החתול מעוגל האוזניים ורחב הפרצוף התיישב על אחוריו על מפתן הדלת וילל בקולו המתנשף "מה אתה רוצה, מפלצת שכמוך?" שאלה אותו בחיבה מלויני וגירדה מאחורי אוזניו, הוא גרגר בתגובה והמהם בחזהו הרחב "אני אומרת לך טייק, הוא מבין כל מילה."
אריקה הנידה בראשה נוכח גינוניה המגוחכים של חברתה "הוא חתול מלויני, לא ילד," ואז שהחתול המדובר נעץ מה מבט נעלב בעיניו הירקות הוסיפה "אתה הרבה יותר נעים מילד." מסיבה מוזרה טאורף מצא את המחמאה כמספקת והפסיק להביט באריקה מבעד לגביניו המונמכים בזעף.
הוא היה חתול יפה כשלא עשה פרצופים מוזרים, פרוותו הסמיכה הייתה קצרה בראש וברגלים וארוכה לאורך הגב כך שנראה שיש לו רעמת סוס אדמונית המתמשכת לאורך כל גופו, מקצה ראשו בין האוזניים המעוגלות ועד בסיס זנבו הקצר. אבל מרבית הזמן הוא עשה פרצופים כי כאלו היו בני גזעו, רטנונים. חיות טרף מבויותות רחבות פנים וכבדות גוף ועם אישיות של זקנה ממרומרת שיושבת על כיסא נדנדה במרפסת הפונה לרחוב ומתלוננת על העוברים ושבים כי הם חולפים על פניה.
"אל תתחנפי אליו, טייק. הוא מלא מעצמו גם כך." מלויני נזפה באריקה בחיוך שראתה שחברתה הצעירה עדיין רכונה לצידו של החתול המפונק ומלטפת את פרוותו באדיקות.
אריקה התרוממה שחיוך קטן מעטרת את שפתיה "בגלל זה הוא אוהב אותי יותר," טאורף התחכח בשוק רגלה בהסכמה ואינפף בקולו "חתול טוב." ליטפה אריקה את גבו פעם אחת אחרונה לפני שחמקה לאחורי החנות לשטוף ידיים בכיור הברזל הפשוט שבמטבח.
מלויני עקבה אחריה למטבח ואז שעונה על משקוף העץ הכהה צפתה בה משפשפת את הליכלוך מידיה "אל תשכחי לנקות גם מתחת לציפורניים," הזכירה לה בפעם המליון, לאריקה הייתה נטיה לשכוח לעשות זאת ולהשאיר את הזוהמה האפורה מתחת לחצאי הסהר השבורים של ציפורניה.
"אני יודעת לשטוף ידיים," הציגה את ידיה הנקיות אך עדיין מטפטפות המים בפניה של האופה, הטיפות השקופות זרמו במורד אמתה עד למרפקה ממנו הן טיפטפו מטה בקולות נקישה קטנים על אריחי הריצוף.
"כן, ולהרטיב לי את כל הרצפה. נגבי ידיים לפני שאתן לך לשטוף את הרצפה במקום להכין עוגות." אריקה צחקה והנידה בראשה לנוכח האיום הלא מאוד מפחיד, מלויני לא תעשה דבר כזה, האישה הצעירה הייתה הרבה יותר מדי דקדקנית מכדי לתת לילדת רחוב-גם אם אחת שהיא מאוד אוהבת-לנקות את המאפיה היקרה שלה.
"אני מייבשת אותן, רואה?" ניערה אריקה את ידיה במהירות מעל הכיור, מפזרת טיפות מים קטנטנות על כל הסביבה ואז לנוכח פרצופה הלא מאוד מרוצה של חברתה ניגבה אותן תוך כדי אנחת ייאוש במגבת שנתלתה על הקיר מעל לשיש. "מה התוכניות להיום?" שאלה אחרי שסיימה את טקס שטיפת הידיים והשתיים חזרו אל החדר הקדמי של החנות המשפחתית.
"הרגיל. לחמי שיפון, קצת לחמניות סולת וחשבתי שאולי כדי להכין גם לחמניות מתוקות. זאת העונה של הקרולים והשוק היה מלא בהם אז קניתי די הרבה לפני יומים וחבל שהם יתקלקלו." אריקה מצאה את עצמה מחייכת למחשבה על הפרי המתקתק, קרולים היו אחד מהפירות החביבים אליה ובגלל תקופת הבשלתו הקצרה רק לעיתים רחוקות הזדמנה לה האפשרות לנגוס באחד. "הם במחסן," הצביעה מלויני באגודלה לעבר דלת העץ הפשוטה שנצבה תחת גרם המדרגות שהובל לביתה "ואת יכולה לקחת לך אחד, קניתי יותר מדי בכל אופן."
דלת המחסן נפתחה בשקט על ציריה המשומנים-מלויני, כמובן לא יכלה לסבול את החריקות הצורמות ולכן שימנה את הצירים אחת לשבוע-ואריקה נכנסה לחדר הקטן מתחת למדרגות ששימש כמחסן למאפיה מאז שהוקמה על ידי סביה של מלויני ארבעים שנה קודם לכן. היה זה חדר מלבני בצורתו שתקרתו אלכסונית בהתאם לגרם המדרגות שתחתיו נבנה ובו אוכסנו כל המצרכים הדרושים לפעילותיה של המאפיה, משקי הקמח הגדולים שנשענו על הקיר הרחוק ועד מיני פירות משונים שנארזו בארגזי עץ מיושנים והונחו לפי סוג על המדפים הרבים שנמתחו לאורך קירות הטיח הלבנים.
היא נעמדה באמצע החדר וגילתה למרבה השעשוע שהתקרה הנמוכה משפשפת את קצה קודקודה, היא גבהה בחודש האחרון עוד סנטימטר או שניים ועכשיו הייתה גבוהה ממלויני שעמדה בחדר ללא כל בעיה. מרוצה מהגילוי החלה לחפש את ארגז הפירות שנשלחה להביא, זאת לא אמורה להיות משימה קשה מדי, קרולים בקליפתם הסגולה כהה היו מהפירות הבולטים ביותר.
ואכן החיפושיה לא ערכו זמן רב ותוך דקות מעטות מצאה את הפירות המדוברים בארגז עץ בצד ברחוק מהדלת ליד שקי הקמח "למה לשים אותם כל כך?" רטנה לעצמה שהתאמצה להמתח למדף הגבוה, יללה יבבנית ענתה לדבריה "טאורף," פלטה בהפתעה "מה אתה עושה פה? הבהלת אותי."
החתול האדמוני מצמץ אליה בתמימות והתיישב על הרצפה לרגליה, מלקק את כפתו כאילו הדבר ההגיוני ביותר בעולם הוא להתגנב מאחורי אנשים שמנסים להגיע למדפים גבוהים ולהבהיל אותם. "אתה רוצה קרול גם?" הציעה לחתול לרחרח את הפרי הסגול אחרי שהצליחה במבצע אקרובטי מעניין שכלל בין השאר טיפוס על אחד משקי הקמח והשענות מסוכנת על אחד המדפים, להוריד את הארגז מהמדף.
טאורף עיקם את אפו השחור אחרי ריחרוח קצר, הריח המתוק והעשיר של הפרי לא מצא חן כלל בעיניו ואף דגדג באפו הרגיש "אתה לא מבין כלום," מלמלה אריקה בחיבה ונגסה בבשרו הרך של הקרול, המיץ הסגלגל זלג על סנטרה והיא נגבה אותו בגב ידה. אריקה בלעה את שאריות הפרי ודחפה את הגרעין החלק לכיסה, שם הצתרף לחתיכת חוט מקושט בצדף שנתנה לה מד ושבר של כוס קרמיקה בצבע ירוק שקיבלה מקבצנית עיוורת ביום בראשון שבו הגיעה לטייקראון.
וכך שהיא סוחבת את הארגז בשתי ידיה והטעם המתוק של הפרי עדיין על לשונה היא חזרה לחדר הקדמי שם חיכתה לה מלויני בחוסר סבלנות.
"טייק, חשבתי שטאורף בלע אותך. כמה זמן לוקח למצוא קופסא של פירות בצבע סגול?" נזפה בה בצחוק כשאריקה הגיעה אל המקום בו חיכתה והניחה את הארגז הכבד לרגליה.
מנגבת זיעה דמיונית ממצחה אריקה נאנחה אילו כל העולם על כתפיה "את הנחת אותה על המדף הכי גבוה," מלויני גלגלה את עיניה החומות לתקרה "הוא היה הכי גבוה שהצלחת לשים אותו."
ההתעקשות המטופשת הצליחה להוציא ממלוני צחוק מצלצל "לא אני שמתי אותו שם, המוכר שלח איתי מישהו."
אריקה גנבה עוד קרול אחד מהערמה הנכבדה שנחה בארגז ונעצה בו את שיניה "מישהו?" שאלה בסקרנות, מלויני צבתה את זרועה אבל לא ענתה לשאלה החקרנית.
"את יכולה לא לאכול את כל הקרולים לפני שאנחנו מתחילות לאפות?" חטפה מידה את הפרי הנגוס ונגסה בו בעצמה, המיץ הסגול נזל במורד ידה ונספג בשרוול השמלה הפירחוני שלבשה, צובע את הבד הנקי בסגול שעם הזמן יהפוך לחום מכוער. "שכחתי כמה הפירות האלו מלכלכים," מלמלה לעצמה ועיקמה את אפה בחוסר שביעות רצון למראה הכתם "אולי כדי שנלבש משהו על הבגדים שלנו."
אריקה גיחכה בשעשוע והצביעה על חולצתה "קצת כתמים לא הורסים את החולצה," אמרה בעודה ממוללת את הבד הדק של חולצתה בהיסח הדעת, הטי-שרט שלגופה הייתה במקור בצבע אדום אבל הלבישות החוזרות הדהו את הצבע לורוד כתום מכוער והשינה ברחוב גם היא לא הטיבה עימה והכתימה אותה בשלל כתמי בגווני זוהמה.
מלויני הסיטה את מבטה הצידה ושפשפה את זרועה-תנועה עצבנית שעשתה באופן לא מודע כל פעם שהשיחה גלשה למקום שהיא הרגישה בו חסרת עונים, אריקה התנגדה לקבל עזרה ומלויני חשה שהיא תלויה באוויר בין הרצון שלה לעזור לחברתה ובין ההתנגדות התקיפה לכל קבלת עזרה מצידה של אותה חברה.
למזלן טאורף החליט למשוך את תשומת ליבן לפני שהשתיקה הספיקה להפוך להיות לא נעימה, החתול הגדול זינק על דלפק העץ שאליו הוצגו הלחמים והתישב בשלווה מרוצה בדיוק באמצע אחת מסלסלות הלחמניות. גופו המצונף לכדור פרוותי, מגרגר ומרוצה מעצמו דחק החוצה מסלסלת הקש את הכיכרות הקטנות והן התפזרו על הדלפק והרצפה.
מלויני פתחה וסגרה את פיה בחיקוי מרשים למדי של דג והצביעה ביד שרעדה מזעם על החתול.
"אני חושבת שכדי שתלך לשחק בחוץ," אריקה הציעה לחתול האדמוני וניסתה להחניק את צחוקה כשפניה של מלויני החלו להסמיק לגוון סגול לא בריא "מהר." הדגישה שראתה את עיני חברתה נודדות לקיר ממנו היו תלויים בתמימות כלי המטבח ובינהם כמובן מערוך העץ הכבד בו השתמשה לרדד את בצק השיפון להכנת הקררו.
נראה שגם החתול הגריימל האמיץ ביותר יודע לא להתעסק עם אופה זועמת וטאורף שלא היה אמיץ במיוחד ידע זאת בהחלט ולכן בהרמת זנב נעלבת חמק החוצה מדלת החנות, מלויני נעצה מבטים זועמים בעקבותיו עד שנעלם מטווח ראיתה שהחליק בחן בין המאפיה לחנות הריקה שמימינה. "חתול איום. הייתי צריכה להכין ממנו ממולאים לפני שנים," מלויני זעמה בשעה שאספה את הלחמניות ההרוסות חזרה לתוך הסלסלה "עכשיו נצתרך להכין גם לחמניות."
אריקה משכה בכתפיה וחטפה לחמניה אחת "למה? הרצפה פה כל כך נקיה שאפשר לאכול ממנה."
מלויני נשפה אנחת יאוש מעושה "הרצפה אולי אבל החתול בהחלט לא."
אריקה ציחקקה מהדרמטיות של חברתה והעסיקה את עצמה בלעיסת הלחמניה שלקחה "אני אכין את העוגיות ואת את הלחמנית?" הציעה בתמימות שלא עבדה כלל על מלויני.
"את רוצה להכין את העוגיות כדי שתוכלי לאכול קרולים נכון?" כשחיוך דומה באופן חשוד לחיוכו של טאורף על שפתיה, אריקה הנידה בראשה לשלילה "אני פשוט לא אוהבת להכין לחמניות."
מלויני מייואשת מהוויכוח חסר הטעם (היא התווכחה מספיק ויכוחים כאלה עם טאורף שתדע לזהות וויכוח אבוד מראש, לחתולים ולטייק היו מספר מפחיד של דברים במשותף.) הדפה קלות בידה את ארגז הפירות לכיוונה של אריקה. "תנסי להשאיר חלק מהקרולים לעוגיות," נאנחה למראה הבעת פניה המרוצה של חברתה הצעירה, הסיפוק ממש האיר את התווים החדים של פניה והצית את עינייה הכחולות.

ריחו החריף של עסיס הקרולים עיקצץ באפה של אריקה בזמן שקצצה את הפירות הסגולים לחתיכות קטנות, הלהב הרחב של הסכין שבידה נוקש בקצביות כנגד קרש העץ. "הבצק התנפח כבר?" שאלה בפעם המאה ונעצה מבט חסר סבלנות בקערת החרס המכוסה במגבת מטבח צבעונית שעמדה על המדף המוצל שנמתח לאורך הקיר.
"לאור העובדה שעברו פחות מחמש דקות מאז הפעם האחרונה ששאלת אני אפילו לא אגש לבדוק ואניח שלא, הבצק עדיין לא התנפח." מלויני זרקה מבט קצר לעברה של אריקה חסרת הסבלנות ונאנחה "אני אלך לבדוק."
אריקה מרוצה בהרבה עכשיו כשהאופה הצעירה הלכה לבדוק את מצבו של הבצק חזרה לקצוץ את הקרולים, מגניבה לפיה חתיכה כפרס על זה שהצליחה לשכנע את מלויני לבדוק את הבצק.
קול חבטה מהדהד משך את תשומת ליבה של אריקה, מלויני הניחה (ולא בעדינות יתרה) את הקערה על הדלפק לצידה של ערמת הקרולים החתוכים "באופן מפתיע טעיתי והבצק כן התנפח מאז הפעם האחרונה ששאלת."
אריקה הניחה את הסכין על קרש החיתוך ודחפה אצבע סקרנית לתוך העיסה הרכה שמילאה את הקערה עד מעל לחציה "זה נעים," קבעה לבסוף בסיפוק ובצעה חתיכה כדי להתחיל לעבד אותה.
"תזכרי לעטוף את הקרולים טוב בבצק כי אחרת הם ישרפו." מלויני הזכירה בפעם המאה ושלחה מבט לערמה הסגולה הריחנית, לפירות העסיסים הייתה נטיה איומה להשרף אם נחשפו לחום התנור.
"אני יודעת את אמרת את זה," התלוננה אריקה והתחילה לעטוף את הפירות החתוכים והמגולענים בבצק הרך. זאת הייתה מלאכה מהירה למדי ואריקה נהנת ממנה מאוד, היה פשוט משהו נעים בהתעסקות המונוטונית בבצק. אותה תנועה שוב ושוב, לקרוע חתיכה מהבצק, לגלגל אותה לכדור, להשקיע בתוך הכדור כמה חתיכות קרולים (ולאכול כמה חתיכות קרולים אם מלויני לא מסתכלת) ולהדק את הבצק סביב הפרי טוב-טוב כך שלא יבלוט החוצה בכלל.
היא מילאה את התבנית לפני שמה לב, עשרות של עוגיות מסודרות בשורות ישרות פחות או יותר. "עבודה טובה," מלויני שיבחה אותה לאחר שבחנה את שורות העוגיות מעבר לכתפה של אריקה "כדאי שתכניסי אותן לתנור ותלכי לשטוף ידיים." אריקה המהמה בהסכמה וגנבה עוד חתיכה אחרונה של פרי לפני שחמקה לעבר המטבח נושאת את התבנית הגדולה בידייה.
היא נעצרה מול התנור במחשבה, תוהה אם תצליח לפתוח את הדלת בלי להניח את התבנית על השיש. כשהגיע למסקנה שזו כנראה משימה בלתי אפשרית אריקה נאנחה בחוסר סבלנות והניחה בחבטה את התבנית, לפעמים היא הייתה ממש רוצה שתהיה לה היכולת להרחיף דברים. היא עדיין הרהרה ביכולת הזו שעה שכיוונה את השעון שעל התנור לצלצל בעוד עשרים וחמש דקות והלכה לשטוף ידיים.
אריקה נעמדה מול הכיור וסקרה בעין ביקורתית את פניה במראה שנתלתה מעליו, הזמן ברחוב ממש לא הועיל לתוויה והם הפכו לחדים, עצמות לחיים בולטות ועיניים כחולות שקועות. היא לא הייתה יפה מעולם אבל עכשיו היא גם נראתה מעט חולנית ומאוד רזה, כנראה יותר מדי רזה.
אריקה דחפה אצבע-לא בעדינות-לצד פניה ועיקמה את אפה בחוסר שביעות רצון "אני נראת כמו כלב הרחוב שאבלין מצאה-" היא השתתקה באמצע המשפט בחדות. אבלין. לא משהו שהיא רצתה להזכר בו, אף פעם אם אפשר. אריקה נאנחה וידה שוטטה מלחיה לצד צווארה, עד שכף ידה נחה על לוח ליבה ואצבעותיה אחזו בשולי מפתח החולצה המהוהה שלגופה.
בתנועה מהירה ואימפולסיבית היא משכה את הבד כלפי מטה עד שחשפה את החלק העליון של שדה השמאלי, לא בצורה פבוקטיבית או חושפנית ועדיין היא הרגישה יותר ערומה מלהיות ללא בגדים כלל. כי שם על העור החיוור שכמעט תמיד הוסתר מפני השמש, ממש על התחלת הקימור של שדה נחרט המספר ארבע בכתב רומי.
ארבע פסים מקבילים בצבע חום כהה שעל רקע עורה החיוור נראה כמעט שחור, הם בפני עצמם לא היו מכוערים מדי אבל מה שסימלו עורר בה בחילה. בשביל אריקה ארבעת הפסים התמימים הללו סימלו את הרוע ששכן בה.
היא נעצה בהם מבט רושף במראה אבל הם סירבו להחוויר בפחד ושארו בולטים וכהים על עורה, מסיבה מוזרה שאריקה לא התעכבה על מנת לנסות להבין זה שבר את הסכר הרגיל ששמר על רגשותיה. היא חשקה את שינייה כדי להחניק יפחה ועזבה את חולצתה, מחזירה אותה למקומה במהירות.
"שכחתי שאני צריכה להגיע לאנשהו אבל שמתי שעון," אריקה תירצה בצורה עילגת למדי בזמן שחלפה על פניה של מלויני שעדיין טרחה על הלחמניות "תודה על הקרולים, נפגש מתישהו..." זרקה בזריזות לפני שחמקה מחוץ לדלת. מלויני הרימה את ראשה מהבצק והביטה אחריה בדאגה, לא מתאים לטייק לא להשאר לפחות עד רדת החושך.
אריקה התרחקה מהמאפייה בצעדים מהירים שתוך שניות מעטות בלבד הפכו לריצה, היא לא רצתה לבכות והיא ממש לא רצתה לבכות באמצע הרחוב. להפגין חולשה זה לא רעיון טוב שאת תלויה בחזות הפלדה שיצרת לעצמך בשביל שיעזבו אותך בשקט כי אם יש דבר אחד שאריקה ממש לא רצתה הוא להגיע למצב שהיא נדרשת להגן על עצמה, היא פחדה שהיא תנצח.
היא פנתה בחדות לתוך סמטה צרה וקרסה על ברכיה לצד הקיר. היפחה הראשונה הרעידה את גופה בפראות, כמעט גורמת לה לצחוק, התחושה של בכי הייתה כל כך זרה. אריקה לא ידעה כמה זמן ישבה שם מטלטלת מיפחות בכי אבל זה היה זמן ארוך, ארוך מספיק כדי שדמעותיה יתיבשו בשבילים על לחייה ופנס הרחוב ידלק. רק בחושך של הלילה היא הצליחה להרגע חזרה, לפחות קצת, מספיק כדי להתיישר מהכדור המצונף שבו ישבה עד עכשיו ולהסתכל מסביבה.
הסמטה אליה ברחה הייתה מהסמטאות האחוריות האלו שאף אחד לא טורח לתת להם שם והזבל נערם בהם עד גובה המותניים, וזה אכן היה המצב בסמטה הזאת. ערמות של אשפה נשענו על הקירות המלוכלכים בגרפיטי ובאבק השמנוני של עיר, נערמות גבוה על פחי האשפה המלאים עד כדי פיצוץ.
זה לא היה מקום נעים התחוור לאריקה, והיא מצאה את עצמה מחייכת ללא הומור, אם מישהו היה מספר לה לפני שנה שהיא תשב על אבני ריצוף שבורות ותבכה עד שלא יהיו לה יותר דמעות היא הייתה צוחקת לא בפנים.
רעש פתאומי מקצה הסמטה נער אותה מהרהוריה והחזיר את תשומת ליבה למתרחש סביבה. היא התפתה לקורא 'מי שם?' אבל נצרה את לשונה, עדיף שלא תמשוך את תשומת לב של מה שלא נמצא שם כי רוב הסיכויים שהיא ממש לא רוצה את תשומת הלב הזו עליה.
כמה שהיא צדקה... השתיקה שלה הרוויחה לה את השניה שלקח לה להתרומם על רגליה ולהבין מה נמצא בקצה הסמטה- שוטר מטהר בגלימות החומות של המסדר. אריקה קיללה בליבה והתחילה לסגת לאחור בצעדים שקטים, מקווה לחמוק מהצד השני של הסמטה לפני שמטהר ישים לב אליה. לא היה לה מזל וצעקה חדה מאחוריה הודיע לה שהיא ממרח בסנדוויץ' ממש ממש מסוכן.
"הוי, אתה תעצור," הצעקה לוותה מיד בקול צעדי ריצה כבדים. אריקה הרגישה את ליבה חובט בחזה בפחד וזיעה קרה הרטיבה את מצחה וגבה. היא פרצה בריצה מהירה לכיוון הנגדי, מייחלת שהמטהר שלפניה לא יהיה מרוכז בדמות הרזה והיא תחלוף על פניו בלי פגע.
היא עקפה את הפניה לתוך הרחוב ועמדה לנשום לרווחה כשיד גברית וקשת אצבעות לפתה את זרועה העליונה "חשבתי שאילורי כאן אמר לך לעצור?" לחש המטהר באוזנה ונשימתו החמה לחשה על לחיה וגרמה לה לרעוד.
"'שחרר 'ותי," אריקה דרשה בקול הכי מצווה שהצליחה אבל במקום שתשוחרר רק הודקה האחיזה סביב זרועה.
"אני לא חושב כך עכברית, או שיש לך משהו להציע?" הפעם המילים נלחשו לתוך אוזנה ואגודלו ליטף את העור החשוף של ידה. הפעם הרעד של אריקה היה נראה לעין וגרם למטהר לצחוק "את באמת חושבת שאני אאמין להצגת הילדה הטובה הזאת שלך? אני יודע איך אתן ברחוב, זונות מלוכלכות."
הוא הצמיד את גופה לגופו בעזרת ידו השניה וזיפיו גירדו את עורה שנרכן ללחוש לתוך התנוך הרגיש של אוזנה "קצת פחות כבוד עצמי שווה את החופש שלך, לא?" המילים זחלו במורד גבה של אריקה ושיחררו אותה מההלם שהקפיא אותה.
היא התפתלה מביאה את מרפקה לאחור לתוך צלעותיו של המטהר, אך האיש בגלימות החומות היה חזק ממנה בהרבה ולא התקשה ללכוד את זרועתיה כנגד גופה. "את רק עושה את זה קשה יותר עבורך," הודיע לה בקול קר ונמוך ואריקה מצאה את עצמה מייחלת ששותפו לצייד, המטהר ששמעה בקצה השני של הסמטה יבוא.
נראה היה שהאיש שהחזיק אותה קרא את מחשבותיה כי הוא צחק בגסות פעם נוספת "אין מי שיציל אותך, המשמר מעלים עין ממה שקורה בטיהורים." מרגישה את שביב התקווה האחרון שלה כבה אריקה נשמטה נגד הידיים שאחזו בגופה וניסתה לשכנע את עצמה שזה לא כל כך גרוע והיא תוכל להתגבר על החוויה, טייק חזקה מספיק בשביל להחביא גם טראומה כזאת.
לקח לה חמש שניות להבין שטעתה כי שידיו של המטהר נגעו בעור בטנה החשוף היא התפתלה בחדות וכף ידה החשופה נצמדה לירכו. בתגובה אינסטקטיבית לחלוטין של טרף לכוד היא חשה את האנרגיה-הכוח שהכחישה בכל כוחה שנמצא בתוכה-עולה וזורמת לאורך ידה ולתוך גופו של המטהר.
האיש נרעד כנגדה לשניות מעטות והיא חשה את ליבו משתולל כמו מטורף בחזהו לפני שהפסיק לפעום לחלוטין והמטהר צנח בחבטה כבדה על הכביש. אריקה מבוהלת ממעשיה הסתובבה בחדות ובחנה באימה בפניו המתות של המטהר, עיניו הפתוחות בהו בלי לראות בשמי הלילה.
"לא שוב..." אריקה לחשה והצמידה את ידייה לחזה כאילו היא מנסה ללכוד את העוצמה ההרסנית שלהן "אני לא התכוונתי," יבבה ולקחה צעד לא מודע לאחור "אבולין אני לא התכוונתי..." היא מלמלה והסתובבה לרוץ, כושלת מספר צעדים על רגלים לא יציבות לפני שהצליחה להתאזן חזרה.
היא ברחה, היא ברחה מהזיכרון של עינייה הריקות של אבולין ומהעיניי הריקות של המטהר, היא ברחה מאריקה כי היא לא רצתה להיות הילדה הטובה היא רצתה להיות טייק ועכשיו היא רצתה זאת יותר מתמיד כי לנצח לא מפחיד את טייק רק את אריקה.

הערות: כן, שוב אני. טוב אז שוב יש המון המון מושגים ואל תדאגו הם יוסברו בהמשך אבל שוב אם אתם רוצים מילון אני אפרסם. אני יודעת שזה לא מבוטא אין לי בטא, מצטערת.